##מטרד ריח ממסעדה - מה עושים ?## הטענה העיקרית בתביעות מטרד ריח ממסעדה, מתייחסת לריח העולה כתוצאה מפעילות בית העסק, ובפרט אותו ריח שמקורו פעילות טיגון וצלייה שנעשים בבית העסק. ראייתו של ריח חזק או בלתי סביר כמפגע וכמטרד, מתבססת על הוראות סעיף 3 לחוק למניעת מפגעים, תשכ"א-1961, שלפיו "לא יגרום אדם לריח חזק או בלתי סביר, מכל מקור שהוא, אם הוא מפריע, או עשוי להפריע, לאדם המצוי בקרבת מקום". במקרה של מסעדה ליד הבית ניתן להגיש תביעה בשל מטרד ליחיד, לפי סעיף 44 בפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ובעוולה של הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 בפקודת הנזיקין - הפרת הוראות סעיפים 2 ו-3 בחוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961. נטל ההוכחה לקיומו של מטרד ריח ממסעדה, ריחות רעים בלתי סבירים, רובץ לפתחו של התובע, ובית המשפט יבחן אם אכן הציג התובע ראיות לביסוס טענה זו. לעניין הנזק, הפסיקה קבעה, כי מי שנפגע עקב הפרת חוק התכנון והבנייה ו/או עקב הפרת חוק רישוי עסקים, זכאי לסעד אף אם הפגיעה לא מגיעה כדי מטרד, ודי לו שיראה כי נגרמה לו אי נוחות, על מנת לקבל סעד של הפסקת הפעילות הנעשית בניגוד לאותה חובה חקוקה . ראה: בר"ע 62/83 ברך בעל טכסא נ' רחל גונן, פ"ד לח(1) 281; בג"צ 16/50 אגרא רמא בע"מ נ' ועדת בניין וערים ת"א, פ"ד ה 299; ת"א 55414/91 נציגות בן עזרא 21 נ' אגודת הציירים והפסלים, פ"מ תשנ"ב(4) 72. ##להלן פסק דין בנושא מטרד ריח ממסעדה:## 1. תמצית העובדות וטענות הצדדים 1.1 התובעת הינה הבעלים של דירת מגורים הנמצאת בקומה השניה, בבית המשותף בשד' מוריה 127 בחיפה והידועה כחלקת משנה 4/7 בגוש 10781. הנתבעת 1 הינה הבעלים של חלקות משנה 4/1 ו- 4/2 באותו גוש, הנמצאות בקומת הקרקע בבית הנ"ל. בחודש יולי 2003 התבצעו ביחידות המשנה שבבעלות הנתבעת 1 עבודות שיפוץ נרחבות שבסיומן הושכר חלקן לנתבעת 3, אשר החלה מפעילה ומנהלת במקום בית קפה-מסעדה. חלקן האחר של היחידות הושכר לנתבעים 3-5 ואלה מפעילים בו חנות דרגסטור. 1.3 לטענת התובעת, עבודות הבניה המקיפות שנעשו במקום ללא היתר כדין, וניהול העסקים הנ"ל מבלי שניתן לגביהם רישיון לניהול עסק, מהווים עוולה של הפרת חובה חקוקה וכן עוולה של מטרד היחיד. בנוסף ציינה התובעת, כי הנתבעים סיפחו לעצמם חלקים ברכוש המשותף, ללא כל זכות בדין ועל ידי כך ביצעו עוולה של הסגת גבול במקרקעין. התובעת הפנתה להסכם שנרשם בזמנו בלשכת רישום המקרקעין על פי סעיף 35 לחוק הבתים המשותפים, תשכ"א - 1961, בו נאסר על כל אחד מבעלי היחידות להשכיר, למסור או לנהל בעצמו עסק של חנות דגים, אטליז, ירקות או חנות אחרת שיש בה כדי להפיץ ריחות או להקים רעש בלתי סביר. לטענתה, הפרו הנתבעים הוראות הסכם זה על ידי כך שחנות הדרגסטור פתוחה 24 שעות ביממה, בעוד בית הקפה פתוח במרבית שעות היממה, כולל ימי מנוחה, ושני העסקים מקימים רעש בלתי סביר ומפיצים ריחות בניגוד לאותו הסכם. התובעת עתרה ליתן צו המורה לנתבעים לסלק ידם מן הרכוש המשותף, להרוס את הבניה שנעשתה בו ולהשיבו למצבו הקודם. כן תבעה ליתן צו המורה לנתבעים להמנע מכל שימוש שהוא ביחידות המשנה שבבעלותם או בחזקתם, ואשר יש בו משום הפרת ההסכם שנרשם בלשכת רישום המקרקעין, שיש בו הפרת כל דין, או שהוא מהווה מטרד לתובעת, או למי מטעמה. 