1. התובע עבד בנתבעת, שהינה חברה העוסקת במתן שירותי נסיעות ותיירות, כמנהל מיום 1.4.01 ועד למועד פיטוריו בפועל ביום 18.4.02. התובע קיבל שכר יסוד חודשי בסך 10,000 ₪, בתוספת מרכיב הקרוי "החזר קופת גמל" בסכום קבוע של 888 ₪ בחודש, הפרשות סוציאליות לביטוח מנהלים ותנאים נוספים כמפורט בהסכם העבודה (ת 9). סעיף 4.1 להסכם העבודה של התובע עם הנתבעת קובע כי כל צד יהיה רשאי להביא את ההתקשרות בהסכם לידי סיום, בהודעה מוקדמת בכתב בת 30 יום. התובע תובע סכום כולל של 100,274 ₪ בהתאם לרכיבים הבאים: א. תמורת הודעה מוקדמת בסך של 7,622 ₪. ב. מענק יחסי לשנת 2002 בסך של 2,527 $ נטו, שהנם 12,350 ₪. ג. פיצויי הלנת שכר בגין שני הרכיבים הנ"ל בסך של 80,302 ₪. 2. גרסת התובע א. התובע עבד אצל הנתבעת כמנהל סוכנות נסיעות על פי הסכם עבודה אישי, מיום 1.4.01 ועד לפיטוריו החד צדדיים וסיום העסקתו ללא מתן הודעה מוקדמת כדין, ביום 18.4.02. ב. בניגוד לחובותיה מכוח הסכם העבודה ומכוח החוק, מסרה הנתבעת לתובע מכתב ביום 9.4.02 (הנושא תאריך רטרואקטיבי של 18.3.02), בו היא מודיעה לתובע על הפסקת עבודתו ביום 10.4.02, קרי יום אחד לאחר מסירת מכתב הפיטורים לתובע. ג. יצוין, כי עוד קודם לכן הונח על שולחן התובע במשרדו הודעה לא חתומה על הפסקת עבודתו ללא ציון המועד לכך, ולפיכך מכתב זה הוחזר כמות שהוא לנתבעת בדרישה ליתן הודעה כדין, בה יצוין מועד סיום העסקתו של התובע. ד. בפועל שולם לתובע שכר עד ליום 18.4.02, בגין 9 ימי הודעה מוקדמת בלבד, בעוד שחובה היה על הנתבעת לשלם לו דמי הודעה מוקדמת של 30 יום, קרי עד ליום 9.5.02. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע עבור 21 ימי הודעה מוקדמת נוספים. ה. התובע זכאי על פי סעיף 3.4 להסכם העבודה למענק שנתי אשר לא יפחת מסך של 5,000 $ נטו ולא יעלה על סך של 7,000 $ נטו. הנתבעת סרבה לשלם לתובע מענק כלשהו, בטענה כי הוא אינו זכאי לו. התובע זכאי לכל הפחות לקבלת מענק שנתי בגין החלק היחסי של חודשי עבודתו בשנת 2002 עד תום תקופת ההודעה המוקדמת כפי ששולם לו בשנת 2001, קרי סך שלא יפחת מ-1,805 $ נטו, סכום שהנו החלק היחסי מתוך 5,000 $, על פי תקופת העסקתו בשנת 2002, ועד 2,527 $, סכום שהנו החלק היחסי כאמור מתוך 7,000 $. בנסיבות העניין יש להעמיד סכום זה על התקרה המקסימאלית. ו. התובע פנה בעל פה ובכתב אל הנתבעת בדרישה לקבלת המגיע לו, אולם נדחה. בנוסף, פנה ב"כ התובע בכתב אל הנתבעת בדרישה לסילוק המגיע לתובע. בתגובה, נציג מטעם הנתבעת פנה לב"כ התובע ואף נפגש עמו, ולאחר שהופנה להוראות סעיפי ההסכם והוראות חוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות, אישר