העסקת עובד ללא שכר

1. התובעת הגישה כנגד הנתבעים תביעה לתשלום הפרשי שכר, הלנת שכר, פדיון חופשה שנתית ופיצויי פיטורים בסך - 152,363 ₪. 2. התובעת הינה אזרחית הפיליפינים, אשר הגיעה לארץ ביום 24.12.98 על מנת לעבוד אצל הנתבעת 1. 3. הנתבעת 1, ילידת 1911, בעלת עסק לייצור ושיווק גלידה הידוע כ"גלידה באר-שבע" . 4. הנתבעת 1 - יחד עם שאר הנתבעים - ילדיה, נכדיה, וחתנה, הם בעלי מניות בנתבעת 2. 5. טענות התובעת בהתאם להסכם העסקה, שנחתם בין חברת כוח אדם סיעודי בשם הנתבעת 1, לבין התובעת, אמורה היתה התובעת לסייע לנתבעת 1 וללוותה ולקבל תמורת כך 500 $. בפועל, ובנוסף למלאכת הבית, עבדה התובעת גם בחנות הנתבעת 2 בבאר-שבע, כפועלת ייצור ונקיון. כך היקף עבודתה של התובעת הגיע ל 19 שעות ביום, במשך 7 ימים בשבוע. 6. במהלך חודש פברואר - מרץ , לאחר שהתברר לנציגי קו לעובד, כי התובעת מועסקת בתנאים קשים, הגיעו אנשי העמותה לבית הנתבעת 1, בישוב עומר, בלווית שוטרים וחילצו את התובעת. 7. התובעת טוענת, כי לא קיבלה את שכרה בהתאם לחוק שכר מינימום התשמ"ז 1987 וחוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א -1951. בנוסף, שכרה הולן במשך חודשים ארוכים. על כן, היא זכאית להפרשי שכר בסך - 138,329 ₪. 8. התובעת טוענת, כי היא זכאית לפיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתה בסך - 11,881 ₪ ופדיון חופשה בסך - 2153 ₪. 9. התובעת טוענת, כי כל אחד מהנתבעים הינו מעסיקיה ולחילופין הנתבעת 3-7, חייבים לשלם לה את זכויותיה מכוח הרמת המסך, בשל השימוש הפסול שעשו בנתבעת 2, במטרה להעסיק את התובעת, ללא שכר. 10. טענות הנתבעים הנתבעים 2-7, טוענים, כי אין בינם לבין התובעת כל יריבות, מאחר ולא העסיקו אותה ואי לכך, לא התקיימו בינה לבינם, יחסי עובד מעביד. 11. הנתבעים טוענים, כי התובעת מעולם לא הועסקה כפועלת ייצור או ניקיון. התובעת עבדה כ 6 שעות מידי יום ובמרבית שעות היממה, היתה חופשיה ולא היה עליה כל פיקוח. 12. התובעת הגיעה לעבודה אצל הנתבעת 1, מתוך הכרות אישית עם בני משפחתה. 13. בין הצדדים התקיים הסדר לפיו, שכרה של התובעת ישמר אצל המעביד וזאת עד למועד דרישתה. כך כאשר התובעת ביקשה את שכרה לאחר עזיבתה, שולם לה סך של - 10,000 ₪, ע"י הנתבעת 1. 14. הנתבעים טוענים, כי התובעת התפטרה מאחר ועזבה את מקום עבודתה ללא כל הודעה מוקדמת. 