1. ביום 30/11/90, פנה המערער לקצין-התגמולים בתביעה להכיר בו כ"נכה", לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), ה'תשי"ט - 1959 [נוסח משולב], וזאת בגין מחלת נפשית. 2 על פי החלטת ק"ת מיום 29/06/94, הוכר המערער כ"נכה", לפי חוק הנכים, וזאת בגין מחלת הנפשית, כמי שנכותו "הוחמרה חלקית" בתקופת שירותו הצבאי ועקב שירותו הצבאי. 3. ק"ת קבע בהחלטתו כי שיעור ה"החמרה" שעל-חשבון השירות הינה בשיעור מחצית מדרגת הנכות הכוללת. וועדה-רפואית קבעה את דרגת נכותו הכוללת בשיעור של 10% באופן שדרגת נכותו של המערער הינה בשיעור של 5%. וועדה-רפואית-עליונה שינתה את החלטת הוועדה-הרפואית וקבעה את דרגת נכותו הכוללת בשיעור של 20% באופן שדרגת נכותו של המערער הינה בשיעור של 10%. 4. ביום 04/08/94, הוגש ערעור זה, שבו נטען, כי לאור החלטת ק"ת, אשר הכיר ב"קשר הסיבתי" וקבע, כי מחלתו של המערער "הוחמרה" עקב השירות הצבאי, אין לדון יותר בשאלה אם קיים "קשר סיבתי", אם לאו, ויש לקבוע כי מחלתו של המערער "נגרמה" במלואה עקב תנאי-השירות הצבאי. 5. המערער החליף את עו"ד שייצג אותו, ובתאריך 14/05/2002, הוגש לנו כתב-ערעור מתוקן, מטעמו של עו"ד רן רוזין, ממשרד עו"ד נפתלי גרינברג. 6. במהלך הדיונים, הגיש לנו ב"כ המשיב את תיקו-הרפואי של המערער, שנתקבל וסומן כמוצג מש/ 1, וכן 4 חוות-דעת רפואיות של ד"ר אליעזר פלדינגר, מומחה בפסיכיאטריה, מיום 15/03/92 (מוצג מש/ 2); מיום 25/02/93 (מוצג מש/ 3); מיום 29/09/95 (מוצג מש/ 4); ומיום 19/06/2003 (מוצג מש/ 5). מטעמו של המערער הוגש לנו: מכתב של אחי-המערער (מוצג מע/ 1); מספר מוצגים ותעודות בדבר השגיו הלימודיים של המערער (מע/ 2); תצהיר המערער, מיום 30/04/2002 (מוצג מע/3); וכן חוות-דעת רפואית של פרופ' עמיחי לוי, מומחה בפסיכיאטריה, מיום 03/03/2002 (מוצג מע/ 4). 7. מסיבות שונות כפי שעולה מפרוטוקול הדיונים בתיק, נדחה הדיון מידי פעם בפעם, ורק ביום 16/02/98, הוחל בשמיעת ההוכחות, ושמענו את עדותו של ה' משה פישר, מורה במקצועו, שהכיר את המערער בעת ששימש כמחנך כיתה יב' בבית-הספר מקיף ה', בבאר-שבע, והמערער היה אחד התלמידים בכיתתו. לאחריו, העיד בפנינו ה' שמעון כהן, חבר של המערער, שענה לשאלותיו של ב"כ המערער בחקירה-ראשית; בחקירה-נגדית לב"כ המשיב; ובחקירה-חוזרת שוב לשאלות ב"כ המערער. 