כי לא ניתנה הודעה מוקדמת כדין עבור 21 ימים נוספים, והביע בשם הנתבעת הסכמה לשלם לתובע סך של 7,000 ₪ בגין רכיב זה וכן בונוס חלקי של 1,000 $ בלבד. לתדהמת ב"כ התובע והתובע עצמו, מספר שבועות לאחר מכן הודיע נציג הנתבעת, אשר מונה על ידה לטפל בפניית ב"כ התובע, כי מנהלת הנתבעת, הגב' ענת שלגי, חוזרת בה מהסכמותיה וטוענת לפתע כי ניתנה לתובע הודעה בת 30 יום, ולכן אין עוד כל הסכמה וכל נכונות לשלם לתובע את המגיע לו. 3. גרסת הנתבעת א. הנתבעת שכרה את התובע בראשית שנת 2001 כדי שישמש כמנהל מקצועי, לאחר שמנכ"ל החברה, הגב' ענת שלגי, החליטה לפנות לאפיק מקצועי חדש ולהפחית במידה ניכרת את נוכחותה בעסק. ב. בחודש דצמבר 2001 נפגשה מנכ"ל הנתבעת עם התובע. פגישה זו נערכה בהתאם לחוזה העסקה עם התובע ונועדה לסכם את שנת 2001וללמוד ממנה לגבי השנה הבאה. בפגישה זו הביעה מנכ"ל הנתבעת בפני התובע בצורה ברורה את אכזבתה ממנו ואת העובדה שאין לצפות כי העסקתו בחברה תימשך. ג. בחודש פברואר 2002 נפגשה מנכ"ל הנתבעת עם התובע פעם נוספת והודיעה לו כי היא מנהלת משא ומתן רציני למכירת החברה, וכי תפקידו בחברה עומד בפני סיום. ד. ביום 18.3.02 נפגשה מנכ"ל הנתבעת עם התובע פעם שלישית והודיעה לו כי בהתאם לחוזה ההעסקה עבודתו בנתבעת תסתיים ביום 18.4.02, לבקשת התובע. שלושה ימים לאחר מכן ניתנה לתובע הודעת פיטורין רשמית. ה. התובע ביקש כי ההודעה תתוקן, כך שמועד סיום עבודתו יצויין בגוף ההודעה במפורש. ו. ביום 24.3.02 תוקנה ההודעה, כך שהוסף בה כי מועד סיום ההעסקה יהיה ביום 18.4.02 ח. לא נחה דעתו של התובע בכך ועתה דרש כי ההודעה תתוקן פעם נוספת, כדי לכלול בה את זכותו לשימוש ברכב החברה ומכשיר הטלפון הנייד שלה עד מועד סיום עבודתו ביום 18.4.02. הנתבעת נענתה גם לבקשה זו של התובע, וביום 10.4.02 העבירה לו נוסח נוסף כמבוקש. ט. לטענת הנתבעת, אין לתובע כל זכאות לשכר מעבר לתאריך 18.4.02, וכי לפנים משורת הדין הסכימה לשלם לו פיצוי בגין ימי הודעה מוקדמת עד ליום 24.4.04, אך הוא דחה הצעה זו. עוד טוענת הנתבעת, כי פיצוי המשולם במקום ימי הודעה מוקדמת, כשעובד אינו עובד ונותקו יחסי עובד-מעביד, אינו נושא פיצויי הלנה. י. לאור הציפיות והדרישות מהתובע כפי שמצאו ביטויין בסעיף 1.3 להסכם העבודה, הוסכם כי בנוסף למשכורתו, אך שלא כחלק ממנה, יקבל התובע תמריץ כלכלי בדמות מענק שייקבע על פי מצבת הלקוחות שהתובע היה אמור להביא עמו וייגזר ישירות ממנה. לפיכך, נקבעה בסעיף 3.4 של חוזה העבודה הנוסחה לפיה תימדד הצלחת התובע, כאחוז מעליית הכנסות העסק בגין התקופה שבין אפריל לדצמבר 2001. יחד עם זאת, נקבע