מה הדין בסוגיית הטעיה במצב של הרכב ? בית המשפט ציין כי בין הקטגוריה של "מצג-שווא" לזו של "אי גילוי" קיים הבדל מהותי, הנעוץ בכך שהדין הישראלי מטיל חובה כללית לומר אמת על כל מי שמוסר לזולתו אינפורמציה, שתכליתה לשכנעו להתקשר עמו בחוזה. הפרת חובה זו, גם אם נעשית בתום לב, מקנה לצד המוטעה ברירה לבטל את החוזה (בכפוף לקיומו של קשר סיבתי בין ההטעיה ובין ההתקשרות). מנגד לכך, המשפט הישראלי טרם הכיר בחובת גילוי כללית. זה יהיה המצב גם אם תתקבל כמות שהיא הצעת הקודקס האזרחי (חוק דיני ממונות), אף שלפי המוצע שם תהפוך נורמת תום הלב סטטוטורית לעקרון על (סעיף 2 להצעה). במילים אחרות: חובת גילוי כללית אינה קיימת ועל צד מוטל לגלות למשנהו רק פרטים אשר לפי הדין, הנוהג או הנסיבות יש לגלותם (לדיון בנושא זה, ראו: (פרידמן במאמרו הנ"ל, 162-163; פרידמן וכהן, 784, 787, 810-811; שלו, 221). עם זאת, כאמור, פרטים שנמסרו מצד אחד למשנהו, בין אם קיימת חובה קונקרטית למוסרם ובין אם נמסרו בלא חובה מוגדרת, חייבים להיות נכונים ואמיתיים. אי גילוי יהווה הטעיה רק אם קיימת חובה לגלות את האינפורמציה שלא נמסרה. אף-על-פי-כן, תיתכן השקה מסוימת בין הקטגוריות, לנוכח האפשרות שבנסיבות מסוימות יכולה שתיקה להיחשב כמצג פוזיטיבי. כך, למשל, כאשר צד בחר לגלות במשא-ומתן רק "חצי אמת" והעסקה בוצעה בעטיה (ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי, פ"ד לב(1) 231, 237-238 והאסמכתאות המובאות שם; פרידמן וכהן, 792), או כאשר מדובר ב"מצג נמשך", דהיינו, מקרה שבו מצג שהיה נכון בשעתו אינו משקף עוד את המציאות לאשורה, בשל שינוי נתונים שחל לאחר עשייתו, אף שהדבר נודע לעושה המצג - בכוח או בפועל - טרם כריתת החוזה (ע"א 44/66 לקי דרייב נ' הרץ אמריקן אקספרס אינטרנשיונל לימיטד, פ"ד כא(1) 576; פרידמן וכהן, 794). לבסוף יצוין לעניין זה, כי התהוותה של הטעיה לפי סעיף 15 לחוק החוזים אינה מחייבת "כוונה להטעות" מצד המטעה. די בכך שהלה נהג בפזיזות או ברשלנות (שלו, 225; פרידמן וכהן, 784) ככל שעסקינן בעסקת מכר של כלי-רכב, העובדה שהממכר עבר תאונה - כל שכן תאונה קשה - היא נתון מהותי שאותו המוכר חייב לגלות לקונה. ודוק: לא עצם הכרזתו כ"אבדן גמור" (או "אבדן מוחלט", total loss) היא הקונקולוסיבית, שכן השאלה אימתי ייחשב רכב לצרכי הפיצויים כאובדן גמור נוגעת למערכת יחסים חוזית בין מבטח ובין מבוטח, וכרוכים בה שיקולי כדאיות של המבטח לערוך תיקונים בכלי הרכב ולא עצם פגיעתו בתאונה קשה. ברגיל יש לאירוע של תאונה קשה השפעה על מחיר העסקה, ובמקרים רבים אף על עצם קיומה. ואכן, אין ללמוד גזירה שווה מעובדת קיומה של "תאונה קשה" על עובדת קיומם של "ליקויים בעלי משמעות גבוהה" בשלדת הרכב. אלה הם פני הדברים לא רק מפני הפסיכולוגיה של השוק, אלא גם בשל ההשפעה שיכולה להיות לזעזוע הרב הנגרם בתאונה קשה על אורך חיי רכיבים אחרים ברכב, שבשלב הנוכחי הם עדיין תקינים. מכאן, שייתכן פער בין פגיעה