כללי 1. זוהי תביעה לפיצויים (וכן ל"פרסום הכחשה"), לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"). 2. במועדים הרלוונטיים לתביעה שימש התובע, בני חסון (להלן: "חסון" או "התובע") כחבר מועצת העיר קרית-גת; הוא הגדיר את עצמו בכתב התביעה כ"קרוב לענייני הכדורגל בעיר קרית-גת", וכמי ששימש בעבר מספר פעמים כחבר הנהלת קבוצת הכדורגל מכבי קרית-גת (להלן: "הקבוצה") וכיו"ר ההנהלה. הנתבע, גיל לנדאו (להלן: "לנדאו" או "הנתבע") שימש במועדים הרלוונטיים כמאמן הקבוצה. 3. אין חולק, כי ביום ו', 3.8.01, ניגש לנדאו למשטרת קרית-גת והגיש תלונה כנגד חסון; תיק החקירה הוגש וסומן ת/1. בתלונתו פירט לנדאו את השתלשלות מערכת היחסים העכורה בין השניים, שהגיעה לשיאה באותו בוקר. לנדאו מסר בתלונתו, כפי שהדברים נרשמו על ידי החוקרת רס"מ מירי סיני: ”... היום בבוקר בזמן האימון נכנס אוהד בשם שמעון אלקיים לתחומי המגרש. כשבקשו ממנו הממונים לצאת הוא סרב, אך לבסוף יצא. אחרי מספר דקות הגיע בני חסון עם רכבו לאחת הגבעות בסמוך למגרש, פתח את הדלת בסערה וצעק 'מי זה המניאק' או משהו כזה, 'שלא נתן לך להכנס למגרש'. לקראת סוף האימון שינה מקום, החל לצעוק עם אדם נוסף שאני לא מכיר אותו, 'מי הוא, מה הוא, הוא לא יהיה פה', והוא התכוון אליי שאני לא אהיה פה, ופנה לשחקנים ואמר להם 'אל תעשו מה שהוא אומר לכם'. כשעוזר המאמן אמיר בן שמחון הביא קונוסים, על פי בקשתי, הוא פנה אליו ואמר לו בנוסח 'אל תהיה שפוט שלו'. בסוף האימון פנה לעברי וצעק ואמר 'לנדאו אני פה באימון הבא אני אדאג לחסל אותך'...". בעקבות תלונה זו (להלן: "התלונה במשטרה" או "התלונה") נפתחה חקירה משטרתית; בסופה הוחלט לסגור את התיק "מחוסר ראיות". עילת התביעה 4. כתב התביעה, שהוא המסגרת הדיונית שאין בלתה, איננו מייחס ללנדאו עוולה כלשהיא בעצם הגשת התלונה במשטרה; לא מיוחסת לו עוולת לשון הרע בגין התלונה ואף לא הגשה רשלנית של תלונה (ראו, למשל, לעניין רשלנות בהגשת תלונה: רע"א 1808/03 אגשם נ' רשות הדואר, דינים עליון, כרך סו', 792). 5. התביעה, בגין לשון הרע כאמור, נסמכת כל כולה על חמישה פרסומים, שהופיעו בכלי התקשורת בסמוך לאחר הגשת התלונה. נפרט להלן פרסומים אלו, מאחר ולתוכנם עשויה להיות חשיבות, במספר מישורים. הפרסומים 6. הפרסום הראשון הינה ידיעה שפורסמה ביום 5.8.01 באתר האינטרנט SPORT5 (נספח א' לתביעה). כותרתה: "גילי לנדאו: איימו על חיי". בכותרת המשנה נאמר, כי לנדאו התלונן במשטרה על כך שחסון "הטיח בו דברים שניתנים להבנה כאיום", וכי "משטרת מרחב לכיש פתחה בחקירה". בידיעה גופה נאמר, כי לנדאו טען במשטרה כי "בדברים שהטיח בו חסון היו סממנים של איום ברצח". 