לגבי תקופה זו ולגביה בלבד רף עליון למענק של 7,500 $ וסף תחתון של 5,000 $. קביעה זו התבססה על הערכת התובע כי מצבת לקוחותיו נעה בין 500,000 $ לבין 750,000 $, והיא נעשתה באופן חד פעמי, משום שזו הייתה שנת עבודתו הראשונה של התובע, ולנתבעת לא היה קנה מידה אובייקטיבי לקבוע מה תהייה תרומת לקוחותיו של התובע למחזור המכירות של הנתבעת. מעבר לדצמבר 2001 לא קבעו הצדדים דבר, למעט מה שהוסכם בסעיף 3.4 הנ"ל, לפיו "אופן חישוב המענק השנתי לגבי השנים 2002 ואילך יוסכם על ידי הצדדים בתחילת שנת 2002", זאת על פי מידת תרומתו של התובע להגדלת ההכנסות של הנתבעת כפי שתיבחן לאור תרומתו בשנת 2001. י"א בתחילת חודש יולי 2002 ביקשה הנתבעת את עו"ד אריאל גרטש הנמנה על לקוחותיה ומכיר את עבודת התובע מקרוב, לבדוק אם יש ממש בטענותיו. כתוצאה מכך שלח עו"ד גרטש מכתב ארוך ומפורט לב"כ התובע. י"ב למרות שנציג הנתבעת לא חשב שטענות התובע מוצדקות, הוא הציע לב"כ התובע כי השניים יפגשו כדי לראות אם ניתן לפתור את הסכסוך. ואומנם, ביום 22.8.02 נפגשו השניים במשרדו של ב"כ התובע. עו"ד גרטש ערך תרשים מהפגישה. י"ג לאחר פגישת באי כוח הצדדים, בדק נציג הנתבעת עם הנהלת הנתבעת את עניין ההודעה, כפי שסוכם שייעשה בישיבתו עם ב"כ התובע. בבדיקה זו הובא לידיעתו המכתב הנוסף שניתן ביום 24.3.02. מכתב זה ציין בפירוש כי סיום העבודה יהיה ביום 18.4.02, ובכך הפריך טענת ב"כ התובע כי מגיע לו תשלום בגין 21 ימים נוספים, טענה המבוססת על כך שאת מועד סיום העבודה קיבל לראשונה בכתב ביום 9.4.02. י"ד ביום 19.11.02 שלח נציג הנתבעת בפקס אל ב"כ התובע את המכתב הנ"ל, וזאת לאחר שהודיע לו על קיומו בשיחה טלפונית בניהם. ט"ו לאור קיומו של המכתב הנוסף, הבהיר נציג הנתבעת לב"כ התובע כי הנתבעת לא ראתה שום הצדקה לדרישת התובע לשלם לו סכום של 7,000 ₪ בגין 21 ימי הודעה מוקדמת נוספים. ט"ז מעולם לא הייתה הסכמה כלשהי בין נציג הנתבעת לנציג התובע על פשרה כלשהי. י"ח הנתבעת שילמה לתובע 1,000 $ במזומן (אותו גילמה הנתבעת כדין), כהקצבת מט"ח, אפילו שלא הייתה מחויבת לעשות כן, כל זאת כדי לסיים יחסיה עם התובע בצורה מכובדת והוגנת. הנתבעת טוענת, כי אם ימצא שהיא חבה סכום כלשהו לתובע, יש לקזז כנגדו את הסך האמור. 