8. בתאריך 29/03/2004, נחקר המערער נגדית, ע"י ב"כ המשיב, על האמור בתצהירו מיום 30/04/2002. לא היתה חקירה-חוזרת מטעם ב"כ המערער וחברי-הוועדה לא הציגו לו כל שאלות שהן. לאחר מכן, נחקר שתי-וערב, פרופ' עמיחי לוי, ע"י ב"כ המשיב, על האמור בחוות-הדעת הרפואית שלו מיום 03/03/2002. אחרון העדים היה ד"ר אליעזר פלדינגר, שנחקר שתי-וערב ע"י ב"כ המערער, על האמור ב- 4 חוות-הדעת הרפואיות שהוכנו על-ידו. לא היתה חקירה-חוזרת מטעם ב"כ המשיב וחברי הוועדה לא הציגו לו כל שאלות שהן. 9. בתום העדויות הנ"ל הצהירו ב"כ הצדדים, כי אין להם עדים נוספים והם ביקשו להגיש את סיכומי טיעוניהם, תוך 100 ימים. ניתנה החלטה בדבר הגשת סיכומים, ונקבע, כי פס"ד יישלח לב"כ הצדדים והם פטורים מהופעה לשמיעתו. סיכומי ב"כ המערער הוגשו לנו ביום 25/07/2004; ואילו סיכומי ב"כ המשיב הוגשו לנו ביום 29/08/2004. 10. רקע אישי: - א. נולד ביום 31/03/70. ב. בתאריך 12/07/89, גוייס לשירות חובה בצה"ל, במסגרת עתודה טכנולגית, אחר שעבר קורס בטכני, בחיפה. ג. בעת גיוסו נקבע לו פרופיל-רפואי: - 97. ד. הוצב לשרת בבסיס חיל-האויר 18, בצריפין, בתפקיד של טכנאי אלקטרוניקה, בדרגת רב"ט. ה. 5 חודשים לאחר מכן, ביקש לשרת קרוב לבית, במטרה לאפשר לו לעזור, בזמנו הפנוי, לאביו החולה. ו. בקשתו אושרה והוא החל ביום 21/11/89 לשרת בתנאי קל"ב, בבסיס חיל-האויר 6 (חצרים). ז. עם העברתו לבסיס זה, חלה התדרדרות במצבו, החל לסבול מנדודי-שינה וירידה במשקל, ואף הביע כוונות אובדניות. ח. הומלץ על שיבוצו כמשגיח כשרות במשרדו של רב הבסיס. ט. במהלך שנת 1990, נתגלתה אצל המערער מחלת נפש. י. ביום 21/09/90, אושפז במרכז לבריאות הנפש, באר-יעקב. 11. אין מחלוקת, שהמצב הכלכלי בביתו של המערער לא היה שפיר; אביו היה חולה, שהתקשה לעבוד לבדו, והמערער הביע את רצונו לסייע לו בעבודה. זאת ועוד, אבי המערער נתגלה כסובל ממחלה בכלייה ויש לו רק כלייה אחת. 12. המערער ביקש לעבור לתפקיד אחר, לאחר שלא הצליח לתפקד עקב שעות-עבודה מרובות שבגינן ירד המשקל, סבל מחוסר שינה, והוא היה שרוי בלחץ ובמתח. 13. בתצהירו מיום 30/04/2002, מביא המערער תיאורים בדבר לחץ ומתח נפשי, שבו היה נתון בעקבות עבודה שוטפת, מספר רב של תורנויות, עבודות מטבח, שמירות, ועבודות רס"ר שהוטלו עליו. 14. אין מחלוקת, שתחילה הופנה המערער לבדיקות ונקבע, כי הוא סובל מבעיית כבד וצהבת. 15. בחוות-דעתו הרפואית מיום 15/03/92, מציין ד"ר א. פלדינגר, כי המדובר באישיות תלותית, שעד לגיוסו היה מתואר כאישיות בעלת קוים סכיזואידים. בחצי השנה הראשונה לשירותו, לא ניצפו בעיות כלשהן, וזאת חרף כך שהשירות שלו היה מרוחק מהבית, וכי רק עם העברתו ליחידה קרובה לבית, וזאת כאמור על פי בקשתו, הופיעו התלונות. לדעת ד"ר א. פלדינגר, מחלתו של המערער פרצה, במהלך שירותו הצבאי, כשהביטויים הראשוניים היו תלונותיו הפיזיות, ואילו לגבי תלונותיו הנפשיות, הצליח לעשות דיסימולציה וגלל כן הקשה הדבר על אבחנתו-הנפשית במועד מוקדם יותר. ד"ר א. פלדינגר מניח, שגם במידה ואבחנתו-הנפשית היתה נקבעת מוקדם יותר, דהיינו, עם הופעת הסימפטמולוגיה הרפואית, הדבר לא היה משפיע בצורה משמעותית, אם בכלל, על מהלך המחלה, ואי לכך, הוא קובע, כי ניתן לראות באיבחון טיפולו המאוחר, כדבר שגרם להחמרה במצבו הנפשי. 