1.4 הנתבעת 1 טענה בראשית דבריה כי התובעת כבר פתחה נגדה, יחד עם יתר דיירי הבנין ובכללם ועד הבית, בהליכים, באותם עניינים נשוא תביעתה דידן. במסגרת אותם הליכים הגישה בקשה לצו מניעה שהדיון בה הועבר למפקחת על המקרקעין בחיפה וזו החלה לדון בתיק. משכך, סבורה הנתבעת כי אין מקום לקיים שני דיונים מקבילים באותו עניין בשתי ערכאות שונות, מה גם שהסמכות העניינית נתונה למפקחת על המקרקעין. 1.5 לגופו של עניין טענו הנתבעים, כי דירתה של התובעת ממוקמת בחלקו העורפי של הבנין וממילא אינה מוחזקת בפועל על ידה אלא מושכרת לצדדים שלישיים שאינם מוטרדים מן העסקים בקומת הקרקע, כך שלה עצמה לא נגרם כל מטרד. יתר על כן, הנתבעים הפנו לכך שמאז ומתמיד התנהלו במקום עסקים, לרבות סניף בנק, עסק של סריגה, מכולת לממכר מוצרים טבעוניים וחנות לדברי תינוקות וילדים, והיתה קיימת זיקת הנאה ביחס לשטח המקיף את הבניין במפלס הרחוב, באופן ששטח זה שימש באופן ייחודי את העסקים בקומת הקרקע. מכאן, שטענות התובעת בקשר לשימוש בשטח הרכוש המשותף, נגועה בשיהוי של למעלה משלושים שנה. לטעמם, בהסתירה עובדות אלו, באה התובעת אל בית המשפט בחוסר נקיון כפיים, ואין היא זכאית על כן לסעדים הנתבעים על ידה. בכל מקרה, טענו הנתבעים, כי אין בשימוש שהם עושים בשטח הרכוש המשותף משום שימוש ייחודי ובלעדי וזכותה של התובעת, באם היא רוצה בכך, לעשות שימוש סביר גם כן באותו שטח מבלי שהנתבעים יתנגדו לכך. בהתייחס להסכם שנרשם בלשכת רישום המקרקעין טענו הנתבעים, כי האיסור חל על עסקים שיש בהם כדי להפיץ ריחות או להקים רעש בלתי סביר, בעוד שעסקיהם אינם ממין זה. אדרבא, מנסחי ההסכם ראו לפרט את סוגי העסקים האסורים לניהול במקום, וציינו חנות דגים, אטליז וחנות לממכר ירקות. העסקים המנוהלים על ידם אינם נמנים על אותם עסקים אסורים, ואין כל מקום להשוות בין הריחות והלכלוך הכרוכים בניהול אטליז או חנות לממכר דגים לאלה הנגרמים על ידי ניהול בית קפה ודרגסטור במקום. הנתבעים הפנו גם לכך שהבית ממוקם על ציר תנועה ראשי העובר לאורכו של רכס הכרמל ובסמיכות לו פועלים מספר רב של מסעדות, בתי קפה, פאבים ומקומות בילוי אליהם נוהר קהל רב משך כל שעות הערב והלילה. בנוסף, קיימת במקום תנועת אוטובוסים ערה ומול פתחו של הבנין קיימת תחנת אוטובוס. מעברו השני של הכביש, לא הרחק מן המקום, נמצאת הכניסה לבית החולים "כרמל" אליו מגיעים אמבולנסים המשמיעים צפירותיהם בכל שעות היממה. עולה מכך, שהרעשים הבוקעים מעסקי הנתבעים, אם בכלל, מתמזגים עם רעשם של העסקים הסמוכים ועם המולת הרחוב ורעש התנועה הסואנת במקום. ברי כי בנסיבות אלה אין לדבר על כל מטרד הנגרם כביכול לתובעת. 