7. הפרסום השני הינה ידיעה שפורסמה באותו יום, 5.8.01, באתר האינטרנט ONE (נספח ב' לתביעה). כותרתה: "איומים על חייו של גילי לנדאו". לצד פרוט בדבר עצם הגשת התלונה, כוללת הידיעה את הקטע הבא: ”לנדאו סיפר ל - ONE את פרטי המקרה: 'ביום שישי הגיעו שני אוהדים, נעמדו במרכז המגרש והחלו לקלל. ביקשתי מהם לעזוב את המקום, ואז הגיע בני חסון וניבל את פיו ואיים על חיי. הגשתי תלונה במשטרה. בין לבין, הצלחנו גם לעסוק בכדורגל ולנצח בשבת, וזה מה שחשוב'...". הידיעה כוללת גם את תגובתה של דוברת מרחב לכיש במשטרה, שלפיה אכן נפתחה חקירה בעניין זה. 8. הפרסום השלישי הינה ידיעה שפורסמה למחרת, ביום 6.8.01, באתר האינטרנט של ידיעות אחרונות - YNET (נספח ג' לתביעה) - בכותרת הראשית נרשם: "גילי לנדאו: איימו עליי ברצח". כותרת המשנה מפרטת כי לנדאו התלונן במשטרה, וכן מופיע הכיתוב הבא: "לנדאו: 'לא רציתי לחכות לאסון'. חסון: 'הכל שטויות'...". הכתבה עצמה כוללת, לצד הדיווח, שתי פסקאות בעלות היקף דומה, האחת כוללת את דברי לנדאו והשנייה את דברי חסון, על דרך של ציטוט דברים מפי אומרם, כביכול. מפי לנדאו נרשם כך: ”לנדאו: 'יהיה מאד עצוב אם בעיר סימפטית כמו קרית גת לא ארגיש כמו בן חורין. בעונה שעברה התבצר חסון בחדרי והשתלט עליו. הוא איים שבאותו יום לא יתקיים אימון, שבסופו של דבר נערך. בגלל בקשת ראש העיר עברתי על העניין לסדר היום, אבל מה שקרה ביום שישי חצה קווים אדומים, הגשתי תלונה כדי לא לחכות לאסון הבא'...". כאמור, לצד הדברים האלה כוללת הידיעה הן את גרסתו של חסון והן את תגובת דוברת מרחב לכיש. 9. הפרסום הרביעי הינה ידיעה זהה בעיקרה, שהופיעה במהדורה המודפסת של "ידיעות אחרונות" באותו יום (נספח ד' לתביעה). 10. הפרסום החמישי נעשה, לגרסת התובע, לקראת סוף חודש אוגוסט 2001, לאחר שתיק המשטרה נסגר, זאת בעיתון "מה נשמע בדרום". לכתב התביעה צורף גזר עיתון (נספח ה'), שלא ברור מהיכן הוא לקוח ובאיזה תאריך פורסם. ייאמר מיד, מי שמבקש לתבוע בגין לשון הרע שהוצאה בפרסום, יתכבד, יתאמץ ויפרט באיזה תאריך פורסמה הידיעה ויוכיח את מקום הפרסום. מטעם זה לבדו היה מקום שלא לדון כלל בפרסום זה. שנית, בגזר העיתון ניתן לראות שהכותרת, והתוכן שבעקבותיה, הם חלקה האחרון של ידיעה רחבה יותר, אשר מהקטעים החתוכים בשוליים ניתן ללמוד, שהיא כוללת התבטאויות, ולא התבטאויות נעימות לאוזן, גם מצידו של חסון עצמו. מן הדין היה להביא את המאמר כולו, ולא להסתיר חלקים, שככל הנראה אינם נוחים לתובע. גם מטעם זה היה מקום שלא לדון כלל בפרסום זה. למעלה מן הצורך אביא את הדברים המיוחסים ללנדאו בסופה של אותה כתבה, מיד לאחר כותרת המשנה: "לנדאו: 'אדם מסוגו לא ידבק לדופן האניה ויגיד: הפלגנו'...": ”אף אחד לא יצליח לגרור אותי לזירה לא לי. אם מישהו חושב שבגלל השפה המעודנת אני פראייר - טעות בידו. התיק נסגר מחוסר ראיות, המשטרה חקרה חבורה של משת"פים עיוורים וחרשים, שמסיבות מובנות לשונם דבקה לחיכם - והמבין יבין. אני ממשיך לעמוד ולדבוק בגירסה שלי ב - 100%. אני יודע מי שלח אותו ומי העומדים מאחוריו. שהבן אדם יבדוק טוב טוב את עצמו מדוע הוא התעמת כמעט פיזית עם אורי אלקבץ, רב עם אלי מחפוד ואף עם אמיר בן-שמחון כשאימן את בנו. כואב לו שהוא לא היה שותף להצלחה בשנה שעברה ומבחינתי אדם מסוגו לא ידבק לדופן האוניה ויגיד: הפלגנו'…". 