מועד תשלומי פיצויי פיטורין 1. התביעה נשוא פסק דין זה עניינה תשלום פיצויי הלנה על שכר חודש דצמבר 01 אשר שולם בחודש אפריל 01; הלנת שכר חודשים ינואר 01 עד כולל שכר חודש אפריל 01, אשר שולמו רק בחודש ספטמבר 01; תשלום הלנת פיצויי פיטורים בגין תשלום פיצויי פיטורים בחודש ספטמבר 01 לאחר שהתובעת התפטרה בנסיבות המזכות בתשלום פיצויי פיטורים עוד בחודש אפריל 01; דמי הודעה מוקדמת; פיצויי בגין עגמת נפש; החזר הוצאות נסיעה; פדיון ימי חופשה ותשלום דמי הבראה.   2. אין חולק על העובדות הבאות:   התובעת עבדה אצל הנתבע החל מיום 1.6.97 ועד ליום 15.4.01.   התובעת עבדה בשכר חודשי במשרה מלאה, אשר עמד במועד סיום העסקתה על סך של 3,031 ₪ ברוטו.   לתובעת לא שולמו החזרי הוצאות נסיעה במהלך תקופת עבודתה.   מועדי תשלום השכר לחודשים דצמבר 00 וינואר עד אפריל 01 הם כמפורט בפסקה 1 לעיל כך גם לעניין מועד התפטרות התובעת בנסיבות המזכות בתשלום פיצויי פיטורים ומועד תשלום פיצויי הפיטורים.   3. בנסיבות אלו נדרש בית הדין לפלוגתאות הבאות:   א. האם יש מקום להפחתת שיעורם של פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי הפיטורים.   ב. האם זכאית התובעת לדמי הודעה מוקדמת משאין חולק כי התפטרה עקב הרעת תנאים.   ג. האם זכאית התובעת לפיצויי בגין עגמת נפש ואם כן מהו שיעורו של פיצויי זה.   ד. האם זכאית התובעת להחזר הוצאות נסיעה בהתחשב במקום מגוריי התובעת מחד ומקום העבודה מאידך.   ה. מה הייתה מכסת ימי החופשה אשר עמדה לרשות התובעת במועד סיום העסקתה. לאור האמור האם זכאית התובעת לדמי פדיון חופשה אם כן, מהו שיעורם.   ו. האם זכאית התובעת ליתרת תשלום דמי הבראה ואם כן מהו שיעורו של תשלום זה.           4. כמצוין לעיל, אין מחלוקת הן לעניין שיעור השכר לו הייתה זכאית התובעת במהלך החודשים דצמבר 00 ועד כולל אפריל 01 והן לעניין שיעור פיצויי הפיטורים להם הייתה זכאית התובעת בעקבות התפטרותה בחודש אפריל 01.   כן אין מחלוקת לעניין מועד תשלום השכר בפועל לתובעת עבור העסקתה בחודשים דצמבר 00 ועד כולל אפריל 01, וכך גם לעניין מועד תשלום פיצויי הפיטורים בפועל.   5. בנסיבות אלו ובהתחשב במועד ביצוע העבודה ומועד ההתפטרות מחד, ומועד תשלום השכר בפועל ופיצויי הפיטורים מאידך; ובשים לב להוראות החוק אשר עניינן מועד לתשלום השכר ומועד תשלום פיצויי פיטורים - אין מחלוקת כי שכר עבודתה של התובעת לחודשים דצמבר 00 ועד אפריל 01 הולן, וכך גם תשלום פיצויי הפיטורים. ראה: חוק הגנת השכר תשי"ח - 1958 ( להלן: "החוק") סעיף 1, הגדרת שכר מולן. החוק סעיף 9, המועד לתשלום שכר חודשי. החוק סעיף 20 המועד לתשלום פיצויי פיטורים.   6. משהולן שכר העבודה לחודשים דצמבר 00 ועד אפריל 01, והולנו פיצויי הפיטורים מתווספים פיצויי ההלנה לשכר העבודה שהולן ולפיצויי הפיטורים שהולנו - כדבר שבשגרה. זאת בשעה ולבית הדין נתונה אך הסמכות להפחתת שיעורם של פיצויי הלנה בהתקיים הנסיבות הקבועות בחוק.   ראה: החוק סעיף 17. ס. אדלר - פיצויי הלנה חוק ופסיקה, שנתון משפט העבודה ו'. דב"ע לד/ 1-1, ישראל פלס נגד הרשות לניירות ערך, פד"ע ה' 245.   7. לענייננו, טענה התובעת כי לא התקיימו הנסיבות שבחוק המעניקות לבית הדין את הסמכות להפחית את שיעורם של פיצויי ההלנה. כך בנוגע לפיצויי הלנת השכר, כך גם, בנוגע לפיצויי הלנת פיצויי הפיטורים.   