16. על-פי חוות-דעתו הרפואית השנייה של ד"ר א. פלדינגר, מיום 25/02/93, מש/ 3, הוא מציין, כי בתאריך 17/09/90, סופח המערער בתור עובד כללי, ובתאריך 19/09/90, שובץ בשמירה, שנעשתה בצורה לקוייה, וכי עם הצבתו בשמירה זו, חל שינוי במצבו הנפשי, שבעקבותיו הופנה לבדיקה-פסיכיאטרית, בשתי פעמים, ובסופו של דבר אושפז. בחוות-דעת זו, מגיע ד"ר א. פלדינגר לכלל מסקנה, שמצבו-הנפשי הוחמר כתוצאה מהצבתו לשמירה, כאמור לעיל, וכי ניתן לראות בנסיבות הצבתו לשמירה זו, ואיבחונו וטיפולו המאוחר, כדבר שגרם להחמרה במצבו הנפשי. 17. חוות-דעתו הרפואית השלישית מיום 29/09/95, מש/ 4, חוזר ד"ר א. פלדינגר על האמור בחוות-דעתו הרפואית הקודמת, ומגיע לכלל מסקנה, כי יש להניח, שגם במידה שאבחנתו-הנפשית של המערער היתה נקבעת מוקדם יותר, הדבר לא היה משפיע, בצורה משמעותית, על מהלך המחלה. 18. בחוות-דעתו הרפואית מיום 19/06/2003, מש/ 4, מציין ד"ר א. פלדינגר, שגורם הדחק לא חייב ואינו הכרחי לפרוץ מחלת הסכיזופרניה, ועל פי רוב המחלה פורצת שלא בעקבות גורמי-דחק. מאידך, קורה לעיתים, ולא לרוב, שגורמי-דחק משמעותיים יכולים לגרום לפרוץ מחלת הסכיזופרניה. להערכת ד"ר פלדינגר, היה המערער חולה, מבחינה נפשית, והוא היה מצוי בשלב הדגירה של מחלתו עוד לפני שהחל בעבודות השמירה, וכמו כן, עוד קודם לעבודות השמירה, סבל, כנראה, מהזיות עליהן לא דיווח לאיש. ד"ר א. פלדינגר מסכים אומנם ששיבוצו של המערער לתורנות-שמירה, לווה בליקויים, אך לא בשל הליקויים הנ"ל פרצה מחלתו, אשר, כאמור, היתה קיימת עוד חודשים קודם לכן, וכללה ביטויים-גופניים וביטויים-נפשיים (דוגמאת מחשבות-שווא והלוצינציות, שאותן הסתיר). ד"ר א. פלדינגר חוזר על מסקנתו שתנאי-שירותו של המערער לא גרמו לפרוץ מחלתו אלא רק החמירו אותה. 19. בתשובה מיום 14/05/98 לשאלת הבהרה שהוצגה לד"ר א. פלדינגר, הוא מציין, כי הוא נפגש עם המערער בתאריך 15/03/92, וכי לפני הפגישה קרא את התיעוד שהיה מצורף בתיקו-הרפואי. ד"ר א. פלדינגר מציין, כי הוא קבע שם, כי: - "מבחינה-חברתית התגלו אצל המערער קושיים מאז ומתמיד. לרוב, הסתגר בבית ולא היה מעורב בפעילויות-חברתיות, זאת כבר בבית-ספר יסודי. גם על רקע שאר הילדים במשפחה, נראה שונה ומופנם באופן מיוחד". ד"ר א. פלדינגר מוסיף, שהציטוט הנ"ל הינו בסיכום-המחלה שבאישפוזו של המערער במרכז לבריאות הנפש, בבאר-יעקב, שם אושפז מיום 21/09/90 עד ליום 29/11/90 והוא סבור, שהאבחנה והטיפול שקיבל שם מצביע על תיאור אובייקטיבי של מצבו ומחלתו. לבסוף, מציין ד"ר א. פלדינגר במסמך הנ"ל, שהביסוס, שנתן אודות המערער והקביעה שהמדובר בהחמרה, לא נעשה על פי סיכום-המחלה במרכז לבריאות-הנפש, בבאר-יעקב, אלא שהסיק את מסקנותיו על-סמך בדיקתו של המערער, התיעוד שבתיקו-הרפואי והספרות-המקצועית הרלוונטית. 