1. תחילת ההליכים בכתב תביעה שהוגש עוד בדצמבר 97' , המשכו בכתב תביעה מתוקן מאוגוסט 99' וסופו בכתב תביעה מתוקן שני שהוגש בפברואר 2000 . התובע, אזרח עובד צה"ל, נפגע בתאונת דרכים ביום 10.3.97 עת נסע ברכב ששכרה מעבידתו, מדינת ישראל, מחברת "שלמה השכרת רכב בע"מ", מסוג מזדה מ.ר. 9372809 (להלן: "הרכב"). הנתבעות 1 ו- 2 היו, במועד הרבלנטי, המבטחות של הרכב. במהלך הדיון נמחקה התביעה כנגד מדינת ישראל והוסף הנתבע 3 - זאת משנטען כי הוא זה שנהג ברכב בעת התאונה אף ששלב ראשון טען התובע כי הוא שנהג ברכב. התובע טוען כי ממקום התאונה הובהל לבית החולים "סורוקה" ולאחר טיפול שוחרר לביתו, וכי עקב פגיעותיו הרבות - פנה שוב לבית החולים ביום 12.3.97 - טופל ושוחרר. התובע טוען כי נחבל בתאונה ונגרמו לו נזקי גוף חמורים, שעובר לה היה בריא בגופו ובנפשו והועסק כמפעיל ציוד כבד , שבעבודתו נדרש לימי עבודה רבים, לרבות שעות נוספות ונסיעות למרחקים ארוכים. כתוצאה מהתאונה טוען התובע כי לא שב לעבודתו, כי הוא נזקק לטיפולים, לעזרת צד ג' גם בעבר גם בעתיד וכן טען להוצאות להן הוא נדרש וידרש, לפגיעה בתפקודו ולהפסדי השכר שנגרמו ויגרמו לו. לציין כי בסכומי טענותיו זנח התובע דרישתו לפצוי בגין עזרת צד ג'. 2. הנתבעות 1 ו - 2 הכחישו כל טענות התובע גבי הנזקים שנגרמו לו וכך גבי ההפסדים להם הוא טוען, ובתמצית טענו כי היה ביכולתו לחזור לעבודה סדירה, אחר התאונה, וכך גם עשה. גם הנתבעות חזרו מחלק הטענות המצויינות בכתב ההגנה ולא שבו לטעון אותן. 3. לציין כבר עתה כי ניהול ההליכים בתובענה כאן לא היה ראוי, והפרוטוקול יעיד, כך בדיון שנתקיים בפני כב' השופט טהר לב, ולאחר מכן במשך הדיון בפניי. ביום 2.10.00 הודיע ב"כ התובע כי אין לתובע דרישה כנגד אבנר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ, לאחר שהוברר כי הנתבעת 1 היא מבטחת הרכב וכך ביקש עוד למחוק התביעה כנגד מעבידתו, היא מדינת ישראל. משום מה , ועל אף הצהרה זו , מופיעה המעבידה כבעל דין - בסיכומי התובע, והנתבעות 1 ו - 2 מפליאות עוד יותר - ומציינות בסיכומיהן מי שהתביעה נגדה נמחקה. 4. נכותו הרפואית של התובע בגין התאונה נקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי, ביום 18/7/99, על ידי ועדת ערר, ושעורה המשוקלל עומד על 27.1 אחוז. לתובע נקבעה נכות בשיעור 10% בתחום האורטופדי בגין מגבלה קלה בתנועות הצואר, נכות בשיעור 10% בתחום א.א.