פרגולה - תביעת לשון הרע

בפני תביעה לפיצויים על סך 100,000 ₪ עפ"י חוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 ("להלן: החוק"). רקע התובעת הנה חברה ציבורית ועיסוקה , בין השאר, ייזום פרוייקטים למגורים. בתאריך 10.11.96 רכש הנתבע מאת התובעת דירה בת 4 חדרים בקומת קרקע בבניין 112 בשכונת רמת בית הכרם בירושלים. ביום 22.3.99 נערך הסכם חכירה ביחס לדירה באמצעות מיופה כוח, ומאוחר יותר נמסרה לנתבע החזקה בדירה. בתאריך 28.4.99 הגיש הנתבע לרשות הרישוי לתכנון ובנייה בקשה להיתר בניית 4 פרגולות. (להלן: "הבקשה להיתר"). התובעת מצדה הגישה ביום 16.5.99 את התנגדותה לבקשה וזו לשונה: "1. חברת ליגד השקעות לבניין הינה הבעלים של זכויות החכירה במתחם הפרוייקט כולו הכולל 27 בניינים. ה"ה בן חיים טרם קיבלו חזקה בדירה, והם עדיין אינם בעלי זכויות בדירה, כך שאינם רשאים כלל להגיש בקשה. 2. בנוסף, המדובר בפרוייקט שעדיין מצוי בשטחי בנייה שונים ומצוי בעיצומו של הליך מסירת דירות לדיירים שונים, כך ששינויים מעין אלו עשויים לפגוע בחברה אשר טרם מכרה כ- 100 יחידות בפרוייקט. התקנת פרגולה עלולה לפגוע בתכנון הפרוייקט ובחזיתו, ועלול לגרום לכך שיקשה על החברה למכור דירות נוספות. ויודגש: בן חיים אינם בעלי זכויות בדירה. טרם קיבלו את החזקה, ולכן הבקשה כולה הינה בלתי חוקית". (להלן: "ההתנגדות"). (ההדגשה שלי: ר.ש.). ביום 31.5.99 נדחתה בקשת הנתבע להיתר ל- 3 פרגולות, וניתן היתר לבניית פרגולה אחת בלבד. "הנדון: החלטת רשות הרישוי לתכנון ולבניה בבקשתך להיתר בניה רשות הרישוי לתכנון ולבניה דנה בבקשתך בתאריך 30/05/1999 והחליטה כדלקמן: 1. לדחות את הבקשה. להתקנת 3 פרגולות קטנות המהוות פגיעה בחזית הבנין ואין שום הצדקה לאשרם. 2. לאשר את הפרגולה בהמשך לסלון לצד החזית דרומית. 3. הגשת תכניות מתוקנות בהתאם לתכנית בסימן A. לפי סעיף 152 לחוק התכנון והבניה, רשאי המבקש לערער על ההחלטה הנ"ל, תוך 30 יום מיום שהומצאה לך החלטה זו, בפני ועדת הערר רחוב הילל 18 (בית אורגיל) ירושלים טל 6235885. בכבוד רב: רות ביקסון - ממונה על רישוי הבניה". (להלן: "החלטת הרשות") (ההדגשה שלי: ר.ש.). ביום 13.6.99 הגיש הנתבע ערעור על החלטה זאת לוועדת הערר על פי סעיף 152 לחוק התכנון והבניה (להלן:" הערר"). לערר צרף הנתבע כתבה מיום 30.3.99 שפורסמה בעיתון "גלובס" והמתייחסת לתביעה שהוגשה נגד התובעת בגין ליקויי בנייה בפרוייקט אחר שלה (להלן: "הכתבה") ביום 22.8.99 כתבה התובעת מכתב לנתבע ולאשתו שכותרתו "עבודות בנייה בלתי חוקיות ופגיעה בבניין", בו היא טוענת שמשפחת הנתבע מבצעת עבודות בלתי חוקיות בדירה שרכשו ממנה, וכן ברכוש המשותף וזאת ללא היתר בנייה. להלן נוסח המכתב: "הנדון: עבודות בנייה בלתי חוקיות ופגיעה בבניין. לאחרונה נודע לנו כי הנכם מבצעים עבודות בלתי חוקיות בדירה שרכשתם, וחמור מכך ברכוש המשותף בבניין. זאת מבלי שבקשתם ו/או קיבלתם היתר בנייה. במסגרת עבודות אלה פגעתם פגיעה חמורה באיטום הבניין והחניון, בקונסטרוקציה של הבניין, ברכוש המשותף, בלובי