20. כאשר אנו מעיינים בסיכום-המחלה של המרכז לבריאות הנפש, בבאר-יעקב, אנו נוכחים לדעת, שהאבחנה העיקרית שנקבעה למחלת המערער הינה: Schizophrenia Disorganized Type וכי הוא הופנה אליהם מחדר-המיון בבית-החולים "שיבא", בתל-השומר, שם נבדק, לאחר שהוכנס בכוח לחדר-הבדיקה, היה נגטיביסטי, לא ענה לשאלות ונראה חרד מאוד. מצבו היה כמעט קטטוניפורמי. עוד מצויין בסיכום-מחלה זה,שיומיים לפני האישפוז, בעת מסדר של עליית משמר בבסיס בו הוא משרת, הכניס מחסנית ודרך נשקו וכמעט ירה בקצין-תורן, החל לבכות בטענה שגנבו לו חפצים. דיבר שלא לעניין, והיה מבולבל מאוד. בעקבות אירוע זה, נלקח למיון בתל-השומר, שם הומלץ לשלוח אותו לביתו לחופשה בת מספר ימים, אך בדרך ניסה להשליך עצמו מהרכב וביקש שיקחו אותו לירושלים, לעיר העתיקה, שם הוא מבקש למות. עוד מצויין בסיכום-מחלה זה, שהמערער הינו בן למשפחה דתית שעלתה מטוניס בשנת 1965. המערער הינו ה- 5 במשפחה בת 9 ילדים. האח הגדול כבן 26 והאח הקטן כבן 10. האם שהינה עקרת בית היא אישה דומיננטית שמתפקדת בעיקר ברמה הפונקציונלית, דבר שבלט במהלך אישפוזו של המערער גם כשהוסבר לה על מצבו של בנה - לא ניצפו ממנה שום תגובות המוציונאליות. האב, הינו עובד עצמאי, כנגר. נראה, שהפונקציה המרכזית של האב היא בעבודה מחוץ לבית. מערכת היחסים בין בני הזוג נראית פרובלמטית. האישה מתייחסת בזילזול לבעלה. בבית-הספר היה המערער תלמיד טוב וסיים 8 שנות לימוד בבית-ספר יסודי, 4 שנים בתיכון, במגמת אלקטרוניקה, ולאחר טירונות מקוצרת, המשיך בלימודים ובסיומם התגייס לצה"ל. מן הבחינה החברתית - התגלו קשיים מאז ומתמיד. לרוב, הסתגר בבית ולא היה מעורב בפעולות חברתיות, זאת כבר בבית-ספר יסודי. גם על רקע של שאר הילדים במשפחה - נראה שונה ומופנם באופן מיוחד. עם גיוסו לצה"ל - שהה במסגרת קורס בטכני בחיפה, אחר כך עבר לשרת בבסיס חיל-האויר 18 ולדבריו, הרגיש שם טוב, אך כעבור 5 חודשים ביקש העברה קרוב לביתו, עקב בעיות רפואיות ומקצועיות אצל אביו, כשהמטרה לעזור לו בעבודתו. המערער הועבר לחצרים, במסגרת תעסוקתית לוחצת הדורשת הרבה שעות-עבודה עד לשעות המאוחרות. בשלב זה, התגלה אצלו מתח רב, בעיות בשינה, ותלונות-גופניות רבות, ללא מימצא פתלוגי. הפרופיל-הרפואי שלו הורד ל: - 64 והוא הועבר לתקופת ביניים, לצריפין, עד לשיבוץ קבוע. ... כעבור חודש וחצי מיום אישפוזו - מצבו טוב יחסית, הוא יוצא לחופשות, אפקט מרומם יותר, יש ירידה ניכרת במחשבות השווא, והקולות נעלמו. עם מתן תרופות "סטלזין" ו- "ארטן" וכן טיפול עם ניאורולופטים - מצבו משתפר בהדרגה והוא נמצא במצב טוב יחסית. 