בקצירת האומר טענות התובעת לעניין זה הן שתיים.   האחת, אין בסיס ואין יסוד לטענה כי שכר העבודה ופיצויי הפיטורים לא שולמו במועדם בעטיים של קשיים כלכליים להן נקלע הנתבע ואשר לא היו צפויים.   השניה, אין בטענה על קשיים כלכליים אליהם נקלע המעביד נימוק להפחתת שיעורם של פיצויי ההלנה, מכוח החוק.   8. את טענתה כי אין ממש בגרסת הנתבע על קשיים כלכליים להם היה נתון ואשר מנעו ממנו תשלום השכר במועד מבססת התובעת:   א. עדותה בפנינו, ולפיה במהלך העסקתה עברו תחת ידה כספים בסדרי גודל של עשרות אלפי שקלים אותם קיבל הנתבע לידיו מידי חודש במסגרת עיסוקו ויכל באמצעותם לשלם את חוב השכר במועדו.   ב. מסמך בכתב ידו של הנתבע אשר בו פירוט הכנסות הנתבע לחודשים ינואר עד דצמבר 01 ממנו עולה כי במהלך החודשים האמורים עמד מחזור הנתבע על סכום של 154,393 ₪.   ג. יציאתו של הנתבע לחו"ל, בצרוף העובדה כי נמנע לממש רכוש בדרך של מכירת ביתו. עובדות שיש בהם כדי להעיד על יכולתו הכלכלית.   9. טענות אלו של התובעת לפיהם הוכח כי הנתבע לא נמצא במצוקה כלכלית אשר מנע ממנו לעמוד במועד תשלומי השכר - אין בידנו לקבל מהנימוקים הבאים:   א. אין חולק כי התובעת עבדה אצל הנתבע החל מחודש יוני 97. עוד מוסכם כי בחודשים הראשונים של העסקתה דאג הנתבע לשלם את שכרה של התובעת במועד.   רק לאחר תקופה של כשנתיים, במהלכה הואשם הנתבע והוא עומד במשפט פלילי בעקבות אירוע של קריסת גג של אולם ספורט בבאר שבע, החל הנתבע לעכב את תשלום השכר לתובעת.   התנהגות זו של הנתבע תומכת בגרסת הנתבע על קשיים הכלכליים אליהם נקלע. שאם אכן כגריסת התובעת, לא שולם השכר במועד משרירות לב גרידא, לא היה מקום לתשלום השכר במועד גם במהלך השנתיים הראשונות להעסקת התובעת.   ב. התובעת עצמה מעידה כי לא הייתה בקיאה וערה לחובותיו של הנתבע כך העידה התובעת:   "היו חובות אבל אני לא נכנסתי פנימה, היו חובות של מס הכנסה ואני לא יודעת עוד היו רק דיבורים על מס הכנסה ומכתבים על מה שהוא חייב" (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 30.5.02 שורות 4-5).   משהתובעת עצמה מעידה כי לא הייתה ערה להיקף חובותיו של הנתבע, אין בעדותה על היקף הכנסותיו - ללמד על מצבו הכלכלי של האחרון.   ג. על אף התכחשות התובעת לעובדת קיומה של מצוקה כלכלית בה שרוי היה הנתבע, יש בעדותה על האווירה מקום העבודה כדי להעיד על המצוקה כאמור.   לעניין זה, מעידה התובעת עצמה כי הנתבע ביקש מידי חודש בחודש להמשיך לעבוד על אף הקשיים הכלכליים ועיכוב בתשלום השכר. כך גם העידה התובעת כי הנתבע הודיע לעובדים כי הם רשאים להפסיק עבודתם בשל העיכוב בתשלום השכר אם ברצונם בכך. בנוסף העידה התובעת כי לפחות לקוח אחד התייצב במשרד הנתבע והתחייב לשלם את השכר לעובדים.   כל אלה, מעידים על אווירה של מצוקה כלכלית, בה היה נתון הנתבע.   ד. משלא הוכח המקור אשר מימן את יציאתו של הנתבע לנופש, אין מקום להתבסס על עובדה זו להוכחת הטיעון לפיו לא היה הנתבע נתון למצוקה כלכלית של ממש.   10. כן אין לקבל את הניסיון לצייר את הנתבע כמעביד חסר רגשות המתעמר בעובדיו.   