5 אחוז נכות תאונת דרכים - שבר פתוח בשוק שמאל

1. התובעת, ילידת 3.3.1970, נפגעה בתאונת דרכים ביום 4.12.1997. אין מחלוקת לגבי חבותה של הנתבעת על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (עמ' 1 לפר'). המחלוקת היחידה הינה לגבי גובה הנזק. 2. הפגיעה א. לתובעת נגרם שבר פתוח בשוק שמאל. היא אושפזה עד 10.12.97 ועברה ניתוח לשיחזור השבר וקיבועו ע"י מסמר תוך לשדי נעול. ב. התובעת שוחררה להמשך טיפול שיקומי אמבולטורי כשהיא מתניידת ללא דריכה על רגלה השמאלית ונזקקת לקביים. ג. עקב עיכוב בחיבור השבר, עברה ביום 2.2.98 ניתוח נוסף, במסגרת אישפוז יום בו הורחקו ברגי הנעילה בחלק המרוחק של המסמר. ד. התובעת נזקקה שוב לטיפולי פיזיוטרפיה ממושכים והחלה בדריכה גוברת עד הגעתה לדריכה מלאה חצי שנה לאחר התאונה. ה. ביום 25.10.98 אושפזה למשך יומיים לצורך ניתוח להרחקת הקיבוע הפנימי. ו. התובעת היתה באי כושר מאושר ע"י מומחה מטעם בית המשפט עד 31.1.1999. ז. ד"ר ישראלי אשר נתמנה כמומחה מטעם בית המשפט, מצא בבדיקתו כי התובעת: "מהלכת באופן חופשי ללא צליעה וללא הגבלה בתנועות הגוף והגפיים בזמן התפשטות והתלבשות. מתייצבת היטיב בעמידה על רגל ימין ושמאל. אורך גפיים תחתונות שווה, ללא דלדול שרירי הירכיים והשוקיים". "נצפה איחוי מלא של השבר ללא דלדול שרירים וללא הגבלה בתנועה, או סימני פגיעה במפרקים הסמוכים. צילומי הרנטגן הדגימו איחוי מלא של השבר עם עיוות נותר של ציר עצם השוק לורוס של כ-5 מעלות באתר השבר. כמו כן נצפו ארבע צלקות בשוק השמאלית, אשר אינן רגישות, אך כרוכות בהפרעה אסתטית קלה". לפיכך, העריך ד"ר ישראלי נכותה של התובעת ב-5% עקב מצב לאחר שבר בעצמות השוק ו-2.5% עקב הצלקות, סה"כ נכות משוקללת 7.38%. ח. ד"ר גרופר, אשר נתמנה כמומחה בתחום הפסיכיאטריה מצא כי התובעת סובלת מתסמונת פוסט טראומתית בחומרה מתונה שהשתפרה באופן חלקי במהלך הזמן שחלף מאז התאונה ועד היום. לאור המהלך ההדרגתי העריך את נכותה של הנבדקת ב-5% לתקופה של שנה וחצי לאחר התאונה וב-2.5% מאז ולצמיתות. ט. שני המומחים לא נשאלו שאלות הבהרה ולא נחקרו על חוות דעתם ועל כן נותרו אלה בלתי מעורערות. י. סה"כ נכותה של התובעת כתוצאה מפגיעתה בתאונה הנדונה הינה איפוא 9.695%. 3. הפסד השתכרות א. הפסד השתכרות בעבר 1. לטענת התובעת למדה איפור בבית ספר מקצועי ועסקה בצילומי דוגמנות, בצילומי וידאו ובצילומי הפקה עבור הטלוויזיה. עבדה כמאפרת מקצועית הן באיפור פנים והן באיפור גוף, באירועים פרטיים ובסרטים. בד בבד עבדה בעבודות זמניות לא מקצועיות כדי להיות זמינה לעבודתה כמאפרת (סעיף 11 לת/4). 2. לעדותה היחידה של התובעת אין כל תימוכין למעט תעודה (נספח ו' לת/11), ללא תאריך ותעודה נוספת על שלושה ימי לימוד נוספים. אליבא דתובעת, למדה מקצוע זה במשך חצי שנה לאחר שיחרורה מהצבא, אך לעיסוקה בתחום במשך שש השנים בהן לכאורה עבדה (עמ' 11 לפר' ש' 18-12), אין ולו בדל ראיה. 3. לטענת התובעת קיבלה שכרה תמיד במזומן ועל כן אינה יכולה להעיד מי ממעסיקיה ששילם כאמור וללא דיווח. מאידך, לטענתה: "עבדתי עם קאמרה אובסקורה שלוש שנים ללא שכר... בהתנדבות בסרטי סטודנטים כדי שיכירו אותי. ש. זאת אומרת ששלוש שנים עבדת בלי שכר. ת. נכון אפילו יותר" (עמ' 12 לפר' ש' 11-7). למרות זאת לא זומן לעדות ולו סטודנט אחד או מי מנציגי בית הספר, למרות שלטענתה: "היה לי את הקטע של כל הסטודנטים שעבדתי איתם שלוש שנים וכולם עכשיו במאים והם זוכרים אותי וכולם התקשרו אלי... הם היו מתקשרים אלי כל (צ"ל - אחרי - מ.