15. הכרעה גמול בגין עבודה בשעות נוספות לטענת התובעת, שעות עבודתה היו בין 06:00 בבוקר ועד 01:00 בלילה, במהלכן סייעה לנתבעת 1, עבדה בחנות בהכנת גלידה ובניקיון, חזרה לבית ועמלה שם עד שעות הלילה המאוחרות. הנתבעים טוענים, כי חוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א - 1951 (להלן: "החוק"), אינו חל על התובעת וזאת בהתאם לסעיף 30 (א): "30. (א) חוק זה אינו חל על העבדתם של: - ... (5) עובדים בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי; (6) עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם". "את חוק שעות עבודה ומנוחה יש לפרש כחוק אשר נותן ביטוי למדיניות חברתית-סוציאלית ראויה. מדיניות זו קובעת מסגרת נורמטיבית של שעות עבודה במשק ומונעת מעובד ומעסיקו להסכים על מסגרת שעות עבודה, הפוגעת באיכות החיים של העובד. החוק מגביל את חופש הפרט לקבוע את שעות עבודתו, אך המטרה בהגבלה זו היא הגנה על העובד מפני פגיעה בצלם האנוש שבו. המטרה הראשונית היא לקדם את איכות החיים ולהגן על כבודו של מי שמבצע עבודה, על ידי כך שתוחמים את יום העבודה, ובכך למעשה מגדירים גם את שעות הפנאי. כך גם נמנע ניצול אפשרי של מעסיקים שלולא החוק המגביל את שעות ההעסקה, היו עלולים להעסיק עובד אחד במקום שני עובדים תוך דרישה למספר שעות רב וללא צורך לפצות את העובד על שעות העבודה הרבות. אין מטרתו של החוק להטיל מעמסה על המעסיקים או למנוע תבניות העסקה בלתי שגרתיות. אולם, החוק קובע מהו הפיצוי על שעות העבודה הנוספות מעבר לאלו שנקבעו בחוק. ... בשונה מחוקי המגן האחרים של דני העבודה, הקובעים את תנאי עבודה מינימליים, קובע חוק שעות עבודה ומנוחה תנאי עבודה מקסימליים." ראה: ע"ע 300271/98 טפקו - ייצור מערכות בקרת אנרגיה ומתקנים לשמירת איכות הסביבה בע"מ נ' טל, פד"ע ל"ה, 703, 710. 16. עוד נקבע בפרשת "טפקו", כי המדיניות המנחה בכל הקשור לפרשנות סעיפים 30 (א) (5) ו- (6) דגלה בצמצום, כך שפחות עובדים יוצאו מתחולתו של החוק ויותר עובדים יהנו מההגנות שהחוק מעניק. ראה: פרשת "טפקו" עמ' 711. 17. נטל הראיה להוכחת החריגים של סעיף 30 לחוק מוטל על הטוען לקיומו ובעניין זה טוענים הנתבעים, כי עבודתה של התובעת דרשה מידה מיוחדת של אמון אישי. לטענתם, היכרות רבת שנים עם התובעת היתה המפתח לאמון הרב שניתן בה . לחיזוק טענה זו מביאים הנתבעים את פסק דינו של השופט הראשי י. נויגבורן בעניין טניה שאו, אשר צורף לסיכומי הנתבעים (תב"ע נ"ב/104-3 (י-ם) טניה שאו נ' שרה נתניהו פס"ד מיום 27.6.00). שם נפסק, כי בנסיבות המגורים המשותפים שהיו לתובעת אשר שימשה "אופר", לבני המשפחה, נחשפה התובעת למכלול היחסים האינטימים שבין בני המשפחה ואף לענייניו של בעלה של התובעת. בנוסף, התובעת שם נדרשה להחליף את הגב' נתניהו בטיפול והשגחה על הילדים. כל אלה הביאו למסקנה, כי נדרש ממנה מידה מיוחדת של אמון אישי". 