4. לאחר שמיעת העדויות ובחינת הראיות שהוצגו בתיק, אנו פוסקים כדלקמן: א. תמורת הודעה מוקדמת כבר בפתח דברנו נאמר, כי נאמנת עלינו גרסת הנתבעת (סעיף 3 ה' - ח' לכתב ההגנה) בדבר מתן שלוש הודעות פיטורים בכתב לתובע במועדים שונים (21.3.02, 24.3.02 וביום 10.4.02), הנתמכת בנספחים: א', ב' ו-ג' לכתב ההגנה, תוך שימת לב כי על גבי שלושת הודעות הפיטורים הנ"ל מתנוסס תאריך אחד זהה, הוא יום 18.3.02. גרסה זו המקובלת עלינו הנה בניגוד לגרסת התובע לפיה ניתנה לו הודעת פיטורים אחת בלבד רק ביום 10.4.02 (סעיף 6 לכתב התביעה). לעניין אופן מתן ההודעה המוקדמת, קובע סעיף 2(ג) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות, התשס"א-2001: "הודעה באמור בסעיף זה תינתן בכתב ותציין את יום הוצאת ההודעה ואת יום הכניסה לתוקף של הפיטורים או ההתפטרות, לפי הענין, והכל בהתאם להוראות חוק זה." סעיף 2 הנ"ל המטיל חובה על המעביד ליתן הודעת פיטורים מוקדמת לעובד בטרם פיטוריו נכנסים לתוקף, אינו מקים חובה בסעיף 2(ג) כי אופן הודעת הפיטורים תהיה במסירת מכתב פיטורים בידי העובד, על אף שנהוג לעשות כן (דב"ע נז/39-3 אליק בביוב נ' נפתלי גפן, סעיף 9 לפסק הדין מיום 2.6.97). עם זאת, על המעביד מוטלת החובה ליתן לעובד בסיום עבודתו אישור בכתב בדבר תחילתם וסיומם של יחסי עובד-מעביד. הודעה על פיטורים בדומה להודעה על התפטרות, צריכה לבטא כראוי את רצונו של הצד לחוזה להביא את יחסי העבודה לידי סיום (השופט ד"ר י' לובוצקי, בספרו על סיום יחסי עבודה, כרך שלישי, פרק 8, עמודים 6 ו-10). לאחר שקיבלנו את גרסת הנתבעת בדבר מתן שלוש הודעות פיטורים בכתב לתובע במועדים שונים, כל שנותר לנו עתה הוא להכריע בשאלה האם הודעות אלו ניתנו כדין ואיזו הודעה מתחילה את מרוץ 30 הימים אשר בסיומם נכנסים פיטוריו של התובע לתוקף. עיננו הרואות, כי הודעת הפיטורים הראשונה שנמסרה לתובע ביום 21.3.02, לטענת הנתבעת, כפי שמוצגת לפנינו בנספח א' לכתב ההגנה, אינה ממלאה אחר הוראות סעיף 2(ג) הנ"ל. אכן הודעת הפיטורים נמסרה לתובע בכתב, על אף שראינו כי אין חובה שבדין לעשות כן, אולם מועד הכניסה לתוקף של פיטורי התובע לא צוין בהודעת הפיטורים, אלא עובדת הפסקת עבודתו בנתבעת בלבד. לאור הוראת סעיף 2(ג) הנ"ל, הרי שהודעת הפיטורים הראשונה שנמסרה לתובע ביום 21.3.02 לא ניתנה על ידי הנתבעת כדין ועל כן היא אינה תקפה. עיון בהודעות הפיטורים האחרות שנמסרו לתובע בתאריך 24.3.02 ובתאריך 10.4.02 מראות כי הודעות אלו ניתנו בהתאם לפרוצדורה שנקבעה בהוראת סעיף 2(ג) הנ"ל, על כן הן תקפות. עתה נותר לנו לקבוע על פי איזו הודעת פיטורים יימנו 30 ימי הודעה מוקדמת להם זכאי התובע מכוח סעיף 4.1 לחוזה העבודה בינו לבין הנתבעת, אשר רק בסיומם יכנסו פיטוריו לתוקף. לכאורה, הודעת הפיטורים האחרונה היא זו שתתחיל את מרוץ 30 ימי ההודעה המוקדמת עד לכניסת פיטוריו של התובע לתוקף, אותם חייבת הנתבעת ליתן לתובע על פי דין ומכוח סעיף 4.1 לחוזה ההעסקה בניהם. עם זאת, יהיה כך הדבר רק כאשר חל שינוי