2. ההליכים וההסכמות הדיוניות במסגרת הדיון בבקשה הזמנית (בש"א 4051/04) קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט לפיה תיקבע ישיבת הוכחות בתיק העיקרי, וזאת על שום הזהות בטענות שהועלו בתיק העיקרי ובבקשת הביניים. 2.2 ביום 22.04.04 קיימתי ביקור במקום ועמדתי מקרוב על העסקים המנוהלים על ידי הנתבעים בבניין, לרבות החלקים ברכוש המשותף בהם נעשה שימוש על ידם. כן בחנתי את שטח הרכוש המשותף המצוי בצדו העורפי של הבנין, זה הפונה לשד' סיני, הכולל גינה ושטח המיועד לחניה. הכניסה אל חדר המדרגות, נעשית דרך שביל ומדרגות המצויים לאורך הדופן הימנית של הבניין. בחזית, בשטח הרכוש המשותף מהבניין ועד לקצה המגרש, בנו הנתבעים תשתית בטון עליה הקימו במה מעץ המגודרת, מצדה הפונה לכביש, במעקה עץ ובאדניות בהן נשתלו צמחי נוי. במה זו ממשיכה גם לאורך הדופן הימנית של יחידת הנתבעים, ברווח שבין קיר הבנין לשביל המוביל אל חדר המדרגות. בקטע הסמוך לבית הקפה הציבה הנתבעת 2 על אותה במה שולחנות, כיסאות, שמשיות ותנור לחימום חוץ, כפי שהדבר מודגם היטב בתצלומים שהוגשו לתיק. בצד הסמוך לדרגסטור הציבו הנתבעים 3-5 על הבמה מכונת שתיה, מקרר גלידה ומעמדי עיתונים. 2.3 בישיבת ההוכחות שהתקיימה בפניי ביום 23.04.04 ולאחר שנשמעו שני עדים מטעם התובעת הסכימו הצדדים לקבל הצעת בית המשפט לוותר על חקירות ולהגיש סיכומים בכתב על סמך החומר שבתיק, וכן על סמך עובדות מוסכמות כפי שפורטו בפרוטוקול אותו דיון. 3. טענתה המקדמית של הנתבעת 1 לעניין הסמכות העניינית 3.1 לא מצאתי יסוד לטענות הנתבעת לגבי שימוש לרעה בהליכי משפט כביכול, שנעשה בידי התובעת. ההליכים הקודמים בהם נקטו כלל הדיירים, ובכללם התובעת בתיק דנא, ואשר הועברו להכרעת המפקחת, החלו בבית משפט זה. הואיל ואותה תובענה נסמכה אך ורק על תקנון הבית המשותף והפרתו בידי הנתבעים, ובשים לב להוראות סעיף 72 (א) לחוק המקרקעין, תשכ"ב - 1969 הוריתי בהחלטתי מיום 30.7.2003 על העברת הדיון באותו הליך למפקחת על המקרקעין, וזאת בהסכמת הצדדים. 3.2 בתיק המתברר בפניי עתה, הועלו שורה של טענות ועילות שאינן בסמכותה של המפקחת. משכך, ברי כי אין כל יסוד לטענה כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה בתיק דידן. אוסיף עוד, כי אף במחלוקת הנוגעת להסגת גבול ברכוש המשותף, נתונה סמכות מקבילה הן לבית המשפט והן למפקחת (סעיף 72 (ב) לחוק המקרקעין). מכאן שאני דוחה הן את טענת העדר הסמכות והן את הטענה בדבר שימוש לרעה בהליכי משפט, ורואה לברר המחלוקת לגופא. 4. מטרד ליחיד 4.1 סעיף 44 (א) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) מגדיר מהו מטרד ליחיד, בקבעו כי מטרד כאמור מתקיים כאשר אדם "מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפוסים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם, בהתחשב עם מקומם וטיבם". סעיף 13 לחוק למניעת מפגעים, תשכ"א - 1961 מורה כי לעניין פקודת הנזיקין, דין כל הפרה של הוראת חוק זה כדין מטרד היחיד. סעיפים 2 ו- 3 לחוק למניעת מפגעים מורים כי לא יגרום אדם לרעש או ריח חזק או בלתי סביר, אם זה מפריע או עשוי להפריע לאדם המצוי בקרבת מקום או לעוברים ושבים. 