בשלדה או במרכב הרכב עקב תאונה קשה ובין ליקויים דומים להם, שאינם בעטיה של תאונה כאמור. חובת גילוי זו מקורה הן לפי נסיבות העניין והן לפי הדין. לפי הנסיבות, עת המשיב נדרש להתייחס לטיבן של התאונות שהיו לרכב, אולם בחר לתארן כנובעות מתאונה קלה, חרף העובדות לאשורן. לפי הדין, מכיוון שהתנהגות המשיב חוטאת גם לנורמת תום הלב מכוח סעיף 12 לחוק החוזים. הוראת חוק זו מהווה "דין" לחלופות אי הגילוי המצויה בסעיף 15 לחוק (ע"א 273/78 גרוסמן נ' כספי, פ"ד לג(3) 300, 307 מול ו'; שלו, 223). זאת ועוד, ניתן לומר כי מקום שהמוכר הוא בעל רקע מקצועי בתחום הנדון, כגון, שמדובר בסוחר רכב או במכונאי רכב, חלה עליו אף חובת גילוי מוגברת, בין משום שהקונה הפוטנציאלי סומך על שיקול דעתו ושיפוטו (פרידמן וכהן, 829-830) ובין משום קיומם של יחסי ספק-צרכן. קשר זה יכול לשמש אחד מהיסודות שלאורם ייקבע כי קיימות נסיבות המטילות חובת גילוי במסגרת סעיף 15 לחוק החוזים, גם כאשר אין תחולה להוראות חוק הגנת הצרכן (פרידמן וכהן, 834). דרישת הקשר הסיבתי הטוען לביטול ולהשבה נדרש להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין הטעות ובין החלטתו להתקשר בעסקה, הן אם מדובר בטעות שהיא תוצאה של הטעיה לפי סעיף 15 לחוק החוזים, והן אם מדובר בטעות שעליה חלות הוראות סעיף 14(א) לחוק (ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, פ"ד מט(3) 441, 451 מול א'). דרישת הקשר הסיבתי היא לאותו חוזה כפי שנקשר. הווי-אומר: לצורך הוכחת הקשר הסיבתי הנדרש לביטול החוזה, די בכך שהקונה התקשר בחוזה המסוים עקב הטעות. לפיכך, דרישת הקשר הסיבתי באה על סיפוקה, גם אם מוכח שהקונה היה רוכש את הנכס חרף ידיעתו אודות הדבר שלגביו טעה או הוטעה, אולם הוא היה מוכן לעשות כן בתנאים מסחריים אחרים, טובים יותר עבורו, בהשוואה לתנאי החוזה המקורי. די אפוא, אם הטעות השפיעה על מתכונת ההתקשרות או על תנאיה, ואין הכרח שהיא תשפיע דווקא על עצם ההחלטה להתקשר בחוזה (פרידמן וכהן, 757-758 וכן בעמ' 758 בה"ש 418 ובעמ' 859 בה"ש 362; ע"א 119/81 שפילבנד נ' גסטהלטר, פ"ד לו(2) 99, 108 מול א'). שאלת הקשר הסיבתי נבחנת באמת מידה סובייקטיבית. השאלה היא אם הצד הטועה, הוא ולא אחר, היה מתקשר באותו חוזה. נטל ההוכחה בעניין זה מוטל עליו. עם זאת, המבחן האובייקטיבי - הבוחן את נפקותה של הטעות במשקפי האדם הסביר - מהווה כלי עזר חשוב לקביעת ממצאים בנושאים המוכרעים על-פי אמות המידה הסובייקטיביות (פרידמן וכהן, 758). הקשר הסיבתי הנחוץ לביסוסה של עילת ההטעיה הוא כפול ונדרש יחס של סובב ומסובב לא רק בין הטעות ובין ההתקשרות בחוזה, כבשתי החלופות שבסעיף 14 לחוק, אלא גם בין ההטעיה ובין הטעות. כפי שמבהירה פרופ' שלו בספרה הנ"ל (בעמ' 218): "...