18. בענייננו , לו עבודתה של התובעת כנטען על ידה, היתה מורכבת מאחריות רק לנתבעת 1, ליווייה וטיפול רק בה, היינו מסכימים, שעל תפקיד שכזה שהוא מעיין מטפלת סיעודית לא יכול לחול החוק. תוצאה כזו היא אינה סבירה ועלולה לגרום להפסקת עבודתם של אנשים מסוגה של התובעת בסיוע לאנשים מבוגרים. בעקבות כך אנשים מבוגרים, קשישים, סיעודיים ואחרים, עלולים למצוא עצמם חשופים לתביעות מצד מטפליהם בגין שעות עבודה מסביב לשעון ובעצם 24 שעות ביממה. תפקידים כאלו של אנשים, החולקים את חייהם עם מטופלים, מעצם טיבם, מחוייבים למידת אמון מיוחדת, שאחרת אם לא יושם בהם מבטח מלא ומוחלט, ניטל הבסיס לחוזה העבודה בין הצדדים. אלא שהתובעת טוענת, כי עבדה גם ובעיקר בחנות כפועלת ייצור ונקיון , שאינה דורשת מידה מיוחדת של אמון אישי. לא נטען, כי נחשפה לסודות הייצור של הגלידה, וכיו"ב. על כן, החריג של סעיף 30 (א)(5) אינו ישים לענייננו. 19. באותו אופן לא חל החריג של סעיף 30 (א)(6) לחוק. לפי סעיף זה החוק אינו חל במקום בו נשללת מהמעביד כל אפשרות פיקוח על שעות עבודתו של העובד. אין מחלוקת, כי לו טענתה של התובעת היתה, כי עבדה רק כמלווה ומטפלת לנתבעת 1 הרי שהצדק היה עם הנתבעים, כמו בפרשת טניה שאו. שכן, במשך שעות היום, אחה"צ, הערב והלילה, בהן היתה התובעת לבד בבית הנתבעת 1, יכולה היתה התובעת לעשות כרצונה, לבד מנקיון הבית, בישול , שברור שלא עסקה בכך כל הזמן. על שעות אלו לא ניתן היה לפקח ואף לא היתה אפשרות לפקח כפי שנפסק בפרשת אברהם חן. ראה: דב"ע ל"ג/4-2 אברהם חן- המועצה המקומית מצפה רמון, פד"ע ד', 386. נ"ד/125-3 מלכה בן נון ואח' - אור שלום כפר ילדים ונוער בע"מ, פד"ע כ"ח, 334, 338. 20. התובעת טוענת, כי עבדה בשעות הבוקר ועד 17:00 כל יום בחנות. שם קיבלה הוראות מהנתבעים ומבחינה זו ברור, שניתן היה לפקח על עבודת התובעת. 21. על כן, אנו קובעים, שהחוק חל על התובעת מאחר ועבודתה, כנטען על ידה, כללה עבודה שניתן היה לפקח עליה ולא דרשה מידה מיוחדת של אמון אישי. לו היתה טוענת, כי עבודתה התמצתה בליווי, סיוע ועזרה לנתבעת 1, היה מקום לקבוע, כי החוק אינו חל עליה. 22. האם התובעת הוכיחה, כי עבדה שעות נוספות התובעת טענה בעדותה, כי הכינה את טעמי הגלידה השונים בחנות, חילקה אותם למיכלים, וניקתה את החנות. פעולות אלו ביצעה התובעת בין השעות 8:00 עד 17:00 מידי יום (עמ' 5 לישיבה מיום 10.7.01). למול עדות זו העידו באופן עקבי כל העדים מטעם הנתבעים ובכלל זה חלק מהנתבעים, כי התובעת לא עבדה בחנות. כך הגב' אושרת ווטאי, העובדת בחנות מזה 14 שנים, כפועלת ייצור, היא סיפרה, כי התובעת נהגה לשבת בחדר האחורי ולא לעשות דבר (סעיף 8 לתצהירה, עמ' 8 לפרוטוקול הישיבה מיום 12.12.01). הגב' הלנה שימוביץ העובדת בניקיון החנות מזה שלוש שנים וחצי סיפרה, כי התובעת לא עבדה בניקיון (סעיף 6 לתצהירה, עמ' 10 לפרוטוקול ישיבה מיום 