4.2 ראוי לציין כי במסגרת העובדות המסוכמות הוסכם כי בדרגסטור לא מתקיימת פעילות הגורמת לרעש או לריחות. מכאן, שטענת המטרד מתייחסת רק לניהול המסעדה. 4.3 התובעת טענה כאמור, כי הפעילות במסעדה גורמת לרעש בלתי סביר משך רוב שעות היממה ועד השעות הקטנות של הלילה, לרבות בימי המנוחה, באופן שיש בו משום הפרעה של ממש לשימוש סביר בדירתה או להנאה סבירה הימנה. דא עקא שעל אף דברים נחרצים אלה, הנה בתצהירה נמנעה התובעת מלהתייחס לכך, לא כל שכן לפרט גרסתה לעניין זה. בחנתי את תצהירה חזור ובחן ולא מצאתי בו כל טענה הנוגעת לרעש או לריחות הנגרמים על ידי הפעלת המקום. התצהיר נוקט לשון כללית ביותר ואין ללמוד הימנו דבר על ההפרעה או הפגיעה הנגרמת לתובעת כתוצאה מניהולה של המסעדה. דירתה של התובעת נמצאת כאמור בצדו העורפי של הבניין ואינה פונה כלל לאותו חלק של הרכוש המשותף שנתפס על ידי הנתבעים, וספק אם הרעש והריחות מגיעים אליה. בהעדר התייחסות מפורשת לכך בתצהיר, אין בידי לקבוע ממצא עובדתי לענין זה. הימנעותה של התובעת מלהתייחס לכך תמוהה בעיניי לנוכח הטענות הנחרצות שהועלו בכתב התביעה, כאמור. 4.4 זאת ועוד, התובעת לא צירפה כל חוות דעת או מדידה לגבי מפלסי הרעש שנמצא שעה שמתקיימת פעילות במסעדה. הוא הדין לגבי ריחות המהווים, לדבריה, מטרד. מקובלת עליי טענת ב"כ התובעת כי לא מדובר בראיה קונקלוסיבית שאין בלתה (ראה ע.פ. 151/84 חב' חשמל לישראל בע"מ נ' פרשט ואח', פד"י לט (3), 1). יחד עם זאת, שומה היה על התובעת, באם ראתה שלא להגיש חוות דעת מקצועית, להוכיח טענתה לעניין זה באמצעות עדים מטעמה אשר יעידו ויתארו כמיטב יכולתם את הרעש ששמעו ואת הריחות שספגו והריחו, ואשר יש בהם משום הפרעה של ממש לשימוש סביר בדירתה והנאה הימנה. 4.5 בעדותם של עדי התביעה, הגב' שטפלר רינת ומר נחמני מרדכי, אין כדי להושיע את התובעת ואין בם די על מנת להרים את הנטל הרובץ לפתחה. דירותיהם של שני עדים אלה ממקומות בחזית הבנין, מעל במת העץ שהוקמה על ידי הנתבעים ומשמשת את המסעדה. אין ללמוד על הרעש והריחות המעיבים על הנאתה של התובעת בשימוש בדירתה מתוך דברי עדים אלה. למותר לציין בהקשר זה, כי בעדותה, התייחסה הגב' שטפלר אך לרעש הבוקע מן המקום ולא לריחות. מדבריה עולה, כי עיקר הטרוניה מופנית לרעש הנגרם על ידי קהל הסועדים ברחבה שבחזית הבנין ובשטח מסביבו. 