סיבוב הקרסול במהלך טיול התביעה: 1. התובעת ילידת 11.9.52. ביום 11.5.95 הצטרפה התובעת לכיתתו של בנה (כיתה ד' בבית ספר "היובל" ברעננה) כאם מלווה, לטיול בית ספר שנערך באתר הסטף. לטענת התובעת, במהלך הטיול ובשעה שירדה ממדרגת סלע שהיתה במקום, היא מעדה לפתע, נפלה ונחבלה בקרסולה השמאלי (להלן: התאונה). ממקום האירוע הובהלה התובעת לבית החולים הדסה בירושלים, שם אובחן שבר מרוסק בקרסולה השמאלי אשר הצריך התערבות ניתוחית, ולאחר מכן היא אושפזה בבית החולים למשך מספר ימים. התובעת שוחררה לביתה כשרגלה נתונה בגבס, והיא שהתה בחופשת מחלה ממושכת במשך 6 חודשים. לטענת התובעת וכתוצאה מהתאונה נגרמה לה נכות לצמיתות ונזקים רבים נוספים, אותם תבעה מהנתבעות 1 ו-2 כמארגנות הטיול וכאחראיות לשלומם ובטחונם של המשתתפים בו, מהנתבעת 3 כמנהלת האתר בו אירעה התאונה וממבטחתה נתבעת 4, כשכלפי כל אחת מהנתבעות הללו הועלו טענות רשלנות שונות. 2. באי-כח הנתבעות טענו - כל אחד מנימוקיו - כי דין התביעה להדחות, באשר התובעת לא הוכיחה כל מעשה רשלני מצידן אשר גרם לתאונה ולנזק, ומדובר בתביעה טורדנית וקנטרנית. ב"כ הנתבעת 2 הוסיף וטען כי לגבי נתבעת זו נטען בתביעה כי היא המבטחת של נתבעת 1, אך טענה זו כלל לא הוכחה, ודינה של התביעה להדחות גם מן הטעם הזה. 3. מאחר ושאלת האחריות עוררה מחלוקת מהותית, וכל צד ביקש להביא עדים מטעמו, הוריתי על פיצול הדיון ועל הכרעה בשאלת החבות תחילה. נסיבות אירוע התאונה: 4. אין מחלוקת בין הצדדים לגבי הצטרפותה של התובעת לטיול כאם מלווה, נפילתה, והעובדה שהיא נזקקה לטיפול רפואי לאחר מכן. המחלוקת מתמקדת בשאלת האחריות, והאם הוכח כי מי מהנתבעות התרשלה כלפי התובעת, באופן שרשלנותה היא שהביאה לנזק שנגרם. 5. בתצהירה תיארה התובעת כיצד אירעה התאונה: "... תוך כדי ירידה באזור הסטף סמוך לצומת הסטף, מעדתי מגובה של כ-30 סמ' במקום משובש וזרוע אבנים וטרסות והחלקתי על האבנים נפלתי ונחבלתי בקרסול רגל שמאל" (סעיף 4 לת/1, ההדגשה שלי - ג.צ). לתצהיר צורפו גם תמונות, שעל אחת מהן סימנה התובעת בחץ את מקום הנפילה. בחקירה בבית המשפט הסבירה התובעת כי הנפילה היתה בסמוך לחניית האוטובוס, כ 2-3 מטרים ממנו, טרם שהחלו את המסלול עצמו. וכך תיארה התובעת: "נפלתי במרחק של 2-3 מטרים מהאוטובוס... אחרי שאכלנו שמנו את הציוד באוטובוס כמו שהמדריכה ביקשה, ואז ירדנו מהאוטובוס, ירדנו מהטרסה לשביל ושם נפלתי" (בעמוד 25). ועוד הסבירה, כי היא זו שכיוונה והובילה את הילדים, תוך שבחרה את המסלול בהתאם לתנאי השטח: "אני אספתי את התלמידים, ביקשתי מהם לבוא אחרי" (עמוד 27). כשהתבקשה התובעת לתאר בפרוטרוט כיצד נפלה, השיבה: "שמתי רגל בזהירות, היו שם כנראה אבנים קטנות שפשוט משכו לי את הרגל, התדרדרתי שלא יכולתי אפילו לעצור את הנפילה. הרגל נמשכה עם אבנים קטנות ולא יכולתי לעצור את זה. ... לא היתה לי שליטה... ...