ש.) התאונה - בואי פה, בואי פה, יש לנו תקציב" (עמ' 31 לפר' ש' 7-1). 4. לטענת התובעת עבדה עם מספר סוכנויות לדוגמניות אך אינה יכולה לזמן עדים כיוון שהסוכנויות נסגרו. מאידך, לטענתה איפרה לעתים אפילו 10 דוגמניות ביום (עמ' 29 לפר' ש' 1), ובכל זאת לא זימנה ולו דוגמנית אחת שתעיד כי אי פעם התובעת איפרה אותה. וכידוע: "... הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית תוביל את ביהמ"ש למסקנה, שאילו הובאה היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה". (ע"א 27/91 קבלו נ' בן שמעון, עבודות מתכת בע"מ ואח' פ"ד מ"ט (1) 450, 457). ראה גם ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מ"ד(4) 595 וע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ ואח', פ"ד מ"ד(1) 239, 245). 5. התובעת כלל לא ניסתה להביא ראיות לתמיכה בעיסוקה בכלל ובהשתכרותה בפרט (עמ' 31 לפר' ש' 23-15), אפילו לא מי שהיתה חברתה וסידרה לה עבודה בדיילות (עמ' 32 לפר' ש' 15-10), ואף לא הציגה הפטור שקיבלה ממס הכנסה או אישור הכנסה מהטלוויזיה - מקום עבודה מסודר (עמ' 15 לפר' ש' 16), וכידוע: "יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בביהמ"ש הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך, ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד... התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד, או... הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה". (קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"ט-1999, עמ' 1391). 6. התובעת טוענת להשתכרות של כ-6,500 ₪ בחודש, בדרך כלל במזומן, למרות שהמציאה תלושים שיש בהם כדי להעיד על חודש אחד בלבד בו השתכרה כ-1,000 ₪ ולפי אישור המל"ל היה ממוצע השתכרותה החודשי ברבע השנה שלפני התאונה 466 ₪ בלבד (הודעה על צירוף נתוני מל"ל מעודכנים שהוגשה ב-21.8.01). 7. לאורך חקירה ארוכה ורבת עמודים, לא ידעה התובעת לציין ולו שם אחד של מעסיק אם כי למרבה הפלא התרענן זכרונה בחקירתה החוזרת אך בשמות שנזרקו באוויר ותעודה מ-10 שנים קודם, אין כדי לבסס מקצוע בכלל והשתכרות בפרט. 8. התובעת מסרה אמנם לד"ר ישראלי, אליו פנתה ב-1/97 בתלונות על כאבי גב (נ/1), כי עובדת כמאפרת אך לא מן הנמנע כי מסרה לו האמור על סמך התעודה עליה מתבססת גם היום. למותר לציין כי גם אם עבדה ב-1/97 כמאפרת אין בכך די להוכיח כי עבדה במקצוע זה גם ב-12/97 במיוחד לאור מגבלותיה בגינן פנתה לד"ר ישראלי. 9. ב"כ התובעת מבקש להוכיח השתכרותה, בין היתר, על העובדה כי התגוררה בדירה שכורה שהיתה חייבת לממן, מהגיונם של דברים, ע"י עבודה. אלא שהגיון זה אינו מדריך את התובעת שעניינה נדון בפני והיא נהגה להיות כריחיים על צווארי הוריה אפילו כשקיבלה תשלום חודשי בסך 5,000 ₪ מביטוח מנהלים (עמ' 12 לפר' ש' 19-18 ועמ' 27 לפר'). 