ג. בשל טנטון טורדני ובלתי פוסק באוזניים, ונכות בשיעור 10% בתחום הפלסטי - בגין צלקת במצח. התובע טוען כי ועדת הרשות של המל"ל החליטה להפעיל תקנה 15 ולהגדיל נכותו בשליש, אך יש להזכיר והדבר ידוע כי בית המשפט אינו מתחשב בהפעלת התקנה ושיעור הנכות התפקודית - יקבע על פי שיקול הדעת הניתן לבית המשפט, לפי מה שהונח בפניו, וזהו אכן סלע המחלוקת שבין בעלי הדין, דהיינו שיעור נכותו התפקודית של התובע, ומשמעותה של זו. לציין כי פרופ' גדות מונה על ידי בית המשפט כמומחה בתחום הנוירולוגי ,ואחר שבדק התובע, קבע כי לא נותרה בו נכות כלשהי בתחום הנוירולוגי. פרופ' גדות סבר כי אין מקום למנות מומחה בתחום האורטופדי, וכאמור - שלב מאוחר יותר נקבעה נכותו הרפואית של התובע במל"ל - שהיא הנותנת וקובעת. 5. כידוע עוד - אבחנה יש בין המושגים השונים הנוגעים לפגיעתו ולנזקיו של התובע, ואלה הם נכותו הרפואית, נכותו התפקודית ושיעור אובדן כושרו להשתכר. לא אכביר כאן בפירוש ובפירוט ההלכה שנקבעה גבי כל אחד מהמושגים הנ"ל , וכאמור לעיל עיקר הדיון בפסק הדין יהא בשיעור נכותו התפקודית של התובע, בקביעת שיעור אובדן כושרו להשתכר, ברכיבי פיצוי נוספים שיש לפצותו בהם (כאב וסבל, הוצאות עבור נסיעות וכיוצ"ב), וסופו של דיון יהא צורך להכריע - אם יוברר כי גמלאות המל"ל , אלה המשולמות ואלה שתשולמנה לתובע, מכסות ו"בולעות" סכום הפיצויים - בזכותו של התובע לקבל 25% מהפיצוי שימצא כראוי לו - לפי טענת התובע כי הרכב בו נסע הינו של צד ג' שאינו מעביד, דהיינו כי "שלמה השכרת רכב בע"מ" שהיא המבוטח המצויין בפוליסת ביטוח החובה של הרכב - הינו צד ג' שאינו מעביד, שהרי אם היתה מוחזקת כמעביד - לא היה זכאי . 6. נכותו הרפואית של התובע היא, כאמור לעיל, כפי זו שנקבעה על ידי המל"ל בשיעור משוקלל של 27.1% , אך לא מצאתי לקבוע כי כך הוא שיעור נכותו התפקודית. לציין מקום זה כי אינני מקבלת טענת הנתבעות גבי מגבלותיו של התובע קודם התאונה גם בגין הנכות שנקבעה לו אחר תאונת דרכים שעבר עוד בשנת 1983 ,וזאת אף כי נקבעה לו אז נכות צמיתה בשיעור 28% בשל אי יציבות ברך והוצאת מיניסקוס - שהרי הוברר, ואין מחלוקת בענין זה, כי למרות נכותו זו ולמרות מגבלותיו, הועסק התובע כמפעיל צמ"ה - ללא שום מגבלה, כשהוא מועסק משרה מלאה ועובד אף שעות נוספות רבות, ולא שמענו על, ולא קיבלנו שום מסמך או ראיה שיהא בהם לאשר טענה כי נכות קודמת זו היה בה כדי להגבילו בעבודתו. יחד עם זאת, וכפי שיוברר להלן, טענה זו של התובע כי נכותו הקודמת לא הגבילה אותו, אינה נקיה מספק גבי השפעתה על ההחלטה להעבירו מתפקידו, שהרי גם אם לא סבל בעבר, הנה הוברר מפיו כי דוקא לאחרונה נדרש לטיפולים ואף לניתוח בשל הפגיעה הקודמת, ולאלה משמעות דוקא היום בעת שבאים לקבוע נכותו התפקודית. מתוך מה שהוצג בפניי - אינני יכולה לקבוע כי התובע נאלץ לחדול ממלאכתו כמפעיל צמ"ה ולעבור לעסוק בעבודה מסוג אחר - רק משום הנכויות מהן הוא סובל כתוצאה מהתאונה נשוא התובענה, שהרי לנכות האסתטית בגין הצלקת - אין משמעות תפקודית , ודאי לא בתפקיד אותו מילא התובע, כך גם אין משמעות תפקודית לנכות הצמיתה שנקבעה בתחום א.