לא נתקלתי באבן ונפלתי פשוט דרדרו אותי האבנים. ש: לא היתה טרסה שפתאום צנחת? ת: היו טרסות אבל אני בחרתי את הדרך שלי. נפלתי ונמשכתי עם האבנים. שמתי את רגל והדרדרתי..." (בעמוד 16 לפרוטוקול). משנדרשה התובעת להתייחס לגודל האבנים עליהן החליקה, השיבה כי גודלן היה "חצי שקל", ומאחר וציפתה להמצאותן של אבנים במקום, ובשל נסיונה הרב בטיולים היא נהגה בזהירות וע"פ הנדרש (בעמודים 24, ו-27). 6. תיאור הנפילה של התובעת אינו אחיד, שכן אם מתצהירה (ומסיכומי בא כוחה) ניתן להבין כי היא נפלה ממדרגת הסלע - טרסה, הרי שבעדותה הסתבר כי היא בחרה בדרך מסויימת, ירדה לשביל ואז החליקה על אבנים קטנות ללא שהיתה לה שליטה על כך, כשגם בתמונה שצולמה מטעמה, ועליה סימנה את מקום הנפילה, נראות אותן אבנים המופיעות בתיאורה ולא טרסה (ראה נספח לתצהיר). ראוי לציין, כי בתעודת חדר המיון של בית החולים נרשם כי התאונה נגרמה בשעת הליכה כשהתובעת "סובבה את קרסול שמאל", וכך נרשם מפיה גם בטופס גביית עדות (מיום 11.8.96) שלפיו "כף הרגל הסתובבה לי ונפלתי" (נ/2), אם כי בעדותה הסבירה כי קודם נפלה ורק לאחר מכן סובבה את כף הרגל (עמודים 17-18) . בבדיקת עדות התובעת והראיות האחרות, עולה כי התובעת מסרה שלוש גירסאות קרובות לגבי גורם התאונה: נפילה מטרסה, החלקה על אבנים קטנות, ויתכן גם סיבוב של כף הרגל, והנחתה בצורה לא נכונה. 7. עדת תביעה נוספת היתה הגב' שרון כהן, שאף היא שימשה כאם מלווה בטיול, ותיארה בתצהירה את התאונה: "הגב' גריידי החליקה על האבנים שהיו במקום הירידה במדרון תלול" (סעיף 3 ת/4). כשנחקרה בבית המשפט על מקום הנפילה, הבהירה כי מקום הנפילה היה שיפוע: "זה לא היה שפוע מתון אבל תלול זה יהיה הגזמה" (בעמוד 40). וכשתבקשה לדייק במה שקרה הודתה: "ראיתי שהיא נפלה ולא יודעת את הגורם. לא ראיתי ממה היא נפלה" (בעמוד 42), וברור שאין בעדות זו כדי להשלים את גירסתה החסרה של התובעת. 8. גם מחנכת הכיתה הגב' שלומית אילן (עדת הגנה), שהיתה אחראית לטיול מטעם בית הספר, היתה עדה לנפילה ותיארה בתצהירה את מקום הנפילה - בסמוך למקום חניית האוטובוס, בשביל די מישורי שאינו סלול, ולדבריה הגם שלא ראתה מה בדיוק גרם לנפילה, היא סבורה כי מדובר בחוסר תשומת לב מצד התובעת או בחוסר מזל בבחירת מקום הנחת הרגל. בחקירתה הוסיפה העדה כי לא ראתה את התובעת נופלת ממדרגת הסלע, אלא על השביל, והגם שאינו מסודר ומוגדר אין לומר שזהו מקום מסוכן המחייב זהירות מוגברת (עמודים 81-82 לפרוטוקול). התובעת התבקשה להגיב על דברי העדה בתצהירה, והשיבה: "מה שהיא אומרת זה נכון ומה שאני אומרת זה נכון" (בעמוד 25 שורה 28), וקצת קשה ליישב בין תיאורי הנפילה של העדות, או להצביע על הסיבה המדוייקת לנפילה. 