21. פרופ' עמיחי לוי, שבדק את המערער בימים 08/01/2002 ו- 13/01/2002, מציין בחוות-דעתו הרפואית מוצג מע/ 4, כי בבדיקה נראה המערער - מבוגר מגילו באופן בולט, מסודר, ומאוד פסיבי, כמעט ללא תנועה. שיתוף-הפעולה היה מוגבל (לקוניות פסיביות), הריכוז מונמך (קושי-רב לפרט ולנסח את דבריו, קושי רב בריכוז ביום-יום), וחשיבה: לקוניות , איטיות, ודלות. היו לו תכנים של דאגה וקיימת חרדה רבה; הפרספציה - תקינה; הרצייה - פגועה באופן קשה, עד כדי פסיביות רבה מאוד. התובנה למצבו - חלקית. 22. מתוכן דיברי עדותו בפנינו של פרופ' ע. לוי, עולה, שתחילה דובר היה במערער שהחל לסבול מהפרעת הסתגלות בעלת איפיונים דכאוניים, והוא מסיק זאת מהפרעות-בשינה, קושי להירדם, שינה-מועטת, עייפות, קושי בתיפקוד וירידה במשקל של כ- 10 ק"ג. פרופ' ע. לוי מציין, שאלה הם מאפיינים דכאוניים ומתאימים להפרעת הסתגלות בעלת- גוון דכאוני. הוא מסיק, שלא האירוע של השמירה הוא שגרם למחלת המערער וכי המחלה קיימת היתה, כנראה, גם לפני האירוע. גם פרופ' ע. לוי, כמו עמיתו, ד"ר א. פלדינגר, קובע, שלא כל דחק עלול לגרום להופעת סכיזופרניה. אין הרופאים יודעים לאפיין את הדחק הדרוש. את הדחק הזה בדרך כלל מאפיין רכיב אובייקטיבי, דהיינו, שקיימים לחצים סביבתיים, אבל מאפיין אותו גם רכיב סובייקטיבי אותו חווה האדם כלחץ משמעותי. לדעת פרופ' ע. לוי, המערער לא הצליח להסתגל בבסיס חיל-האוויר בחצרים, וכאשר אדם אינו מצליח להסתגל תוך זמן קצר ולא מסירים ממנו את תנאי-הלחץ החיצוניים - צפוי שבעיית-ההסתגלות עוד תלך ותחמיר. ובאשר לבעייה הכלכלית של המערער ורצונו לסייע לאביו החולה, לפרופ' ע. לוי יש פרשנות אחרת, לפיה, השירות הצבאי הוא הוא שהוסיף עוד קושי על קושייו של המערער שנאלץ לעבוד שעות נוספות לאחר שעות-העבודה בשירות הצבאי. הגם שפרופ' ע. לוי אינו יכול לשלול, בוודאות, את ההנחה שהסכיזופרניה היתה פורצת גם ללא השירות הצבאי, הרי מנקודת השקפתו, סבור הוא, שאילו ניהל המערער אורח-חיים תקין, הגם שהיה קיים לחץ-חיצוני, הרי שהלחץ היה מתמתן או מתבטל. אלא שכאן, חווה המערער גם את גורמי-הלחץ הצבאיים, דהיינו, שנאלץ לעבוד בצבא עד לשעה מאוחרת, ובעקבות השירות הזה לא יכול היה למתן את הלחץ הכלכלי שהיה מוטל על משפחתו. 23. אין הרופאים המלומדים מתעלמים מכך שמחלת הסכיזופרניה היא מחלה קונסטיטוציונאלית-תורשתית, הנוהגת לפרוץ לקראת סוף העשור השני ובמשך העשור השלישי לחייו של אדם, ללא קשר עם מאורעות-חיצוניים. מבחינה אתיולוגית - גורמים שונים משתתפים בעיצובה של מחלה זו, ומעל לכל ספק, כי קיימים גם גורמים גנטיים, ביולוגיים, גורמים פסיכו-פזיולוגיים וגורמים פסיכו-חברתיים. 