10. כאמור בע"א 5794/94 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' בן שבת ואח', פ"ד נ"א(3) 489, 498: "שותף אני לאותה אי נחת המובעת בפסקי הדין הנ"ל (מהצהרת פלוני על הכנסה פחותה מהכנסתו האמיתית אך תובע נזקיו בהתחשב מהכנסה גבוהה יותר - מ.ש.) אף שותף אני לגישה שעל פיה יש לבחון בחון היטיב את ראיותיו של מי שמבקש להסתמך, לצורך חישוב סכום הפיצויים המגיעים לו, על הכנסה בשיעור גבוה מאשר עליו הצהיר לשלטונות המס. מי שהוכיח שהוא נכון להצהיר הצהרות שאינן אמת, יש להקפיד עמו כשהוא מבקש להוכיח הכנסה בשיעור גבוה יותר, שהרי כבר הראה, שכשנוח לו הדבר, הוא מוכן להצהיר הצהרות שאינן אמת. זו גם ההלכה כפי שהיא עולה מע"א 200/63 הנ"ל וכן מע"א 4797/92 הנ"ל". הדברים יפים שבעתיים בענייננו, כשהתובעת הוכיחה גם בפני כי לתועלתה אינה מקפידה עם האמת: א. בסעיף 8 לתצהיר עדותה הראשית הצהירה התובעת כי: "הלכתי לטיפול פסיכולוגי ככל שידי משגת לשלם תמורתו" אך בעדותה בפני הסתבר כי לכאורה הפסיקה הטיפולים כיוון שלא הביאו לה תועלת ובפועל קיבלה החזרים מקופת חולים על התשלומים (עמ' 25 לפר'). למותר לציין כי בצירוף הקבלות שקיבלה החזר עבורן יש משום נסיון להוציא דבר במרמה. ב. התובעת מסרה לד"ר גרופר כי רק שנה לפני מועד בדיקתה אצלו חזרה לגור לבד אך בעדותה הסתבר כי חזרה כבר שנתיים לפני הבדיקה. למותר לציין כי בתשובה כי "זה לא משנה" אין כדי להצדיק מתן פרטים לא נכונים לרופא בכלל ולמומחה מטעם בית המשפט בפרט (עמ' 24 לפר'). ג. התובעת הסתירה בתשובותיה לשאלון בעיות גב שחייבו פניה לרופא ו-10 טיפולי פיזיוטרפיה (עמ' 34-33 לפר'). ד. התובעת ואביה סתרו זו עדותו של זה בעובדות בסיסיות כמו כמה זמן מימן האב קורס איפור וכמה זמן התגוררה בבית הוריה אחרי התאונה. 11. נכותה של התובעת אינה מצדיקה הימנעות מעבודה בכלל ובמשך שנים בפרט. לנכות הקוסמטית אין משמעות תיפקודית כלל. לנכותה האורתופדית אין משמעות תיפקודית משקבע ד"ר ישראלי כי היא מהלכת חופשי ללא צליעה וללא הגבלת תנועות. התובעת הודתה כי הולכת ברגל (עמ' 22-21 לפר') אך גם לפני התאונה לא הלכה הרבה (עמ' 21 לפר' ש' 19). ואחת מעבודותיה הראשונות לאחר התאונה היתה כנצבת, עבודה הדורשת עמידה ממושכת שהתובעת טוענת שקשה עליה. לנכותה הנפשית בשיעור 2.5% לא יכולה להיות משמעות. גם כשלתובעת היתה כביכול נכות זמנית בשיעור 5% אליבא דד"ר גרופר, לא הוטרדה מהסימפטומים והראיה כי לא פנתה כלל לטיפול במשך שנה וגם אותו הפסיקה ללא הצדקה וביום 18.3.01 לא מצאה לנכון להתלונן בפני הוועדה הרפואית של המל"ל אלא על כאבים בקרסול וברך שמאל (ת/4). 12. התובעת היתה באי כושר במשך 13 חודשים אך לא חזרה לעבודה בכלל עד 1999 ולא עשתה כל ניסיון לחזור לעיסוקה כמאפרת, וכידוע: "במסגרת חובתו של ניזוק כאמור (להקטנת נזקו - מ.