הבניין ועוד כהנה וכהנה. לא זו בלבד שגרמתם נזק חמור לבניין עצמו ולכל דייריו, אלא שהעבודות שביצעתם עלולות למנוע מאתנו קבלת תעודת גמר לבניין. בהיותכם מודעים לנזקים הכבדים שאתם גורמים ניסיתם לסלק את עובד החברה שהגיע למקום ולמנוע ממנו לצלם את הנזקים שגרמתם. הנך מתבקש לתקן לאלתר את כל הנזקים שגרמתם. כן הננו מודיעים לכם בזה כי לאור פעולותיכם אנו מסירים כל אחריות ביחס לקונסטרוקציה ולאיטום של הבניין, ורואים בכם אחראים לכל נזק שיגרם ונודיע זאת לכל דיירי הבניין". (להלן: "מכתב התובעת") מכתב זה שנחתם בשם התובעת ע"י עורכת הדין צביה פרץ, היועהמ"ש של התובעת, הופץ ע"י התובעת בקרב כל דיירי הבית. יצויין שבאותו מועד (22.8.99) שלחה התובעת במקביל למכתבה הנ"ל שני מכתבים נוספים: מכתב תלונה לועדה המקומית בו טענה לבנייה בלתי חוקית שבצע הנתבע .נ מכתב לכהן שרית ורוני, מדיירי הפרוייקט, וזה לשונו: "הננו מתכבדים להודיעכם כי עקב העבודות שביצעו ה"ה בן חיים ברכוש המשותף הכוללת פגיעה באיטום ובקונסטרוקציה של הבניין, אנו מסירים כל אחריות לכך, ורואים בה"ה בן חיים אחראים לכל נזק שיגרם לבניין".(נ/1) ביום 29.8.99 השיב הנתבע "למכתב התובעת" תוך שהוא מתייחס אחת לאחת לטענות התובעת כפי שהובאו במכתבה . מכתב זה הופץ ע"י הנתבע לכל דיירי הבית. בכתב התביעה מצטטת התובעת את החלקים הבאים מהמכתב: "..יתר על כן גונבה שמועה לאזני, כי לא רק אותי הולכתם שולל אלא גם רבים וטובים אחרים בבנין ובשכונה. למען הסר ספק הריני להודיעך, אני רואה בחומרה שקשה להגזים, את התנהגות חב' ליגד ומנהליה (באחריות אישית) לכל אלה. השוואת ההבטחות למציאות הקיימת מעלה תמונמה של לא פחות ממירמה והונאה ועל כך אבוא עמכם חשבון במועד המתאים ובמסגרות המתאימות. יש צורך ביותר מעזות מצח על מנת להפר הבטחות והתחייבויות (כפי שעשו ליגד ומנהליה), לסבכני במעשים החורגים, אולי, מהדין על יסוד התחייבוית שווא שלכם והטעיה ועוד להפיץ עלי ואח"כ הכפשות ולשון הרע, על כך יאמר "הרצחת וגם ירשת" בסיכומיה מצטטת התובעת מתוך המכתב לשכנים את החלקים הבאים: "..ועל כך אבוא עמכם חשבון במועד המתאים ובמסגרות המתאימות". או לחילופין "עתידים את, חב' ליגד ומנהליה - ליתן את הדין" או לחילופין "בעוד ליגד ומנהליה טובלים בביצה של הפרות חוק וחריגות רבתיות?!" או לחילופין "..הולך ומתחזק הרושם כי לא יהיה מנוס מכך" (הכוונה לפניה לבית המשפט). (להלן: "מכתב התשובה"). בכתב תביעתה מיחסת התובעת לנתבע בצוע עוולה בפעולותיו הבאות: "הערר" ובעיקר סעיף 6 שבו.ו "הכתבה" שצורפה לערר.נ "מכתב התשובה" שנשלח על ידי הנתבע לתובעת.ב התובעת דורשת פיצוי בסך 100,000 ₪ ללא צורך בהוכחת נזק, בהתאם לסעיף 7א(ג) לחוק. דיון: לטענת התובעת ב - 3 פעולות בהן נקט הנתבע, התקיימה עוולת לשון הרע: 1."הערר" שהוגש לועדה המקומית לתכנון ובניה שבסעיף 6 שבו נרשם " חברת ליגד... מגלה יחס עוין וזלזול בלקוחותיה הציגה מצג שווא וגרמה לנו עוגמת נפש רבה..". לגרסתה, טענות אלו שאינן רלוונטיות כלל לערר, נכתבו מתוך רשעות לב וכוונה זדונית לגרום נזק לתובעת. 