9. מכאן, שמהעדויות עולה כי בפועל איש לא ראה את גורם הנפילה, ואף התובעת עצמה אינה מתארת את האירוע באופן אחיד, וברור כי לצורך הוכחת הרשלנות הנטענת יש חשיבות רבה למקום הנפילה וסיבתה, ופה לכל היותר ניתן להסיק כי התובעת מעדה, החליקה על אבנים קטנות שהיו על השביל סמוך לחניית האוטובוס, ושם נפגעה. יש לזכור כי נטל ההוכחה מוטל על התובעת, וכתנאי בסיסי לקביעת רשלנות עליה להוכיח תחילה את גורם התאונה ואופן התרחשותה, כשעצם הנפילה והפגיעה אינם בגדר ראיה, ולטעמי וע"פ הראיות שהוצגו לא הוכיחה התובעת את נסיבות התאונה די הצורך. ואולם, אפילו אם אצא מהנחה כי התובעת מסרה גירסה ברורה לאירוע, יש לבחון מהו היקף חובת הזהירות כלפיה, והאם הופרה החובה באופן שגרם לנזק. חובת הזהירות: 10. נדמה כי לא יכולה להיות מחלוקת שלבית הספר יש חובת זהירות מושגית כלפי התובעת, בהיותה אם המלווה טיול מטעם בית הספר, ואינני סבורה כי ראוי לבית הספר להתנער מאחריות כללית כלפי ההורים בנסיבות כאלו כנטען בסיכומי ב"כ הנתבעות 1-2, ולו בשל המדיניות המשפטית הרצויה. חובת זהירות כזו יש גם לנתבעת 3 בהיות מחזיקת המקרקעין והאחראית לתחזוקת המקום בו נפלה התובעת. אולם בכך לא די, ויש לבחון האם בנסיבות הנפילה שלעיל, מתגבשת גם חובת זהירות קונקרטית של מי מהנתבעות כלפי התובעת. 11. בדיקת חובת הזהירות הקונקרטית תעשה בהתאם למבחן הצפיות שהציבה הפסיקה, המורכב מהמבחן הטכני - האם אדם סביר יכול היה לצפות את הנזק בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, ובמובנו הנורמטיבי - האם כענין שבמדיניות היה מקום לצפות את התרחשותו של הנזק. בע"א 145/80 (ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פד"י ל"ז (1) 113) הבחין כב' השופט ברק בין סיכונים סבירים לכאלו שאינם סבירים, וקבע שחובת הזהירות מוטלת רק בגין אותם סיכונים בלתי סבירים: "הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (בעמוד 127 לפסק הדין, מול האות א'). הצבת מבחנים אלו על נסיבות התאונה, מעלה את השאלה האם נפילתה של התובעת סמוך למקום חניית האוטובוס, בשטח כמעט מישורי, שעליו נמצאות אבנים בגודל של כחצי שקל, הוא סיכון בלתי סביר המחייב נקיטת אמצעי זהירות מיוחדים כדי למנוע אותו, והאם המדיניות הנכונה והרצויה מחייבת נקיטת אמצעים שכאלו, ולטעמי אין זה המקרה. באשר למבחן הטכני - יש לזכור כי מדובר בטיול בשטח, שמטבע הדברים אינו בגדר משטח ישר וחלק, וגם אם המקום בו מטיילים זרוע אבנים על ההולך שם להסתכל לאן פניו מועדות ולהזהר בבחירת צעדיו, כשיש לזכור שבמקום מעידתה של התובעת היה בטרם החל מסלול הטיול והמשתתפים בו אך התכוננו לצאת לדרך, ומכאן שכלל לא ברור מהו הסיכון בפניו עמדה התובעת ומהם אמצעי הזהירות שהיה צריך לנקוט כנגדו. מעדותה של התובעת עצמה עולה כי היא היתה מודעת לעובדה שמדובר בטיול בשטח ולא במקום מרוצף וסלול, והיא אף מעידה על עצמה שהיא מנוסה בטיולים ונזהרה בבחירת דרכה: "…שמתי רגל בזהירות, היו שם אבנים קטנות שפשוט משכו אותי…" (עמוד 16). "… אני השתדלתי כמה שיכולתי ואמרתי לילדים שיבואו אחרי. ניסיתי לבחור דרך טובה" (עמוד 19). ".. אני יודעת שכשאני יוצאת לטבע יש אבנים, סלעים, אני יודעת שיש אבנים ….ואני נזהרת. הכל תלוי בתנאי השטח" (בעמוד 24) "ש: האם את חושבת שבאבנים בגודל של חצי שקל זה מהווה מפגע בטיחותי בירידה לטיול? ת: בקטע שהוא משובש ולא מתוחזק אז כן. גודל האבן לא קובע את הנפילה.... אם היו אבנים כאלו באמצע הרחוב זה עדיין לא היתה רשלנות אבל זה היה אזור של טרסות.." (בעמוד 27). ונדמה כי הדברים מדברים בעד עצמם, וכשמצרפים לכך את חזות המקום כנראה בתמונה, לא ניתן להגיע למסקנה אחרת, אלא שלא היה במקום שום סיכון בלתי סביר, אשר הצריך נקיטת אמצעים כדי להמנע ממנו. 12. אך לא רק המבחן הטכני אינו מתקיים במקרה זה, אלא גם המהותי העוסק במדיניות הרצויה שיש לנקוט. אין ספק שקיימת חובה לקבוע כללי זהירות וסטנדרטים של אחריות, כשאלו צריכים להתייחס ל"טיול" ול"בטחון" כמשמעותם, אך לא להליכה במקום חניה פתוח, מישורי ברובו, שאין בו שום סכנה בולטת נראית לעין או בכלל (ופסקי הדין אליהם הפנה ב"כ התובעת אינם תואמים את הנסיבות במקרה זה). זאת ועוד, מבחינת בית הספר יצאה התובעת לטיול לא כמטיילת נוספת, אלא כהורה מלווה, שתפקידו לעזור לתגבר את צוות המורים ולסייע בהשגחה על התלמידים. הורה המצטרף לטיול מודע לעזרה שהוא צריך להושיט ולאחריות המוטלת עליו, ואין הוא בבחינת "מושגח" נוסף שהמורים אמורים לפקח עליו, שכן הטלת חובה כזו על צוות ההוראה אך מכבידה את העומס והאחריות המוטלים עליהם ממילא, דבר שייתר את הצורך בצירוף הורים לטיול מלכתחילה. זאת ועוד, מדברי התובעת ניתן ללמוד כי היא מצפה שבית הספר יהיה אחראי על צעדיה, יפקח על אופן הליכתה בכל עת ואפילו ינחה אותה לקרוא שלטי אזהרה, גם כשמדובר במקום בו אין שום סכנה נראית לעין, טרם שהחל מסלול הטיול, בסמוך לחניית האוטובוס, ובשעה שהיא נהגה בזהירות ובאחריות מלאה, כפי שהיא מעידה על עצמה: "ש: ואת מצפה שמחניון האוטובוסים ועד למסלול המדריכה תאמר לך היכן לשים את הרגל? ת: כן" (בעמודים 20, ו- 24). ברור שאימוץ גישה זו כמוה כקביעת רף אחריות בלתי