ש.) עליו לעשות באופן סביר גם כדי למנוע נזק של הפסד כושר ההשתכרות, אם את כולו ואם את חלקו. אם מסוגל הוא לחזור לעבודה או להמשיך בעבודה בה מוצא הוא את פרנסתו, אך מטעמים שאינם סבירים אינו עושה כן - אין המזיק חייב לפצותו בגין הפסד ההשתכרות שנגרם בעקבות התנהגות בלתי סבירה כזו... ניזוק אשר מסוגל לחזור לעבודה קודמת בה עבד, ומקום העבודה שמור לו, או ניזוק אשר יכול למצוא עבודה אחרת בה יעשה לפרנסתו אך 'מחליט' שלא לעשות כן, ללא כל סיבה סבירה, אין לומר, שאותו נזק שנגרם לו בשל הימנעותו לעבוד לפרנסתו כאמור הינו נזק הנובע מהתאונה. לא די שניזוק יוכיח שלא חזר לעבודה או לא התמיד בעבודתו לאחר התאונה, כדי שיפוצה בגין נזק ממון שנגרם לו עקב כך. עליו גם להוכיח שלא חזר לעבודה או לא התמיד בה מנימוקים שהתאונה גרמה להם" (ע"א 320/87 גנזך נ' אריה חברה לביטוח בע"מ ואח' פ"ד מ"ה (1) 743, 746). 13. לטענת התובעת "לא חזרתי לעבודה באיפור כיוון שכתוצאה מהפסקת העבודה הממושכת איבדתי את חוג הלקוחות וקשה להשתלב בו מחדש" (סעיף 14 לת/4). כאמור לעיל, הסתבר בעדותה של התובעת כי כלל לא ניסתה לחזור לעבודה באיפור ועל כן אין לאיבוד חוג הלקוחות כל משמעות. לא זו בלבד אלא שלא ברור איזה חוג לקוחות נגזל מהתובעת כתוצאה מהתאונה אם לא הצליחה להביא ולו לקוח אחד לעדות, העידה כי כל הסוכנויות עמם עבדה נסגרו ואינה יודעת כיצד ליצור קשר עם מי מלקוחותיה בעבר. 14. לא זו בלבד אלא שהתובעת ניסתה לתרץ אי חזרתה לאיפור לאחר התאונה כי: "אני יודעת שאני לא יכולה לסחוב את הציוד, זה ציוד מאד גדול" (עמ' 35 לפר' ש' 13-12) אלא שבעיה בסחיבת משאות יכולה להיגרם אולי רק מבעיות הגב מהן סבלה עובר לתאונה. למותר לציין כי אין לטענה זו כל תימוכין בתצהיר. 15. בסעיף 14 לת/4 ניסתה התובעת להסביר אי חזרתה לעבודה באיפור, בין היתר בגלל הקושי בכיפוף שהוא חלק מהעבודה אך כמוכח, בעיה בכיפוף היתה לתובעת לפי התאונה, בגלל בעיות גב, וללא קשר לפגיעתה הנדונה. 16. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי התובעת לא היתה בעלת כושר השתכרות במובן המקובל של המילה גם עובר לתאונה, נמנעה מכל עבודה בלא כל הצדקה רפואית ו/או אחרת ולא עשתה להקטנת נזקיה ומאחר וממילא לא הוכיחה השתכרותה, מן הדין היה לדחות תביעה לפיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר. מאידך, התובעת היתה באי כושר מוכח רפואית במשך 13 חודשים ומאחר ונהגה לעבוד בעבודות מזדמנות, נראה לי לנכון לפצותה בסך 10,000 ₪. ב. הפסד השתכרות בעתיד 1. כאמור בע"א 286/89 קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") (לא פורסם מופיע פדאור) מפי כב' השופט אור: "אמת כשאין לביהמ"ש נתונים הולמים אחרים לקביעת כושר הפסד ההשתכרות, רשאי ביהמ"ש לחשב הפסד זה עפ"י שיעור אחוז הנכות לצמיתות של התובע עקב התאונה, כמשקף את שיעור הפסד כושר ההשתכרות. אך במה דברים אמורים? כשהנכות והמגבלות הרפואיות שבעקבותיה, אכן מגבילים את כושר ההשתכרות, ויש בהן ללמד לכאורה על גובהו של ההפסד. השאלה אם כך היא, תלויה בטיבה של הנכות, טיב התעסקותו של התובע ומידת הסתגלותו של התובע לעבודתו על אף נכותו שיקולים כיוצ"ב הקשורים בכושר השתכרותו על אף מומו... השאלה היא האם בפועל מגבילה נכותו, או עתידה להגביל, את כושר השתכרותו. ואם כן - האם ההגבלה, עפ"י הראיות או אומדנת ביהמ"ש, היא בשיעור הדומה לשיעור הנכות. ברי, שקורותיו של התובע מיום התאונה ועד מועד פסה"ד יש בהם להשליך וללמד בדבר קיומה או אפשרות קיומה של הגבלה כזו" (הדגשה שלי - מ.ש.). 