2. "הכתבה" - הנתבע צירף כתבה של עיתון "גלובס" לערר שהגיש לועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים על החלטתה שלא להתיר לו להקים 3 פרגולות. הכתבה שפורסמה נוגעת לטענתה לפרויקט אחר שהקימה התובעת, ביחס לתביעות שהוגשו כנגדה בגין ליקויי בנייה. 3. ב"מכתב התשובה" אשר שלח לטענתה הנתבע לכל דיירי הבניין, כאשר בגוף המכתב הוא נוקט לגרסתה בלשון משמיצה, בוטה ואף מאיימת. לטענתה, כל אחת מפעולות הנתבעת: הערר, הכתבה ומכתב התשובה ( להלן: "הפרסומים") מהווה כשלעצמה הפרה של החוק ומהווה עוולה בהתאם לחוק. הנתבע לעומתה טוען, שבנסיבות העניין אין מדובר בפרסומים המהווים לשון הרע, ובכל מקרה חלות ההגנות שבס' 13(11), 13(5) לחוק וכן הגנת אמת בפרסום (סעיף 14 לחוק). בנוסף, טוען הנתבע להגנות תום הלב עפ"י ס' 15(2),(3),(4),(5),(8),(10) לחוק. עוד מוסיף הנתבע שהכתבה מהווה "חזרה על דברים שנאמרו ונתפרסמו בעבר" (ס' 19 לחוק). עפ"י הפסיקה, הדיון בתביעת לשון הרע ייעשה ב-4 שלבים: "1.יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת (שנהר, בעמ' 109). 2. יש לברר , בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק.(השוו Defamation-Law,Procedure David Price p.34 ) (2001, ed 2nd) Price and Practice)). 3 . יש לברר האם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק. 4. שלב הפיצויים- ודוק: "האיזון החוקתי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי משתרע הן על קביעת האחריות (בנזיקין ובפלילים) בגין לשון הרע, והן על קביעת הסעדים הננקטים כאשר מתגבשת האחריות".(פרשת אמר). כך, האיזון שולט על קביעת הגדרת הביטויים המהווים לשון הרע, על היקפן של ההגנות המנויות בחוק ועל סוגיית הפיצויים." (ע.א 4534/02 רשת שוקן נ' אילון הרציקוביץ- טרם פורסם). בהתאם לסעיפים 1(3) ו 2ב(1) לחוק כל התבטאות, בין בכתב ובין בעל פה, אשר מיועדת לגרום נזק לנפגע,מהווה לשון הרע ולעניין זה אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות ואם היא משתמעת מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות.(ראה סעיף 3 לחוק) . המבחן לקביעת לשון הרע הנו מבחן אובייקטיבי- בחינת המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע (ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פ"ד נו(2),607,618-619). אבחן עתה האם אכן הוכיחה התובעת את תביעתה בהתייחס לפרסומים נשוא התביעה. הערר והכתבה אפילו אניח שהערר והכתבה אכן מהווים לשון הרע, הנני סבור שפרסומים אלה חוסים בנסיבות העניין שלפנינו תחת כנפי הגנת ס' 13(5) לחוק, שהיא עפ"י לשון הסעיף הגנה מוחלטת, ואילו עפ"י הפסיקה היא הגנה כמעט מוחלטת. לפיכך, לאור אופיה של הגנה זאת, שאיננה טעונה "תום לב" החלטתי לבחון את חלותה של ההגנה מתוך הנחה שהפרסומים נשוא ההגנה (הערר והכתבה) מהווים לשון הרע. האם חלה ההגנה לפי ס' 13(5) לחוק ? סעיף 13(5) על פי נוסחו מעניק הגנה מוחלטת למופיעים בפני גופים שיפוטיים ומעין שיפוטיים שפרסומיהם מוגנים, וההגנה