11. אלה הפרסומים שבגינם הוגשה התביעה. הנושאים באחריות לפי החוק 12. הסעיף הרלוונטי לענייננו הוא סעיף 11 לחוק, שלפיו: ”פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת". אעיר, כי אין חולק כי הפרסומים הרביעי והחמישי הופיעו בעיתונות הכתובה, שהיא בוודאי כלולה בהגדרת "אמצעי תקשורת"; התובע מתייחס לפרסומים כולם, כולל אלו שהופיעו בעיתונות המקוונת, כפרסומים ב"אמצעי התקשורת" (סע' 14 לכתב התביעה); גם הנתבע מתייחס אליהם ככאלו. לפיכך אדון בפרסומים כולם כבפרסומים שפורסמו ב"אמצעי תקשורת". 13. ובכן, אין חולק שלנדאו איננו "עורך אמצעי התקשורת", או "מי שהחליט בפועל על הפרסום", או "האחראי לאמצעי התקשורת". התובע לא טרח כלל, מסיבה לא ברורה, לתבוע את כל אלו. כיצד טוען התובע, אם כך, לאחריותו של הנתבע? בסעיף 9 לכתב התביעה נטען, כי "הפרסומים האמורים נעשו על ידי הנתבע"; סעיף 14 לכתב התביעה מייחס לנתבע "שימוש פסול בבמה הניתנת לו" וכן "שימוש בו הוא עושה בכלי התקשורת המפרסמים את דבריו". כתב התביעה מייחס לנתבע יוזמה ואקטיביות בהקשר זה, אך איננו מפרט כראוי את מקור אחריותו של הנתבע לפרסום. עם זאת, אמנע מדחיית התביעה בשל טעם זה לבדו. לצורך הדיון נניח, שהתובע מייחס לנתבע אחריות מכח סעיף 11 לחוק, בתור "האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו", ו/או מכח סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") (החל מכח סעיף 7 לחוק); סעיף 12 קובע את אחריותו של משתף ומשדל כדלקמן: ”לעניין פקודה זו, המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשרר אותם, יהא חב עליהם". האם אחראי הנתבע לפרסום - הוכחת אמירת הדברים 14. התיבה של "האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו" מתייחדת, בדרך כלל, לכותב הידיעה או המאמר - העיתונאי, הפובליציסט או כל אדם אחר שכתב את הפרסום. מקרה אחר מתייחס למי שמסר את המידע לעיתון. שעה שמדובר במרואיין, בודק הדין את חלקו בפרסום, לרבות האם ניתן "להרכיב" על הוראות החוק את הוראת סעיף 12 לפקודה, ואשוב לכך מיד. 15. אקדים ואומר, כי מהפרסום הראשון לא עולה כלל שהכתבים שוחחו עם לנדאו; מהפרסומים האחרים עולה, כך נטען, כי מדובר בדברים מפי אמרם (לנדאו). עם זאת, עניין זה טעון הוכחה. כבר נפסק, כי: ”אם עיתון מייחס, במאמר או בכתבה או במודעה, דיבור פלוני לאדם פלוני, אין בכך שמץ ראיה, אפילו לכאורה, שאותו דיבור אמנם, יצא מפי אותו אדם... אין העיתון ראיה כשרה להוכיח את אמיתות הדברים האמורים בו". (ע"א 116/04 תיק נ' קריניצי, פ"ד יח (4) 378, 387). כאמור, אמצעי התקשורת עצמם והעיתונאים החתומים על הכתבות לא נתבעו על ידי התובע; איש מהם אף לא הוזמן כעד, על מנת לאשר שלנדאו אמר להם את הדברים שיוחסו לו בכתבות (שאלת החסיון העיתונאי אינה רלוונטית כאן, שהרי לנדאו מסכים שהעיתונאים יאשרו או לא יאשרו מהם הדברים שהוא מסר). חסון עצמו לא יכול כמובן להעיד על כך, אלא רק לשער זאת. לנדאו, בעדותו, הכחיש בלשון ברורה ועקבית כי לא פירט בפני העיתונאים