1. מדובר בערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 27.7.99 אשר קבעה למשיב אחוזי נכות זמניים לרבות נכות יציבה בגין "אירוע חבלני" מיום 4.9.97 שהתרחש במועד הנ"ל במדרחוב בירושלים. 2. הרקע העובדתי: א. המשיב שוחרר משירות צבאי ביום 21.8.84 לאחר שירות מקוצר. וועדה רפואית של משרד הבטחון קבעה לו 50% נכות צמיתות בגין סכיזופרניה פרנואידית. ב. המשיב היה עד ל"אירוע חבלני" שהתרחש ביום 4.9.97 במדרחוב בירושלים. (להלן: "האירוע החבלני"). ג. וועדה רפואית של משרד הבטחון בדקה את המשיב ביום 16.8.98 וקבעה, כי לא חלה החמרה במצבו לאחר קרות ה"אירוע החבלני" (החלטת הוועדה צורפה לסיכומי המערער מיום 31.7.2000). ד. פקיד התביעות אישר תקופות אי כושר חלקיות בגין ה"אירוע החבלני" היינו לתקופה מ- 7.9.99 עד 9.10.97 ומ- 12.11.97 עד 24.11.97. ה. וועדה רפואית שדנה בעניינו לצורך קביעת זכאותו לגמלה על פי חוק התגמולים לנפגעי בעולות איבה תש"ל - 1970 קבעה ביום 9.3.99, כי לא חלה החמרה במצבו הרפואי של המשיב כי אין נכות נוספת לאחר האירוע הטראומטי מעבר לנכות של 50% כפי שנקבע על ידי משרד הבטחון בשנת 1991. נכותו הכוללת היא 50% לפי סעיף 33 ה' לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות) התש"ל - 1969 (להלן: "התקנות"), מזה יש לנכות מצב קודם 50% לפי סעיף 33 ה' ל"תקנות" סה"כ נכותו כתוצאה מהאירוע 0%. (החלטת הוועדה צורפה לסיכומי המערער מיום 31.7.2000). ו. המשיב ערער על החלטת הוועדה וביום 27.7.99 דנה בעניינו וועדה רפואית לעררים, אשר קבעה, כי לדעתה חלה החמרה במצבו של המערער כתוצאה מהתוספות של תסמונת פוסטראומטית עקב ה"אירוע החבלני". לדעת חברי הוועדה נכותו הכוללת של המשיב לאחר ה"אירוע החבלני", הינה בשיעור 60% לפי סעיף 33 ה-ו מותאם ל"תקנות" ובניכוי מצב קודם של 50% לפי סעיף 33 ה' ל"תקנות" וקבעה למערער, כי נכותו בגין האירוע החבלני מ- 4.9.97 הינו 10% לצמיתות החל מ- 12.3.98. כן אישרה הוועדה, ופסקה למשיב אחוזי נכות זמניים בשיעור 100% לתקופה מיום 10.10.97 עד 11.11.97 ומיום 25.11.97 עד 12.3.98. על פי תעודת מחלה שהוצאה רטרואקטיבית (22.11.98) וקבעה, כי היא סבורה שעל אף שמדובר בתעודה שהוצאה רטרואקטיבית יש להניח, כי המשיב מבחינה נפשית היה משולל לחלוטין כל כושר השתכרות ולכן יש להכיר גם בתקופות אלה. (סעיף 29 לפרו' הוועדה). ז. על מסקנותיה של הוועדה הוגש הערעור מטעם המוסד לביטוח לאומי. 3. כתב הערעור הוגש ביום 5.9.99 לבית הדין האזורי בתל-אביב אולם כב' הרשמת, סמוך למועד הדיון שנקבע ליום 7.11.99, העבירה הערעור לדיון בפני בית דין זה, מחמת סמכותו המקומית. 4. שמיעת הערעור התנהלה במסגרת טיעונים בכתב על פי החלטת החתומה מטה מיום 28.6.2000 ועל פי סדרי הדין הקבועים בהחלטה הנ"ל. למשיב ניתנה זכות תגובה לסיכומי המערער ותגובתו הוגשה ביום 20.11.2000. בתגובתו חוזר למעשה המשיב על טענותיו מיום 28.6.2000. 