אפשרי, שאף גורם - פרטי או ציבורי - לא יהיה מסוגל לעמוד בו. אין מחלוקת כי מדובר בטיול רגלי פשוט, ועל המטייל עצמו מוטלת רמת זהירות מינמלית, לבחון את צעדיו והיכן הוא מניח את כף רגלו, ומי שאינו מסוגל לדרישת מינימום זו שימנע מיציאה לטיולים. לדעתי, קביעת חובת זהירות קונקרטית בנסיבות הנפילה וההחלקה שתיארה התובעת, נראית בעיני כ"מתיחת" גבולות האחריות מעבר לסביר ולנחוץ ללא כל הצדקה. דעתי מתחזקת לאור האמור בע"א 371/90 (סובחי נ' רכבת בישראל, פד"י מ"ז (3) 345), שם נדרש בית המשפט לשאלת אחריות ורשלנות בגין החלקה על בוץ, וכב' השופט חשין שבדק את גורם ההחלקה ערך אבחנה בין חומר המצוי במקום החלקה באופן "בלתי טבעי", לבין חומר המצוי שם באופן טבעי (ובמקרה זה אבנים קטנות בשטח טיול), וטבעו הוא כזה שההלכה לא ראתה צורך להטיל בעניינו חובה לנקוט באמצעים מיוחדים לשם הקטנת סכנת ההחלקה, שכן זוהי סכנה סבירה ורגילה : "לאמור :סכנה שאדם סביר עומד עליה מעצמו גם אם אין הוא מוזהר עליה - ולהקנות פטור בגינה למעביד (ולבעל חצרים)... " כשלדבריו סיכון של החלקה קיים תמיד והוא מסיכוני החיים, ולא בגין כל החלקה זכאי הנפגע לפיצוי. לפיכך, לא מצאתי כי מתקיימת חובה ואחריות כלפי התובעת בנסיבות המקרה. ואולם, למעלה מן הנדרש ועל מנת להתייחס למלוא טענותיה של התובעת, אני רואה לעשות בדיקה נוספת, ולהניח לצורך הדיון כי קיימת חובת זהירות במקרה זה, באופן שיש לבחון האם התרשלו הנתבעות כלפי התובעת. האם התרשלו הנתבעות 1 ו-2? 13. לטענת התובעת, רשלנותן של הנתבעות 1-2 מתבטאת בכך שלא נתנו לה הדרכה נאותה לפני הטיול ובמהלכו, לא השגיחו ופיקחו בטיול עצמו, ולא קיימו את הוראות חוזר המנהל הכללי של משרד החינוך בנושא טיולים. בעדותה טענה התובעת כי לא קיבלה שום הדרכה ולא הוזהרה מפני הסכנות האורבות לה בטיול, לא לפני היציאה ולא תוך כדי ההליכה, וכשנשאלה איזו הדרכה היתה יכולה למנוע את הנפילה, השיבה כי היה צריך להזהיר בנוסח: "שימו לב לדרכים", או: "שימו לב להוראות המדריכה" (בעמוד 20), או: "פה אל תעברו" (בעמודים 21, 26), "לא אמרו לי בעל פה היכן להזהר" (עמוד 27) וכיוצ"ב. ואולם, שתי העדות האחרות מטעם התובעת אינן תומכות בגירסה זו; הגב' שרון כהן, שליוותה את הטיול, לא טענה בתצהירה דבר בנושא הוראות והדרכה להורים, אם בטרם היציאה לטיול ואם במהלכו, והדבר תמוה במיוחד לאור העובדה שזו טענתה העיקרית של התובעת שעליה היא מבססת את תביעתה, וניתן היה לצפות כי תהיה התייחסות מינימלית לנושא זה. ואילו הגב' פנינה ירוחמי, מי שניהלה את בית הספר באותה עת, העידה כי היא הקפידה על מילוי הנחיות חוזרי משרד החינוך (ת/3) ואף יותר מכך, במטרה להבטיח את שלום התלמידים והמלווים, כשבית הספר אף זכה בציונים לשבח על הערכות לטיולים יותר מפעם אחת (עמוד 37). לדברי המנהלת היא מינתה אחראית לנושא הטיולים, ודאגה שכל הורה היוצא כמלווה לטיול ידע את תפקידו (עמודים 33-34), אם כי לגבי הטיול הספציפי לא ידעה למסור פרטים מדוייקים. 