שבר ביד הלא דומיננטית

שבר ביד הלא דומיננטית   1. רקע עובדתי א. התובע, יליד 22.9.1959 נפגע בתאונה ביום 16.9.97 תוך כדי רכיבה על אופניים ברח' ירושלים ליד ביתו בקרית עקרון.   ב. הנתבעת 1, המבוטחת ע"י הנתבעת 2, הינה המועצה המקומית קרית עקרון שבתחום שיפוטה ארעה התאונה ובשטח ציבורי שבאחריותה.   ג. הנתבעת 3 המבוטחת ע"י הנתבעת 4, הינה חברה לפיתוח עירוני שעסקה בעת הרלבנטית לתביעה בעבודות פיתוח ותשתית בתחום שיפוט הנתבעת 1.   ד. בעלי הדין חלוקים הן בשאלת עצם אירוע התאונה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק.   2. התאונה א. לטענת התובע: "ביום 16.9.97 בשעה 19:30 בעת שרכבתי על אופני בדרך ירושלים, נכנס לפתע הגלגל הקדמי של האופניים לתוך מהמורה או בור שהיה ברחוב ובשל כך הסתובב כידון האופניים עליהם רכבתי לצד בעצמה רבה וכתוצאה מכך אבדתי את שיווי משקלי ונפלתי, יחד עם האופניים, על הקרקע" (סעיף 8 לת/2). ב. אין חולק כי לא היו עדי ראיה לתאונה ועל כן עדותו של התובע הינה עדות יחידה כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות (נ"ח) ולפיכך נדרשת חובת הנמקה להתבססות על עדותו בלבד.   ג. לא יכול להיות ספק כי התובע נפל בעת רכיבתו על אופניו ביום 16.9.97 כשכבר בתעודת חדר מיון מופיעה גירסה זו פעמיים ואף התעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה מיום 18.9.97 מתייחסת לנפילה ביום 16.9.97 בשעה 19:30 בדרכו הביתה.   ד. השאלה היא איפא האם נפל התובע בבור או מהמורה שנוצרו בדרך כתוצאה מעבודות הפיתוח והתשתית במקום. גם ביצוע עבודות אלה בעת הרלבנטית לא הוכחשו ובתמונות (נספחים ג' ו-ד' לת/2), יש כדי להצדיק התיאור שנתן התובע לדרך "אתר בניה" גם אם אינן משקפות המצב לאשורו בעת התאונה כיוון שצולמו רק חודשיים אחר כך ולא ליד מקום הנפילה (עמ' 29 לפרוטוקול מיום 24.2.2001).   ה. התובע לא ידע לתאר באופן מדויק את מקום הבור או המהמורה הנטענים ו"התעקש" על איזור מסוים על הכביש. מאחר והעבודות בוצעו לכל אורך הכביש וגם מנהל האחזקה אצל הנתבעת 1 הודה מפורשות שלא ככתוב בתצהירו כי: "שבחלק הצפוני בצענו את העבודות, כאשר קטע הזה של החיבור שבין החניה הקיימת לבין הכביש היה שם קטע של מדרכה שלא היה סלול, נשארו שם מטבע הדברים אולי מהמורות, אבל לא בורות כמו שמגדירים את זה" (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 3.6.01 שורות 7 - 10).   "אז יכול להיות ששמה בגלל שטרקטורים עבדו וכו' היה שם איזו שהיא מהמורה או פני דרך לא ישרים אבל לא שעבדו שם" (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 3.6.01 שורות 24-22). די בהצבעה על אזור התאונה.   ו. העד העיד כי יצא עם התובע למקום על מנת שיצביע לו על מקום התאונה ו:"היה שם מעין קילוף בכביש אבל לא בור" (עמ' 6 לפרוטוקול מיום 3.6.2001).   