5. נימוקי הערעור: א. טעתה הוועדה הרפואית לעררים כאשר קבעה למשיב 10% נכות לצמיתות מבלי שנימקה החלטה בכל הנוגע לנכות הזמנית והמועדים שפרטה בהחלטה. ב. ועדות רפואיות קודמות קבעו שאין החמרה במצבו שלה משיב לאחר "האירוע החבלני", וכי מצבו בתקופה בה העניקה הועדה למשיב אחוזי נכות זמניים, אינו קשור לפיגוע, אלא מורכב כולו ממחלות טבעיות גופניות חולפות וממצבו הנפשי הכרוני שהוכר ככזה וקדם ל"אירוע החבלני. ג. אין לקבל החלטת הועדה באשר לאי-כושר המשיב לתקופה רצופה מ- 4.9.97 עד 12.3.98, שכן זו ניתנה עפ"י תעודה של ד"ר בן-דוב מיום 22.11.98, היינו רטרואקטיבית ולאחר שנה ממועד "האירוע החבלני". כן נטען, כי בתקופה זו לא בדק ד"ר בן-דוב את המשיב, ולפיכך אבחנתו שנה לאחר מכן תמוהה. ד. תעודת אי-הכושר של ד"ר בן-דוב בגין התקופות הנוספות שאושרו למשיב, אינה קבילה ולו מהטעם, כי אינה תואמת האמור בכרטיסו הרפואי של המשיב. ה. טעתה הוועדה כאשר קבעה למשיב נכות זמנית בגין תקופת אי-כושר, אי עבודה, מאחר ומי שמתקיים בו האמור בפריט ליקוי 33 ה' ל"תקנות", שלפיו נקבע למשיב 50% נכות בעבר, ממילא מתקשה לעבוד, ועל כן אין משמעות מיוחדת לתעודות אי-הכושר שהגיש המשיב. ו. המערער עותר לקבל הערעור ולהחזיר עניינו של המשיב לועדה, על מנת שתתייחס לאמור לעיל ותנמק החלטתה. 6. המשיב בתגובתו לערעור טוען שתי טענות עיקריות: א. יש לדחות הערעור על הסף. ב. יש לדחות הערעור לגופו. 7. הבקשה לדחייה על הסף: לטענת המשיב הערעור הוגש ביום 5.9.99 היינו באיחור, שכן הוגש לאחר עבור 30 יום מיום החלטת הוועדה (27.7.99) והן מיום המכתב שהוצא ע"י המערער בו הודע למשיב על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (מכתב מיום 4.8.99). לטענת המשיב, רק סמוך ל- 7.11.99, כאשר נקבע מועד לדיון בערעור בפני בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, הבחין המערער בטעותו והגיש בקשה להעברת הדיון לבית הדין בבאר-שבע, ואין מדובר בטעות שבתום לב, אלא, לגרסת המשיב, מדובר ברשלנות מקצועית, שכן במכתב שקיבל מאת המערער (4.8.99)ׂ נאמר מפורשות, כי המשיב זכאי לערער על החלטת הוועדה הרפואית לעררים בבית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע. (נספח ב' לתגובת המשיב מיום 28.6.00). לפיכך נטען, כי די בכך כדי לדחות הבקשה על הסף. המשיב מציין בתגובתו עילות נוספות הקשורות בהתנהגות ב"כ המערער במסגרת הטיפול בערעור, אשר גרמו לסחבת בשמיעת הערעור כעילות נוספות לדחיית הערעור על הסף (עמ' 2-4 לסיכומי המשיב וסעיף 1 לתגובתו מיום 20.11.2000). בתגובת המערער מיום 31.7.00 לבקשה לדחייה על הסף, נטען, כי יש לדחות בקשת המשיב עפ"י הוראות תקנה 45 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991, שכן לא הוכח נימוק בגינו ניתן להסיק, כי ניתן לדחות מלכתחילה את הערעור עוד בטרם שמיעתו לגופו, וכפי שנפסק "דחיה על הסף תעשה רק כאשר בית המשפט משוכנע שאם היה נשמע הדיון לגופו אחד היה דינו - להידחות". (סעיף 