2. התובעת עובדת מאז 1.6.00 בחברת כח אדם של דן כמוקדנית במשרה מלאה בישיבה ומשתכרת כ-4,000 ₪. כאמור לעיל ובהעדר הוכחה על השכר עובר לתאונה, ממילא לא הוכחו הפסדים כלל. לא זו בלבד אלא שכאמור התובעת לא עשתה דבר להקטנת נזקיה והעדיפה נוחות ונעימות על השתכרות גבוהה (עמ' 38 לפר' ש' 16-13, 4-1). 3. לתובעת נכות שיכולה לכאורה להשפיע על תיפקודה בשיעור 7.38% בלבד (5% אורתופדית ו-2.5% נפשית), וכידוע: "נכויות בשיעור נמוך, של 5%, או אפילו עד 10%, מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות, אצל אדם מן הישוב; במקרים כאלה, הנטייה היא שלא לפסוק את הפיצוי לפי אחוז הנכות, אלא, מקום שבית-המשפט משתכנע שאפשר שהנכות תהיה בעלת משמעות תפקודית, הוא עשוי לפסוק סכום גלובלי בפריט נזק זה. מובן, שאין בכך משום קביעת כלל גדול, שכן תלוי הדבר בטיבו של הנפגע ובמהות עיסוקו. אולם, כדבר שבנוהג, ניתן להצביע עליו, ועל המקרים שבהם סרבו בתי-המשפט להיזקק, ביחס לנכויות כאלו, לחישוב אקטוארי המבוסס על אחוז הנכות" (קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית עמ' 191). 4. מאידך, אמונה על פסיקת בית המשפט העליון, המכירה בפיצוי עבור פגיעה בכושר ההשתכרות להבדיל מפגיעה בפועל בהשתכרות, ולאור כל הנתונים שנסקרו לעיל, נראה לי לנכון לפצותה בסך 40,000 ₪. 4. עזרת צד ג' א. עזרת צד ג' בעבר קשה שלא לתמוה על כי דווקא אבי התובעת הוזמן לעדות למרות שאמה היא שסייעה לה ברחצה והלבשה (עמ' 7 לפר' ש' 17-15). על עדותם של התובעת ואביה אינני יכולה לקבוע מסמרות ולו רק בשל הסתירות ביניהם כמפורט לעיל אך מאחר והתובעת היתה באי כושר 13 חודשים, תקופה ארוכה היתה על קביים ללא דריכה, סביר להניח כי נזקקה לעזרה וסיעוד החורגים מיחסי משפחה מקובלים ועל כן ברת פיצוי. הנני מעריכה עזרה זו ב-5,000 ₪. ב. עזרת צד ג' בעתיד אין מקום להניח כי הנכות האורתופדית בשיעור 5% תחייב את התובעת בעזרת צד ג' בעתיד. לתובעת אין, כאמור בחוות דעת ד"ר ישראלי, כל הגבלת תנועות, הוכח כי היא הולכת ומתפקדת לבד בדירתה, לא הוכחה עזרה בפועל, למעט עזרת ההורים בתקופה שחזרה להתגורר עמם מאז התאונה, למרות שהתובעת מתגוררת לבדה, ועל כן אני דוחה הדרישה בראש נזק זה. 5. הוצאות א. בעבר 1. כדין טוען ב"כ הנתבעים כי נזק מיוחד יש להוכיח. אשר למידת הוודאות והדיוק המתבקשת מהנפגע בהוכחת הנזק והפיצוי, ההלכה היא כי: "תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נדרש דיוק מתימטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע - התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה... כלומר, באותה מידת ודאות המתבקשת מנסיבות העניין... על כן, באותם מקרים בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי" (הדגשה שלי - מ.ש.). (ציטוט מע"א 355/80 אניסמוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פד"י ל"ה(2) 800, 809 בע"א 605/88 תבורי ביח"ר למשקאות קלים בע"מ ואח' נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ ואח', פ"ד מ"ה (2) 10-11). 