בדיוק כטענת התובע שהקטע בו נפל היה ללא אספלט (עמ' 30 לפרוטוקול מיום 24.2.01 שורה 8). משמע, מנהל האחזקה מטעם הנתבעת הודה ברחל בתך הקטנה כי יומיים או שבועיים לאחר התאונה הצביע בפניו התובע על מקום הנפילה ו:   "מדובר היה בכביש בלתי סלול ולא ישר, מהמורה שכמותה היו פזורות, מטבע הדברים, לכל אורך דרך ירושלים שהיתה כאמור, בתהליך פיתוח וסלילה" (סעיף 9 לת/7).   ז. מה לי הוויכוח הסמנטי בין הצדדים, האם נפל התובע בבור או מהמורה כטענתו או בקילוף כביש או מהמורה כטענת העד מטעם הנתבעת כשלא יכולה להיות מחלוקת כי התובע הצביע על מכשול בדרך.   ח. בנסיבות אלה, כשעדות מטעם הנתבעת 1 תומכת בעדות התובע אין מניעה להסתמך על עדותו ולקבוע כי נפל על מכשול בדרך כטענתו.   ט. ב"כ הנתבעות מלינה על כי בשרטוט (נספח ב' לת/2), שהמציא התובע ביום 15.3.98 למוסד לביטוח לאומי סימן התובע עצמו את מקום התאונה מחוץ לדרך באזור החניה כטענת העד מטעמה. התובע חזר וטען כי נפל על הכביש גם במחיר הודאה בטעות בשרטוט (עמ' 35 לפרוטוקול).   אלא שהעד מטעם הנתבעות הצהיר בעצמו כי היה מדובר בחלק כביש בלתי סלול ולא ישר (סעיף 9 לתצהירו נ/7) וגם בעדותו, למרות שניסה לעמוד על טענתו כי התובע נפגע ברחבת החניה שלפני ביתו, דיבר בכל זאת על הכביש (עמ' 5 ו-6 לפרוטוקול מיום 3.6.2001).   בסופו של דבר הודה העד מפורשות: "ש. מה ראיתי במקום שהוא הצביע לך? ת. היה שם מעין קלוף בכביש. אבל לא בור" (עמ' 6 לפרוטוקול מיום 3.6.2001 שורות 23 - 22).   י. התובע מסתמך גם על מכתב התלונה ששלח ביום 19.11.97 למנכ"ל המועצה המקומית. מקובל עלי שתובע אינו יכול לתמוך עדותו בעדות אחרת שלו עצמו אך משהוכחה גרסתו יש במכתב רק להוסיף תמיכה לאשר כבר ישנו בגרסתו העקבית מסמוך מאד לתאונה (כשעל פי האמור במכתבו כבר ביום 24.9.97 הודיע על התאונה ואופן אירועהלמר ציון יוסף, מנהל האחזקה של הנתבעת 1 שאף העיד על מפגש לצורך הצבעה על מקום התאונה).   י"א. הוכח כי התובע סבל בעברו מסחרחורות מאז 1988 ואף אושפז עקב נפילה בשנת 1991. לטענת ב"כ הנתבעות: "לא מן הנמנע שהתובע חש סחרחורת מסיבה כלשהי, איבד שיווי משקל ונפל" (סעיף 21 לסיכומים).   התובע הכחיש ארוע כזה אך מאחר והכחיש כי סבל מסחרחורות מעבר לשנת 1988, לא הייתי קובעת בנקודה זו מסמרות על עדותו בלבד אלא שהתובע נבדק פעם אחרונה ע"י נוירולוגית בגין סחרחורת ב-19.8.96 כ-13 חודשים עובר לתאונה ולכל אורך התעוד הרפואי שאחרי התאונה אין זכר לסחרחורת.   י"ב. לפיכך ובהצטבר כל האמור לעיל, אני קובעת כי התובע נפל מאופניו ביום 16.9.97 כתוצאה מהיתקלות במכשול בדרך ירושלים בקרית עקרון.   3. אחריות הנתבעות א. אין מחלוקת בין הצדדים כי בהיות הנתבעת 1 רשות מקומית מוטלת עליה חובת זהירות מושגית (סעיף 25 לסיכומי הנתבעות), אך לא יכולה גם להיות מחלוקת לגבי חובת הזהירות הקונקרטית.   