בהודעת הפיטורים האחרונה, ככל שהשינוי נוגע לפיטורים עצמם, שאם כן גמירות דעתו של התובע לעניין פיטוריו התגבשה רק באותו מועד ולא קודם לכן בהודעת פיטוריו הקודמת. לאחר עיון בשתי הודעות הפיטורים האחרונות שנמסרו לתובע, האחת, ביום 24.3.02 והשנייה, ביום 10.4.02, רואים אנו כי בנסיבות המקרה דנן לא חל כל שינוי בהודעת הפיטורים לעניין הפיטורים עצמם ולמועד כניסת תוקפם. הן בהודעת הפיטורים שנמסרה לתובע ביום 24.3.02 והן בהודעת הפיטורים שנמסרה לו ביום 10.4.02 מצוין במפורש דבר הפסקת עבודתו של התובע בנתבעת וכן מועד כניסתו לתוקף ביום 18.4.02. ההבדל בין שתי הודעות הפיטורים הנ"ל נעוץ בפרט שהתווסף בהודעת הפיטורים האחרונה שנמסרה לתובע ביום 10.4.02 (נספח ג' לכתב ההגנה), לפיו הנתבעת משאירה לשירות התובע את הרכב ומכשיר האורנג' עד יום ה-18.4.02. אין בפרט החדש שבא זכרו רק בהודעת הפיטורים האחרונה ביום 10.4.02 בכדי לשנות מגמירות דעתו של התובע לעניין פיטוריו ומועד כניסת תוקפם, אשר התגבשה כבר במסירת הודעת הפיטורים הקודמת לידיו ביום 24.3.02. לפיכך, עלינו לראות במסירת הודעת הפיטורים לידי התובע ביום 24.3.02 כמועד בו מתחיל מרוץ 30 ימי ההודעה המוקדמת שעל הנתבעת ליתן לתובע על פי דין ומכוח סעיף 4.1 לחוזה ההעסקה בניהם, אשר בסיומם יכנסו פיטוריו של התובע לתוקף. לאור האמור לעיל, יוצא כי בתום 30 ימי הודעה מוקדמת מתאריך 24.3.02, מועד בו פסקנו כי הוא הקובע לעניין מסירת הודעת פיטורים לתובע, פיטוריו של התובע אמורים להיכנס לתוקף רק ביום 24.4.02 ולא ביום 18.4.02 כפי שצוין בהודעת הפיטורים הנ"ל. לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע תמורת הודעה מוקדמת עבור 6 ימים נוספים. עם זאת, התובע הודה בכתב תביעתו (סעיף 9) כי שולם לו עבור 9 ימים וכל מה שהוא תובע זה תמורת הודעה מוקדמת עבור 21 ימים נוספים. משכך הם פני הדברים, הנתבעת פרעה את כל חובתה כלפי התובע לעניין תמורת הודעה מוקדמת. לפיכך, אנו דוחים את תביעתו של התובע לתמורת הודעה מוקדמת. ב. "בונוס" התובע טוען כי מגיע לו מענק שנתי בגין החלק היחסי של חודשי עבודתו בשנת 2002, עד לתום תקופת ההודעה המוקדמת, כפי ששולם לו בשנת 2001. מנגד טוענת הנתבעת, כי לא הוסכם על ידי הצדדים אופן חישוב המענק מעבר לדצמבר 2001, וכי אופן חישוב המענק שהיה קודם לכן נקבע רק ביחס לתקופה שבין אפריל לדצמבר 2001. כמו כן, אין המענק מובטח לתובע בכל שנה, באשר הוא נגזרת של הכנסות הנתבעת בהתאם למה שנקבע בסעיף 3.4 לחוזה ההעסקה. ככלל, מרכיב ה"בונוס" מעצם מהותו הנו נטול קביעות, מותנה בתנאי ובדרך כלל לא יהיה זה נכון לייחס כוונה להעניקו דרך קבע, אלא