את נסיבות האירוע באצטדיון. להלן הקטע הרלוונטי מחקירתו הנגדית: ”ש. אתה בזמנו נתת הד נרחב לתקריות שלך עם התובע. ת. חד משמעית, לא. מלבד תגובה לעיתונים של יום ראשון, שבה אמרתי שעצוב שבעיר סימפטית כמו קרית גת, לא ארגיש כבן-חורין, לא נתתי שום תגובה. לא סיפרתי על אירועי המקרה, על פרטי המקרה, לאף גורם בתקשורת ולאף אישיות מהתקשורת הכתובה או האלקטרונית. הכל חומרים שהשיגו ככל הנראה מדובר המשטרה. ש. לא דיברת עם עיתונאים. ת. דיברתי, אני אדגיש, שמעולם לא נכנסתי לפרטי המקרה. הדבר היחיד שאמרתי את הציטוט, שיהיה עצוב אם בעיר סימפטית כמו קרית גת, לא ארגיש כבן חורין. כל הדברים האחרים שנאמרו בנושא שאני תיארתי, בשום פנים. הכל דברים שהושגו ממקום אחר... ש. אתה אומר כל ההד התקשורתי, לך לא היה חלק. ת. היה לי חלק, התלונה שלי, והאמירה הבודדת שציטטתי... ש. את הדברים אמרת בתגובה לשאלות של עיתונאים מאיזה כלי תקשורת. ת. כל העיתונים הארציים. לא דיברתי עם אף אינטרנט. דיברתי עם ידיעות ומעריב... ... אני מוכן לעמוד על גירסתי, המילים שאמרתי, ההתייחסות שלי לא הייתה לפרטי המקרה, על האופן שקרה, אלא רק לתגובה שלי, שהייתה אחידה לכולם". (עמ' 49 - 50 לפרוטוקול). לא מצאתי כל סיבה או טעם לפקפק בעדות זו, שהותירה רושם אמין. אמרו מעתה - בהתאם להלכת תיק, חסון כלל לא הוכיח שרוב הדברים המיוחסים ללנדאו בכתבות השונות אכן נאמרו מפיו. כאמור, עדותו של לנדאו אמינה, וחסון עצמו נמנע מהבאת עדויות רלבנטיות (של העיתונאים), מה שפועל לרעתו, מבחינה ראייתית. די היה בכך כדי להביא לדחיית התובענה, שהרי מדובר ביסוד-בלעדיו-אין. אחריותו של "מרואיין מגיב" 16. למעלה מן הצורך אדון במצב המשפטי, לו אכן נאמרו הדברים המיוחסים ללנדאו על ידו, לעיתונאים. גם בעדותו בבית המשפט כאמור, וגם בתצהירו (סע' 18 - 20) מצהיר לנדאו כי לא פנה מיוזמתו אל העיתונאים; חלק מהם פנה אליו לשם קבלת תגובתו בטרם פרסום הידיעה על ידם. גם בכך אין לי כל סיבה לפקפק, הן בשל אמינותה של העדות והן בשל העדר כל ראיה לסתור. כלומר, לכל היותר מדובר בדיון סביב אחריותו של "מרואיין מגיב" לדבריו שצוטטו מפיו וששובצו בכתבה עיתונאית. 17. הלכה פסוקה נפסקה בהקשר זה בע"א 6871/99 רינת נ' רום, פ"ד נו (4) 72 (להלן: "עניין רינת"). בית המשפט העליון, מפי כב' השופט אליעזר ריבלין, הציב את הפרמטרים לשם קביעת אחריותו של מי שמתראיין לכתבה וסיכם: ”אין ספק כי מתן תגובה או ראיון לכתבה, כשלעצמו, אין בו די כדי להפוך את נותן התגובה, או את נותן הראיון, למי שמשתף עצמו במעשה העוולה או למי שמייעץ או מפתה לכך. נדרש כי יתקיימו אצלו כל אותם תנאים עליהם עמדנו, לבד מעצם קיומו של שיתוף או שידול לנעשה של עוולה, ועיקרם: כוונה או מודעות למעשה העוולה שביצע הזולת, וקשר סיבתי - מקום שמדובר בהוראה לביצוע העוולה. אכן, בענייננו, לא נתמצתה מעורבותו של רינת במתן הראיון לכתבה. בדברים שצוטטו מפיו באה התייחסות למידע... שהובא בכתבה. אלא שגם בכך לא סגי, בנסיבות המקרה הזה, כדי להפכו ל"משתף ומשדל"... (עמ' 84, ההדגשה שלי - א.ז.). כב' השופט ריבלין נוקט לשון של "אדם המשתף עצמו בהרפתקה אשר הביאה בסופו של דבר לנזק", בנסיבות שבהן ידע, בהצטרפו למבצע המעשה, "לקראת מה הוא הולך" (שם). ההלכה נותרה על מכונה, בהחלטה שלא להתיר דיון נוסף בה: דנ"א 3793/02 רום נ' רינת, דינים עליון, כרך סג', 893. 18. כפי שציינתי לעיל - לא הוכח שלנדאו מסר את המידע בדבר האירוע באצטדיון לאמצעי התקשורת. הדבר אף לא משתמע מתוכן ארבעת הפרסומים הראשונים. דומה, כי המידע הגיע לעיתונאי הספורט, והם אלו אשר פנו למשטרה, ועודכנו בידי דוברת המרחב. גירסאות לנדאו וחסון, שהובאו בהרחבה לעיל, כפי שמופיעות בידיעות, דומות דמיון רב ביותר לעדויות המצויות בתיק המשטרה. אין זה מן הנמנע, וזו גם האפשרות המסתברת, שמשם הובאו הדברים. כאמור, לא הוכח גם שלנדאו מסר פירוט עובדתי בתגובה לפניות העיתונאים אליו, כמרואיין. כך או כך, בין אם היה לנדאו מוסר פירוט עובדתי ובין אם לאו, לא היה הדבר משפיע על תוכן הכתבות, בוודאי לא באופן ממשי. באשר לפרסום החמישי - הבאתו הסלקטיבית פסולה, ואם נדקדק - שמו של חסון כלל לא מופיע בו, לא הוכח היכן ומתי הוא נעשה ולא הוכח שלנדאו אמר את הדברים כלל, או מסר אותם מיוזמתו. וכפי שפורט לעיל, גם אם נאמרו הדברים שיוחסו ללנדאו, בכל הפרסומים מפיו, לא הוכח שמדובר היה ביותר מתגובת מרואיין לסיפור מעשה שהוצג לו על ידי עיתונאים, שעמדו ממילא לדווח בהרחבה על סיפור התלונה במשטרה. מעורבותו של לנדאו במתן הראיונות "לא נתמצתה", בלשונו של כב' השופט ריבלין; אין כל אינדיקציה, בוודאי לא הוכחה ברמת מאזן ההסתברויות, לכך שלנדאו שיתף עצמו ב"הרפתקאה הדיבתית", בלשונו של כב' השופט אליהו מצא בהחלטה בדיון הנוסף בפרשת רינת הנ"ל. סיכומם של דברים 19. מן האמור לעיל עולה, כי דין התביעה להדחות. לאור זאת, אין, לעניות דעתי, כל טעם להמשיך בבירור העובדתי - משפטי בנוגע להיות הפרסומים פרסומים פוגעים ו/או בנוגע להגנות "תום הלב" ו"אמת דיברתי". ראשית, נאמנה עליי מצוות בית המשפט העליון, שכאשר ערכאה ראשונה, הדנה בתביעת לשון הרע, מגיעה למסקנה שדין התביעה להדחות מטעם מסוים, אין כל הצדקה להכריע ב"אמת העובדתית" בטענות נוספות, למשל "אמת בפרסום". כדברי כב' השופט מצא בע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, פ"ד נו (3) 245, 258: ”... ההכרעה בתובענה כלל לא הצריכה דיון בשאלת אמת הפרסום. לפיכך שגה בית המשפט המחוזי, לטעמי, כשחרף הערותיו המקדימות, התפתה להכריע... בשאלת אמיתות הפרסום". שנית, לו הייתי "מתפתה" ונכנס לבירור הנוסף, אינני משוכנע, ואומר זאת בזהירות רבה, שבירור כזה היה מחמיא לתובע. 20. התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבע הוצאות בסכום של 7,500 ₪ + מע"מ, נכון להיום. ניתן היום כ"ד בחשון, תשס"ה (8 בנובמבר 2004) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים, ותשיב את תיק החקירה - ת/1 - למשטרת קרית גת. מותר לפרסום מהיום 8.11.04 . אבי זמיר, שופט סגן נשיא רשלנות