1.3 לסיכומים). כן נטען, כי כתב הערעור הוגש במועד, ובשים לב למועד שליחת מכתב המערער למשיב מיום 4.8.99 בו פורטה החלטת הוועדה נשוא הערעור תוך ציון העובדה , כי יש להגיש הערעור תוך 30 יום מתאריך קבלת המכתב, וכלל זה חל על שני הצדדים המבקשים לערער. כן טוען, כי יש להתחשב בדואר הפנימי של המערער היינו בדיקת התיק וההחלטה לערער שהתקבלה בלשכה המשפטית. המערער דוחה טענת המשיב בדבר חוסר תום לב, לרבות רשלנות מקצועית בטיפול בעניינו, ומפנה את בית הדין לעבודה, כי לזכות המערער נפסקו הוצאות כאשר הוגשה הבקשה להעביר הדיון בערעור לבית הדין בעל הסמכות המקומית. ההכרעה: 9. בתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת ערעור על החלטות מסויימות) התשל"ז - 1977. נקבעה בתקנה 2, כי: "ערעור על החלטה יוגש לבית הדין האזורי לעבודה תוך 30 יום מהיום שבו נמסרה החלטה למערער. ערעור ההחלטה כאילו נמסרה למוסד ביום שבו נמסרה למזכיר הוועדה שהוא עובד המוסד". מועדים אלה חלים על כל "החלטה" המוגדרת בסעיף 1 ל"תקנות" הנ"ל ובין היתר על החלטת וועדה רפואית לעררים כאמור בסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה - 1995 (סעיף 64 א' לחוק בנוסח תשנ"ח - 1968). הכללים בדבר המועדים להגשת ערעור לבית הדין האזורי לעבודה על החלטות וועדות רפואיות שעניינם קביעת דרגת נכות מעבודה חלות גם על הערעור שבפנינו (ראה סעיף 5 (ב) עד (ד) לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה תש"ל - 1970 ודיון נג/197-99 המוסד לביטוח לאומי נגד אידה כץ שפורסם בפד"ע כז' 148). מניין התקופה להגשת ערעור לבית הדין מתחיל עם מסירת החלטת הוועדה לנפגע להבדיל ממועד מסירתו של הפרוטוקול, המחיל את הממצאים והנימוקים להחלטה (דב"ע נג/4-01 המוסד לביטוח לאומי נגד יוסף גרינברג פד"ע כו' 163) אולם באשר למועד הגשת הערעור מטעם המוסד לביטוח לאומי קובע היום בו נמסרה החלטה למזכיר הוועדה שבו עובד המוסד. ניתן לראות את המועד של המכתב בו הודע למשיב על החלטת הועדה נשוא הערעור (המכתב מיום 4.8.99) גם כמועד בו נמסר למוסד לביטוח לאומי על החלטת הועדה אלא אם הוכח אחרת. במקרה הנדון המשיב לא השכיל להוכיח אחרת וטוען, כי תחילת מניין הימים יש לספור החל מיום החלטת הוועדה וטענה זו אין לקבלה, שכן אינה תואמת מועדי הערעור שפורטו בתקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת ערעור על החלטות מסויימות) התשל"ז - 1977. לפיכך יש לראות הערעור כערעור שהוגש במועד לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב ויש לספור מניין הימים להגשתו תוך 30 יום מהמועד שלמחרת יום המכתב בו הודע למשיב על החלטת הוועדה נשוא הערעור. ובאשר לטענה בדבר דחייה על הסף צודק המערער בטיעוניו, כי על פי תקנה 45 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין ) התשנ"ב - 1991 רשאי אומנם בית הדין לדחות על הסף כתב טענות רק כאשר בית המשפט משוכנע שאם היה נשמע הדיון לגופו אחד היה