כאשר ההטעיה אינה מגיעה לתודעת המתקשר או שהוא אינו מניח לה להשפיע על מצב דעתו או שהוא יודע שהדברים אינם נכונים, לא מתמלא יסוד הקשר הסיבתי שבין ההטעיה לבין הטעות ולא קמה עילת ביטול בגין הטעיה". נובע מן האמור: מקום שנטענת הטעיה באי-גילויין של עובדות, כפי המקרה דנן, נדרש התובע להוכיח כי הטעות שנגרמה על-ידי אי הגילוי היא שהניעה אותו להתקשר בחוזה כמות שהוא. במילים אחרות: עליו לספק הסבר סביר ומתקבל על הדעת, מדוע לא היה מתקשר בעסקה האמורה לו ידע את שלא נאמר לו (ע"א 280/87 קופלמן נ' בינקין, פ"ד מג(2) 753, 758 מול א'). ההטעיה אינה גורמת לטעות אם הניצג יודע את האמת, זאת אפילו כאשר מדובר במקרי מרמה. הווי אומר: כאשר צד אחד מסר ביודעין לצד השני עובדות כוזבות, אך הצד השני ידע את העובדות לאמתן או שהן נודעו לו טרם כריתת החוזה, יש בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי להטעיה. דין זה יחול גם במקרה של עצימת עיניים מצד הניצג. מנגד לכך, הימנעות מבירור עקב רשלנות גרידא אינה מנתקת את הקשר הסיבתי (פרידמן וכהן, 855-856). היטיב לתאר זאת בית המשפט בע"א 338/85 שפיגלמן נ' צ'פניק (פ"ד מא(4) 421, 427-428.): "רמאי אינו יכול להנצל מתוצאות רמאותו, מפני שהצד שכנגד היה יכול לגלות את האמת (ולא גילה אותה בפועל). רק אם הצד שכנגד ידע את העובדות הנכונות ידיעה של ממש, כי אז יש לזכות את הצד שלא הזכיר אותן עובדות במשא-ומתן ". הקשר הסיבתי בין ההטעיה ובין הטעות עשוי להישלל גם באותם מקרים שבהם הניצג אינו סומך כלל על המצג ומעדיף לבדוק את הנושא בעצמו. או-אז הטעות אינה נובעת מן ההטעיה, אלא מן העובדה שהבדיקה שערך הניצג, בעצמו או באמצעות אחרים, לא הייתה מוצלחת. דברים אלה ניתן לסייג בכך, שאם במצג היה כדי לגרום לניצג לבצע בדיקה חלקית או שטחית, כמו גם להקהות את שיקול דעתו בתהליך הבדיקה, כי-אז ניתן לראות את הטעות כנובעת מההטעיה. ואכן, לא מן הנמנע שבדיקה עצמאית אינה קונקלוסיבית לקיומו או להעדרו של קשר סיבתי, באשר החלטתו של המתקשר עשויה להתגבש על יסוד שורה של נתונים, הכוללים הן את הצהרותיו של הצד השני והן את תוצאות הבדיקה שערך בעצמו. לדעת המלומדים פרידמן וכהן, די בכך שההצהרה הבלתי נכונה שימשה אחד מהגורמים אשר הביאו לטעות, כדי למלא אחר דרישות סעיף 15 לחוק החוזים. הדברים אמורים ביתר שאת אם ההטעיה נעשתה במרמה, שאז קמה חזקה הניתנת לסתירה, לפיה הניצג סמך על המצג שנעשה וכי הקשר הסיבתי בין הטעות ובין ההטעיה לא נותק חרף בדיקותיו העצמאיות (שם, 857-859). להלן דוגמא לתביעה בגין הטעיה במצב של הרכב:   א. רקע, כתבי טענות ותצהירים   1. עניינו של פסק הדין, היא תובענה חוזית-כספית על סך 14,979, שהוגשה בסדר דין מהיר כנגד הנתבעת.   2. בהתאם לנטען בכתב התביעה, רכש התובע מן הנתבעת, ביום 24.6.01, רכב מסוג מיצובישי 300 L מ.ר. 59-788-29, שנת ייצור 1989 (להלן:"הרכב") ושילם תמורתו סך של 8,000 ₪ במזומן.   2.1 צילום חוזה הרכישה מיום 24.6.01 (להלן:"החוזה") צורף לכתבי הטענות מטעם הצדדים.   2.2 בתצהירו טען התובע, כי לא ערך בדיקה לרכב, מאחר ונאמר לו שהרכב בסדר והוא האמין למוכרת "משום שהם בעלי עסק וזה המקצוע שלהם".   