14. עדות נוספות בענין ההדרכה היו מרכזת הטיולים הגב' צפי רשף - שתפקידה לארגן את הנושא מטעם בית הספר, וגם היא לא היתה מעורבת ישירות בהדרכת ההורים בטיול בו אירעה התאונה, אך ידעה לספר באופן כללי כי ההורים המלווים מקבלים תדרוך על תפקידם (עמודים 57-58, ו- 61), והמורה הממונה על הטיול, הגב' שלומית אילן, שהעידה כי לפני הטיול הדריכה את ההורים באשר לתפקידם ולציפיות מהם: "... ההורים המלווים מקבלים הוראות נוספות שהמשמעות שלהם לא איך תלכו בשטח אלא איך תעזרו למורה בתור הורה מלווה..." (בעמודים 79 ו-81), והוסיפה כי היא אינה מדריכה את ההורים היכן להניח את כף רגלם בכל צעד וצעד: "כל מי שיש לו עיניים יודע לאן ללכת, בוודאי שאני לא אומרת איפה לדרוך לאנשים מבוגרים" (בעמודים 81 ו-83), וכשנחקרה מפורשות על ההוראות שנתנה להורים, השיבה כי הדבר נעשה בהתאם לחוזר משרד החינוך: "נאמר בבוקר הטיול להורים ולילדים, הם יושבים יחד בכיתה ואומרים להם שהולכים רק בשביל, אף אחד לא רץ קדימה, לא עושים קיצורי דרך, לא נשארים מאחור..." (בעמוד 87). 15. עדותן של מנהלת בית הספר והמורות היתה אמינה. כולן, ובמיוחד הגב' ירוחמי, הותירו רושם של בעלות מקצוע המתייחסות ברצינות רבה לעבודתן ולתפקידן, מודעות לאחריות המוטלת עליהן - כל אחת במסגרת תפקידה - ומעורות היטב בנעשה בבית הספר ובנהלים המחייבים, ואני מאמינה כי גם לאחר התאונה לא התעלם בית הספר ממה שקרה וניסה להפיק לקחים, גם אם לא נמצא כל פגם בתפקודו כפי הנטען. כאמור, גירסתה של התובעת בנושא אי קבלת ההדרכה - לפני הטיול ובמהלכו - הינה גירסה יחידה שאינה נתמכת בשום עדות נוספת, גם לא של העדות מטעמה, ובשעה שהיא עצמה הודתה כי אינה חושבת שבית הספר מתנהג בחוסר אכפתיות ובפזיזות (בעמוד 20), וכי היא סומכת על בית הספר (בעמוד 22), וכשלכך מתווספות עדויות אמינות לגבי מילוי הנהלים בדרך כלל ובטיול הספציפי, אני מעדיפה את גירסת בית הספר על פני גירסת התובעת. 16. בסיום הבאת הראיות ביקש ב"כ התובעת לצרף כראיה נוספת מטעמו את הדו"ח השנתי של מינהלת הטיולים של משרד החינוך, בדרך של תעודת עובד ציבור חתומה ע"י מר רוני נעמן, תוך שביקש לראות באמור בדו"ח הודאת בעל דין לגבי רשלנות הנתבעת 1, ולגבי התנהלות כללית וסטיה מנהלים שנקבעו ע"י משרד החינוך. כבר בדיון הבעתי דעתי כי על פניו נראה שהאמור בדו"ח אינו רלוונטי לתאונה, שכן הדו"ח מתייחס לשנים 