דינו - להדחות. אין זה המקרה שלפנינו. בית הדין ישתמש בסמכותו זו וידחה על הסף כתב טענות ביד קמוצה ומסורה. במקרה הנדון לא הוכח, כי קיימת עילה לדחות על הסף כתב הערעור בטרם נשמע הדיון לגופו. די באמור לעיל על מנת לדחות הבקשה לדחייה על הסף. 10. הטענות לגוף הערעור: טענות המערער: א. בכתב הערעור וסיכום טענות המערער טוען המערער, כי הוועדה לא נימקה כנדרש את החלטתה בכל הנוגע להחמרה, לנכות הזמנית ולמועדים של תעודות אי הכושר שאישרה. החלטתה הינה החלטה המבוססת על הנחה. מתוך נוסח החלטת הוועדה חברי הוועדה היו ערים לעובדה, כי מדובר בתעודת מחלה שניתנה בדיעבד, ולפיכך לפי טענת המערער, היו מודעים לקושי ולבעייתיות באישורן והוועדה הסתפקה רק בהנחה, כי המשיב מבחינה נפשית היה משולל כל כושר השתכרות ולכן הכירה אף בתקופות אלה אולם ללא כל פירוט ונימוק שיבסס את קביעתה. כן לא הסבירה הוועדה הסתירה בין קביעתה, כי "עד לאירוע תיפקד המשיב באופן גבולי למדי" לבין קביעתה על החמרה במצבו והכרתה בתקופת אי כושר רטרואקטיבית, כאשר מדובר בתעודה שניתנה שנה לאחר ה"אירוע החבלני" על ידי רופא כללי שאינו מתמחה בפסיכיאטריה. ב. טענה נוספת בפי המערער, כי כאשר וועדה רפואית לעררים הכירה במצב רפואי קודם על פי סעיף ליקוי 33 ה' ל"תקנות" הרי הנכה ממילא מתקשה לעבוד, שכן הגדרת סעיף זה הינה "סימנים אופייניים של הגבלה קשה בהתאמה סוציאלית ובכושר עבודה". ג. יצויין, כי אין הסעיף הנ"ל שצוטט מפי ב"כ המערער חל על המקרה שלפנינו שכן מדובר בציטוט מסעיף 33 (ה') לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז - 1956 אשר אינן חלות על תביעה לגמלה על פי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה התש"ל - 1970, אלא חלות תקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות) התש"ל - 1969 בתיאומים ובשינויים המחוייבים. (ראה דיון נג/197-99 שצוטט לעיל). טענות המשיב: א. החלטת הוועדה הרפואית לעררים הינה החלטה מנומקת, שכן קבעה, כי "באשר לתעודות הרפואיות על אי כושר נדחו, הוועדה סבורה שעל אף שניתנו בדיעבד, יש להניח שהתובע מבחינה נפשית היה משולל כל כושר השתכרות ולכן יש להכיר בתקופות אלה". ב. הוועדה נימקה החלטתה בדבר החמרה במצבו הרפואי של המשיב. ג. תעודת המחלה של ד"ר ר. בן דוב מיום 22.11.98, היינו תעודת המחלה לתקופה מ- 4.9.97 עד 12.3.98 הינה תעודה שניתנה על סמך בדיקות ומעקב של המשיב ע"י הרופא המטפל. המשיב מפנה את בית הדין עלבודה, כי תעודות אי הכושר שאושר ע"י פקיד התביעות של המערער הינן תעודות בחתימת ידו של ד"ר בן דוב (מדובר בתעודות אי כושר לתקופה מיום 7.9.97 עד 7.10.97 וכן מתאריך 12.11.97 ע 24.11.97 תעודות אלה מעידות, כי המשיב היה בטיפולו של ד"ר בן דב באותה תקופה, וכך אף מעיד כרטיסו הרפואי של המשיב שנמצא במרפאה בירושלים אשר לדעת המשיב הובאה בפני המערער. בתגובתו מציין המשיב, כי במשך כל התקופה היה מטופל ע"י ד"ר בן דוב אך לא טרח לדרוש