24. ב"כ המשיב מדגיש בסיכומיו, כי לטופס "התביעה להכרת זכות", מוצג 1 בתיק הרפואי של המערער מש/ 1, שהוגש לק"ת ע"י אימו-של המערער, צורף מכתבה של האם וכי ממכתב זה עולה, כי המשפחה נקלעה לקשיים-כלכליים ולכן הם מבקשים כי המערער יועבר לשרת קרוב-לבית, כדי שיוכל לעזור לבעלה החולה-כליות. גם בעדותו בפנינו מציין המערער, כי היתה בעייה כלכלית בבית, האבא שלו עסק בנגרות והוא היה זקוק לעזרה. בהסתמך על כך, טוען ב"כ המשיב, כי הדחק, שבו היה נתון המערער, היה דווקא הדחק שקשור במצבו הבריאותי של אביו ושל המצב הכלכלי ולאוו דווקא תנאי-השירות הם הם שהלחיצו אותו וגרמו למצבו. באחת - תנאי-הלחץ של המערער נבעו מקשיים כלכליים בבית, ולאוו דווקא מתנאי-השירות. 25. בהתייחס לעברו של המערער, העידו בפנינו, כאמור, ה' משה פישר ושמעון כהן. המורה משה פישר, לימד את המערער רק במשך שנה וחצי, וזאת כאשר מדובר בשעה שבועית אחת. העד מציין, כי המערער היה מופנם והעד לא ידע מה עובר על המערער. העד לא ידע על הבעיות הכלכליות במשפחתו של המערער, וכן הוא לא זוכר שהמערער סיפר לו על בעייה-רפואית שיש לאביו בכליות, והוא אישר כי התלמידים רוצים להראות שהכל בסדר מבחינה-חיצונית. בעיקרון, עלינו לציין, שעד זה, בעת שניתנה עדותו , כבר חלפו 10 שנים מאז שימש כמורהו של המערער ולכן הוא רק מציין, שאילו היו בעיות כלשהן עם המערער, הוא היה זוכר אותן הואיל והוא זוכר תלמידים עם בעיות ותלמידים מצטיינים. 26. מאידך, עדותו של ה' שמעון כהן, חברו של המערער, לא תמכה בגירסתו של המערער, והגם שהציג עצמו כחברו הטוב עוד מימי בית-הספר, לא ידע העד על מחלת אביו של המערער ועל הקשיים ועל המתיחויות שהיו בבית-המערער. זאת ועוד, הגם שעד זה שימש באותו תפקיד שבו שימש המערער, כטכנאי-אלקטרוניקה בבסיס חיל-האוויר, אין הוא מעיד על עבודה במשך שעות ארוכות או לחץ בשירות וכל מה שעד זה מוכן היה לומר הוא, שכל עוד שהחיילים לובשים מדים, הם לא מרוצים. לבסוף, אומר העד, בעדותו, כי הוא היה נוהג להיפגש עם המערער בחדר-האוכל, אולם מעולם לא סיפר לו המערער על קושיים שהיו נעוצים בשירותו. 27. השאלה בערעור זה היא: - האם הוכיח המערער, בהוכחה בסבירות גבוהה, כי שירת בתנאים חריגים וכי הוא היה נתון בתנאי-לחץ ודחק כתוצאה מהשירות-הצבאי ולאוו דווקא עקב מצבו בבית, מחלת אביו והקשיים הכלכליים. 28. כידוע, מחלה רצינית של קרוב משפחה יכולה להוות טריגר משמעותי, כמו גם אובדן בן- משפחה, פרידה מבן-זוג, מחלה משמעותית, פיטורים מהעבודה, וכו' - כל אלה הם גורמי-לחץ. דא-עקא, שגורמי-הלחץ הנ"ל אינם קשורים דווקא לשירות-הצבאי ומאוד מתקבל על הדעת שהם הם הגורמים שהיוו את הסיבה לפרוץ מחלתו של המערער. פרופ' ע. לוי אינו יכול לאפיין את האירוע, אשר הביא לפרוץ מחלתו של המערער במהלך שירותו הצבאי, והוא מייחס זאת רק לתנאי-השירות הכלליים. 