מהראיות שנשמעו עולות העובדות הבאות:   א. על אף הקשיים הכלכליים בהם היה נתון הנתבע לא היה חודש בהם לא שולם לתובעת וליתר העובדים שכר כלל. לעניין זה מקובלת עלינו טענת הנתבע כי אכן נוצר עיכוב בתשלום השכר וחוב של שכר עבודה בשעה, שהשכר ששולם, שולם באופן חלקי מידי חודש.   ב. הנתבע לא שמר את הקשיים הכלכליים להם נקלע לעצמו. הדבר היה ידוע לעובדים, הוסבר לעובדים ובכלל זה לתובעת והועמדה בפניהם האפשרות להפסיק את העבודה בשירותו. ראה לעניין זה עדותה של התובעת:   "ש. את אמרת לגבי המשכורת שהוא אמר לך להמשיך לעבוד והוא ישלם אחר כך? ת. הוא אמר את זה כל הזמן הוא גם אמר לי שאני חופשית ללכת לכל מקום שאני רוצה". ( בעמ' 7 לפרוטוקול שורה 7).       ג. מהעובדה כי פיצויי פיטורין שולמו מתוך קופת פיצויי פיטורין , עולה המסקנה כי על אף הקשיים להם נתון היה הנתבע דאג הנתבע להבטחת תשלום פיצויי הפיטורים לעובדים בדרך של ביצוע הפרשה לקופה מתאימה.   11. בנסיבות המתוארות, בהן הייתה התובעת שותפה בידיעה למצוקה לה ניקלע הנתבע והועמדה בפניה האפשרות להפסיק את עבודתה בשירות הנתבע - רואים אנו מקום להפחתת שיעורם של פיצויי הלנת השכר בהתחשב במצוקה הכלכלית לה היה נתון המעביד. זאת על אף שכרגיל אין לראות, בטעם זה (מצוקה כלכלית של המעביד) נימוק המצדיק הפחתת שיעורם של פיצויי הלנת השכר.   ראה: לעניין התנהגות העובד, המצדיקה הפחתת שיעורי פיצויי הלנה. דב"ע לח/ 34-3, מובילי ציוד כבד בע"מ נגד שמולי פואד (לא פורסם). לעניין שיקול דעת בית הדין. ע"ע 3000029/98, מכון בית יעקב למורות ירושלים נגד ג'וליה מימון.   לאור האמור לעיל אנו מעמידים את שיעורם של פיצויי הלנת השכר על סך של 5% לחודש, לתקופה שהחל ממועד תשלום השכר שהולן ועד למועד תשלום השכר בפועל.   12. מהעדויות שנשמעו בפנינו עולה כי רק ביום ה 17/7/01 חתמה התובעת על הטפסים הנחוצים לשחרור כספי פיצויי הפיטורים אשר עמדו לרשותה בקרן.   עוד נציין כי לא שמענו כל הסבר המניח את הדעת לעיכוב בפניית התובעת לחתימה על הטפסים הדרושים לשחרור כספי פיצויי הפיטורים, בשעה שהתובעת נדרשה במכתב מיום 10/4/01 לסור למשרדו של הנתבע לשם בירור זכויותיה הכספיות וחזרה ונדרשה במסגרת כתב ההגנה מיום ה - 19/6/01, לחתום על הטפסים הדרושים לשם שחרור כספי פיצויי הפיטורים.     13. מקום שטען הנתבע בהזדמנות הראשונה, בכתב ההגנה, כי הוא נכון לעשות את הדרוש לשחרור ותשלום פיצויי הפיטורים לתובעת וזו לא שיתפה פעולה להוצאת כוונה זו לפועל כמצוין לעיל - אנו מעמידים את שיעורם של פיצויי הלנת פיצויי פיטורים על הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד ההתפטרות ועד למועד תשלום פיצויי הפיטורים בפועל.   14. לא מצאנו בסיס לתביעת התובעת לתשלום דמי הודעה מוקדמת בשעה ואין חולק כי התובעת התפטרה מעבודתה מיוזמתה, בלא מתן הודעה מוקדמת.   לעניין זה יאמר בקצרה. כרגיל חייב מעביד המביא לידי סיום העסקתו של העובד במתן הודעה מוקדמת ולחילופין דמי הודעה מוקדמת, כך שיוכל העובד להיערך מבעוד יום לעובדת סיום העסקתו. רציונל זה לא עומד כאן שעה שהתובעת היא שקבעה, בעצמה לעצמה, את מועד סיום העסקתה מבלי שקדמה להחלטה זו, ומבלי שיחסה התובעת עצמה להחלטה זו, שינוי של נסיבות במקום העבודה או בהתנהגות הנתבע כלפיה - שינוי אשר חייב הפסקה מידית של עבודתה .   