1999-2000, כחמש שנים לאחר אירוע התאונה, וגם אם נמצאו ליקויים שונים בפעולותיהם של גורמים מסויימים כמפורט בו, אין זה מוכיח דבר לגבי ההתנהלות בנושא הטיול בו נפגעה התובעת, ובודאי שאין לראות בו הודאת בעל דין על רשלנות בה נהג בית הספר, והתובעת אינה יכולה להוכיח את תביעתה על סמך טענות רשלנות כלליות שאינן קשורות כלל במקרה שלה. 17. זאת ועוד, אפילו אקבל את דברי התובעת כי לא מולאו הוראות חוזר מנכ"ל משרד החינוך, וכי היא לא הודרכה היכן בדיוק ללכת באותו מקום חניה בו נפלה, עדיין יש חובה לבחון האם הרשלנות הזו היא שגרמה לנזק, או במילים אחרות האם קיים קשר סיבתי בין השניים, ולטעמי גם התשובה לשאלה זו תהיה שלילית. התובעת העידה כי היא בחרה את הדרך בצורה שקולה, זהירה ואחראית, וכן העידה כי אין זו הפעם הראשונה שהיא יוצאת לטיולים, והיא מכירה את כללי ההליכה בשטח והתנהגה לפיהם, ואינני מעלה על דעתי איזו הדרכה ניתן היה לתת לה ובאלו אמצעים היה צריך לנקוט על מנת למנוע את התאונה במקום שקרתה, כשהתובעת מודה כי אין מדובר במקום מסוכן, ולכל היותר אינו מסודר כדבריה. 18. בבחינת נסיבות התאונה כפי שהוכחו, לא מצאתי כי קיימת אחריות של בית הספר כלפי התובעת, או כי היתה איזו פעולה רשלנית שגרמה לתאונה ולנזק. יודגש כי במהלך ההוכחות התעלמה התובעת מהצורך להוכיח את אחריותה של הנתבעת 2, ורק בסיכומים הועלתה כלפיה הטענה של היותה מבטחת, אך בשעה שטענה זו לא הוכחה כלל - דין התביעה כנגד נתבעת זו להדחות גם מהטעם הזה. האם התרשלו הנתבעות 3 ו-4? 19. לטענת התובעת רשלנותן של הנתבעות 3 ו-4 מתבטאת בכך שמקום התאונה לא היה מתוחזק כהלכה והוא טופל וסודר רק לאחר הפגיעה, תוך שנערכו בו שינויים ותיקונים והוצבו במקום שולחנות פקניק. מכל אלו מבקש ב"כ התובעת ללמוד, שקודם לתאונה לא מילאה הנתבעת 3 את חובתה לתחזק את המקום כהלכה, ובכך גרמה לתאונה ולנזק. תיאור מקום התאונה ונסיבותיה כבר הובא בהרחבה לעיל מפי התובעת והעדות שהיו נוכחות בזמן האירוע, וכבר קבעתי כי מקום הנפילה לא היה מסוכן או כזה הדורש נקיטת אמצעי זהירות מיוחדים, ולכך ניתן להוסיף גם את דברי מנהל האתר מר גידי בשן, שהעיד כי מדובר באתר פתוח לקהל שאינו גובה דמי כניסה, ואין למנהל האתר או לעובדים מטעמו כל ידיעה על טיולים שנערכים במקום, הם אינם מספקים הדרכה למטיילים ואינם אחראים למסלול הנבחר. העד הוסיף, כי בפתחי האתר מוצבים שלטי אזהרה עליהם מופיעות הוראות בטיחות, כשהשבילים במקום מסומנים, בטוחים ומתאימים לכל הגילאים (נ/5). בחקירתו נדרש מר בשן להתייחס לתחזוקת המקום בו נפלה התובעת ולשינויים שנערכו בו, והסביר כי הדבר נעשה כחלק מעבודות שוטפות ושיפור מתמיד של דרכי הגישה בכל האזור, אך