4.6 יתרה מזו, במסגרת העובדות המוסכמות הוסכם, כי ציר מוריה הינו ציר רועש שבו עוברים בין היתר אוטובוסים וממול הבניין נשוא הדיון קיימת תחנת אוטובוס. בעקבות הביקור שקיימתי במקום, ניתן להוסיף על מוסכמה זו עוד כי הבניין ממוקם בלב אזור בילויים ומוקף מסעדות, בתי קפה ופאבים. דומה כי יש טעם בטענה שמעלים הנתבעים בהקשר זה, לפיה מדובר בסביבה רועשת שבה שאון והמיית הרחוב וקולות ציבור המבלים במקומות הסמוכים מתמזגים עם רעש הקהל הפוקד את עסקם, באופן המקשה על מלאכת ההפרדה בין מכלול הרעשים. יפה לעניין זה ההשוואה שערך בית המשפט בעניין Sturges v. Bridgman (1879) 11Ch.D.852 בקבעו : "What would be a nuisance in Belgrave Square would not necessarily be so in Bermondsey" או כדברי פרופ' קרצ'מר בחיבורו "מטרדים" (דיני הנזיקין העוולות השונות, בעריכת ג' טדסקי, 62) : "אדם הגר באזור המורכב כולו מדירות מגורים יהיה זכאי לחיים שקטים יותר מאדם הגר באזור בו שוכנים זה לצד זה בתי מגורים, בתי מסחר ובתי מלאכה". 4.7 העולה ממקבץ האמור הוא כי לא עלה בידי התובעת להניח תשתית ראייתית מספקת להוכחת מטרד ליחיד במשמעות סעיף 41 (ב) לפקודת הנזיקין. 5. הפרת חובה חקוקה 5.1 החיקוקים שהפרתם מיוחסת לנתבעים הינם, בין היתר, ביצוע עבודות בניה ללא קבלת היתר, בניגוד להוראות חוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965, ניהול עסקים טעוני רישוי מבלי שניתן לגביהם רישיון עסק, בניגוד לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח - 1968 ופתיחת עסקים בניגוד לחוק עזר לחיפה (פתיחת עסקים וסגירתם). סעיף 63 לפקודת הנזיקין מגדיר את העוולה של הפרת חובה חקוקה בקבעו כי מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק לפי פירושו הנכון נועד לטובתו ולהגנתו של אדם אחר וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק. 5.2 על מנת שתקום לתובעת עילת תביעה בגין הפר חובה חקוקה, עליה להוכיח, לא זו בלבד שהנתבעים הפרו הוראות החיקוקים הנ"ל, אלא שאותה הפרה גרמה לה נזק וכי נזק זה, הוא מסוגם או מטבעם של הנזקים שאליהם נתכוונו אותם חיקוקים. 5.3 בענייננו, לא הוכח כי לתובעת נגרם נזק עקב הפרת החיקוקים הנ"ל, לא כל שכן נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו התכוונו. בטרם אבהיר את דבריי אציין כי לנוכח התוצאה אליה הגעתי כפי שתפורט בהמשך, אני רואה להבחין בין הפעילות המתנהלת על ידי הנתבעים בתוך שטח עסקיהם לזו המתקיימת בשטח הרכוש המשותף. אין חולקין כי עבודות השיפוץ שנעשו בתוככי היחידות לא היו טעונות היתר. דומה, כי לבד מהקמת משטח הבטון ומעליו הבמה, העבודה היחידה שהיתה טעונה היתר, היא זו הכרוכה בשינוי חזיתו של הבית. ספק אם עבודה זו גרמה לתובעת נזק כלשהו (השווה ע"א 711/82 בלומנטל בע"מ נ' תיכון, פד"י לט (2), 477). באשר ליתר החיקוקים, די בכך שנקבע כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכחת הטענה בדבר מטרד שנגרם לה עקב הפעלת עסקי הנתבעים, על מנת לקבוע כי לא נגרם לה נזק של ממש. ודוק - נזק הנו אחד היסודות של עוולת הפר חובה חקוקה. 