29. אנו לא מצאנו כל אירוע היכול להביא לגרימת מצב של דחק, הקשור למהלך שירותו של המערער. ההפך הוא הנכון, כפי שעולה מהעדויות, שרת המערער בתנאים נוחים, קרוב לבית, ורשויות-הצבא הלכו לקראתו, מידי פעם בפעם. 30. לא מצאנו כל אירוע במהלך שירותו-הצבאי של המערער שיכול לגרום לדחק קשה או כל גורם ספיציפי אחר שגרם למחלתו. 31. כאמור, החליט ק"ת להכיר במערער כ"נכה", לפי חוק הנכים, כמי שנכותו "הוחמרה" עקב השירות, וזאת עקב איחור באבחנת מחלתו של המערער. עובדה זו קובעים אנו כנכונה. המערער היה דסימולטיבי (לא נתן ביטוי) לתחושותיו הנפשיות ומשום כך לא ניתן היה לאבחן, במועד מדוייק, את פרוץ מחלתו. העובדה, שתוארה לעיל, שאירעה בעת השמירה, היתה בעת שהמערער כבר היה נתון במצב של מחלה, ולכך גם מסכים פרופ' ע. לוי. 32. המחלוקת בין ב"כ הצדדים היא בשאלה: - האם אי-איבחון המחלה, במועד שהמחלה קיימת, מביא תמיד לידי תוצאה שיש להכיר במערער כ"נכה", לפי חוק הנכים, בגין "גרימה"? 33. ב"כ המערער מסתמך, בסיכומיו, על פסיקה קיימת, לפיה, משהחליט ק"ת להכיר במערער כ"נכה", לפי חוק הנכים, עקב תנאי שירות, לעולם יש להכיר בנכה כזה כמי שנכותו "נגרמה", עקב תנאי-השירות ולאוו דווקא ש"הוחמרה" עקב כך. ב"כ המערער מסתמך על פס"ד שהיה בפנינו ונידון בבית-המשפט העליון בתיק רע"א 8317/99, שוקרון נ. ק"ת, פ"ד נ"ו (5), עמ' 321, שם נקבע: - "מקום שהטיפול הרפואי, שניתן לאדם בתקופת שירותו הצבאי, סטה מ'כלל האמנות הרפואיות', ומקום בשל סטייה זו 'נגרמה' או 'הוחמרה' מחלתו של החייל - נקשר הקשר הסיבתי הדרוש". וכן מאזכר הוא עוד את פס"ד בע.א. 1967/03, שגיב ישראל נ. ק"ת (לא פורסם); ע.א. 140/87, שוהם נ. ק"ת (לא פורסם); ע.נ. 107/88, חדד אייל נ. ק"ת (לא פורסם). בנוסף לפס"ד הנ"ל שהובאו ע"י ב"כ המערער, נכונים אנו עוד להוסיף מספר פס"ד שאף הם ניתנו על-ידנו בנקודה זו, כדלקמן: - א. ע.נ. 204/98, אלגדיפי מוצלח נ. ק"ת. פס"ד זה אושר ע"י בית-המשפט לערעורים בע.א. 1002/04, מיום 08/07/2004 (ק"ת נ. אלגדיפי מוצלח). ב. ע.נ. 101/98, מיום 08/07/2002, לוי שלמה נ. ק"ת. ג. ע.נ. 1187/99, מיום 11/06/2004, שגיא רחמין נ. ק"ת; ד. ו.ע. 1088/01, מיום 01/09/2004, שלמה יצחק נ. ק"ת. 34. לטענת ב"כ המערער, הסחבת של גורמי-הרפואה בצה"ל בעניינו של המערער באי גילוי המחלה במועד, מהווים התחמקות מביצוע אחריותם לטיפול-רפואי. אין לנו צל של ספק, כי אילו היה המערער מוכיח ששלטונות-הרפואה הצבאיים התרשלו בטיפול, באבחנה ובגילוי המחלה, פשיטא, שמן הדין היה לקבוע, כמבוקש ע"י ב"כ המערער, שיש להכיר בו כמי שמחלתו "נגרמה". במקרה דנן, לא מדובר