1. בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל את תובענתה של החברה לפיתוח מפעלי תיירות בע"מ (בפירוק מרצון) (להלן: חפ"ת) לאכיפת שיעבודים על המערערת. על כך הערעור שבפנינו. 2. המשיבה 1 הינה חליפתה של חפ"ת. חפ"ת נתנה למערערת הלוואה בראשית שנות השמונים של המאה שעברה. החזר ההלוואה הובטח בשיעבודים שונים שנתנה המערערת לזכותה של חפ"ת. בשנת 2002 הוגשה התובענה, מאחר שהמערערת לא פרעה את ההלוואה. בפני בית המשפט המחוזי העלתה המערערת שתי טענות מרכזיות: האחת התיישנות, והאחרת כי החוב נמחל. בית המשפט המחוזי דחה את הטענות בפסק דין שניתן בשנת 2003. 3. המערערת הגישה ערעור לבית משפט זה (ע"א 3880/02). הערעור נתקבל בהסכמה, בעקבות המלצת ההרכב ביום 16.2.04. על פי המוסכם, הוחזר התיק לערכאה הראשונה לשמיעת ראיות וטענות לגבי טענת המחילה. גם בסיבוב השני נדחו טענותיה של המערערת. בית משפט קמא התייחס בהרחבה לטענת המחילה, ומצא כי המערערת כשלה בנסיונה להוכיחה. 4. דעתנו היא, כי צדק בית המשפט המחוזי. ברי, כי הנטל להוכיח את טענת המחילה היה מוטל על המערערת. המערערת הביאה שני עדים להוכחת טענה זו. מדברי עדים אלה עולה, לכל היותר, כי החוב שהמערערת אמורה היתה להחזירו הוקפא, הא ותו לא. לא הובאה כל הוכחה שניתנה מחילה. היפוכו של דבר: מעדותו של העד מטעם חפ"ת (שוקי אורן) עלה כי לא היתה מחילה של החוב אלא, אם בכלל, הקפאה בלבד. איננו מתעלמים מכך שחלפו כשמונה שנים עד להגשת התובענה וכי אפשר שקיים אף אלמנט מסויים של נזק ראייתי. אף איננו מתעלמים ממסמך מסויים בו נכתב כי החוב עומד על סכום של 0.17 ש"ח בלבד. אין בכל אלה כדי להרים את הנטל שהיה מוטל על המערערת. 5. אף בטענת ההתיישנות לא מצאנו ממש. לשונו של סעיף 20 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, ברורה היא. מן הסעיף עולה, כי אף אם החוב התיישן, הרי השיעבוד לא התיישן. לכן, העובדה שהתובענה הוגשה רק בשנת 2002 אינה מעמידה טענת התיישנות למערערת. הערעור נדחה. המערערת תישא בשכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח לכל אחת מן המשיבות. ניתן היום, ח' בניסן התשס"ט (2.4.2009). פירוק מרצוןשעבודפירוק חברה