ב. בוודאי שעצם העובדה שאדם נפל אין בה לכשעצמה כדי להצביע על רשלנות מצד בעל המקום אך מועצה סבירה יכולה היתה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק וכענין של מדיניות צריכה היתה לצפות כי בעת פעולות תשתית והסרת האספלט, מעבר כלי רכב כבדים ועבודות, יתרחש נזק לעובר אורח שצפוי שילך בדרך.   ג. אין מחלוקת כי: "אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פד"י ל"ז[1] 113, 126).   וכביש או מדרכה אינם אמורים להיות משטח סטרילי, אך: "נקבע לא אחת, עקרון השוויון בפני החוק המחייב הטלת אחריות ברשלנות על רשות ציבורית על פי אותן אמות מידה החלות על הפרט" (ע"א 209/95 עיריית קרית אתא ואח' נ' אלנקו בע"מ, פד"י מ"ב[1] 190, 197).   "... דין השלטון המזיק כדין הפרט המזיק" (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פד"י ל"ט[1] 113, 135). ד. כאמור בע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' רק ואח', פד"י נ[2] 111, 123: "חובתו של בעל הפיקוח והשליטה במקרקעין כלפי מקרים נקבעה בהזדמנויות שונות (ראה ... ע"א 343/74 גרובנר ואח' נ' עיריית חיפה ואח' שם נדונה אחריותה של רשות מקומית שבבעלותה והחזקתה גן ציבורי) חובה זו נדונה גם בפרשת ועקנין".   ה. חובה של רשות מקומית לדאוג לתקינותן של המערכות אשר בתחום שיפוטה ואחריותה הוכרה בע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פד"י מ"ג[3] 343, 347.   ו. נקודת המוצא בפסיקה היתה כי: "אין חולק שעיריה חייבת לטפל במפגע בטיחות שיש בדרכים הנמצאות בטיפולה ואחזקתה" (ע"א [י-ם] 556/92 בוסקילה נ' עיריית ירושלים, בעמ' 7 לפסק הדין).   מקום שיש מכשול בכביש או רחבה שנועדו לעוברי אורח ושאחזקתם באחריות הרשות המקומית, וכזה הוכח בפני, חבה בגינו הרשות המקומית.   ז. בהתלותי באלנו הגבוה של קהלת לפיו "טוב מראה עיניים מהלך נפש" (קהלת ו', ט') די בתמונות שהציג התובע (נספחים ג' וד' לת/2), כדי לקבוע שהתנבעת 1 התרשלה באחזקת הדרכים הציבוריות שבתחום שיפוטה.   ח. אינני מתעלמת מהעובדה כי במקום נעשו פעולות פיתוח ותשתית מבורכות אך אין בכך כדי להצדיק הערמת מכשולים בפני משתמשי הדרך כל עוד לא נחסמה הדרך והותר בה השימוש גם בעת ביצוע העבודות.   ט. די לי בעדותו של מנהל האחזקה של הנתבעת 1 כי במהלך העבודה עם הרמת הכביש יש קטעים יותר גבוהים וקטעים יותר נמוכים והמקום הופך מסוכן להליכה בשל הגבהים השונים אך גם אם מדובר בתהליך טבעי (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 3.6.2001 שורות 12 - 6), הסיכון שגרמו הנתבעות הוא סיכון שמן הראוי שחברה המבקשת לאפשר דרכי גישה בטוחות לבתי תושביה, תראה בחומרה יתרה באופן שתדרש נקיטת אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו, כלומר תוטל בגינו חובת זהירות קונקרטית.   י. העד ידע לספר על בעיות בהן נתקלו התושבים בעקבות הבניה במקום שהיה עליו לפתור (עמ' 8 לפרוטוקול). העובדה כי המכשולים נמשכו חודשים רבים במהלך כל העבודה מעידה כי הנתבעת 1 לא עמדה במסגרת הסביר לפעול למתן אפשרות סבירה לתושביה להלך ברחובות כאמור בע"א 73/86 (שם, בעמ' 347).   