בשרשרת של טעויות באיבחון המחלה ובטיפול פסיכיאטרי לא נכון. אמת, כי המערער היה במסגרת שירות-צבאי שאז הרי לא קיימת חשיבות אם היתה רשלנות או לא היתה רשלנות בטיפול הרפואי, וזאת הואיל והאחריות, על פי חוק הנכים - היא אבסולוטית. אולם, אין אנו סבורים, שמדובר כאן ברשלנות רפואית. האיחור, שאירע במקרהו של המערער, אינו מתייחס ל"איחור באיבחון" במובנה הצר של המילה, דהיינו, שרשויות הרפואה הצבאיות, לא זיהו את המחלה על אתר הגם שניתן היה לזהותה תוך טיפול רגיל וסביר. כאשר אנו בוחנים את שאלת אמות-המידה בסוגיא זו, ברור לנו, שחייבים לנהוג לפי האמת-מידה של הרופא הסביר בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים-סבירים וברמה מקובלת, דהיינו, על הרופא לבסס החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות מקצועי, בניסיון קודם, והכל - בהתאם לנורמות המקובלות באותה עת בעולם הרפואה. במקרה דנן, אין גם מדובר במקרה של "חוכמה לאחר מעשה". אנו שוכנענו שבמקרהו של המערער, האיבחון שאובחן, כפי שהוא אובחן, היה על פי "כל כללי האומנות הרפואית". כאשר מדובר בחייל שהוא דסימולטיבי ושאינו נותן ביטוי לתחושותיו הנפשיות - לא ניתן לאבחן את מחלתו על אתר. כאשר אנו מדברים במחלה מסוג מחלתו של המערער, אין המחלה ניתנת לאיתור מיידי, ואפילו היתה מאובחנת מבעוד-מועד, לא ניתן היה להעניק לו טיפול מונע או טיפול שהיה משהה את המחלה. מכל מקום, המערער לא הוכיח כי קיים טיפול נאות למחלה זו, וכי טיפול כזה נמנע ממנו עקב בדיקות בלתי-מספיקות שעבר במהלך שירותו הצבאי. כך נהג גם בית-המשפט העליון בפסק-דינו ברע"א 8317/99 (שוקרון נ. ק"ת) שב"כ המערער מסתמך עליו ותומך בו את יתדותיו (סעיף 33 בפסק-דין זה), שעה שקבע, כי יש להכיר שם במערער כ"נכה", שנכותו "הוחמרה" עקב השירות. 35. לדעתנו, בנסיבות מקרה זה, צדק ק"ת בהחלטתו מיום 29/06/94, בעת שהכיר במערער כ"נכה", לפי חוק הנכים, כמי שנכותו "הוחמרה" בגין אי-האיבחון במועד. ובשל אי-איבחון במחלה קיימת במועד, כאשר לא ניתן לאבחן בה מיד - כצידוק להכרה ב"החמרה". 36. לאור נסיבותיו האישיות של המערער, אין צו להוצאות. 37. למערער קנוייה הזכות לערער על פס"ד במועד הקבוע בסעיף 34 לחוק הנכים. 38. מזכירות בית-המשפט: - א. תשלח לב"כ הצדדים - עותק מפסק-דין זה, לאחר שבישיבה מיום 29/03/2004 , קיבלו פטור מהופעה לשמיעתו. ב. תמציא לקצין-התגמולים, ישירות, עותק מפסק-דין זה. ג. תחזיר לב"כ המשיב את התיק הרפואי (מוצג מש/ 1). ניתן היום י"ב בתשרי, תשס"ה (27 בספטמבר 2004) בהעדר ב"כ הצדדים ( - ) ( - ) ( - ) יעקב גנן, שופט (דימ.) ד"ר ל. וינוגרד מר י. שיל"ת אב בית-הדין חבר חברנזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשירפואההחמרת מצב