א.ג. - שהרי התובע דוקא העיד כי "מגבלה" זו ממנה הוא סובל מפריעה לו דוקא במקום בו שורר שקט - והנה זהו המקום בו הוא עובד עתה, שאם היה ממשיך בעבודתו הקודמת בהפעלת כלים, הפעלה נעשית דרך הטבע בתנאים של רעש, נראה כי לא היה סובל ממגבלה כלשהי - והכל כאמור על פי עדותו הוא. אינני יכולה אף למצוא ולקבוע כי בשל הנכות הצמיתה שנקבעה לתובע בתחום האורטופדי , בשיעור 10%, בשל הגבלה קלה בתנועות עמוד השידרה הצוארי - נמנע ממנו להמשיך ולעסוק כמפעיל צמ"ה, מה עוד שמתוך עדותו עצמו עלה כי לא קיבל טיפול רפואי, וגם לא פנה לקבל טיפול שכזה בשל המגבלה בעמוד השידרה, וכאן יש להתייחס אף למה שנמצא על ידי פרופ' גדות, המומחה בתחום הנוירולוגי, שראה לקבוע כי גירסת התובע בעת בדיקתו על ליקוייו התפקודיים אינה עולה קנה אחד עם מה שמסר לו קודם לכן, שהרי באשר לכאבים שבצואר מסר התובע תחילה כי אלה הציקו לו - אך חלפו לגמרי אחר שלושה ארבעה שבועות מעת התאונה, ומאידך - בתשובה לשאלה מכוונת אודות מגבלותיו בעת הבדיקה - תיאר כאבי צואר מגבילים ומשמעותיים. הוסף לכך, כי על אף טענת התובע כי עבד בעבר כמפעיל צמ"ה על אף נכותו הקודמת בגין הפגיעה ברגל שלא הגבילה אותו, ומכאן כי הפגיעות שסבל בתאונה כאן הגבירו, במובן שיש להחיל עליו הכלל של "גולגולת דקה" - הנה מצאתי , כאמור לעיל, בעדותו של התובע, אישור לכך, כי דוקא לאחרונה הוא סובל מהפגיעה ברגל ואף מטפל בה, ואינני מאמינה לו כשהוא מעיד כי למעשה אין הוא מקבל טיפול, שהרי כדבריו:- "לשאלתך אם לאחרונה אני מבצע פיזיוטרפיה לרגל, אני אומר שאני מבצע ספורט שהוא מעין טיפול לרגל, באמצעות משרד הבטחון. לשאלתך מה התדירות לפניה שלי לקבל טיפול פיזיוטרפי, אני אומר שבפעם הקודמת שעשיתי זה היה שנה ומשהו, ולאחרונה עשיתי ניתוח בברך, לכן פניתי לקבל שוב טיפול. לשאלתך אם במסגרת אותה פעילות ספורט, אילו פעילויות אני מבצע במסגרת אותה פעילות, אני אומר שכמובן נסיונות של הרמת משקלות מבוקרת, מכות חשמל, אולטרא סאונד , אופני כושר. לשאלתך אם אני מבצע פעילויות בחדר כושר, אני אומר שאני מבצע הליכה על הליכון במשך 7-8 דקות ביום . ההליכון נמצא במכון פיזיוטרפיה. אני עושה את זה כרגע כשלוש פעמים בשבוע..." (עמ' 19 לפרוטוקול) - והנה ברצותו להרחיק מצא עצמו התובע מחסיר ממהימנותו, ולא אכביר עוד. ונשאלת, אם כן, השאלה האם מבקש התובע, לאור כל האמור לעיל, לקבוע כי הפסקת עבודתו כמפעיל צמ"ה - נובעת כולה מהנכויות שנקבעו לו כתוצאה מהתאונה כאן, שהרי ברי הוא כי אם קיים גורם למגבלה - הרי זו דוקא הנכות הקודמת, ולנכות כאן יש ליחס אך השפעה מזערית. אני מקבלת, אם כך, טענת הנתבעות כי נכותו התפקודית הממשית של התובע, כתוצאה מהתאונה, אם בכלל קיימת היא - מגיעה כדי 10% לצמיתות. 