לא היה בכך משום תיקון של מצב קודם לקוי (בעמוד 69). עוד הסביר העד, כי האתר כולל בתחומו שטחים גדולים, שחלקם בנוי ממדרגות סלע טבעיות ואבנים כפי הנראה בתמונות, וזהו מצבו הטבעי של השטח, כשהוא דחה את האפשרות שהעלה בפניו ב"כ התובעת - להוציא את האבנים לצורך הגברת הבטיחות: "ש- אני רואה בתמונה שמהקום זרוע אבנים, ואם היו מורידים את האבנים, האם לא יכל להיות מצב שזה לא היה קורה? ת- ... אנחנו מטפלים בדברים המסוכנים בעליל, האבנים האלה לא מסוכנות. אם היה שם תהום הייתי מטפל בה" (בעמוד 68). ברור שהפתרון של הוצאת האבנים, הינו פתרון אבסורדי המנותק מהמציאות, וכשנשאל העד מה לדעתו ניתן היה לעשות כדי למנוע את התאונה, השיב (בציניות) כי אם היו בונים מדרכה ורכבל, יתכן והאירוע היה נמנע, ושוב מודגם האבסורד וחוסר הסבירות שבטענות התובעת. דברי העד היו ישירים ואמינים, כשהוא לא השמיט את העובדות הרלבנטיות (כגון פציעה אחרת שהתרחשה שם כעשר שנים לפני התאונה), וענה בכנות לשאלות שנשאל, והתרשמתי כי מדובר במי שבקי בשבילי המקום ומודע לכללי הזהירות, ולא מצאתי בכל טיעוני ב"כ התובעת איזה מעשה רשלנת או הפרת חובת זהירות שאותם ניתן לייחס לנתבעת 3 בנסיבות המקרה. 20. לאחר שבחנתי את כלל העדויות והראיות הגעתי למסקנה כי אין להטיל אחריות לאירוע התאונה על מי מהנתבעות, ולא מצאתי במעשיהן איזו רשלנות שגרמה לנזק הנטען. אני רואה להוסיף ולציין, שקבלת תביעתה של התובעת עלולה להציב סטנדרטים בלתי אפשריים לאחריות כלפי מטיילים בכלל, וכלפי מלווי טיולי בית ספר בפרט, באופן שהתוצאה המתבקשת שתביא למניעת תאונות תהיה לוותר על הטיול, או שלכל מטייל יוצמד מדריך שיראה לו את הדרך הנכונה בכל מקום, וינחה אותו לקרוא שלטי אזהרה. סופו של דבר, אין להתעלם מכך שמדובר בתאונה מצערת בה נפגעה התובעת, לאחר שככל הנראה החליקה על אבנים קטנות בחניה, טרם היציאה לטיול, ותאונה כזו יכולה היתה להתרחש בכל עת, בלי קשר למקום ולהדרכה, ויפים דבריו של כב' השופט חשין בענין זה (בע"א 371/90 שלעיל): " ...ואכן, סיכוני חיים ובריאות אורבים לפיתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי) המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית ..." 21. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובעת כנגד הנתבעות. בהתחשב בהוצאות שנגרמו ובדיונים שהתקיימו, למרות שהקושי בהוכחת התביעה היה ברור כל העת, אני רואה לחייב התובעת בהוצאות ראויות, באופן שהתובעת תישא בהוצאות כל אחת מהנתבעות, ובנוסף תשלם לכל אחד מבאי כוחן שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ, כשהסכום צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל. קרסול