12.12.01). כאמור, הנתבעים 1, 3, 4, 5, ו-7, העידו באופן שלא נסתר, כי התובעת לא עבדה בחנות. הנתבעת 1, כמי ששהתה בחנות, באופן יומיומי כמו הגב' שימוביץ והגב' ווטאי, העידה כי התובעת שהתה במחסן וישנה בו (עמ' 26 לעדות מיום 10.7.01 ) . שאר הנתבעים שהעידו, לא שהו בחנות בקביעות אבל מהפעמים בהם ביקרו בחנות, ידעו לספר, כי לא ראו את התובעת עובדת ולא נתנו לה כל הוראה. 23. נטל הראיה להוכיח שהתבצעה עבודה בשעות נוספות, ולמען האמת שהתבצעה עבודה כלל, הוא על הטוען לכך, ובמקרה זה, על התובעת. כאשר מול עדותה של התובעת עומדות עדויות של שמונה אנשים הגורסים אחרת מהתובעת, אין מנוס מלקבוע, כי התובעת לא הוכיחה את גרסתה. נכון הוא , שכל הנתבעים שהעידו קשורים זה לזה בקשר משפחתי ואילו הגב' שימוביץ והגב' ווטאי, תלויות בנתבעים למחייתן, אבל אין בכך כדי להטיל דופי בעדותם. לא מצאנו סתירות בעדויות שהובאו מטעם הנתבעים, ומאידך, לא מצאנו כל חיזוק לגרסת התובעת. על כן, תביעתה של התובעת לגמול בגין עבודה בשעות נוספות, נדחית. 24. הפרשי שכר התובעת טוענת, כי שכרה החודשי היה 500 דולר. שכר זה היה פחות משכר המינימום, שעמד אז על 2798 ₪ ועל כן, היא זכאית להפרשי שכר עד לגובה שכר המינימום. הנתבעים טוענים, כי התובעת עבדה רק שעות ספורות מידי יום ובכל מקרה פחות ממשרה מלאה. 25. מאחר ואין מחלוקת בין הצדדים, כי עבודתה של התובעת היתה קשורה לסיוע לנתבעת 1, ומשקבענו , כי לא הוכח שהתובעת עבדה גם בחנות, הרי שהתמונה המתקבלת היא, שעבודתה של התובעת התמצתה בליווי הנתבעת 1, נקיון הבית, בישול; אלו עבודות שעל פי טיבן לא ניתן לתחום בזמן גם מהסיבה , שאין פיקוח על התובעת מרבית הזמן. במקרה כזה צריכה להיות המסקנה, שהעובד עבד במשרה מלאה; כפי שציינו הנתבעים עצמם, תפקידה של התובעת היה ללוות את הנתבעת 1, 24 שעות ביממה (ראה לדוגמא, מכתבו של עודד בר - ת/5 , וסעיף 8 לתצהירו, התומכים בכך).ליווי זה היה בשעות הבוקר ושהות עם הנתבעת 1 בשעות הלילה. 26. אשר על כן, התובעת היתה זכאית לתשלום בגין משרה מלאה ולפחות בשעור של חוק שכר מינימום התשמ"ז-1987. התובעת צירפה לסיכומיה את שערי הדולר בתקופת עבודת התובעת. יחד עם זאת, לא צורף חישוב המפרט את הפרשי השכר שבין שכר המינימום והשכר שקיבלה בפועל. על כן, ניתן בידי התובעת סעד הצהרתי, לפיה זכאית היא להפרשי שכר שבין השכר שקיבלה בפועל - 500 $ לפי שער הדולר במועד התשלום, לבין שכר המינימום באותה עת. מאחר והיתה מחלוקת בקשר להיקף שעות עבודת התובעת, ישאו הסכומים שיתקבלו, ריבית והצמדה כחוק מיום היווצרם ועד התשלום בפועל. 