3. לטענת התובע, התברר לו ימים ספורים לאחר רכישת הרכב, כי הוא במצב "קטסטרופלי" וכי נגרמה לו פגיעה חמורה בשילדה, בנוסף לליקויים אחרים אשר הצריכו תיקונים ששולמו מכיסו של התובע.   3.1 הליקויים מפורטים בטופס סיכום בדיקה מטעם מכון רישוי, אשר צורף לכתב התביעה.   3.2 בין השאר, אין מספר המנוע תואם לרשיון הרכב ועל כן היה צורך לאשרו כרכב כשיר לנסיעה.   4. לטענת התובע, הטעתה אותו הנתבעת במתן הצהרה כוזבת בנוגע למצב הרכב שאלמלא אותה הצהרה - לא היה רוכש את הרכב.   4.1 לטעמו של התובע, פעלה הנתבעת בחוסר תום לב, בכך שהפרה את החובה המוטלת עליה לגלות עובדות מהותיות במהלך המו"מ לקראת כריתת החוזה.   4.2 לטענתו, ברור היה לו שהוא קונה רכב ממגרש ובעל המגרש בדק את הרכב ויודע על קיומם של ליקויים ואם קיימים ליקויים חמורים - היה עליו לגלות זאת לתובע.   4.3 הפרת חובת הגילוי, אשר על פי דין או לפי הנסיבות, היה על הצד השני לגלותן - לטעמו של התובע - מהווה הטעיה.   4.4 על כן- טוען התובע - הוא רשאי לבטל את החוזה ( סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 - להלן: "חוק החוזים").   5. התובע פנה לתובעת בכתב, באמצעות בא כוחו , ודרש החזרת כספו כנגד החזרת הרכב לתובעת, אולם לא נענה כלל.   6. בנוסף טוען התובע, כי הוא איננו יודע קרוא וכתוב בעברית ועל כן הוחתם על החוזה שלא כדין ומבלי שהוסבר לו כי הוא חותם על כך שבדק את מצבו של הרכב וכי הוא מוותר על כל טענה בדבר אי תקינותו או אי התאמה מכל סוג שהוא.   7. לאור כל האמור, עותר התובע להורות על ביטול החוזה בין הצדדים ולחייב את הנתבעת להשיב לו את מלוא התמורה ששולמה על ידו עבור הרכב, 8,000 ₪, כנגד החזרת הרכב לידיה, הסך ששולם עבור הבדיקה וחוות הדעת מטעם מכון הרישוי, שבדק את הרכב; סך התיקונים שבעבורם שילם התובע (1,629 ₪) ופיצוי בגין עגמת הנפש, חוסר הנוחות והסבל שנגרמו לו וחוסר ההתייחסות של הנתבעת אליו, כמו גם הוצאות המשפט, שכ"ט עו"ד ומע"מ.   8. הנתבעת דוחה מכל וכל את טענותיו של התובע.   9. לטענת הנתבעת, לא הצהירה דבר בחוזה לגבי מצבו של הרכב וכל שהצהירה הוא, שאין על הרכב עיקול או זכות צד שלישי כלשהו וכי אין לה מניעה להעביר את הרכב לבעלותו של התובע בגמר התשלומים ובכפוף למילוי תנאי החוזה על ידו.   10. לטענת הנתבעת, דווקא התובע הוא שהצהיר, כי בדק את הרכב היטב, הן מיכנית והן כללית, כמו גם מבחינת מסמכי הרכב, רשימת עיקולים, שעבודים וכיוצ"ב, הנכונים ליום המכירה וכי הרכב מתאים לצרכיו ולשביעות רצונו והוא מוותר בזאת על כל טענה בדבר אי תקינותו או אי התאמה מכל סוג שהוא.   10.1 בנסיבות אלו, טוענת הנתבעת - מנוע התובע ומושתק מלהעלות כיום כל טענה בנוגע למצבו המיכאני של הרכב ו/או למצב תקינותו.   11. לטענת הנתבעת, היא מחזיקה במגרש ובו רכבים רבים המוצעים למכירה ובין היתר, הוצע למכירה גם הרכב, שנרכש ע"י הנתבעת מבעליו הקודמים אך מספר ימים לפני מועד חתימת החוזה, בלא שהיתה מודעת למצבו המיכני.   