תעודות מחלה בגין כל אותה התקופה הרצופה מלכתחילה שכן באותה תקופה לא למד ברציפות וכן דובר בתקופת חגים ולא שער כי גם בגין תקופה זו עליו לדאוג לקבלת תעודות מחלה (סעיף 26 לתגובתו). ד. טענה נוספת בפני המשיב, כי חוסר תפקודו ומצבו הרפואי כפי שפורט במסמכים רפואיים החתומים על ידי ד"ר ראובן בן-דוב, ניתנו על סמך תעודות רפואיות של ד"ר שלמה קסטן, שהיה הרופא הפסיכיאטר שטיפל בו (נספח ט' עד יג' לכתב הסיכומים). המשיב מפנה למכתב נוסף של ד"ר קסטן מיום 11.4.99 ממנו ניתן להסיק, כי חלה החמרה בתפקודו של המשיב בגין "הארוע החבלני", והמאשרת את האמור בתעודה הרפואית של ד"ר בן-דוב בדבר אי-כושרו, לרבות אי יכולתו של המשיב לעבוד בתקופת אי-הכושר הרצופה מיום 4.9.97 עד 12.3.98. ה. המשיב טוען, כי לאחר מועד זה החל לעבוד, ולו באופן חלקי (עמ' 7 לסיכום טענותיו). ההכרעה: 11. א. זכות הערעור על וועדה רפואית לעררים שעניינה החלטה באשר לנפגעי פעולות איבה נובעת מהעיקרון שביסוד סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק"). סעיף זה קובע, כי החלטת הוועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור בשאלה משפטית בלבד בפני בית דין אזורי לעבודה. דין זה חל גם לעניננו. ב. נשאלת השאלה האם נתגלתה טעות משפטית בהחלטת הוועדה הרפואית מיום 27.7.97 ג. בממצאי הוועדה ובנימוקיה מציינים חברי הוועדה כדלקמן: "עד לאירוע תפקד באופן גבולי למדי, אך הצליח להתקדם לאט, ללמוד ואף לעבוד כמדריך כושר. מאז האירוע פיתח סימנים נפשיים אשר לא היו קיימים בעבר. סובל ממתח, עייפות, נדודי שינה עקב סיוטים, מתקשה לתפקד ביומיום, אינו מרוכז, מתלבט, חסר כיוון, אינו מוצא את עצמו ואינו מצליח ללמוד ולעבוד כבעבר. בניגוד לעבר כיום נזקק לטיפול תרופתי קבוע אלטרול ופרפנן". מסקנת הוועדה הינה, כי "לדעת הוועדה ההתרשמות היא שמעבר לפתולוגיה הראשונית חלה החמרה כתוצאה מהתוספות של תסמונת פוסט טראומטית ולדעת הוועדה נכות כוללת כיום 60% לפי סעיף 33 ה' - ו' מותאם בניכוי מצב קודם של 50% לפי סעיף 33 ה' נכותו בגין האירוע מ- 4.9.97 10%. אין מקום לתקנה 15 היות והיא כלולה בסעיף. באשר לתעודות הרפואיות על אי כושר שנדחו הוועדה סבורה, שעל אף שנכתבו בדיעבד יש להניח, כי התובע מבחינה נפשית היה משולל לחלוטין כל כושר השתכרות לכן יש להכיר בתקופות אלה". ד. הוועדה הרפואית לעררים סוברנית להחליט בדבר מצבו הרפואי של המשיב כפי שהוכח בפניה, לאור בדיקת המשיב לרבות מסמכים רפואיים שהיו בפניה ואומנם מסמכים רפואיים ותעודות מטעם הרופאים הפסיכיאטריים שטיפלו במשיב לרבות החלטות רפואיות קודמות בעניינו צויינו בפרוטוקול הוועדה, כי הובאו בפניה. ה. סעיף 33 לתקנות הנכים (מבחנים בקביעת דרגת נכות) התש"ל - 1969 דן ב"הפרעות נפשיות" ונקבע, כי דרגת הנכות במחלות נפש מכל הסוגים ובתגובות נפשיות כגון תגובות קרב ונוירוזות שונות, תיקבע לפי המצב התפקודי הכולל כמפורט להלן: א... ב... ה. הפרעה נפשית עם סימנים אוביקטיביים קשים בקיום קשרים בין אישיים תקינים ובצירוף הפרעות של סף גירוי נמוך, הפרעה בריכוז, בחשיבה, באפקט, בכח ההתמדה וברציה, המגבילות את הכושר התיפקודי בצורה קשה - 50%. ו. הפרעה נפשית המלווה בהפרעה קשה בקיום יחסים בין-אישיים בבחינת המציאות ובשיפוט, בצירוף סימנים אוביקטיביים קשים של ירידה בסף הגירוי, בריכוז, בחשיבה, באפקט, בכח ההתמדה וברציה, המגבילה את הכושר התיפקודי בצורה קשה ביותר - 70%. ז. מתוך עיון בהחלטת הוועדה תוך השוואת נוסח הסעיף בתקנות אשר החילה הוועדה בעניינו של המערער אין לקבל טענת המערער, כי הוועדה לא נימקה החלטתה. טיעוני המשיב בנקודה זו עדיפים מטיעוני המערער. מדובר בהחלטה בדבר אחוזי נכות רפואיים שהינה החלטה רפואית בעיקרה. מדובר בהחלטה מנומקת לכל הדיעות. ח. ובאשר לאישור תקופת אי כושרו של המשיב ממועד ה"אירוע החבלני" ועד ליום 12.3.98 מועד בו נקבע למערער 100% נכות זמניים הוועדה קבעה אחוזי נכות אלה בהסתמך על תעודת המחלה שניתנה אומנם רטרואקטיבית אך פורט בה, כי מדובר ב"מצב דחק לאחר פיגוע". מעיון במסמכים הרפואיים שהובאו בפני הוועדה עולה, כי אין מדובר בהנחה בלבד, כפי שטוען המערער אלא בהחלטה המבוססת על האמור במכתבים של ד"ר שלמה קסטן רופא פסיכיאטר אשר טיפל במערער. תעודת המחלה של ד"ר בן-דוב מיום 22.11.98 שפרט, כי התובע אינו מסוגל לשום עבודה בכלל מחמת מחלתו תואמת למעשה האמור במכתבים מטעם ד"ר קסטן (ראה נספח ט' עד יא' לסיכומי המשיב) ובמיוחד מכתבו מיום 11.4.99. פקיד התביעות אישר למשיב ימי אי כושר לתקופות חלקיות בלבד בגין מצבי חרדה סמוך ל"אירוע החבלני" (ת/1) אולם מפרוטוקול הוועדה ניתן להסיק, כי הוועדה בחנה את מצבו הנפשי של המשיב והשפעתו על כושר תיפקודו תוך הפניה לתקנות הנכים והסיקה מכך, כי התובע מבחינה נפשית היה משולל לחלוטין כל כושר השתכרות ולכן הכירה בתקופה הרטרואקטיבית. אומנם המבחן על פי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה התש"ל - 1970 ותקנות הנכים אינו בחינת כושר השתכרות אם לאו, אלא המבחן הוא איבוד הכושר לפעול פעולה רגילה, בין גופנית ובין שכלית או פחיתתו של כושר זה כתוצאה מפגיעת איבה (סעיף 1 לחוק) ולפיכך החלטת הוועדה, כי בגין נכותו הנפשית של המשיב במשך כל התקופה שצויינה בתעודת המחלה נשלל גם כושרו להשתכר באותה תקופה, הינה החלטה רפואית התואמת את האמור בתקנות הנכים ולא הוכח, כי הינה חריגה באופן קיצוני וכי על בית הדין להתערב בה. 12. די באמור לעיל על מנת לדחות הערעור לגופו. 13. מכל האמור לעיל יש לדחות בקשת המשיב לדחיית הערעור על הסף ולדחות הערעור של המערער - לגופו. 14. אין צו להוצאות. 15. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום ממועד פסק דין זה. ניתן היום כ"ט בחשון, תשס"א (27 בנובמבר 2000) במעמד הצדדים המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים מותר לפרסום מיום 27/11/00 י. גלטנר-הופמן, שופטת התחום הנפשינכותסכיזופרניה