27. פיצויי הלנה התובעת טוענת, כי במשך חמשת החודשים האחרונים לעבודתה, לא קיבלה את שכרה. רק לאחר שלטענתה, חולצה מבית הנתבעת 1, שולם לה סך של - 10,000 ₪. הנתבעים טוענים, כי התובעת ביקשה, כי הכסף לו היא זכאית ישמר אצל מעסיקתה וזאת עד למועד דרישתה. טענה זו הובאה בכתב ההגנה ולא הובאה לה כל ראשית ראיה בעדויות הנתבעים. 28. כאמור בת/3 השכר עבור חמשת החודשים, שולם לנציגי "קו לעובד" אשר אשרו במכתב הנ"ל מיום 1.3.00 את קבלת הסך הנ"ל. התביעה הוגשה ביום 25.10.00 ועל כן יוצא, כי הזכות לפיצויי הלנת השכר אשר שולם שלא במועד התיישנה בהתאם לסעיף 17 א (א) לחוק הגנת שכר התשי"ח- 1958, מאחר והתביעה לא הוגשה תוך 60 ימים ממועד קבלת השכר. 29. בכך, אין כדי למנוע מהתובעת קבלת ריבית והצמדה כחוק על השכר שהיה מוסכם לשלם לה מיום שהיה צריך להשתלם ועד ל 1.3.00. על כן, ניתן בידי התובעת סעד הצהרתי, לפיו היא זכאית לריבית והצמדה כחוק בגין חמשת החודשים האחרונים לעבודתה מ 10/99 ועד 2/00 כאשר היום שהיה צריך להשתלם השכר (500$) יחשב כ 1 לכל חודש, החל מ 1.11.99 ועד 1.3.00. 30. פדיון חופשה שנתית התובעת טוענת, כי היא זכאית לפדיון חופשה שנתית מאחר ולא יצאה לחופשה במשך כל תקופת עבודתה למעט יום חופשה אחד. הנתבעים טוענים, כי התובעת הודתה בעדותה, כי כשאימה נפטרה חזרה לפיליפינים ושהתה שם 25 ימים (עמ' 20 לפרוטוקול הישיבה מיום 10.7.01 שורות 21-23). הדבר היה לפני שעזבה. 31. בנסיבות אלו יוצא, כי התובעת קיבלה שכר באופן רצוף ולא נמנע ממנה שכר בגין תקופת שהותה בפיליפינים , הרי שניתן לראות בכך, כמי שניצלה את ימי החופשה, שאחרת תימצא במצב בו אינה זכאית כלל לשכר בגין הנסיעה לפיליפינים אבל זכאית לפדיון חופשה שהוא פחות משכר חודש. יחד עם זאת, עיינו בצילום דרכונה של התובעת, ת/2 ולא ראינו בו כל עדות או חותמת ליציאתה של התובעת את הארץ ואנו מטילים ספק ביכולתה של התובעת לחזור לארץ משהות שכזו, לאחר שכניסתה לארץ היתה לשהות זמנית של 15 ימים. מכל המקובץ עולה כי אנו סבורים, שהתובעת לא יצאה את הארץ לפיליפינים בתקופת עבודתה ועל כן היא זכאית ל 16 ימי חופשה בגין תקופת עבודתה. 1566.88 ₪ = 14 X 2798 (שכר מינימום) 25 סכום זה ישא ריבית והצמדה כחוק, מיום 1.3.00 ועד התשלום בפועל. 32. פיצויי פיטורים התובעת טוענת בסיכומיה, כי התפטרה בנסיבות של הרעת תנאים: היא הועסקה במשך כל תקופתה ללא אשרה, דרכונה נלקח ממנה, שכרה הולן במשך חמשת החודשים האחרונים לעבודתה, היא הועסקה בתנאי עבדות והשפלה, נאסר עליה לעזוב את העבודה וליצור קשר עם אחרים. בעדותה בפני בית-הדין סיפרה התובעת כדלקמן: "ש. איך סיימת את העבודה תוכלי לתאר? ת. לא הלכתי. ש. כיום את לא עובדת שם? ת. לא. ש. איך זה קרה שאת לא עובדת שם יותר? ת. קו לעובד והמשטרה לקחו אותי מהבית של סבתא. ש. למה היה צריך שהמשטרה תיקח