6. הפרת הסכם הבית המשותף 6.1 סעיף 7 להסכם בין בעלי היחידות שנעשה על פי סעיף 35 לחוק בתים משותפים קובע כי אסור יהא לכל אחד מבעלי היחידות בבית המשותף למכור, להשכיר, למסור חזקה, או לנהל בעצמו ביחידה כלשהי עסק של חנות דגים, אטליז, ירקות או חנות אחרת שיש בה כדי להפיץ ריחות או להקים רעש בלתי סביר, או עסק של מלאכה הדורש שימוש במכונות הממונעות בכוח חשמל או דיזל. עוד נקבע בהסכם כי איסורים אלו לא יחולו על ניהול עסק של בנק ביחידה מס' 1 ועסק של חנות לסריגה ולמכירת צמר או לקונפקציה או למוצרים דומים או לעסק של משרד ביחידה מס' 2. 6.2 אין חולקין, כי העסקים אותם מנהלים הנתבעים אינם ממין העסקים המנויים במפורט בהסכם הנ"ל. הואיל ואין בידי לקבוע כי הפעילות באותם עסקים כרוכה בהפצת ריחות או רעש בלתי סביר, אין אף יסוד לקבוע כי ההסכם הנ"ל הופר על ידי הנתבעים. 7. השימוש ברכוש המשותף 7.1 אין חולק כי הנתבעים עושים שימוש, במסגרת פעילותם העסקית, בחלקים נרחבים של הרכוש המשותף כמשמעות הדיבור בסעיף 52 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969. הנתבעים יצקו בכל שטח הרכוש המשותף שבחזית הבניין ובצדו הימני משטח בטון, עליו הקימו במה מעץ. הנתבעת 2 הציבה כאמור על אותה במה שולחנות, כיסאות, שמשיות ואדניות ואילו הנתבעים 3 -5 הציבו עליה ציוד הכולל מקררי שתייה וגלידה ומעמדי עיתונים. למותר לציין כי לא זו בלבד שלא ניתנה הסכמה מעם נציגות הבית המשותף לפעולות הנ"ל, אלא שזו הביעה התנגדותה הנחרצת לכל המהלכים שננקטו בידי הנתבעים. 7.2 ככל שמדובר בשימוש או ניצול של שטחים ברכוש המשותף, הכלל הוא כי כל בעל דירה רשאי לעשות ברכוש זה שימוש "רגיל וסביר לפי תנאי המקום והזמן שאינו מונע שימוש דומה מאחרים" (ראה ע"א 549/73, וינטרז נ' זמורה, פד"י כח (1), 645). לשימוש כזה, אין צורך בקבלת אישור מעם האסיפה הכללית של הבית המשותף. מאידך, בעל דירה בבית משותף, אינו רשאי לפגוע ברכוש המשותף אלא בהסכמת האסיפה הכללית מראש (סעיף 2(א) לתקנון המצוי). 7.3 אני דוחה בשתי ידיים את טענת הנתבעים לפיה השימוש הנעשה על ידם בשטחי הרכוש המשותף הינו שימוש רגיל וסביר לפי תנאי המקום והזמן. תפיסת חזקה בלעדית בחלק של הרכוש המשותף על ידי יציקת משטח בטון, הקמת במת עץ מוגבהת וגידורה, כמו גם הצבת כיסאות, שולחנות וציוד אחר משך רוב שעות היממה, לצרכים עסקיים, אינה יכולה להיחשב בשום אופן ופנים שימוש רגיל וסביר בנסיבות המקרה. הטענה כאילו רשאית גם התובעת לעשות שימוש באותו חלק של הרכוש המשותף שנתפס בידי הנתבעים, גובלת בחוסר תום לב וטוב היה אילולא נטענה. לטעמי נהגו הנתבעים מנהג בריונות שעה שבנו בשטח הרכוש המשותף, בניה המשמשת רק אותם לצורך ניהול עסקיהם, בניגוד לדעת יתר הדיירים, אותם העמידו בפני עובדות מוגמרות, תוך זלזול בוטה בזכויותיהם הקנייניות. 