12. לטענת הנתבעת, היא הבהירה לתובע ולאשתו, כשביקרו במגרש והתעניינו ברכישת הרכב, כי המדובר ברכב משנת ייצור 1989 וכי לאור השנתון הנמוך ייתכן וקיימות מספר בעיות ברכב.   12.1 עובדי הנתבעת אף התלוו אל התובע לשני מוסכים באזור, על מנת שיבדקו את הרכב ויתנו לתובע הצעת מחיר לתיקונו, במידה ותתגלינה בעיות כלשהן.   12.2 לדברי מנהל התפעול של הנתבעת הוא אישית התלווה אל התובע לבדיקת הרכב במוסך "תמיר המנגן" שם קיבל התובע הסבר אודות מצבו ובמועד נוסף התלווה אל התובע נהג מנהגי הנתבעת והרכב נבדק במוסך נוסף.   12.3 לאור ממצאי המוסכים והצעות המחיר שקיבל מהם עבור תיקון הרכב, סוכם בין הנתבעת לבין התובע, כי הרכב יימכר תמורת 8,000 ₪ בלבד, דהיינו 25% פחות ממחיר המחירון שלו, כך שבהנחה שהוענקה לתובע במחיר הרכב כבר גולם חלק מעלות התיקון של הרכב.   13. לטענת הנתבעת, היא לא היתה מודעת כלל לעובדה, כי מספר המנוע לא תואם לרשיון הרכב ולמרות שלטעמה עפ"י ההסכם אין עליה כל חובה ו/או אחריות לעניין זה, היא מוכנה לפנים משורת הדין, להביא בעיה זו על פתרונה וזאת על חשבונה.   14. על כן טוענת הנתבעת, כי יש לדחות את כל טענות התובע בדבר הטעייתו ע"י הנתבעת או התנהגות שלא בתום לב.   15. לטענת הנתבעת, לא קמה לתובע כל זכות שבדין לבטל את החוזה.   15.1 לכל היותר - טוענת הנתבעת- יכול התובע לטעון שהתקשר בחוזה עם הנתבעת עקב טעות בכדאיות העסקה.   15.2 אולם טענה שאינה אלא בכדאיות העסקה, איננה מהווה עילה לביטול חוזה כאמור בסעיף 14 (ד) לחוק החוזים.   16. לטענת הנתבעת, מבין התובע ויודע היטב את השפה העברית ומכל מקום, בטרם חתם על החוזה, הקריאה לו הנתבעת את סעיפיו ווידאה כי הוא מבינם היטב, כפי שהיא נוהגת לגבי לקוחותיה השונים, לרבות אותו סעיף לפיו הצהיר, כי הוא בדק את הרכב היטב והוא מתאים לצרכיו וכי הוא מוותר על כל טענה בדבר אי תקינותו או אי התאמה מכל סוג שהוא.   17. הנתבעת מפנה לפסיקה הקובעת, כי טענת "לא נעשה דבר" מתקבלת רק במקרים נדירים ביותר וכי ההלכה הנוהגת קובעת, כי חזקה על אדם שקורא מסמך עליו הוא חותם לאות הסכמה ולאחר שקרא אותו, לא תתקבל טענתו שחתם מבלי שהוא מסוגל לקרוא את המסמך.   18. עוד טוענת הנתבעת, כי היתה לתובע אפשרות לסרב לחתום על החוזה עד שייוועץ בגורם המהימן עליו - ואולם התובע חתם על המסמך מרצונו החופשי ולפיכך, אין לו להלין אלא על עצמו.   19. על כן, טוענת הנתבעת - אין עליה לקבל בחזרה לרשותה את הרכב ולהשיב לתובע את תמורתו; אין היא מחוייבת להשיב לתובע כל סכום שהוא בגין חוות הדעת שנמסרה לו בנוגע למצב הרכב ו/או בגין התיקונים שבוצעו בו - שכן סכומים אלו כבר גולמו בסכום התמורה, בהיות התובע מודע היטב למצבו של הרכב; היא איננה חייבת לשלם פיצוי כלשהו בעבור "עגמת נפש" ואם כבר אז עגמת נפש נגרמה דווקא לנתבעת - בשל היותה נאלצת להתמודד עם תביעה "חסרת תום לב, קנטרנית וקטנונית" אשר כל מטרתה לעשות עושר ולא במשפט על חשבונה של הנתבעת.   