אותך מהבית של סבתא? ת. קו לעובד הלכו למשטרה, עם אחייניתי לריסה והם באו לבית של סבתא לקחת אותי. ש. למה היה צריך שהמשטרה תבוא? ת. כי יכול להיות שלא היו נותנים לי ללכת עם קו לעובד." ראה: פרוטוקול ישיבה מיום 10.7.01, עמ' 9 שורות 9-22. היוצא מכך, כי לטענות התובעת בסיכומיה ובכתב התביעה אין כל סימוכין בעדותה שלה. אמנם, בעדותה אישרה התובעת, כי לא הרשו לה לדבר עם הקרובים שלה, כי לא נתנו לה להשתמש בטלפון. מנגד, הובאו תדפיסי פרוט השיחות שנעשו מקו הטלפון בבית הנתבעת 1. אולם, הנתבעים לא הוכיחו למי שייכים מספרי הטלפון באותן שיחות בין עירוניות, שלטענתם ביצעה התובעת. יחד עם זאת, שיחות לחו"ל אינן יכולות להעשות כדבר מובן מאליו והוא נתון לשיקול דעת המעביד ואין לראות בכך חוסר סבירות. הטענה, כי דרכונה של התובעת נשלל ממנה, הובאה כעדות ישירה מהתובעת ובאותו אופן גם הטענה, כי לא הושגה לה אשרה ע"י מי מהנתבעים. התובעת לא טענה, כי ביקשה את הדרכון והוא לא ניתן לה. אם שהתה בחו"ל ודאי שניתן לה הדרכון. אבל, גרסת הנתבעים היתה, שהדרכון נמצא בסוכנות הנסיעות מאחר והתובעת אמורה היתה להצטרף לנתבעת 1 לנסיעתה לחו"ל. איננו גם יכולים לקבל את הטענה, כי העדר אשרה לשהות התובעת בארץ, היא סיבה להתפטרות , לאחר ששהתה תקופה כה ארוכה, ודאי שאינה יכולה לטעון זאת. הטענות בקשר לניצולה, כאמור לא הוכחו על ידה. 33. כל שנותר, היא הטענה בדבר אי תשלום השכר במועד. בעניין זה התובעת העידה (עמ' 12 לישיבה מיום 10.7.01 שורות 13 עד 23). וגם אין מחלוקת על כך, כי שכר של חמישה חודשים שולם לאחר שהתובעת סיימה לעבוד. 34. בעניין זה ההלכה היא, שאין לדרוש מעובד, כי ימשיך בקשר עבודה עם מעבידו כאשר הפיגורים או אי התשלום חוזרים ונשנים ובמיוחד כאשר השכר לא שולם משך מספר חודשים. ראה: דב"ע ל"ב/3-3 מרכז החינוך העצמאי נ' מנחם שוורץ, פד"ע ג', 318. דב"ע נ"ג/210-3 אהרון רביוב נ ' נאקו שיווק בע"מ, פד"ע כ"ז , 514. דב"ע נ"ו/299-3 אריה לוי נ' סומיה גונגזה (לא פורסם). 35. טענת הנתבעים, לפיה לא שולם השכר לבקשת התובעת, מאחר ולא היה לה חשבון בנק, לא הוכחה ועל כן אנו מוצאים, כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים. סכום הפיצויים הוא - 14 X 2798 ₪ = 3264 ₪. 12 מאחר וביה"ד נוכח, כי היו קיימים חילוקי דעות בדבר נסיבות סיום עבודתה של התובעת, כפי שנטען על ידה בסיכומיה, בעדותה, וכפי שניתן היה להבין כאשר עזבה וכפי שהוכח בפנינו, אמנם התובעת היתה זכאית להתפטר והיא אף עשתה זאת ולכן היא זכאית לפיצויי פיטורים . אך לא התרשמנו, כי התובעת עצמה יודעת לאשורו מהי הסיבה המכריעה לסיום עבודתה. על כן, ישא סכום הפיצויים ריבית והצמדה כחוק מיום 1.3.00 ועד התשלום בפועל. 