7.4 העובדה שבעבר התנהלו באותן יחידות המוחזקות כיום על ידי הנתבעים עסקים, אין בה כדי להפחית מחומרת מעשיהם. נכון הוא שבזמנו היה מותקן בחזית הבניין מכשיר "כספומט" וכי מדי פעם בפעם חנו, בחלקו של אותו שטח שנתפס על ידם, רכבים של לקוחות העסקים אשר התנהלו במקום. אך אין המשל דומה לנמשל משום שאין לדמות שימוש ארעי וחולף כגון מעבר של לקוח מזדמן לצורך שימוש בכספומט או חניה זמנית, לשימוש הנהוג בידי הנתבעים כיום הנושא אופי קבוע ומתמשך. די לעיין בתצלומים שהוגשו לתיק, על מנת להיווכח כי הנתבעים תפסו חזקה בלעדית בשטח שבין הבניין לשדרות מוריה, ועושים בו שימוש כבשלהם. 7.5 דרושה מידה רבה של עזות מצח כדי להעלות הטענה לפיה השקיעו הנתבעים ממיטב כספם על מנת להכשיר את שטח הרכוש המשותף שנתפס על ידם, לטפחו ולפתחו. לא זו בלבד שהנתבעים השתלטו בכוחנות על שטח לא להם, תוך התעלמות ממחאת הדיירים, אלא שעתה הם מגלגלים עיניהם לשמיים וטוענים כי יש להתחשב בהשקעות הרבות שנדרשו לצורך כך. 7.6 אוסיף עוד כי איני רואה להבחין לעניין זה, בין השטח המצוי בחזית הבניין לשטח הרכוש המשותף המצוי בצדו הימני ואשר נתפס אף הוא על ידי הנתבעים. הנתבעת 1 טענה כי אותו שטח הוצמד ליחידה שבבעלותה בהתאם לתוספת להסכם שנעשה לפי סע' 35 לחוק הבתים המשותפים. דא עקא שבאותה תוספת נקבע כי זכות השימוש הבלעדית בחלק שהוצמד תהא "למטרת גינה או מטרה דומה בלבד". ברי, כי השימוש הנעשה בידי הנתבעים אינו עולה בקנה אחד עם אותו הסכם, באשר מדובר כאן בשימוש מסחרי מובהק. יתר על כן, העובדה שבאותו הסכם נקבע חד משמעית כי בעלי היחידה הנ"ל לא יהיו רשאים לבצע עבודות בניה בשטח שהוצמד ליחידתם, לא בלבלה את הנתבעת 2 והיא המשכיה לטעון, בהסתמך על אותו הסכם, כי זכותה לעשות כן. 7.7 למעלה מן הנדרש אעיר כי הטענה לפיה שטח דירתה של התובעת הינו קטן, ולפיכך חלקה ברכוש המשותף מזערי, כמו גם הטענה שדירתה אינה משקיפה לרכוש המשותף שנתפס על ידי הנתבעים, ועל כן לא נגרם לה נזק איזה שהוא עקב התפיסה והשימוש שאלה עושים, הן טענות סרק שאיני רואה צורך להידרש להן. 8. סוף דבר על יסוד מקבץ האמור אני מורה לנתבעים לפעול תוך 45 יום באופן הבא: 8.1 על הנתבעים, יחד ולחוד, לפרק את במת העץ שהקימו בשטח הרכוש המשותף, לרבות המעקות והאדניות שבנו וכן את יציקת הבטון מתחתיה, ולהחזיר את המצב בשטח זה לקדמותו. 8.2 אני מורה לנתבעים 1 ו- 2 לסלק את כל המטלטלין השייכים להם המשמשים את המסעדה, ומוצבים בשטח הרכוש המשותף הנ"ל, הכוללים בין היתר שולחנות, כיסאות, שמשיות ותנורים. מובהר בזאת, כי הנתבעים לא יהיו רשאים להציב מטלטלין אלה, גם לאחר סילוק הבמה ופירוק התשתית כאמור בסעיף 8.1 לעיל. 8.3 אני מורה לנתבעים 3 - 5 לסלק את כל המטלטלין השייכים להם המשמשים את הדרגסטור ומוצבים בשטח הרכוש המשותף, לרבות מקררי שתייה וגלידה, מעמדים לעיתונים ומרכולת מכל סוג שהוא. 9. אני מחייב את הנתבעים 1 ו- 2 , יחד ולחוד , לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ. כן אני מחייב את הנתבעים 1 ו- 3 - 5, יחד ולחוד, לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום מהיום אחרת יישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. מטרדמטרד ריח