מסורה לבעל דין המופיע בפני הגופים הנקובים בס' 13(5), וכן לעדים המופיעים בפני גופים אלו. על פי הפסיקה והספרות המשפטית הגנה זאת מעניקה חסינות לחוסים בצילה: "מצד אחד קיים אינטרס ציבורי חשוב בכך שהמשתתפים בהליכים משפטיים יוכלו להתבטא ללא מורא ומבלי שיהיה עליהם לשקול כל מילה ומילה. מכיוון שהליכים משפטיים הם מטבעם זירה לעימות מילולי, הכרוך לרוב בהתבטאויות שיש בהן לשון הרע, מפורשת או משתמעת, הרי שהחשש מפני תביעה בגין פרסום שנעשה בהליך משפטי עלול לפגוע באפשרות הניהול התקין של ההליכים. כמוכן, התרת הגשה של תביעות לשון הרע בגין התבטאויות שנעשו במהלך הליכים משפטיים, עלולה לאפשר ל"מתדיינים תאבי משפט" להפוך כל התבטאות במשפט בו היו מעורבים לעילה למשפט נוסך ובכך ליצור שרשרת בלתי נפסקת של התדיינויות. שיקולים אלה מחייבים מתן חסינות למעורבים בהליכים המשפטיים מפני תביעה בגין דברים שאמרו או עשו במהלכם".( ספרו של אורי שנהר: "דיני לשון הרע" (עמ' 197)) (ההדגשות שלי: ר.ש.). ס' 13(5) לחוק קובע שלא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי: "פרסום ע"י שופט חבר של בית דין דתי, בורר או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין שנעשה תוך כדי הדיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום ע"י בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור". (ההדגשות שלי: ר.ש.) אבחן תחילה אם ועדת הערר (להלן: "הועדה") אליה הוגש הערר הנה בעלת סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית כהגדרת הסעיף. החוק קובע מפורשות שמקור סמכות הועדה חייב להיות הדין (" על פי דין" ) לכן, חברי טריבונלים משמעתיים שהוקמו על פי חוק כמו בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין ייהנו מהגנה זאת. ( שנהר 198). הוועדה אליה הוגש הערר הוקמה כוועדת ערר ע"י חוק התכנון והבנייה- תשכ"ה 1965 לפיכך, יש לראות בוועדה המקומית גוף בעל סמכות מעין שיפוטית. "חוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965 מסדיר את נושא הקמת הועדות וקובע מי יהיו חברי הועדה, הרכבה, תקציבה, סדרי הדין, אפשרויות הערעור על החלטותיה והנושאים בהם היא מוסמכת להחליט כגון: תכנית בניין עיר, הפקעות, איחוד חלקות, היתרי בניה, התנגדויות וכו'. בספרו של פרופ' ברוך ברכה "משפט מינהלי" (כרך ראשון) מונה המחבר רשויות מנהליות אשר הוסמכו ע"י המחוקק לעסוק גם במלאכת השפיטה וביניהן מזכיר הוא גם את הועדות לפי חוק התכנון והבניה העוסקות, כספיח לתפקידן העיקרי, גם במלאכת מעין שפיטה, וכדבריו: "...וכן את הועדות המחוזיות והמועצה הארצית לתכנון ובניה המכריעות בהתנגדויות ובעררים על תוכנית מתאר על פי חוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965". (ת.א 165961/02 בימ"ש השלום ת"א יפו- חיימסון נ' עזרא מרדכי, השופטת שבח) משקבעתי שוועדת הערר שבפניה הוגש הערר הנה גוף בעל סמכות מעין שיפוטית, נפרשת עליה במלואה הגנת סעיף 13(5) לחוק. למעלה מן הצורך אוסיף, שגם ב"כ התובעת בסיכומיה הסכימה להנחה שהוועדה היא גוף מעין שיפוטי (סעיף 104 לסיכומי התובעת). התנאי היחיד שהחוק מציב לתחולת ההגנה הוא שהפרסום ייעשה " תוך כדי דיון" בפני הגוף המשפטי. השאלה היא מהם הצורה, המקום והמועד של הפרסום אשר ייחשב כפרסום "תוך כדי דיון" בפני בעלי הסמכות השיפוטית. גם כאן אימצה הפסיקה מבחן מרחיב. " כמובן שההגנה תחול על דברים שנאמרו בעל פה באולם בית המשפט, אולם היא תחול גם על "כל צעד שננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה". לפיכך נראה, כי ההגנה תחול על כתבי טענות, על תצהירים, על מסמכים המוגשים לביהמ"ש ואפילו על מסמכים כאלה המוחלפים בין בעלי הדין לפני הגשתם לביהמ"ש. יתר על כן: גם מסירת "סיפור המעשה לעורך הדין לשם הכנת עדות שתוגש במשפט עתיד לבוא" נהנית מההגנה המוחלטת". (הדגשות שלי: ר.ש.) (שנהר, 199) הערר הוא, כידוע, כתב טענות ומשצורפה הכתבה לערר כחלק בלתי נפרד ממנו, הפכה לחלק מהערר עצמו. לפיכך, משהחילה הפסיקה את ההגנה גם על כתבי טענות, תצהירים ועל מסמכים המוגשים לביהמ"ש, חוסה גם "הערר" שהוגש ע"י התובע ובכללותו "הכתבה" שצורפה אליו תחת הגנת סעיף 13(5) לחוק. לחלופין, יש להתייחס לכתבה כמסמך שהוגש לטריבונל המשפטי או המעין שיפוטי, וגם ככזאת חוסה היא תחת הגנת החוק. האם נוסח הערר (כולל הכתבה) חורגים מגבולות ההגנה. לצורך ההתיחסות לשאלה זאת אביא שנית את נוסח סעיף 6 לערר: "חברת ליגד.... מגלה יחס עוין וזלזול בלקוחותיה הציגה מצג שוא וגרמה לנו עוגמת נפש רבה...." עיון בהיסטוריה החקיקתית של החוק מלמד שכבר בתיקון הראשון לחוק המקורי נמחק מתוכנו התנאי שקבע שהפרסום חייב להיעשות גם "לצורך הדיון ובקשר אתו". לפיכך, לשון הסעיף כשלעצמה אינה מתנה את ההגנה שבסעיף בדרישה תוכנית כלשהי בנוגע לפרסום, וניתן להבין מלשון החוק שסעיף 13(5) מהווה הגנה מוחלטת. אולם, הפסיקה שללה את קיומה של ההגנה המוחלטת תוך שהיא מאזנת בין הצורך לאפשר לבעלי הדין ולפרקליטיהם מחד, חופש בניהול המשפט והתבטאות ללא מורא וללא חשש מהליכים נוספים ,ובין מניעת השתלחות פוגענית בלתי מרוסנת וללא גבולות שאינה דרושה להשגת מטרה זו מאידך (ראה דעת שופטי הרוב: שטרוזמן וגרוס בע"פ (ת"א) 546/92 דורון נ' טרייזין גורן פ"מ תשנ"ד (א). על פי דעת הרוב ההגנה לא תחול רק על דברים "שהזדון והרשעות והטחת דברי עלבון הם גלויים לעיני כל" וכן "על דברי נאצה על חברו" . כבוד השופט גרוס אף סבר כי לאחר תיקונו של ס' 13(5) תחול ההגנה הקבועה בו לא רק על פרסום דברים הדרושים לצורך הדיון המשפטי אלא " גם לגבי דברים שאינם חלק אינטגרלי מהדיון ואינם דרושים בהכרח לדיון" . לשיטתו, ההגנה תחול גם לגבי דברים העוברים את גבולות הטעם הטוב, ואפילו כאלה שנאמרו מתוך כוונת זדון. ( שנהר, 201-202). יוצא, איפוא, שעפ"י דעת הרוב הגנת הסעיף כמעט מוחלטת, ולמעט מקרים של התבטאות קיצונית שכל מטרתה היא הכפשת הצד שכנגד בצורה זדונית, מרושעת וללא צורך, תחול ההגנה ללא גבולות. דווקא דעת המיעוט של כבוד השופטת סירוטה התומכת בפריסת ההגנה באופן טוטלי ובצורה מוחלטת נראית כמשקפת יותר את לשון החוק ואת תכליתו. ומן הכלל אל הפרט. מניתוח הרקע לכתיבת סעיף 6 לערר ניתן ללמוד שהתובעת בהתנהגותה גרמה לנתבע להרגיש שהיא מזלזלת בו ועויינת אותו. הנתבע צרף לתצהירו (נ/5) מכתבים שכתב לתובעת ובהם הוא מתלונן על זלזולה בו ועל אי התייחסותה לפניותיו ולמכתביו. אין תימה איפוא, שהנתבע סבר בתום לב (לאור מכתביה והתנהגותה של התובעת כלפיו) שהתובעת עויינת אותו ומזלזלת בו. מכתבים אלה נשלחו לתובעת עוד בטרם הוגש הערר על ידו לפיכך, אין לומר שס' 6 לערר (כולל הכתבה שצורפה) נכתב על ידו בחוסר תום לב ותוך כוונת זדון, ואין לומר שהתבטאותו לא היתה רלבנטית למסגרת הדיון שבפני וועדת הערר. על בסיס האמור לעיל הנני סבור שהתבטאות הנתבע בערר איננה חורגת ממסגרת הדיון ומהיקפו ואין לומר שמטרתה הכפשת הצד שכנגד בצורה זדונית ומרושעת וככזאת היא חוסה תחת הגנת סעיף 13(5) לחוק. מבלי לפגוע בקביעתי שהכתבה הנה חלק מהערר וככזאת דינה כדין הערר אדגיש שהכתבה עפ"י נוסחה הנה רלבנטית לעניננו ואין לומר עליה שהיא מרושעת ו/או חורגת מהמדה. התובעת מוסיפה וטוענת שאין להחיל את הגנת סעיף 13(5) על המקרה שלפנינו שכן התובעת איננה "בעל דין" בהליך הערר שהוגש ע"י הנתבעת נגד העיריה. במה דברים אמורים? התובעת טוענת שמאחר שהערר מכוון להחלטה שעניינה מתן היתר בנייה ע"י העירייה הצד הנכון להליך הנה העירייה , ולא היא. תקנות חוק התכנון והבנייה (סדרי הדין בוועדות ערר) התשנ"ו 1996 מגדירות במפורש מי הם המשיבים בערר. ת' 4: "המשיבים בערר" המשיבים בערר יהיו לפי העניין: 1. בערר על החלטה בעניין התנגדות לתכנית או על החלטה לפי סעיפים 78(א), 98(א) או 184(א) לחוק. (א) הועדה המקומית; (ב) מגיש התכנית; (ג) מי שהתנגדותו לתכנית שבסמכות ועדה מקומית נתקבלה ובשל כך הוגש ערר; (ד) מי שהשמיע טענה לפי סעיף 106(ב) לחוק, והערר נוגע לענין שבקשר אליו נשמעה הטענה. 2. בערר על החלטה בעניין אשור, היתר או תשריט לחלוקת קרקע: (א) הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית, לפי הענין; ב. מגיש הבקשה להיתר או ההתנגדות להיתר; (ג) מגיש הבקשה לתשריט חלוקה או לאיחוד קרקע או המתנגד לאישור החלוקה או האיחוד; (ד) בערר לפי סעיף 157א' לחוק - גם הרשות המאשרת". (ההדגשות שלי: ר.ש.) עינינו הרואות שמי שהגיש התנגדות הנו באופן אוטומטי משיב בערר. אוסיף, שהתובעת הגישה התנגדות לבקשה להיתר והתנגדות זאת אף נדונה. בכך הפכה עצמה התובעת כצד לדיון כבר בשלב הבקשה להיתר, הן מהבחינה הדיונית והן מהבחינה המהותית ואין היא יכולה להישמע בטענה שאיננה צד לדיון בערר, בעיקר לאור העובדה שהחלטת ועדת הרשות דחתה כתוצאה מהתנגדותה את הבקשה להיתר. התובעת אף כתבה מכתב לוועדת הערר ובו היא מבקשת מהוועדה המקומית לפעול נגד הנתבע תוך שהיא שולחת העתק מכתב זה למבקר העירייה (נספח ה' לתצהיר עו"ד צביה פרץ) . לאור האמור, אין לקבל את טענת התובעת שאיננה בעל דין בבקשה. הגנת ס' 13(5) חלה אם כן על נוסח הערר והכתבה כאחד. משקבעתי שההגנה על פי סעיף 13(5) חלה על הערר והכתבה פטור אני מלנתח את שאר ההגנות הנטענות בקשר לפרסומים אלה שכן די בהחלתה של הגנה זאת כדי לדחות את התביעה בכל הקשור לפרסומים אלה. התוצאה היא שהנני דוחה את התביעה ככל שהיא מתיחסת ל"ערר" ול "כתבה". אתייחס עתה ל"מכתב התשובה" "מכתב התשובה" התובעת טוענת שהנתבע שלח ביום 29.8.99 מכתב לכל דיירי הבית (נספח ו' לתצהיר הגברת פרץ) ובגוף המכתב הוא נוקט בלשון משמיצה, בוטה ואף מאיימת המהווה התבטאות אסורה לפי חוק לשון הרע. ("מכתב התשובה") הנתבע טוען שפעולתו בעצם כתיבת המכתב ופרסומו חוסה תחת כנפי ההגנות שבס' 14 וכן ס' 15 (2), 15(3) ו- 15(10). עפ"י הפסיקה ס'15 (3) אינו חל על פרסומים המהווים הכחשה של לשון הרע ועניין זה מוסדר בס' 15(10) בלבד. (ראה ע.א 334/89 מיכאלי ואח' נ. אלמוג פ"ד נו(5) 555,566). לפיכך, אדון בחלותה של ההגנה לפי - סעיף 15(10) שהיא ההגנה הרלבנטית בענייננו. האם חלה הגנת סעיף 15(10) על "מכתב התשובה" לאחר עיון בטיעוני הצדדים כולל סיכומיהם בכתב נחה דעתי שבנסיבות העניין חוסה "מכתב התשובה" תחת הגנת ס' 15 (10) לחוק הקובע כדלקמן: "הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן". עינינו הרואות שתנאי מקדמי לתחולת סעיף 15(10) הוא שלפרסום שבמחלוקת קדם פרסום מסוים, וכי אותו פרסום קודם אכן מהווה לשון הרע. בנוסף, ברור שמנוסח הסעיף ומהשמוש במלה "אלא" ניתן ללמוד שהגנה זו אינה חלה על כל תגובה ללשון הרע שפורסמה קודם לכן, אלא רק על תגובה המהווה גינוי או הכחשה של אותה לשון הרע. אוסיף, שתנאי הכרחי לתחולת הגנת ס' 15(10) הוא שהגינוי או ההכחשה ייעשו "בתום לב". אבחן עתה אם אכן התמלאו בנסיבות המקרה שלפנינו תנאי ס' 15(10) הנ"ל. האם לפרסום שבמחלוקת קדם פרסום מסוים אשר הוא עצמו מהווה לשון הרע. לטענת הנתבע, "מכתב התובעת" מיום 22.8.99 אשר הופץ ע"י התובעת בין הדיירים מהווה לשון הרע. הפסיקה קבעה שייחוס הפרת חוק התכנון והבנייה מהווה לשון הרע (ע.א 114/64 בנימין תיק נ. א קריניצי ו-ש. זיסמן פ"ד יח'(4) 378).( שנהר, 128). כמו כן, נקבע שביהמ"ש יראה בחומרה פרסום המייחס לנתבע ביצוע עבירה פלילית (פלונית נ' דבר בע"מ ואח' פ"ד מו'(3) 827, 835). "מכתב התובעת" מדגיש את אי חוקיות פעולות הבנייה של הנתבע הן בדירה והן ברכוש המשותף המתבטאות גם בבנייה ללא היתר עפ"י חוק התכנון והבנייה תוך הבלטת העובדה שהנתבע גרם נזק רב לאיטום ולקונסטרוקציה של הבניין. בנסיבות אלה "מכתב התובעת" אשר מייחס כבר בכותרתו לנתבע בנייה בלתי חוקית (עבירה פלילית) מהווה לשון הרע. התובעת, כאמור, דאגה להפיץ מכתב זה בקרב כל דיירי הבניין תוך שהיא משסה אותם בנתבע ואף מאיימת בהסרת אחריותה כקבלן. פרסום "מכתב התובעת" מהווה, איפוא, לשון הרע . אתייחס עתה ל"מכתב התשובה" "מכתב התשובה" של הנתבע מיום 29.8.99 אשר נשלח והופץ גם הוא לדיירי הבית נושא את הכותרת: " הנדון: עבודות בנייה- מכתבך מיום 22.8.99 ", והוא נפתח בהאי לישנא: " מכתבך הנ"ל הנו מעשה חמור ביותר ולמיטב הבנתי גם בלתי חוקי. הוא מהווה השמצה והוצאת לשון הרע." מה גם שהתאמצת להפיצו בין השכנים לבל יחמיץ איש מהם את ההכפשות. ראשית אתייחס לתוכנו....." "מכתב התשובה" מהווה, איפוא, על פניו מבחינה אובייקטיבית התבטאות ו/או פרסום שהם "לשון הרע". האם "מכתב התשובה" מהווה "גינוי או הכחשה" של אותה לשון הרע מלשון" מכתב התשובה" עולה שהוא בא כתשובה למכתב המכפיש של התובעת מיום 22.8.99 ושקצפו של הנתבע יצא בעיקר על כך שהמכתב הופץ ע"י התובעת בקרב כל הדיירים. "מכתב התשובה" מתייחס בצורה מפורטת לכל טענה מטענות התובעת כפי שבאו לידי ביטוי במכתבה ואיננו חורג ממסגרת טענות התובעת במכתבה. אין ספק שהמכתב כולו לפי לשונו מהווה תשובה למכתב התובעת ונופל הוא לגדר הביטוי "גינוי או הכחשה" של אותה לשון הרע, כפי שבאה לידי ביטוי במכתב התובעת כאמור בסעיף 15(10) . האם פרסום "מכתב התשובה" נעשה בתום לב. על תום הלב או על העדרו ניתן ללמוד מתוכן הפרסום ומנסיבות חיצוניות המצביעות על כוונת המפרסם. אין צריך לומר שיסוד תום הלב לא יתקיים כאשר המפרסם פגע בנפגע מעבר לנדרש לשם הגנת האינטרס הלגיטימי של המושמץ הראשון. יחד עם זאת, אין לצפות ממושמץ לבקש את תגובת המשמיץ בטרם יפרסם גינוי או הכחשה להשמצה. (שנהר, 300). ניתן ללמוד מתוכנו של "מכתב התשובה" עד כמה נפגע הנתבע מהמכתב ובעיקר מהפצתו ע"י הדיירים. תשובת הנתבע היתה רלבנטית למכתב התובעת והנתבע הקפיד שלא לגלוש מהתחום בו עסק "מכתב התובעת". "מכתב התשובה" מתייחס למעשה רק לפרוייקט הספציפי נשוא מכתב התובעת, ולבנייה שבוצעה בו ע"י הנתבע וברור על פי לשונו שאיננו חורג מהנדרש בנסיבות אלו. נהפוך הוא, ניכר מהמכתב שהוא בא לענות עניינית לכל טענה המושמעת נגד הנתבע ע"י התובעת על מנת "להחזיר לעצמו את כבודו" בקרב הדיירים. אין גם לומר, איפוא, שהנתבע במכתב תשובתו פגע בתובעת מעבר לנדרש לשם הגנת האינטרסים הלגיטימיים שלו. לשון המכתב, אפילו חריפה היא במקצת אין בה כדי לחרוג מאופי המכתב כמכתב הכחשה ו/או גינוי, והפצתו של המכתב לדיירים נעשתה גם היא כתגובה להפצת מכתב התובעת ובמקביל לה. "מכתב התשובה" נשלח מייד לאחר קבלת "מכתב התובעת" ע"י הנתבע ותוכנו מעיד עליו שהוא נכתב בתשובה למכתב התובעת שהכפישו. אין ספק, איפוא, שתוכן "מכתב התשובה" ( הכותרת וגוף המכתב) וכן נסיבות כתיבת המכתב מעידים על "תום לבו" של הכותב (הנתבע). התוצאה היא שאני קובע ש"מכתב התשובה" נכרת בנסיבות הקבועות בס' 15(10) ושפרסומו בקרב הדיירים לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות. בנסיבות אלה אף מתקיימת החזקה שהפרסום נעשה בתום לב (ס' 16(א)) לחוק. "מכתב התשובה" חוסה, איפוא, בצילה של הגנת ס' 15(10) לחוק. משכך קבעתי הנני דוחה את התביעה, ככל שהיא מתייחסת גם לעניין פרסום "מכתב התשובה" וזאת אף מבלי להיזקק לניתוח שאר ההגנות שנטענו ע"י הנתבע. התביעה על כל מרכיביה נדחית, איפוא, והנני מורה לתובעת לשלם לנתבע את שכר טרחת עורך דינו בסך 10,000 ₪ בצרוף מע"מ. ניתן היום י' בניסן, תשס"ד (1 באפריל 2004) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי. מותר לפרסום מיום 1.4.04. ראובן שמיע, שופט פרגולהלשון הרע / הוצאת דיבה