36. היריבות בין הצדדים התובעת טוענת, כי הנתבעים היו מעסיקיה. טענה זו מבוססת על עבודתה של התובעת בחנות. מאחר וקבענו קודם לכן, כי התובעת לא הוכיחה, כי עבדה בפועל בחנות, הרי שיוצא מכך, כי כל הנתבעים - החברה (הנתבעת 2) ושאר ילדיה, נכדיה וחתנה של הנתבעת 1, שלטענת התובעת הורו לה לפעול בחנות וכאמור הכחישו זאת בעדותם, אינם יכולים עוד להחשב מעסיקיה. באותו אופן לא ניתן להרים את המסך מאחורי הנתבעת 2 בה מחזיקים כל שאר הנתבעים מניות. הנתבעת 2, לא העסיקה את התובעת - מאחר ולא הוכח, כי עבדה בחנות , שהוא מקום העסק של הנתבעת 2. גם לא הוכח, כי הנתבעים 3-7 השתמשו בשם החברה בה הם מחזיקים מניות (נתבעת2) כדי להתחמק מתשלום שכר לתובעת או כדי לקפחה בדרך כלשהיא. 37. הנתבעת 1, על אף שלא רצתה בתובעת, היתה מעסיקתה של התובעת כאשר קיבלה ממנה את הסיוע והעזרה; אם דיברו הנתבעים האחרים עם התובעת, היה זה מתוך רצון לסייע לנתבעת 1 וגם מתוך היכרות קודמת שהיתה לתובעת עימם. זאת ועוד. הנתבעת 7 שילמה לתובעת חלק משכרה, אך אין זה עדיין עושה אותה למעבידתה. 38. התובעת טוענת בסיכומיה, כי הנתבעים 3-7 חייבים בתשלום השכר מכוח סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט- 1979 . מכוח עילה זו, לא ניתן לתובע בבית דין זה, כאשר לא הוכרו יחסי עובד מעביד בין הצדדים. בנוסף , לא ייתכן כי כל הלנת שכר תהפך להיות עשיית עושר ולא במשפט, כאשר לא הוכח , כי הנתבעים 3-7 עשו עושר בשכרה של התובעת. 39. מכל המקובץ עולה, כי דין התביעה להידחות כלפי הנתבעים 2 עד 7. 40. סוף דבר הנתבעת 1 תשלם לתובע את הסכומים הבאים: 40.1 הפרשי שכר בגין השכר שקיבלה בפועל לפי שער הדולר במועד התשלום, לבין שכר המינימום באותה עת. הסכומים ישאו ריבית והצמדה כחוק מיום שהיו צריכים להשתלם ועד התשלום בפועל. 40.2 ריבית והצמדה כחוק - בגין השכר אשר לא השתלם במועד בחודשים 10/99 ועד 2/00 מיום שהיה צריך להשתלם השכר ועד 1.3.00. 40.3 פיצויי פיטורים - בסך - 3264 ₪, בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום 1.3.00 ועד התשלום בפועל. 40.4 פדיון חופשה שנתית - בסך - 1567 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כחוק מיום 1.3.00 ועד התשלום בפועל. 41. התביעה לשכר בגין עבודה בשעות נוספות נדחית, וכן התביעה בכללותה כלפי הנתבעים 2 עד 7 נדחית. 42. בנסיבות העניין, בהן מרבית התביעה העוסקת בשכר בגין עבודה בשעות נוספות נדחתה, וכן נדחו התביעות כלפי הנתבעים 2 עד 7 ומאידך התקבלו חלק אחר מהתביעות, לא מצאנו מקום לחייב בהוצאות. ניתן היום ל' בסיון, תשס"ב (10 ביוני 2002) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. אילן סופר - שופט עבודה ללא שכר