2. על עדותם של התובעת ואביה, שלא חסכו בהאדרת נזקיהם לרבות ניסיון להוציא במרמה הוצאות עבור טיפולים פסיכולוגיים שהתברר כי נתקבל עבורם החזר מקופת חולים (עמ' 25 לפר' ש' 22-21, עמ' 26 לפר' ש' 4), אינני מוכנה לחייב הנתבעת. התובעת ואביה לא המציאו, ולו בדל קבלה או אישור על הוצאה כלשהי וגם אם היו הוצאות, שכאמור לא הוכחו, היו צריכות להיות משולמות ע"י המל"ל משהוכרה התאונה כתאונת עבודה כמשמעה על פי דין. 3. למותר לציין כי הנתבעת אינה חבה בפיצוי עבור הוצאות שניתן היה לקבל החזר עבורן ושהתובעת ואביה לא טרחו להשיגו ללא כל הצדקה מתקבלת על הדעת בגלל: "אני נגד הביורוקרטיות האלה" (עמ' 7 לפר' ש' 14, עמ' 40 לפר' ש' 6). ב. בעתיד לא הוכח כל צורך בטיפולים רפואיים בעתיד. גם אם תזדקק התובעת, תהיה שוב זכאית להחזר מהמוסד לביטוח לאומי, וכידוע: אין לתובע עילה לתבוע בגין טיפול רפואי אותו יקבל מהקופה חינם, עפ"י חוק בריאות ממלכתי. כאמור בע"א 2675/92, 2596 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' כהן ואח' (טרם פורסם, תקדין עליון כרך 95 (1 ) תשנ"ה/תשנ"ו - 1995 עמ' 576, 581): "אם יכול התובע לקבל טיפול רפואי ללא תמורה, עליו לקבלו ולא לגולל על המזיק הוצאות שאינן נחוצות". (ע"א 30/89 שבו ואח' נ' אילוז פ"ד מ"ו (2) 456, 462). לא הוכח כי המל"ל לא ישא בהוצאות אלה כטענת ב"כ התובעת בסיכומיו. למותר לציין כי ממילא הבהירה התובעת כי אין לה עניין בטיפולים פסיכולוגיים בכלל והיא מעדיפה עידוד אמה בפרט וכי הטיפולים רק גורמים לדעתה לנזק ועל כן סביר כי לא תזדקק להם בעתיד. אם לא נזקקה להם בסמוך לארוע התאונה, בוודאי שאין להניח שתזדקק להם בעתיד בגין נכות של 2.5%. ג. הוצאות המומחים התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המל"ל והתובעת עמדה בפני ועדה רפואית שקבעה נכותה בשיעור 9.75%, כלומר לא היתה כל הצדקה לאי פעולתה על פי סעיף 6ב לחוק הפלת"ד ומשבחרה לעשות כן, אין להטיל על הנתבעת ההוצאות שניתן היה לחסוך. 6. ניידות לא הוכח כי התובעת אינה מסוגלת לנהוג, להבדיל מחוסר נכונותה אותה ניתן היה כנראה לפתור ע"י טיפולים פסיכולוגיים שהתובעת מסרבת להכיר בתועלתם. נכות אורתופדית של 5% ללא כל מגבלות בהליכה ובתנועות, אינה מצדיקה פיצוי עבור ניידות בעתיד מה עוד שלא הוכח שנגרמו הוצאות ניידות בעבר במשך כחמש שנים מאז התאונה. 7. נזק שאינו נזק ממון לתובעת נותרה נכות בשיעור 9.65%, היא אושפזה פעמיים במשך 10 ימים ועברה שלושה ניתוחים ועל כן היא זכאית לפיצוי בסך 18,191 ₪. 8. ניכויים א. התובעת קיבלה תשלום תכוף בסך 3,000 ₪ ביום 3.5.1998 (עמ' 42 לפר') והנתבעת זכאית לנכותו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, סה"כ 3,842 ₪. ב. התובעת קיבלה דמי פגיעה ומענק נכות כמפורט בהודעה על צירוף נתוני מל"ל מעודכנים שהוגשה ביום 21.8.01 והנתבעת זכאית לנכותם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד כל תשלום, סה"כ 2,071 ₪. 9. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת הנתבעת לשלם לתובעת כדלקמן: א. הפסד השתכרות בעבר 10,000 ₪ ב. הפסד השתכרות בעתיד 40,000 ₪ ג. עזרת צד ג' בעבר 5,000 ₪ ד. כאב וסבל 18,191 ₪ סה"כ 73,191 ₪ בניכוי תשלום תכוף 3,842 ₪ בניכוי תגמולי המל"ל 2,071 ₪ סה"כ 67,278 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, וכן אגרת משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ.נכותתאונת דרכיםאחוזי נכותשבר