אם כן הוכח ההפך. מעיון מעמיק בסעיף 3.4 להסכם ההעסקה שכותרתו "מענק שנתי", למדים אנו כי הנתבעת גמרה בדעתה לזכות את התובע במענק שנתי, בהסכם עליו חתמו שני הצדדים, רק בגין גידול שנתי בהכנסות הנתבעת, אשר יבחן לאור מחזור הכנסותיה בשנת 2000 שיהווה גם אינדיקציה לחישוב המענק השנתי לו יזכה התובע בתום כל שנת עבודה קלנדרית. אין הנתבעת התכוונה בחוזה ההעסקה של התובע להעניק לתובע מענק שנתי קבוע בלתי מותנה ברווחי החברה, כי אם לתת לו תמריץ בגין תרומתו לגידול רווחי החברה. רוצה לומר, במידה ובתום שנת עבודה קלנדרית הייתה צמיחה שלילית לחברה ולא היה גידול ברווחיה, אין סעיף 3.4 יעניק מכוחו לתובע מענק שנתי על פי החישוב הקבוע בו. אין אנו מקבלים את גרסת הנתבעת לפיה אופן חישוב המענק השנתי לו יזכה התובע, כפי שנקבע בסעיף 3.4 לחוזה ההעסקה, חל רק על התקופה שבין אפריל לדצמבר 2001. לדידנו, מששתק סעיף 3.4 הנ"ל לעניין התקופה בה יחול חישוב המענק השנתי לו זכאי התובע כאמור, חל הוא באופן שווה על כל תקופת העסקתו של התובע בנתבעת כל עוד לא נקבע אחרת בין הצדדים. במידה ויוכח שהתובע היה זכאי למענק שנתי בגין תקופת עבודתו בנתבעת בשנת 2002 עד למועד פיטוריו בפועל, יחושב המענק השנתי בהתאם לחישוב הקבוע בסעיף 3.4 הנ"ל הנתבעת הציגה בפני בית הדין תרשים המראה את השוואת מכירותיה השנתית לשנים 2001 ו-2002 (נ' 2), בו רואים בברור כי בשנים 2001-2002 חלה ירידה ניכרת בהכנסות החברה מהכנסותיה כפי שנרשמו ודווחו בתום שנת 2000. ממחזור הכנסות בשנת 2000 שעמד על סך של 3,380,325 $ (סעיף 3.4 להסכם ההעסקה של התובע כפי שמצוין בתיק בית הין כת' 9), ירדה החברה בשנת 2001 למחזור הכנסות שעמד על סך של 2,846,894 $ ובשנת 2002 הכנסותיה הסתכמו בסכום של 1,685,007 $. אין ספק כי רווחי החברה רק קטנו עם כניסתו של התובע לעבודה בשורות הנתבעת. מנגד, התובע לא הביא כל ראיה אחרת מטעמו שתפריך את טענת הנתבעת לעניין זכאותו למענק שנתי רק בהתאם למה שהוסכם בסעיף 3.4 הנ"ל או שתפריך את נתוני הכנסות החברה לשנים 2001-2002, כפי שהוצגו בפנינו. לאור האמור לעיל ובהתאם למוסכם על הצדדים בסעיף 3.4 להסכם ההעסקה של התובע, אין התובע זכאי בנסיבות דנן למענק שנתי בגין תקופת עבודתו כאמור. סוף דבר: אנו מחליטים לדחות את תביעתו של התובע על כל רכיביה. התובע ישלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ בתוספת מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל . ניתן היום כ"ב בכסלו, תשס"ה (5 בדצמבר 2004) בהעדר הצדדים. נ.צ. - יורם שחר אהובה עציון, שופטת אב"ד מסמכיםמכתב התפטרות / הפסקת עבודההפסקת עבודהרטרואקטיביות