י"א. הנתבעות הלינו נגד התובע על כי למרות העבודות שבוצעו במקום המשיך לנסוע על אופניו לעבודה וחזרה כמנהגו ולא הוביל אותם ברגל. מקובל עלי הסברו כי:   "אני ממהר שבע וחצי בערב אני רוצה להגיע הביתה. אני נוסע עם אופנים, לא עלה בדעתי לרדת מהאופנים, אני כבר נוסע אז אני נוסע" (עמ' 40 לפרוטוקול מיום 24.2.2001).   מה עוד שנסע כמנהגו מימים ימימה גם בעת ביצוע העבודה ולא נפגע אלא בפעם הנדונה.   י"ב. כאמור בע"א 73/86 מפי כב' הנשיא שמגר:   "משהפכה הצפתו של הרחוב (או ביצוע עבודות תשתית - מ.ש.), למציאות כמעט קבועה, לא היה מקום לצפות מתושב השכונה שאצה לו דרכו - והוא נזקק, דבר של יום ביומו, לחציית הרחוב במקום שבו אין לפי הראיות איסור חציה - כי יאריך את מסלול הליכתו ויעשה איגופים ועקיפות על מנת להגיע למחוז חפצו... אין לומר, כי הקשר הסיבתי שבין התרשלות המשיבה (העיריה - מ.ש.) ובין הנזק נותק בגין היות התנהגות המערער 'סיבה מכרעת' להתרחשות הנזק כאמור בסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין (נ"ח)... כן אין לראות בהתנהגות המערער משום 'הסתכנות מרצון' (VOLENTI NON FIT INJURIA) שכן החשיפה לסיכון 'אין עניינה אך ידיעה על דבר התרחשות הנזק... אלא עניינה חשיפה לתצאותיו המשפטיות של הנזק' (ע"א 145/80 הנ"ל בעמ' 147)" (שם, בעמ' 350).   י"ג. בנסיבות המתוארות לעיל גם אינני רואה מקום להטיל אשם תורם על התובע.   י"ד. לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כי הנתבעות אחראיות לאירוע הנזק שנגרם לתובע כמפורט להלן.   4. הפגיעה א. התובע נחבל בידו השמאלית, כתף וראש ונגרם לו שבר בגליל האמצעי של אצבע III ביד שמאל. בוצע קיבוע של האצבע ע"י סד אלומיניום למשך חודש ימים ואחר כך המשיך בטיפול שיקומי ומעקב מרפאה לכירורגית יד בבית החולים קפלן.   ב. התובע היה באי כושר עד יום 16.2.98.   ג. התובע טען לנכות בשיעור 10% על פי חוות דעת ד"ר ליפסקר ואילו הנתבעות טענו כי לא נותרה לו נכות לצמיתות על פי חוות דעת ד"ר ז'טלני.   ד. לאור פער זה הוריתי על מינויו של ד"ר גולדברג כמומחה מטעם בית המשפט, אשר היה בדעה כי:   "בעקבות התאונה בה היה מעורב הנבדק, נותרה הפחתה בטווחי התנועה של אצבע 3 ביד שמאל. הפחתה זו הינה קטנה מכדי לפגוע בתיפקוד היד ביום יום אך מהווה 2% נכות רפואית".   ה. למרות שמדובר בנכות בשיעור 2% בלבד ביד הלא דומיננטית טען התובע כי נותרה לו נכות תיפקודית המקשה עליו ביצוע העבודה כאיש אחזקה (סעיף 21 לת/2) ובעדותו הסביר: "אם היד הזאת שהיא נראית בצורה כזאת אני נשען עליה קשה לי. אם אני מבריג ברגים, מחזיק קונטרה כמו שנקרא בסלנג גם כן קשה לי, השפעות של קור... עבודה יומיומית בעבודה שלי זה מפריע לי... אני צריך להאחז בכל מיני מקומות מסוימים וזה מפריע לי" (עמ' 55 לפרוטוקול מיום 24.2.2001 שורות 21 - 11).   