15. כאמור ביקשה התובעת לחייב את הנתבע בפיצויי בגין עגמת נפש לאחר שטענה כי העיכוב בתשלום שכרה בידי הנתבע, דרך קבע, הביא להשפלתה ולביזוייה הן מפאת הצורך להתחנן לשכר עבודתה והן בשל המצוקה הכלכלית לה היא נקלעה בעקבות התנהגות זו של הנתבע. כל אלה, המשיכה התובעת וטענה, הביאו להידרדרות במצבה הנפשי.   16. מקובלים עלינו טענות הנתבע ולפיהן לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין המצוקה הנפשית של התובעת, המקבלים ביטויי באישורים הרפואיים שהוצגו במסגרת תביעה זו, לעיכוב בתשלום שכרה של התובעת.   כך יש לציין כי לצד הלחצים בהן הייתה התובעת נתונה, אשר נבעו מעבודתה, התגרשה התובעת מבעלה בשל בעיית שתייה של האחרון ונאלצה בעקבות גרושיה, למכור את דירתה ולעבור לדירה צנועה יותר - לדרישת הבנק .     ראה: עדות התובעת עמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 30/5/02 שורות 1-2 ושורות 27-28 .   קשיים אילו להן נחשפה התובעת, בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה, תרמו משלהם למצוקתה הנפשית של התובעת. אשר על כן ובהעדר חוות דעת ובסיס ראייתי אחר לפייה יש ליחס את מצוקתה הנפשית של התובעת לעיכוב בתשלום שכר העבודה דווקא - לא הוכח הקשר הסבתי בין התנהגות הנתבע למצוקה הנפשית לה נקלעה התובעת.   17. נזכיר עוד, כי לא מצאנו זדון ושרירות לב גרידא מצד הנתבע בעיכוב השכר לתובעת. עוד נזכיר, כי התובעת הייתה מודעת למצוקה הכלכלית לה ניקלע הנתבע, הוצגה בפניה האפשרות להפסיק את עבודתה ועל אף זאת, בחרה להמשיך בהתקשרות עם הנתבע.   בשים לב למכלול הנסיבות - העדר קשר סיבתי מוכח בין המצוקה הנפשית של התובעת לעיכוב בתשלום שכרה ולהתנהגות הצדדים כמפורט לעיל - לא ראינו מקום לפסוק לתובעת פיצויי בגין עגמת נפש בשל העיכוב המתמשך בתשלום השכר לתובעת.   18. כאמור אין חולק כי לא שולם לתובעת החזר הוצאות נסיעה.   כן העידה התובעת כי ההליכה מביתה למקום העבודה, ארכה כ- 25 דקות, ומשכך הייתה משתמשת בתחבורה ציבורית על מנת להגיע למקום העבודה וממנה חזרה לביתה.   ראה: עדות התובעת בעמוד 6 לפרוטוקול הדיון מיום 30.5.02 שורות 17-19.   עוד יצוין כי לא הובאה כל עדות ממנה ניתן ללמוד כי הנתבע דאג להסדר הסעה למקום העבודה וממנה לתובעת.     לאור עדות זו של התובעת ומשלא דאג הנתבע להסדר הסעה למקום העבודה וממנה, זכאית התובעת בהתאם הוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה אשר עניינו החזר הוצאות נסיעה - להחזר הוצאות נסיעה.   נוסיף ונציין כי לאור העובדה כי הסכום הנתבע בגין החזר הוצאות נסיעה, מבוסס על עלות כרטיס חופשי חודשי מוזל, אין משמעות לעובדה כי מידי פעם נעזרה התובעת בשירותיהם של חבריה לעבודה לשם חזרה ממקום העבודה, על גובה החזר ההוצאות לו היא זכאית.   19. אשר על כן ועל בסיס הנטען בכתב התביעה הרינו מחייבים את הנתבע בתשלום החזר הוצאות נסיעה בסכום של 6,210 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה.   20. בכתב התביעה טענה התובעת כי במהלך תקופת עבודתה אצל הנתבע היה על הנתבע לשלם דמי הבראה בגין 22.83 יום.   עוד נטען בכתב התביעה כי במהלך תקופת העסקתה של התובעת שילם הנתבע לתובעת תמורת 12 ימי הבראה.   