7. מתוך האמור לעיל לא ניתן, כך רואים אנו, לקבוע כי אי האפשרות להעסיק התובע כמפעיל צמ"ה נובעת כולה כתוצאה מהתאונה. אינני יכולה לקבל טענתו גבי הפגיעה בכושר השתכרותו, אף כי העיד רס"ן פרץ אלי, מפקד איזור בינוי באר שבע, כי התובע הוגבל, ונאסר עליו לעבוד על מחפרון, הוא הכלי עליו עבד קודם התאונה - בשל תעודה שנתנה על ידי רופא תעסוקתי (ראה גם מכתבו של העד מיום 17/12/97), ועל אף האישור שניתן על ידי מפקד יחידת הבינוי, סא"ל יהודה רינוולד, מ- 7/1/99 - כי התובע שובץ, עקב מגבלותיו הרפואיות ועל פי המלצת רופא תעסוקה במוקד תקלות, בתפקיד משרדי - שהרי עיון בפניית המומחה לרפואה תעסוקתית (והאישור היחיד שניתן בענין זה הוא מ- 26.6.98 - הרבה אחר מכתבו של רס"ן פרץ) - מעלה כי נאמר בו כי לאור מצבו הבריאותי "הנוכחי" של התובע - אין הוא מסוגל להמשיך לעבוד במקצועו הנוכחי כטרקטוריסט, ולהדגיש - לא נאמר מצבו הנוכחי עקב התאונה אלא מצבו הנוכחי הכללי. ומתוך מה שמצאתי אודות מצבו זה - הנה לא ניתן כאמור לקבוע כי אי יכולתו של התובע לעסוק במלאכתו הקודמת - נובע כולו מהתאונה. לציין כי רס"ן פרץ, בהגינותו, העיד כי הוא כמפקד אינו יכול לאשר לתובע להמשיך לעבוד במחפרון לפי המגבלה הרפואית שצויינה על ידי הרופאה התעסוקתית - אך איש לא שאל אותו אם יכול התובע להשתלב בחזרה בעבודתו זו והכל תלוי באישור המרפאה התעסוקתית. התובע לא העיד מי אחר אודות מגבלותיו והסתפק באישורים שהציג - בהם אין די בנסיבות שהובררו. 8. מסקנה מכל אלה, דוקא מתוך הנכויות האחרות מהן סובל התובע ודוקא מתוך המגבלה הקלה ממנה הוא סובל בצואר - היא כי ספק הוא אם אכן אין התובע יכול לחזור לעיסוקו הקודם, ומתוך כך לא נראה כי ראוי לפסוק לו פיצוי היורד לשורשו של חישוב, תוך השוואה שמבקשים לעשות בין שכרו של התובע לשכר חברו לעבודה, שמתוך תלושי השכר שהציג עולה כי גם בזמנים בהם עבדו אותו אחר והתובע במקביל - עבד האחר, הוא העד מוריס איפרגן, ימים ושעות רבים יותר. אין ספק כי התובע אינו מבצע אותן שעות נוספות שביצע בעבר ולא משולמות לו אותן התוספות שקיבל בעבר מתוך אופי עבודתו הנוכחית, ואם היה חוזר לעיסוקו הקודם - היה מקבל. אך מתוך מה שהובא לעיל אין אתה יכול לקבוע כי הפסדי השכר שנגרמו לו - מקורם כולם בתאונה, ולפחות את חלקם יש , כאמור, ליחס למצבו הרפואי הכללי - שהרי התאונה כאן הותירה בו נכות קלה, ולמצער ניתן, אם כן, לפי שיטתי, לקבוע כי הפסד שכרו של התובע עקב התאונה לא עולה על כ- 1000 ₪ לחודש לעומת שכרו של מפעיל צמ"ה מקביל - זאת גם כשאני לוקחת בחשבון כי שכרו הבסיסי של התובע הושבח, הוא עובד מספר שעות נוספות בחודש גם כיום, גם כאשר משווים לשכרו של העובד האחר, ובמיוחד כשמתחשבים במגבלותיו ובנכויותיו, דהיינו - רק שליש מהפסדו יחשב כקשור בתאונה. אך כפי שתראה להלן - אין למעשה משמעות לגובה ההפסד שנקבע, שהרי כך או כך, "נבלעים" דמי הפיצויים המגיעים בתגמולי המל"ל. לציין כי מתוך סיכומי טענות התובע ותשובתו לסיכומי הנתבעות - עולה כי גם הוא סבור ומכיר כי כך הוא, שהרי כל טענתו היא כי הוא זכאי ל - 25% מסכום הפיצויים, במקרה שתגמולי המל"ל יעלו על סכום זה - אך יש לומר, וכבר עתה, כי גם כאן לא מצאתי לפסוק לשיטתו, וכפי שיובהר. 9. אינני מוצאת להתייחס לטענת התובע בסיכומיו אודות החשש להיפלטותו לשוק העבודה, וזאת דווקא מתוך המאמצים שנעשו להשיבו לעבודה סדירה, במקום עבודתו בצה"ל אף כי במקום אחר. 10. ומכל אלה וכל אחד מאלה, יפסקו לתובע הסכומים כדלהלן. 11. בגין הפסד שכר לעבר - כפי שיטת התובע בסעיף 7 לסכומיו עבור אי כושר מלא ועוד כחודשיים, לפי הפסד של 1,000 ₪ לחודש למשך 96 חודשים - סך של 110,000 ₪ (מעוגל עם חישוב ריבית) 12. בגין הוצאות - התובע ביקש לפסוק לו סכום גלובלי בגין נסיעות לטיפולים רבים, אך לא הביא ראיות בענין זה. מנגד התייחסו הנתבעים בסיכומיהם לדרישה עבור החזר הוצאות רפואיות ועזרה לזולת . דא עקא - הרי התובע לא דורש דבר בגין עזרת זולת - ועל כן אין לי להתייחס לענין זה. באשר להוצאות - הרי גם אם לא הוצגו ראיות, וגם אם מכוסות ההוצאות הרפואיות על ידי המל"ל ונראה כי התובע לא עשה למיצוי זכויותיו שם - הנה אני מוצאת לפסוק כאן סך גלובלי של 5,000 ₪. 13. בגין כאב וסבל מגיע לתובע פיצוי בסך של 43,000 ₪ (בהתחשב בנכות, בניכוי גיל, ובצירוף ריבית). 14. בגין הפסד שכר לעתיד (לפי 1000 ₪ למשך 29 שנה החל מהיום) - סך 232,237 ₪. 15. והנה - מתוך חישוב כל הפסדיו והפיצוי המגיע לתובע, עד כמה שתבוא לקראתו ואף אם תיקח הפסד שכר לעבר, כפי שיטתו - הנה תגיע לתוצאה אחת כי אלה "נבלעים" בתגמולי המל"ל המגיעים, על פי חוות דעתו של האקטואר שי ספיר, מיום 18.5.00 - לסך של 546,708 ₪. 16. כאן אנו מגיעים לדיון בטענתו של התובע כי הוא זכאי ל 25% מסכום הפיצוי כשהוא מבקש לקבוע כי החברה שהשכירה הרכב, היא המבוטח המופיע בפוליסת ביטוח החובה - היא צד ג' שאינו מעביד, שהרי אם תקבע כי הרכב בו נפגע - אינו הרכב של המעביד - אין התובע זכאי. התובע מבקש להסתמך על פסק דינו של כבוד השופט הנדל בבר"ע 5227/96 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ. ג'רסי מירי ואח', מיום 31.12.97 - אך הנסיבות כאן אינן כפי שם, וכאן יש לקבוע כי הרכב בו נפגע התובע, אף כי הושכר לצה"ל - הוא רכב בשירות מעביד. הרכב הושכר לצה"ל לתקופה ארוכה, שימש את צה"ל במסגרת העבודה, דמי השכירות שולמו על ידי משרד הבטחון, ואף כי דמי הביטוח שולמו על ידי חברת ההשכרה - נראה אכן כי אלה שולמו באמצעות חברת ההשכרה, אלא שנלקחו בחשבון דמי השכירות. אני מקבלת טענת הנתבעות, כנותנת גם על פי ההגיון - כי תשלום דמי הביטוח באמצעות חברת ההשכרה הוא נוהל טכני - הבא להעניק לחברת ההשכרה פיקוח על תשלום זה יש לראות בשכירות רכב לתקופה ארוכה כמי שמעניקה בו למעביד זכויות של מעין בעלות - וכך נקבע בהלכות רבות, מאוחרות מזו שנקבעה על ידי כבוד השופט הנדל, כי אכן רכב כמו זה שנידון כאן, הוא רכב בשירות מעביד. אני מבקשת להפנות כאן לפסק דינה של כבוד השופטת יהודית צור, בת.א. 1083/96 עזבון שמואל מנשה ז"ל ואח' נ. אררט חברה לביטוח בע"מ, מיום 17.6.01 - שם נקבע, אחר סקירת ההלכה הרלבנטית, כי אין צידוק ענייני לאבחן בין מקרה בו הרכב שהעמיד המעביד לרשות העובד הוא בבעלות המעביד, לבין המקרה בו מעמיד המעביד לרשות העובד רכב ששכר עבורו, שהרי ראשית - לא הוכרעה עדיין על ידי בית המשפט העליון השאלה אם תנאי הכרחי הוא כי הרכב יהיה דווקא בבעלות המעביד או די בכך כי יהיה "בשירות המעביד", ועוד נאמר כי הרי קיים מגוון של אפשרויות - שכר מכר, שכירות לתקופה ארוכה או קצרה, אך החשוב לעניין הוא כי: "...המעביד רכש את זכות השימוש במכונית...הוא זה ששילם עבורה והעמיד אותה לרשות העובד, במסגרת ולצורך העבודה. אם אגב השימוש באותו רכב...ארע הארוע הרשלני (לענייננו תאונת דרכים), הרי מדובר בתאונת עבודה שארעה בשרותו של המעביד ויש להחיל את הלכת אלגריסי הקובעת כי אין למל"ל תביעת שיפוי וכפועל יוצא העובד לא יהא זכאי לתוספת של 25% על מלוא הנזק שקיבל". וכמו שנקבע שם, יש לקבוע גם כאן, כי אין זה משנה, כי לפני שהרכב הושכר שילמה חברת ההשכרה עבור הביטוח, כי ברור הוא כי דמי השכירות כוללים גם מרכיב של ביטוח, כך שבפועל מי ששילם את דמי הביטוח עבור תקופת השכירות, היתה המעביד ומה שחשוב הוא כי בפועל המעביד הוא זה שנשא בכל ההוצאות עבור הרכב. אף כי כב' השופט ריבלין סבור אחרת, כפי שהדברים באים לביטוי בספרו "תאונת הדרכים סדרי דין וחישוב הפיצויים", מהדורה שלישית, עמ' 714 ואילך, אני סבורה כי בנסיבות כאן כשמדובר ברכב שהושכר לתקופה ארוכה לשימוש המעביד שרק מתוך נוחיותו וטעמים שעימו בוחר הוא לשכור ולא לרכוש - ניתן לראות ברכב כמי שנמצא בשרות המעביד, באופן השולל זכות הנפגע לפחות ל 25% מסכום הפיצויים, שהרי אין לך להתייחס להגדרה מלולית אלא עליך להכנס ולבחון זיקת המעביד לרכב, וכאן יכול הוא להיות מוחזק כבעלים, מתוך אופן השימוש ותקופת השימוש. כל פרשנות אחרת יהא בה לסתור הוראות ומטרת החוק ולהפלות בין מעמדם של עובדים, רק משום האופן בו בחר המעביד להעמיד לעובד רכבים, ודוקא הדרך שננקטה על ידי כבוד השופטת י.צור לעיל, אותה אני מאמצת, עולה קנה אחד עם הוראות החוק ועם משמעותה של זכות השיפוי שיש או אין למל"ל, אם מדובר במעביד או צד ג' - יחד עם זכותו של נפגע לפיצוי המגיע לו. וראה לעניין זה בת.א. 92/93 עזבון המנוח אבו חמאד מחמד ואח' נ. צור שמיר, חברה לביטוח בע"מ, שם נקבעו, על ידי כבוד השופטת פרוקצ'יה, דברים היפים לכאן: "על פי קביעת הפסיקה משנפגע עובד בנוסעו לעבודה ברכב בשירות המעביד, אין חלות לקביעת סעיף 152 לחוק הביטוח הלאומי, בשל העדר יכולתו של המוסד לחזור אל המעביד בתביעת שיפוי לגבי אותם 25% מהפיצויים שהיו עשויים להשתלם לניזוק, אילו הוחל. לעניין זה, אין הכרח כי הרכב יהיה בבעלות המעביד, די בכך כי למעביד היתה זכות שימוש ברכב והוא העמידו לרשות עובדיו במסגרת מהלך העבודה הרגיל...". וגם כאן, כמו בת.א. 1083/96 הנ"ל, יש לקבוע כי: "מה שמכריע לענייננו היא העובדה כי מדובר בתאונת עבודה כש... נסע, בשירותו של המעביד המכונית שנשכרה עבורו על ידי המעביד. בנסיבות אלה אין צידוק לראות את מבטח המכונית כצד שלישי ואין לאפשר למל"ל לחזור למעביד או אל מבטח הרכב שהיה בשירות אותו מעביד. האבחנה בין "בעלות" או "שכירות" אינה עניין מהותי הצריך לשנות. אין הצדקה עניינית לקבוע כי למל"ל תהא זכות שיפוי במקרה של תאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה - כלפי המעביד והמבטח, בין אם מדובר ברכב בבעלות המעביד, ובין ברכב שהמעביד שכר והעמידו לשימושו של העובד, לצרכיו, ועבור עבודתו. פרשנות זו מביאה לשיוויון בין הנפגעים בשתי הסיטואציות, באופן שבמקרים אלה הם לא יזכו ליותר מ 100% מהפיצויים שנפסקו להם. כך במקרה כשמדובר ברכב שבבעלות המעביד, וכך גם במקרה בו העובד נוסע ברכב שהמעביד העמיד לרשותו, לצרכי עבודתו ובמהלך העבודה...". ויפים הם כאמור הדברים לעניינו של התובע, שנפגע כנוסע ברכב ששכר משרד הבטחון לתקופה ארוכה על מנת שישמש לו במסגרת העבודה (וראה עוד באסמכתאות שניתנו על ידי הנתבעות במצורף לסיכומיהם). 17. סוף דבר - אף אם הייתי פוסקת לתובע, כמעט כל מבוקשו (למעט בכל הקשור לאבדן השכר בעתיד), היה מגיע סך הפיצויים ל 390,237 ₪ ו"נבלע" בתגמולי המל"ל, ומתוך האמור לעיל - אין הוא זכאי לתוספת של 25% על סך הפיצויים. 18. כתוצאה - דין התביעה להדחות. 19. אחר עיון ושיקול, מתוך נסיבותיו של התובע ועל אף התוצאה - החלטתי שלא לחייב אותו בהוצאות הנתבעות ובשכ"ט. 20. מזכירות בית המשפט תשגר עותק לב"כ בעלי הדין. ניתן היום י"א בטבת, תשס"ב (26 בדצמבר 2001) בהעדר. טהר שחף, שופטתסגן נשיא ברכייםנכותמיניסקוס