ו. אלא שד"ר גולדברג פרט משמעות הנכות בחוות דעתו: "ירידה זו בטווחי תנועה גורמת להפחתה בכח קמיצת אגרוף, אך אינה פוגעת ביכולת לאחוז דברים קטנים וגסים וגם לא ביכולת המניפולציה עם היד... לא מדובר בקשיון, אלא בהפחתה בטווחי התנועה ולפיכך אינני יכול לקבל את דעת ועדת המל"ל (שקבעה 5% - מ.ש.). מנגד אינני מסכים גם עם דעתו של ד"ר ז'טלני שמדובר ב-0% משום ש'אין פגיעה בתיפקוד היומיומי'. נכון שאין פגיעה בתיפקוד היומיומי אולם יש נכות רפואית שהרי ירידה בטווחי תנועה, הגם שהיא קלה, קיימת בכל זאת".   ד"ר גולדברג לא נשאל שאלות הבהרה ולא נחקר על חוות דעתו ועל כן נותרה זו בלתי מעורערת.   ז. למותר לציין כי התובע גם לא טרח להעיד את הממונה עליו או עמית לעבודה שיעיד על קשייו בביצוע העבודה, וכידוע: "... הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית תוביל את ביהמ"ש למסקנה, שאילו הובאה היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה" (ע"א 27/91 קבלו נ' בן שמעון, עבודות מתכת בע"מ ואח' פ"ד מ"ט (1) 450, 457).   ראה גם ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מ"ד(4) 595 וע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ ואח', פ"ד מ"ד(1) 239, 245).   ח. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי לתובע נותרה נכות רפואית בשיעור 2% בשל הפחתה בטווחי התנועה של אצבע III ביד שמאל שאינה פוגעת בתיפקודו.   5. הפסד השתכרות א. התובע עובד, כאמור, כאיש אחזקה במפעל תדיראן סוללות. לטענתו במקום עבודתו יש קידום אחת לשנה ובשל העדרותו מהתאונה נמנע ממנו הקידום של אותה שנה והוא הפסיד 400 ₪ לחודש.   ב. טענתו זו של התובע מקורה באישורו של מר אבנר גורן, עד תביעה מספר 1, סמנכ"ל משאבי אנוש ומנהל מיום 12.5.1999. עדותו של מר גורן היתה מבישה. בישיבה הראשונה אליה זומן לא היה בידו החומר הרלבנטי והוא לא ידע להשיב על שאלות ב"כ הנתבעות אך גם בהופעתו השניה לא תרם לגילוי האמת. העד לא היסס להסביר כי הדברים שנאמרים לעובד המלין על כי לא קודם אינם בהכרח האמת לאמיתה (עמ' 12 לפרוטוקול מיום 24.2.2001; עמ' 13 לאותו פרוטוקול ובמיוחד שורות 18 - 17(!!!) ועמ' 9 לפרוטוקול מיום 11.7.2001).   ג. העד ניסה לדבוק באישורו כי התובע לא קודם בשל העדרותו עקב התאונה אך בעדותו הסתבר: "קריטריונים לקידום, הם תרומת העובד לעבודה, היסטוריית הקידומים של העובד, מתי הוא קודם בפעם האחרונה? שכרו ביחס לעובדים אחרים, באותו תפקיד, העדרות, אלא בעיקר הקריטריונים. ש. כמו שאמרת באישור שלך הנושא של ההעדרויות רק אחד הקריטריונים. ת. נכון" (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 24.2.2001 שורות 12 - 6).   "ההחלטה (על הקידום - מ.ש.) היא לא בהכרח החלטה מדויקת ומדעית... אין קריטריון ברור... אין פה איזו טבלת השוואה" (עמ' 8 לפרוטוקול מיום 11.7.01 שורות 18 - 21).   "תהליך קידומים נעשה אצלנו אחת לשנה. בתהליך כזה שמקודמים בו אחוז מסוים של עובדים אחוז משתנה, כל שנה אחוז משתנה של עובדים יקודם" (עמ' 9 לפרוטוקול מיום 24.2.2001 שורות 16 - 14).   "נכון שמאז שאני נמצא מעולם כל העובדים לא קודמו כל שנה... ש. אף פעם לא קודמו כולם? ת. לא" (עמ' 16 לפרוטוקול מיום 24.2.2001 שורות 17, 22-23).   ד. העד הודה מפורשות כי התובע בשנה זו או אחרת לא היה מקודם כי בהתאם למדיניות המפעל תמיד יש שנה שעובד לא מקודם (עמ' 17 לפרוטוקול מיום 24.2.2001 שורות 1 - 5 ו-15). ובתשובה לשאלת בית המשפט העיד מפורשות: "זה נכון. תמיד זה נכון כי אף עד (צ"ל אחד - מ.ש.) לא יכול לדעת מתי הוא יקודם כי זה איזה שהוא משחק של גודל התקציב. מול העובדים ומול הקריטריונים, איפה נמצא העובד ביחד לקריטריון" (עמ' 17 לפרוטוקול הנ"ל שורות 13 - 10).   ה. לא זו אף זו אלא שהתובע לא טוען שלא קודם בשנת התאונה אלא רק שנה אחר כך לאחר שכבר שב לעבודה.   ו. גם הטענה שלא קודם הוטלה בספק לאור תוספת שכר בלתי מוסברת בשנה בה נטען שלא קודם (עמ' 16 ו-18 לפרוטוקול מיום 11.7.2001).   ז. בעדותו הסתבר גם כי התובע לא קודם בשנת 2000, שלוש שנים אחרי התאונה (עמ' 17 לפרוטוקול שורה 23).   ח. לא זו בלבד אלא שגם הדגש על העדרותו של התובע מהעבודה לא מקשרת בהכרח בין אי הקידום לפגיעה בתאונה כיוון שבתקופת אי הכושר, חודש אחרי התאונה, היה התובע מאושפז בבית חולים בגלל דלקת קרום המח ולפני תום תקופת אי הכושר היה מאושפז לניתוח בגלל בעיות חסימה אפית ושוב ביוני 1998 לאחר שובו מחופשת המחלה. כלומר, אם אי קידומו נובע מהעדרויות, ממילא לא היה מקודם בשל העדרויותיו כתוצאה משלושת האישפוזים באותה תקופה שהרי מר גורן היה נחרץ כי הקידום נמנע: "בלי קשר לסיבת ההעדרות. עובדה שאפילו אם היה בתאונת עבודה שנגרמה בעבודה אם הוא לא עבד, לא יקודם" (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 24.2.2001 שורות 4 - 3).   ט. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה הטענה כי התובע לא קודם בשל העדרותו בעקבות התאונה.   י. שלא לצורך אוסיף כי גם לו קבלתי הטענה, לא ניתן היה להעריך ההפסד כיוון שגם מר גורן, ואפילו בעדותו השניה כשכבר צריך היה להיות מצויד בכל המידע והמסמכים, לא ידע להסביר כיצד נטען להפסד חודשי של 400 ₪ (עמ' 12 - 13 לפרוטוקול מיום 11.7.2001).   י"א. התובע ממשיך מזה כארבע שנים בעבודתו כאיש אחזקה באותו היקף ושכר כשהמגבלות היחידות על עיסוקו הן עוד מעובר לתאונה ונובעות מבעיות אסטמה שאינן קשורות בתאונה (עמ' 50 לפרוטוקול מיום 24.2.2001 שורות 22 - 17).   