עוד עולה מסיכומי התובעת כי לאחר הגשת כתב התביעה במסגרת פסק דין חלקי שניתן בהסכמה שילם הנתבע תמורת 6 ימי הבראה נוספים.   אשר על כן וגם אם תתקבל גרסת התובעת במלואה, זכאית התובעת לתשלום בגין 4.83 ימי הבראה בלבד.   אליבא הנתבע, דין התביעה לתשלום דמי ההבראה להדחות, משלטענתו, עמדה יתרת החוב בגין תשלום בגין ימי ההבראה במועד סיום יחסי עובד מעביד, על 6 ימי הבראה בלבד.   כאמור אין חולק כי תשלום בגין 6 ימי הבראה שולם לתובעת לאחר הגשת התביעה.   21. כן חלוקים הצדדים על יתרת ימי החופשה אשר עמדו לרשות התובעת במועד סיום העסקתה וכפועל יוצא מכך על שיעורם של דמי פדיון חופשה להם זכאית התובעת. לעניין זה טענה התובעת בכתב התביעה כי ניצלה חלק מזערי של ימי החופשה אשר עמדו לזכותה ואשר על כן העמידה את תביעתה לתשלום פדיון ימי חופשה שנתית על בסיס 28 ימי חופשה אשר לא נוצלו על ידה, לטענתה, במהלך עבודתה.   22. בעדותו בפנינו לא יכל הנתבע להציג גרסה ברורה, הן לעניין התשלום בגין ימי ההבראה והן לעניין ניצול החופשה בידי התובעת.   כך לדוגמא השיב הנתבע לשאלת ב"כ התובעת לעניין תשלום תמורת ימי ההבראה כי יש לבדוק את הטענה לפיה שולם לתובעת במשך כל תקופת עבודתה תמורת 12 ימי הבראה בלבד.   ראה: עדות הנתבע עמוד 12 לפרוטוקול מיום 30.5.02 שורות 13-14.   כך גם לא יכל הנתבע להציג רישום של חופשות להן יצאה התובעת בתשלום.   23. כידוע מוטלת על המעביד החובה לנהל פנקס חופשה ולהוכיח את גרסתו בדבר ניצול זכותו של העובד לחופשה בתשלום.       ראה לעניין זה: דב"ע נז/ 7-3, נחום לבון נגד מ.ת.מ תעשייה ומלאכה בע"מ, פד"ע לב 584.   24. אשר על כן, ומשאין בידי הנתבע גרסה ברורה הן לעניין ניצול החופשה בידי התובעת והן לעניין תשלום דמי הבראה לתובעת, קל וחומר ראיות לתמיכה בגרסה זו, יש לקבל את תביעת התובעת הן בנוגע לתשלום פדיון ימי החופשה והן באשר לתשלום דמי הבראה.   25. לאור המסקנה אליה הגענו בפסקה לעיל באשר לעניין ההבראה והחופשה, הרינו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת דמי פדיון חופשה בסך של 3,947 ₪ ודמי הבראה בסך של 1,376 ₪, מחושבים על פי בסיס של 285 ₪ ליום הבראה.   26. סוף דבר - התביעה מתקבלת ולפיה, על הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:   א. פיצויי הלנת שכר בגין העיכוב בתשלום השכר לחודש דצמבר 00 וחודשים ינואר עד אפריל 01 בשיעור של 5% לחודש בגין התקופה בה הולן תשלום השכר.   ב. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים אשר יעמדו על שיעור הפרשי הצמדה וריבית לתקופה שמיום הפסקת עבודתה של התובעת ועד ליום תשלום פיצויי הפיטורים בפועל.   ג. החזר הוצאות נסיעה בסך של 6,210 ₪.   ד. דמי פדיון ימי חופשה בסך של 3,947 ₪.   ה. דמי הבראה בסך של 1,376 ₪.       ו. לסכומים המפורטים בסעיפים קטנים ג', ד' ו-ה' לעיל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל ממועד הגשת כתב התביעה ועד ליום התשלום בפועל.   ז. כן ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪ בצירוף מע"מ הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.   27. הערעור על פסק דין זה הוא בזכות, ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש.  פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטורים