העובדות   1. המערערים הם אלמנתו וילדיו של המנוח, מנצור אלמוגרבי (להלן: "המנוח"), שנפטר כתוצאה מנפילתו ביום 26.11.91 מקומה שלישית בבניין בו עבד. בר-אל חברה לקבלנות בע"מ (להלן: "המשיבה 1") הייתה מעבידת המנוח ועסקה בשיפוץ הבניין. בנימין גולן (להלן: "המשיב 3") היה מנכ"ל המשיבה 1 ושימש בה גם כמנהל עבודה. קריטי שלום (להלן: "המשיב 4") עבד אצל המשיבה 1 כמנהל עבודה וכעוזרו של המשיב 3. אל -עד (להלן: "המשיבה 2") ומאיר גיגי (להלן: "המשיב 5") הקימו את הפיגומים ששימשו לשיפוץ הבניין ע"י המשיבה 1 ומהם נפל המנוח. עיריית ת"א (להלן: "המשיבה 7") הינה רשות עירונית שהפעילה באמצעות עזרה ובצרון בע"מ (להלן: "המשיבה 6") פרוייקט לשיפוץ פני העיר. המשיבים 3 ו-4 הואשמו והורשעו בגרימת מוות ברשלנות. המשיב 5 הורשע בהפרת חובה חקוקה של סעיף 17 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) תשמ"ח- 1988, בהקמת פיגומים ללא היתר.   בדיון שהתקיים בפני בית משפט השלום, היו בעלי הדין חלוקים הן בשאלת קיומה של אחריות והן בשאלת גובה הנזק.     פסק דינו של בית המשפט השלום:   אחריותם של המשיבים לנזק:   2. בית משפט השלום (כב' הש' שריר מיכל) מסתמך בעניין זה על ממצאיו העובדתיים של המפקח גריגורי בוסילקוב, שכתב דו"ח חקירת התאונה מטעם משרד העבודה. מסקנת הדו"ח הייתה, כי התאונה נגרמה "בשל אי גידור לבטח של פיגום זקפי צינורות כשאזן היד לא היה מחובר היטב לזקף בצורה שלא מנעה התנתקותו ממקומו...לא הותקנו אזני תיכון (לוח אמצעי) בפיגום זקפים מצינורות, לא הותקנו רגליים לפיגום, לא מונה לאתר מנהל עבודה כדרישת החוק והעובדים במקום לא קיבלו הדרכה בטיחותית ולא נמסר להם מידע מעודכן על הסיכונים בביצוע העבודות באתר הבניה."   את אחריות המשיבים 1,3 ו-4 מבססת השופטת הנכבדה על הרשעתם בפלילים. הוכח כי הם לא עמדו בחובותיהם על פי דין, שכן לא מינו מנהל עבודה כנדרש והעובדים לא קיבלו הדרכה מתאימה. בנוסף, הם התרשלו בשכירת קבלן פיגומים לא מוסמך, לא העירו את תשומת לבו לליקויים בהתקנת הפיגום הנדון ולא דרשו את תיקונו בשום שלב. למעשה, כך קובעת השופטת, התייחסות המשיבים 3 ו-4 לבדיקת הפיגום "... העלתה אזלת יד ורשלנות עד כדי עצימת עיניים שגרמה לבדיקה חיצונית חסרת ערך בלבד.." (עמוד 6 לפסק הדין). גם אחריותם של המשיבים 2 ו-5 נובעת מאי עמידתם בדרישות החוק. המשיב 5 לא היה רשאי לבנות את הפיגומים כיון שלא היה בונה מקצועי לפיגומים כהגדרתו בתקנות הבטיחות בעבודה והוא לא קיבל היתר ממשרד העבודה. כאמור, הוא אף הורשע בעבירה זו. הוא לא בנה אזן תיכון רגל וחיבורים אלכסוניים בניגוד לתקנות ולא הסב את תשומת לב המשיבים 1,3 ו-4 לחסרונם. להתרשלותו אין מרפא למרות חלוף הזמן ממועד ההתקנה ועד לתאונה, שכן היעדרותו היא שמנעה ממנו לבדוק תחזוקתם השוטפת.   אחריותה של המשיבה 6 נובעת מכך ששכרה מהנדס לצורך הפיקוח על עבודות השיפוץ, בהתאם להתחייבותה בחוזה וחלה עליה האחריות לנהוג כלפי הדיירים במשנה זהירות בבחרה מהנדסים שישמרו שביצוע העבודה יעשה עפ"י הוראות הדין. משנקבע כי הפיגום הוקם בניגוד לדין ובאופן רשלני ולפיכך לא נמנעה נפילת המנוח, ממילא זועקת המסקנה שהמהנדס אותו שכרה, בין אם אישר את הפיגום כפי שבוצע ובין אם לא בדקו כראוי, התרשל והמשיבה 6 חייבת בגין התרשלותו זו.   הנסיון להטיל אחריות על המשיבה 7 נדחה, שכן תפקידה מתמצה במחויבות כספית למשיבה 6 עבור ניהול הפרוייקט ואין די בכך כדי להטיל עליה כל אחריות. בשוקלה את שיקולי מדיניות משפטית החליטה השופטת כי לא ניתן להטיל על המשיבה 7 אחריות מושגית ובהיעדרה לא ניתן להטיל עליה כל אחריות נזיקית.   באשר לטענת רשלנות תורמת מצדו של המנוח, הלכה היא שבתאונות עבודה יש לדקדק דווקא עם המעביד. במקרה דנא לא הוכח במה התרשל המנוח. להפך, לא היה לו כל שיקול דעת עצמאי והיה עליו לפעול על פי הוראות המשיב 4.   לנוכח האמור לעיל קובעת השופטת הנכבדה את היחס בין המעוולים באופן הבא: 50% - המעבידים (המשיבים 1,3,4); 35% - בוני הפיגום (המשיבים 2,5) ו- 15% - עזרה ובצרון (המשיבה 6).   גובה הנזק:   תביעת העזבון: בגין אב הנזק של קיצור תוחלת חיים, נפסק פיצוי בסך 100,000 ₪, תוך ציון כי קנה המידה לקביעת הפיצוי צריך להיות אורך החיים שאבדו והערך הכספי צריך להיות "פיצוי ממשי על אובדן שהוא יקר מכל". הואיל והמנוח איבד הכרתו מיד באתר הבניה ונפטר זמן קצר לאחר מכן, זכאות עזבונו היא לפיצוי בגין קיצור תוחלת חיים בלבד, בסך האמור. המערערים לא הוכיחו נזק מיוחד בגין הוצאות קבורה ומצבה, אך נפסק סכום של 5,000 ₪, שהוצע על ידי המשיבים. בגין הוצאות רפואיות נפסק סך של 584 ₪ עבור הניידת שהובילה את המנוח מהאתר לטיפול נמרץ.   תביעת התלויים: בגין אובדן תמיכת המנוח, נפסק סך של 596,284 ₪ וזאת על בסיס שכר המנוח. הואיל וקיימת חפיפה מלאה בין התלויים ליורשים, כל מה שנפל לידי התלויים כיורשים ינוכה מהפיצויים הנפסקים להם כתלויים.   ניכוי תקבולי המוסד לביטוח לאומי: המערערים קיבלו עד ליום 14.5.00 סך של 427,750 ₪ ויהיו זכאים לקצבה מהוונת של 651,903 ₪, משמע, שתביעתם נבלעת בתקבולי המל"ל. לפיכך, בהתאם לסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי, תשנ"ה - 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), המערערים זכאים ל-25% מנזקם, קרי, סך של 149,071 ₪. על פי סעיף 331 לחוק הביטוח הלאומי, אין המעביד חייב בהשתתפות בתשלום הפיצויים. לכן, המערערים זכאים לפיצוי מהמשיבים 2,5,6,7 בלבד, על פי חלקם היחסי, כאמור לעיל.     3. הערעור:   טיעוני המערערים:   אשר לחלוקת האחריות בין המשיבים, טוענת ב"כ המלומדת של המערערים, כי היה על בית המשפט לחייב כל אחד מהם במלוא הנזק שנגרם למערערים, שכן נזקם נגרם בשל מעשי העוולה הנפרדים של כל אחד מהם וכל אחד מהם יכול היה למנוע את הנזק לחוד. כמו כן, הם לא טענו ולא עמדו בנטל להוכיח שהנזק ניתן לחלוקה ביניהם. כתוצאה מקביעת בית המשפט, לפיה חויבו המשיבים לפצות את המערערים רק לפי חלוקת האחריות בין המשיבים, סוכלה זכאות המערערים 2-8 לקבל 50% מהפיצוי, חלקם של המעבידים. כלומר, בפועל הם זכאים לקבל רק 12.5% מהנזק ועליהם "לספוג" ולשאת את החלק היחסי של המעבידים, בניגוד לחוק הביטוח הלאומי הקובע מפורשות שצד ג', שאינו מעביד, ישא לפחות ב-25% מנזק שנגרם לניזוק.   אשר לפיצוי שנפסק בגין קיצור תוחלת חיים, המנוח מת בן 44, כשגיל 6 ילדיו הקטינים נע בין השנים 4-12. על פי טבלאות תוחלת החיים הסטטיסטיות, עמדו בפני המנוח 31.5 שנות חיים נוספות, ופיצוי של 100,000 ₪ הוא בלתי סביר. הערך הכספי עבור קיצור תוחלת חיים צריך להיות פיצוי ממשי ומשמעותי, גם על מנת להמריץ את הציבור לשמירת כללי הבטיחות לשם הגנה על החיים. על פי הלכה שיצאה מבית המשפט העליון, אין לפסוק הפיצוי בראש נזק זה על-פיי אמות המידה הקבועות בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975, אלא הסכום צריך להיקבע בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה הקונקרטי.   אשר לניכויים, טעה בית המשפט משניכה את תשלומי המל"ל פעמיים, פעם אחת מתביעת יורשי המנוח ופעם שנייה מתביעת התלויים. תביעת העיזבון ותביעת התלויים הינן עילות עצמאיות וקביעת בית המשפט פוגעת בעקרון העצמאות של עילות תביעה.   בנוסף, יש לחייב את המשיבים בתשלום ריבית בגין הפיצוי שנפסק מיום מות המנוח וסה"כ בשיעור של 82% בנוסף לקרן.   טיעוני המשיבים 2 ו-5:   ב"כ המלומד של המשיבים טוען, כי הערכאה הדיונית קבעה את היחס בין המעוולים בהסתמך על העובדות שהוכחו בפניו. לגישתו, אין כל בסיס אחר לפירוש ויישום הוראות לסעיף 330 בחוק הביטוח הלאומי מזה שניתן על ידי בית המשפט, שכן כל פירוש אחר, שאין לו תקדים, היה מעוות את הוראות החוק ומטיל שלא בצדק מעמסה ונטל חיוב מעבר לשיעור הרובץ על המשיבים 2 ו-5 ופוגע מהותית בזכויות וחובות הצדדים כפי שהם על פי הוראות החוק.   גם לטענה בדבר גובה הפיצוי בגין אובדן תוחלת חיים, אין כל בסיס. בית המשפט שקל את מכלול הנסיבות והראיות שהונחו בפניו. בנוסף, כל הממצאים והקביעות באשר לעילות והסכומים בצדם, נעשו על הצד הגבוה ולטובת העיזבון.   טיעוני המשיבים 1,3,4,6 ו-7:   לגבי הטענה כי יש לחייב את המשיבים יחד וחוד, טוען ב"כ המלומד של המשיבים, כי בית המשפט ניתח את שאלת האחריות לעומקה, תוך שהוא בוחן את אחריות כל אחד מהמשיבים על פי הראיות שהובאו בפניו ועל פי הדין והפסיקה. לכן, אל לה לערכאת הערעור להתערב.   בית המשפט צדק בקובעו שהמערערים זכאים לפיצוי בגובה 25% מחלקם היחסי של המשיבים 2,5 ו-6 בלבד, זאת על פי סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי. המערערים מנסים להיתלות בשיקולי מדיניות משפטית על מנת לשכנע את ביהמ"ש לפסוק בניגוד להוראותיו המפורשות של החוק ובניגוד להלכה הפסוקה והמחייבת של בית משפט העליון.   הפיצוי שנפסק בגין קיצור תוחלת חיים הינו סביר ואף גבוה, לכן אין הצדקה להתערבות ערכאת הערעור, גם אם סבורה היא שהיתה פוסקת סכום אחר מזה שנקבע על ידי הערכאה הדיונית.   אשר לטענה בדבר כפל ניכוי, בענייננו קיימת זהות מוחלטת בין יורשי המנוח לבין תלוייו והלכה היא שאת הפיצויים הנפסקים לעיזבון יש לנכות מאלו שנפסקים לתלויים במקרה כזה. בית המשפט פסק את הפיצוי הגבוה כתלויים. משכך ומשהתובעים זכאים לתגמולים מהביטוח הלאומי, ברור שמהפיצויים שנפסקו לתלויים יש לנכות את מלוא התגמולים שקיבלו ויקבלו מהביטוח הלאומי, וכך עשה בית המשפט.   4. דיון   חלוקת האחריות בין המשיבים:   הערכאה הדיונית עסקה בשאלת האחריות לעומקה, תוך בחינת אחריותו של כל אחד מהמשיבים על פי הראיות שהובאו בפניה. הלכה היא כי בית המשפט שלערעור לא יתערב בשאלת חלוקת האחריות, כל עוד זו עומדת במתחם הסבירות: "חלוקת האחריות בין מעוולים משותפים על פי מידת האשם הרובצת לפתחו של כל אחד מהם לא קלה היא. מטבע הדברים, המדובר בהערכה של משקלם היחסי של התנהגויות וגורמים שונים ומגוונים ואין הדברים ניתנים לקביעה מדויקת. אשר על כן, בבוא ערכאת ערעור לבחון את חלוקת האחריות כפי שנקבעה בערכאה הראשונה, היא לא תטה להתערב בה, כל עוד מצויה אותה חלוקה במתחם הסבירות." (ע"א 971/90 חרושת ברזל פ"ת בע"מ נ' סמרי, פ"ד מו(4) 421, 426).   הוא הדין במקרה שלפנינו. יש לחלק אחריות לנזק מסוים ככל שהדבר ניתן, על מנת שמעוול פלוני לא יישא בנטל כבד יותר מהנזק לו הוא אחראי בפועל: ".. לבטח יהא זה נכון לחפש בכל מקרה ומקרה אחר קנה מידה סביר כלשהו לחלוקת הנזק בין המעוולים השונים ולפסוק על חלוקת הנזק בהתאם, ככל שניתן לעשות זאת בדרך סבירה והגיונית בנסיבות הענין." (ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר, פ"ד מד(2) 89, 104. להלן: "פסק דין קורנהויזר").   אין בפסק דין קורנהויזר, עליו מסתמכת ב"כ המערערים כדי להועיל לטענותיה. ראשית, עלינו לזכור כי זהו מקרה שנסיבותיו חריגות מאוד בחומרתן. שנית, בפסק הדין מדובר בשלושה כלבים שונים שתקפו את קורבנם בעת ובעונה אחת, מבלי שהייתה קיימת האפשרות לשייך איזה מבין הנזקים שנגרמו לנפגע, לכלב זה או אחר, וכך בדבריו של כב' השופט ד' לוין: "'כשהופל התובע על ידי הכלבים נגרמו לו שני שברים. האחד - בראש זרוע ימין והשני בעצם הירך. בנוסף לזה נגרם נזק רציני לשוק השמאלית ששם כאמור טרפו הכלבים את הבשר עד לעצם...'. איך ניתן לחלק את השבר שנגרם לו בזרוע כשהופל ע"י הכלבים? איך ניתן לחלק את השבר שנגרם לו רק בעצם הירך? איך ניתן לחלק בין הכלבים את הבשר שנטרף מגופו? נראה לי כי די בתיאור הפלסטי הקשה הזה כדי להצביע בבירור כי נסיון החלוקה הוא למעשה מאולץ ואינו עומד במבחן המציאות והסבירות במקרה דנן". (שם, בפסקה 21). במקרה נשוא הערעור הונחה תשתית ראייתית באשר לפעולות ומחדלים שביצעו כל אחד מהמשיבים בנפרד ועל בסיס ראיות אלו ביססה השופטת הנכבדה את מסקנותיה בדבר חלקו באחריות של כל אחד מהם.   לבסוף, יש לזכור כי הקביעה בפסק דין קורנהויזר הושפעה במידה לא מבוטלת מהעובדה שזהותו של המעוול השלישי לא הייתה ידועה. לכן, אם לא היו מחייבים את המעוולים יחד ולחוד, הניזוק היה יוצא מופסד, הואיל ולא היה מפוצה על מלוא הנזק שנגרם לו בפועל, אלא רק שני שליש הימנו. לעומת זאת, במקרה שלפנינו, לא קיים חשש כזה, שכן באופן עקרוני, לאחר החלוקה הוא נמצא מפוצה בכל מאת האחוזים.   לאור האמור לעיל, חלוקת האחריות בין המשיבים נותרת בעינה.   הקביעה לפיה זכאים המערערים לפיצוי בגובה 25% מחלקם היחסי של המשיבים 2,5 ו-6 בלבד:   לשם הנוחות, מובאים הסעיפים הרלוואנטיים בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה -1995: "330. חלוקת פיצויים מצד שלישי (152) (א) הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד צד שלישי ותביעה זו התבררה יחד עם תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), לא יהיה המוסד זכאי לסכום העולה על 75% מסך כל הפיצויים המגיעים מהצד השלישי למוסד ולזכאי לגמלה כאחד (בסעיף זה - סך כל הפיצויים), והזכאי לגמלה יהיה זכאי ליתרה.   ...   331. אין המעביד חב לצד שלישי (153) היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש גם עילה לחייב את המעביד, נוסף לצד שלישי, לשלם פיצויים לזכאי לגמלה לפי פקודת הנזיקין, לא יהיה הצד השלישי זכאי לתבוע מהמעביד להשתתף בתשלום הפיצויים שהצד השלישי חייב בו לפי סעיף 328(א), על אף הוראות סעיף 84 לפקודה האמורה, וסכום הפיצויים האמור יוקטן בסך שבו היה המעביד חייב כהשתתפות בתשלום הפיצויים אילולא הוראות סעיף זה."   קביעותיה של הערכאה הדיונית בסוגייה זו מבוססות היטב, הן בלשון החקיקה והן בפסיקה (ר' ע"א 435/99 שרפמן נ' מ"י, פ"ד נה(3) 193, 198-197). קבלת טענת המערערים בעניין זה משמעה כי המשיבים 2,5 ו-6 יחויבו מעבר לנזק היחסי לו הם נמצאו כאחראים.   אשר על כן, אין מקום להתערב בסוגייה זו, ולכן המערערים זכאים לפיצוי מהמשיבים 2,5 ו-6 לפי חלקיהם, כפי שנקבע בפסק הדין.     גובה הפיצוי בגין קיצור תוחלת חיים   את דיוננו בסוגייה זו תנחה ההלכה הפסוקה בדבר אי התערבותה של ערכאת הערעור בהערכת נזק של הערכאה הראשונה. הדברים אמורים לגבי הערכת נזק בכלל:-   "הלכה היא מלפנינו מימים ימימה, כי אין בית משפט שלערעור מתערב בהערכת הנזק של הערכאה הראשונה ולא ימיר את הערכתה של הדרגה הראשונה בהערכתו שלו, אלא אם סכום הפיצויים שנפסק הוא בלתי סביר או שנתגלתה טעות בולטת בהערכת הנזק..." (ע"א 2245/91 ד"ר ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד מט(3) 709, 724-725) וכן: "הלכה ידועה היא, כי בית המשפט לערעורים אינו נוטה להתערב באמדני נזק ופיצוי של ערכאה קודמת, לא כל שכן כאשר אלה נקבעים בדרך של הערכה גלובאלית. אלא שעלינו להיות סבורים כי הסכום שנפסק הוא סביר ותואם את המציאות העובדתית, ומשתלב במדיניות הפיצוי הנהוגה במקרים דומים." (ע"א 574/85 ד"ר קרן נ' חברת הר חרמון בע"מ, פ"ד מג(3) 428, 431-432).   וקיצור תוחלת חיים בפרט:   "קביעת שיעורו של אב-נזק זה מסורה במידה רבה לשיקול-דעתה ולהכרעתה של הערכאה הראשונה היושבת לדין, וכאן בהעדר נסיבות חריגות ויוצאות-דופן אין כל טעם לשנות קביעה זו..." (ע"א 48/77 עזבון המנוח יוסף פרפרה נ' חן, פ"ד לב(3) 191, 195-196)   לטענת ב"כ המערערים הפיצוי שנפסק נמוך מהמקובל בפסיקה ועומד בניגוד להלכת ע"א 398/99 קופ"ח של ההסתדרות הכללית נ' דיין, פ"ד נה(1) 765. בפסק דין זה נקבע אומנם כי:   "סכומי הנזק הלא ממוני הקבועים בדין לעניין תשלום פיצויים לנפגעי תאונות דרכים...וכן תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים..., אינם רלוואנטים לעניין שיעורו של הנזק הלא ממוני הנפסק בתביעות בשל נזקי גוף אשר נגרמו בגין רשלנותו של המזיק."   אולם, בנשימה אחת אף נקבע כי:   "בתביעות האחרונות שיעור הנזק הלא ממוני צריך להיקבע בהתאם לסיבות המיוחדות של המקרה הקונקרטי, הכאבים והסבל של התובע במקרה הנדון..." (פסקה 3. ההדגשה אינה במקור).   הערכאה הדיונית התייחסה בפסק דינה לטענות המערערים לעניין גובה הנזק וערכה בחינה זהירה של כלל הנסיבות, בין היתר, את פטירתו של המנוח זמן קצר מאוד לאחר איבוד הכרתו המיידי באתר הבניה. לדעתנו הפיצוי שנפסק עומד במתחם הסבירות ואל לנו להתערב בו.   לא למותר לציין, כי גם בשאר פסקי הדין אליהם מפנה ב"כ המערערים, אין בכדי להועיל להם. בת"א (ת"א) 495/98 עיזבון המנוח בר מיקו נ' רויטמן (ניתן ביום 1.10.02), אליו הפנתה ב"כ המערערים בעת הדיון, נפסק סכום בסך 500,000 ₪ בגין כאב וסבל ותוך הדגשת הנסיבות החמורות בהן אירע מותו של המנוח: "אין ספק שהמנוח קיפח את חייו במוות אכזרי שניתן היה למנוע אותו, בדמי ימיו ... הנסיבות הקשות של המוות האכזרי ברצח על ידי שודדים ואנשי גרילה, מוות שחורג מכל מוות טבעי מצדיק מתן פיצוי הולם מהמזיק לעיזבון...יש להביא בחשבון את אחריותו ורשלנותו של המזיק שהפקיר את המנוח לסכנות בלתי סבירות בצד הסבל הרב שהמנוח סבל מרגע הירי ועד מותו, בכל רגעי הגסיסה כאשר נאבק על חייו, וסבל ללא ספק מיסורים קשים." (עמודים 14-15 לפסק הדין. ההדגשות אינן במקור). אין ספק כי למשפחת המנוח במקרה שלפנינו נגרם צער וכאב רב, ושום פיצוי כספי אין בו כדי לפצות על אובדן חיים. יחד עם זאת, המקרה הנ"ל שונה בנסיבותיו החריגות מהמקרה דנא, בו לא נתבע פיצוי בגין כאב וסבל, הואיל והמנוח איבד הכרתו מיד עם נפילתו ומת זמן קצר לאחר מכן. הוא הדין לעניין ע"א 384/74 עזבון המנוח דוד אזולאי נ' מפעלי יציקה וולקן בע"מ, פ"ד ל(1) 374, שעסק במנוח, בן 23 ביום מותו, שנכווה ב-85% מגופו, לאחר שבגדיו נתלקחו בזמן העבודה ו"ארבעה ימים התענה בייסורים קשים, כפי שהגדירם הרופא, 'יסורי תופת'...הוא עצמו היה מודע למצבו, שקצו הולך וקרב". ב"כ המערערים מסתמכת גם על פסק דין היקרי (ת"א (ת"א) 880/90 היקרי נ' מדאינווסט הרצליה בע"מ, ניתן ביום 20.11.96), בו נפסק סכום של 350,000 ₪ בגין קיצור תוחלת החיים של התובעת. נכונה קביעת הערכאה הדיונית לפיה עסקינן בפס"ד חריג שאינו רלוואנטי לענייננו, שכן הסכום שנפסק קשור הדוקות עם נסיבות המקרה הקונקרטיות ואלו שונות במידה רבה מהנסיבות במקרה שלפנינו.   יש להבחין בין פסיקת פיצוי בגין קיצור תוחלת חיים לניזוק שחי לבין פסיקת פיצוי כזה לעזבונו. יפים בהקשר זה הדברים שנאמרו בת.א (ב"ש) 3231/98 עיזבון המנוח שלומי טולדו נ' מ"י, תקדין - מחוזי 2001(2) 41605:   "בפסק הדין בעניין הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל נ. צביה טויסטר (ע.א. 4402/98, תקדין עליון 255 (2)99) ... נקבע לנפגעת בת 50, שתוחלת חייה נתקצרה במחצית, פיצוי על קיצור זה בסכום של 700,000 ש"ח, אך באותו מקרה היה מדובר בתובעת שנותרה בחיים ושהיתה חשופה לאותו כאב וסבל ולאותה ידיעה בדבר קיצור תוחלת חייה בתקופת חייה המקוצרת, בעוד אשר במקרה של תביעת עזבון של אדם שנפטר לא נגרם נזק כזה ולפיכך לא נראה לי כי אותו מקרה יכול לשמש דוגמא למקרה הנוכחי, פרט לכך שגם הוא מצביע על הנטיה, שהוכרה במקרה זה גם על ידי בית המשפט העליון, להגדלה ניכרת של סכומי הפיצויים עבור קיצור תוחלת החיים. הוא הדין בפסק הדין בעניין קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ. לאה דיין ואח' ...(ע.א. 398/99, תקדין עליון 836 (3)99), שבו אושר על ידי בית המשפט העליון פיצוי לשני הורים עבור כאב וסבל בסך כולל של 800,000 ש"ח בשל הנזק שנגרם להם כתוצאה מרשלנות רפואית שגרמה לאי הולדת ילדתם, שכן גם במקרה זה הפיצוי נקבע להורים החיים בשל עוולה שנגרמה להם ולא לעזבון אותה ילדה שנולדה טרם זמנה ולא נותרה בחיים." (פסקה 21. ההדגשה אינה במקור). וכן:   "מקובל עלי שיש להבחין בפסיקת פיצויים בין אבדן החיים וקיצור תוחלתם, לבין מי שהמוות הכריעו על אתר בפגיעה, או שאבדה הכרתו ומת בלא שתשוב אליו הכרתו, לבין הנפגע החי שקוצרה תוחלת חייו. הנפגע החי - יחיה כל ימי חייו שנותרו לו בתחושה שהמוות הנה קרב ובא. החרדה תלווהו, תשבית את שמחת החיים וחדוותם, ותקצר עוד יותר את שנות חייו. חייו אינם חיים, ואם הוא סובל וכואב מפגיעתו ומנכותו - יהיה כסבור כי "טוב מותו מחייו". נפגע כזה פגיעתו קשה וקיצור תוחלת חייו צריכה להתבטא בפיצוי הולם." (ת.א (י-ם) 1751/96 גרוס נ' פז גז חב' לשיווק בע"מ, תקדין-מחוזי 2002(2) 2897, בפסקה 41).   ישנה חשיבות בשמירה על אחידות בסוגיית גובה הנזק. כאמור, פסקי הדין שהוצגו על ידי ב"כ המערערת הם חריגים בנוף הפסיקה ובנוסף, קרו בנסיבות שונות לגמרי. מסקירת הפסיקה בנושא עולה כי "כאשר מדובר בתוחלת חיים של ילדים או נערים צעירים שפתיל חייהם נקפד יש מקום לפסוק פיצוי בסכום של 300,000 ₪" (ת.א 3231/98 הנ"ל, בפסקה 22; וכן ר' ת.א (י-ם) 1421/99 שמחה נ' חב' פז גז ירושלים בע"מ, תקדין-מחוזי 2001(2) 13703; לסקירה מקיפה של הסוגיה ר' ת.א (י-ם) 1751/96 הנ"ל, בפסקאות 39-41 לפסק הדין; לא למותר לציין, כי בפסק דין שניתן לאחרונה בבית משפט העליון (ע"א 8216/99 עזבון המנוח סמיון פרידמן ז"ל נ' רפפורט, תקדין עליון 2001(2) 15, ניתן ביום 6.6.01), נפסק פיצוי בסך 200,000 ₪ בגין כאב וסבל ואובדן תוחלת חיים לעזבונו של מנוח ש'מת בייסורים קשים').   מכל מקום, גם אם היה מקום לפסוק סכום הגבוה במידת מה מהסכום שנפסק, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה האופרטיבית של פסק הדין, הואיל ותביעת התלויים עדיין הייתה גדולה מזו של העיזבון וההלכה הפסוקה מורה לנו כי יש לנכות פיצוי זה מתביעת התלויים:   "ההלכה, על פיה בחישוב נזקיהם של תלויים יש לנכות את מה שמקבל יורש כנזק לא ממוני בעקבות מות מורישו ממה שמקבל אותו יורש כתלוי במורישו, הנה הלכה מושרשת ונוהגת מזה עשרות בשנים, ובעקבותיה הלך בית משפט זה בעקביות ... אכן, היו שחלקו על צדקתה של "הילכת הניכוי"...אך על אף הרהורים בצדקתה של ההלכה -ובשאלת צדקתה יש מחלוקת בין הפוסקים - נשארה הלכה זו מחייבת גם במשך כחמש עשרה שנים מאז דבריו של השופט ח' כהן ועד היום... תיקון ההלכה עניין הוא למחוקק." (ע"א 2376/93 עזבון המנוחה מיכל קידר נ' הסנה חב' לביטוח בע"מ, פ"ד מט(1) 594, פסקאות 2 ו-3 לפסק דינו של כב' השופט אור. כן ר' ע"א 471/93 עזבון המנוח דוד חיימס נ' חיימס, תקדין -עליון 97(2) 969, בפסקה 6 וע"א 2572/90 קרחש נ' בן עזרא, פ"ד מט(5) 150).     ריבית:   טוענת ב"כ המערערים, כי הלכה פסוקה היא שסכום הפיצויים בראש הנזק הנ"ל חייב בריבית מיום התאונה. ריבית הינה סעד טפל לסעד העיקרי ופסיקתה הייתה בסמכותו של בית משפט השלום: "סעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א- 1961 מסמיך "רשות שיפוטית" שפסקה לבעל-דין סכום כסף..., לפי שיקול דעתה, לפסוק ריבית על אותו סכום, כולו או מקצתו." (ד"ר זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, 1995) 527). בהעדר סיבה מנומקת לשלילת הריבית, יש להוסיף ריבית לסכום שנפסק מיום התאונה, שכן הריבית אינה אלא ביטוי למחיר הכסף.     כפל ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי:   ב"כ המערערים טוענת, כי תגמולי המוסד לביטוח לאומי שקיבלו המערערים בגין פטירת המנוח נוכו פעמיים, הן מתביעת העיזבון והן מתביעת התלויים. לאחר שקילת הדברים המסקנה היא כי דינה של טענה זו להידחות.   כאמור לעיל, הלכה היא, כי במידה וקיימת זהות בין יורשיו של המנוח לבין התלויים בו, יש לנכות את הפיצויים הנפסקים לעיזבון מן הפיצויים הנפסקים לתלויים. בהסתמכה על ע"א 506/82 זונטג נ' עזבון המנוח דוד מנדלסון, פ"ד מ(3) 113, טוענת ב"כ המערערים כי תביעת התלויים היא תביעה עצמאית מתביעת היורשים. אכן טענה זו נכונה היא, אלא שאין הם יכולים לגבות את שני הסכומים גם יחד, כי אם את הסכום הגבוה מביניהם בלבד:   "האלמנה, או כל תלוי אחר, זכאית לתבוע פיצויים הן כתלויה והן כיורשת; אך אין היא יכולה לגבות פיצויים, אלא בסכום הגבוה מבין שני הסכומים העשויים להיפסק לה, כתלויה וכיורשת." (ההדגשה אינה במקור) (קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה רביעית, תשנ"ח) 879. להלן: "קציר").   משמע, בבוחנה את גובה הפיצויים לעזבון אל מול גובה הפיצויים לתלויים ולאחר מכן בקובעה כי המערערים זכאים רק לסכום הגבוה יותר, קרי הפיצוי שנפסק להם כתלויים, פעלה הערכאה הדיונית בהתאם להלכה המושרשת במשך עשרות בשנים:   "עד כדי כך הפכה פסיקה זו לנוהגם השגור של בתי- המשפט, שבמקרים מסוימים לא ראו עצמם מחויבים לפסוק פיצויים לעזבון, כאשר ברור היה שפיצוי זה ייבלע בפיצוי לתלויים, הגדול הימנו. הלכה זו נותרה בעינה, גם לאור חידושי הפסיקה...כל השופטים שעסקו בכך, נמנו וגמרו, שהפיצויים הללו, בשל נזק שאינו נזק ממון, בהיותם כאלה שמגיעים לעזבון, ובאמצעותו ליורשים, בשל הפגיעה, מן הדין לנכותם מפיצויי התלויים." (קציר, 880-879 וראה גם ע"א 206/87 קופ"ח נ' עזבון אידלסון, פ"ד מה(3) 72, אליו מפנה המלומד קציר, בו חזר בית המשפט העליון על ההלכה הנ"ל).   אם כן, המערערים זכאים לפיצויים מכוח היותם תלויים. בנוסף, זכאים הם לתגמולים מהמוסד לביטוח לאומי. לפיכך, יש לנכות את מלוא הסכום שהתקבל ועתיד להתקבל מהמוסד לביטוח לאומי מהסכום שנפסק לתלויים ובדין עשתה כן הערכאה הדיונית:   "ניכוי גמלאות הביטוח הלאומי מן הפיצויים הנפסקים לשאירי בשרו של נפגע עבודה, מבוסס, כידוע, על הוראות הסעיפים 82 של פקודת הנזיקין ו- 328(א) ... כאשר קיימת זהות בין התלויים ליורשי העיזבון, כפי שקורה בדרך כלל ... משיגישו התלויים, שזכו לקצבת תלויים מן המוסד לביטוח לאומי, תביעת פיצויים נגד המזיק, לא יהיה בעובדה כי אותם תלויים הם גם הנהנים מהעיזבון, כדי להוציא אותם מגדר היותם תלויים; והרי כלל ידוע הוא כי בהיותם הן תלויים והן יורשים, נבלעת זכותם כיורשים בתוך הפיצויים הנפסקים להם כתלויים, ואזי לא ייפסק להם הפיצוי שלו הם זכאים לפי שתי העילות, היינו כיורשים וכתלויים. במקרה כזה יהיה מקום לניכוי הגימלאות המשתלמות להם על-ידי המוסד לביטוח לאומי מן הפיצויים שלהם יזכו כתלויים." ... "הלכה פסוקה היא, אפוא שאין מנכים את הגימלאות מן הפיצויים שנפסקו לעזבון, אלא אם כן, ובמידה שקיימת, זהות בין התלויים ליורשי העזבון. תלוי שהוא גם יורש והזוכה לגימלאות, ינוכו הגימלאות מן הפיצויים שנפסקו לו, גם אם נפסקו לו בתורת יורש;" (קציר, 1162-1161 ו-1164).   גם בפסק הדין בעניין ע"א 512/64 עזבון המנוחה רחל בן משה נ' בן נון, פ"ד יט(1) 388, אין כדי להועיל לטענת המערערים. אומנם בית המשפט העליון הביע חששו מפני מקרים בהם יצליחו הצדדים לסכל את זכות השיפוי של המוסד על ידי העברת הירושה מקרובי המנוח התלויים בו לידי בני אדם שאינם זכאים לגימלה. אך באותה נשימה קובע בית המשפט העליון כי: "אינני סבור שבשל סכנה זו עלינו לפרש את הסעיף 70 בניגוד לכוונתו הכללית או להכניס בו סייג שאינו מצוי בו. הסעיף מדבר על עילה לחייב צד שלישי בתשלום פיצויים 'לפי פקודת הנזיקין האזרחיים, 1944', ואין כל סיבה להגביל אזכור כולל זה ולהוציא ממנו חיוב בתשלום פיצויים לפי סעיף 14 לאותה פקודה" (שם, בעמוד 392).   בית המשפט העליון חזר מאוחר יותר על ההלכה בדבר ניכוי הגימלאות, תוך התייחסות לע"א 512/64 הנ"ל בפסק דין פרפרה (ע"א 48/77 עזבון המנוח פרפרה נ' חן, פ"ד לב(3) 191:   "... בחישוב הסופי הגיע השופט המלומד לכלל טעות בכך שלא הפחית את סך התקבולים המגיעים למערערים מהביטוח הלאומי כנגד סך כל הפיצויים, וצודק בא-כוח המערערים שכנגד בטענתו כי את הסכום הזה יש לנכות כנגד כל סכום הפיצויים, ולא רק כנגד הסכום שנפסק בגין אב-הנזק של קיצור תוחלת חיים. טענתו נסמכת על ההלכה שיצאה מלפני בית-משפט זה ב-ע"א 512/64, (עזבון רחל בן משה (מוסה), ואח' נ' יהושע בן נון, ואח" פ"ד יט (388(1.), מפי השופט ויתקון, ואשר על-פיה אם קיים זיהוי בין הנהנים לבין התלויים המקבלים קצבאות מהמוסד לביטוח לאומי, אין כל סיבה להבחין בין כשרויותיהם השונות של מקבלי הפיצויים, והיות והם הנהנים מהפיצויים המשתלמים על-ידי המזיק כתוצאה מאותו מקרה עצמו שבגינו משלם להם המוסד גמלאות, הרי שניתן יהיה להפחית מסכום הפיצויים שנפסק להם את התשלומים שיקבלו מהמוסד. (וראה גם פסק-הדין מבית-המשפט המחוזי של חברתי הנכבדה, השופטת בן-פורת, ב-ת"א 230/56, (ת"א (ירושלים) 230/56+235/58 עזבון כהן יהודה נ' ארוין (יצחק) אנג'ל, ואח' ; המוסד לביטוח לאומי נ' החברה המרכזית לשכון ובנין בע"מ, ואח', פ"מ כג 144 ,128.), בע' 144, המצוטט שם.)" (שם, בעמודים 197-196 וכן ראה ע"א 709/80 פרלמן נ' לוזון, פ"ד לו(4) 273)   לאור כל האמור ובנסיבות האמורות, צדק בית משפט השלום בדרך בה ערך את ניכוי התגמולים מן המוסד לביטוח לאומי.     3. סוף דבר:   דין הערעור להידחות בזאת פרט לענין החיוב בריבית שיש להוסיפה, כאמור לעיל.   לאחר שקילת נסיבות המקרה, מצאנו כי כל צד ישא בהוצאותיו.       ניתן היום 15.12.2002 בהעדר. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לבאי כוח הצדדים.       מיכל רובינשטיין, שופטת   אסתר קובו, שופטת   יהושע גרוס, שופטסגן נשיא  עיזבוןעצמאים