כאמור בע"א 286/89 קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") (לא פורסם מופיע פדאור) מפי כב' השופט אור: "אמת כשאין לביהמ"ש נתונים הולמים אחרים לקביעת כושר הפסד ההשתכרות, רשאי ביהמ"ש לחשב הפסד זה עפ"י שיעור אחוז הנכות לצמיתות של התובע עקב התאונה, כמשקף את שיעור הפסד כושר ההשתכרות. אך במה דברים אמורים? כשהנכות והמגבלות הרפואיות שבעקבותיה, אכן מגבילים את כושר ההשתכרות, ויש בהן ללמד לכאורה על גובהו של ההפסד. השאלה אם כך היא, תלויה בטיבה של הנכות, טיב התעסקותו של התובע ומידת הסתגלותו של התובע לעבודתו על אף נכותו שיקולים כיוצ"ב הקשורים בכושר השתכרותו על אף מומו... השאלה היא האם בפועל מגבילה נכותו, או עתידה להגביל, את כושר השתכרותו. ואם כן - האם ההגבלה, עפ"י הראיות או אומדנת ביהמ"ש, היא בשיעור הדומה לשיעור הנכות. ברי, שקורותיו של התובע מיום התאונה ועד מועד פסה"ד יש בהם להשליך וללמד בדבר קיומה או אפשרות קיומה של הגבלה כזו" (הדגשה שלי - מ.ש.)   לכאורה, איפוא, אין מקום להניח כי יגרם לתובע הפסד שכר בעתיד אך מאחר ובפניו עוד כ-20 שנות עבודה, נראה לי לנכון לפצותו בסך 10,000 ₪.   6. עזרת הזולת בעבר ובעתיד א. התובע היה, כאמור, באי כושר במשך כחמישה חודשים אך במהלך תקופה זו היה פעמיים מאושפז ועבר ניתוח. לפיכך גם אם נזקק לעזרה, נזקק לה יותר בגין בעיותיו הרפואיות האחרות ולא בגלל שבר באצבע ביד הלא דומיננטית.   ב. למותר לציין כי התובע לא הוכיח קבלת עזרת זולת בפועל וממילא גם לא עלותה.   ג. נכות של 2% לכשעצמה אינה מצדיקה עזרת זולת בעתיד ובוודאי לא לאיש אחזקה הממשיך לעבוד במשרה מלאה ושעות נוספות.   ד. לאור האמור לעיל, נדחית הדרישה בראש נזק זה.   7. הוצאות נסיעה א. התובע נזקק אמנם למעקב בבית חולים אך משהוכרה תביעתו ע"י המוסד לביטוח לאומי, צריך היה גורם זה לשאת בכל הוצאותיו לרבות הוצאות נסיעה לקבלת טיפולים רפואיים.   ב. למותר לציין כי לא הוכח גובה ההוצאות הנטענות.   ג. לא ברורה הדרישה לפיצוי עבור הוצאות נסיעה בעתיד כשהתובע נפגע כאמור באצבע ביד.   ד. לאור האמור לעיל, נדחית גם הדרישה בראש נזק זה. 8. כאב וסבל לתובע נגרם שבר באצבע שקובע למשך חודש ואחר כך נזקק לסד וטיפולי פיזיוטרפיה והיה באי כושר חמישה חודשים.   בנסיבות אלה אני מעריכה הפיצוי הראוי בראש נזק זה בסך 25,000 ₪.   9. ניכויים אין מחלוקת כי הנתבעות זכאיות לנכות מסכום הפיצוי המענק שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי כמפורט באישור (נספח י"ג לת/2).   התובע קיבל 19,443 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום 11.5.1999, סה"כ 25,424 ₪.   10. לאור האמור לעיל, הנני מחייבת הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע כדלקמן: א. הפסד השתכרות לעתיד 10,000 ₪ ב. כאב וסבל 25,000 ₪ סה"כ 35,000 ₪ בניכוי מענק מל"ל 25,424 ₪ 9,576 ₪   בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, וכן הוצאות משפט (כולל חוות דעת המומחה מטעמו) ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% + מע"מ.     11. לא נותר לי אלא להתנצל בפני הצדדים על העיכוב במתן פסק הדין.  ידייםשבר