ב. פרשת הראיות   1. מטעם התביעה העידו: התובע כשהוא נחקר על תצהירו, ת\1, ועובד מכון הרישוי שבדק את הרכב וערך את טופס סיכום הבדיקה, ת\2, מר יוחנן מדר.   2. מטעם הנתבעת העידו: מנהל התפעול של הנתבעת, בעת עריכת העסקה, מר גיל מויאל שנחקר על תצהירו, נ\1, וכן מנכ"ל הנתבעת מר רן מור יוסף שנחקר על תצהירו, נ\2.   3. לבקשתם, סיכמו הצדדים בכתב.   3.1 אחרון הסיכומים הוגש ביום 11.11.02.   4. במהלך חקירתו הנגדית של התובע, התברר כי הוא מבין עברית ולחלק מן השאלות ענה ישירות וללא תרגום. 5. עוד התברר במהלך החקירה הנגדית, כי הטענה בתצהיר, ת\1, לפיה התובע לא בדק את הרכב לפני החתימה על החוזה, לא היתה מדויקת והתובע, לגרסתו, ביקר עם הרכב במוסך ביחד עם עד ההגנה מס' 1, "ושאלנו אם הרכב בסדר" (עמ' 5 לפרוטו' - ש': 6).   5.1 לטענתו, היה זה מוסך לחשמלאות רכב והבודק היה "חשמלאי ולא מכונאי", אשר בדק את הרכב במשך כ- 5 דקות "רק לפי המראה החיצוני" (עמ' 5 - ש': 11).   5.2 המדובר בידיד של התובע, שעובד באותו מוסך.   6. עוד התברר, כי הרכב הושבת לאחר תאונה שביצע עימו התובע כשבוע לאחר הרכישה.   7. מחקירתו של עובד מכון הרישוי עלה, כי הקילומטרז' ברכב היה 301,530 ק"מ והבלאי הפנימי קצת יותר מסביר - אולי כ - 15% מרכב אחר שעשה את הקילומטרז' הזה.   8. עוד התברר מחקירת עובד המכון כי להערכתו הרכב "עבר מכה" אולם נושא התאמת מס' המנוע לרישומים הוא עניין פרוצדורלי ואין איסור להחליף מנוע.   9. במהלך חקירתו הנגדית של מנהל התפעול של הנתבעת, לשעבר, נתברר, כי הרכב נרכש ע"י הנתבעת ימים מספר לפני מכירתו לתובע, מפחח הנתבעת יהודה אבוקסיס, אשר רכש לאשתו רכב אחר.   9.1 לדבריו, הרכב נבדק על ידו והתאים לרכישה לצרכי מסחר.   9.2 מנכ"ל הנתבעת הבהיר, כי הוא שולח לבדיקה במכון רק רכבים שערכם עולה על 50,000 ₪.   9.3 מדברי מנהל הנתבעת התברר, כי אין רישומים אצל הנתבעת לגבי בדיקת רכבים ע"י עובדיה היא, וכי משרד התחבורה איננו מחייב חברה העוסקת כ "טרייד אין" להחזיק מכונאים.   10. עוד עולה מדברי מנכ"ל הנתבעת, כי הבעלים הקודם של הרכב היה מר לב מיטניק והוא , מר מור יוסף, היה מיופה כוחו וכי בעת שמר אבוקסיס רכש את הרכב מאותו מיטניק. לא בוצעה על ידם העברת בעלות.   11. עוד ציין מר מויאל, כי כשהתובע הציג בפניו את הבעיה שמס' המנוע אינו תואם לרשיון הרכב הוא התחייב לפתור את הבעיה, על חשבונו הוא.   11.1 לדבריו, לא ידע זאת בעת מכירת הרכב לתובע.    ג. דיון אמינות העדים והגירסאות 1. כאמור לעיל, גרסת ההגנה לא נסתרה במהלך החקירה הנגדית, אם כי התגלו בה עובדות חדשות שלא גולו ע"י הנתבעים בכתב ההגנה ובתצהירים כגון אי העברת בעלות ברכב מן "הבעלים הפורמלי" לפחח.   2. בגרסת התובע, לעומת זאת, נתגלה גם "אי דיוק" שנחשף במהלך חקירתו הנגדית ובנושא מהותי היורד לשורשו של עניין.   2.1 כך התברר, במהלך המשפט, כי טענת התובע בתצהירו, לפיה לא בדק את הרכב לפני רכישתו התגלתה כלא אמת, מדברי התובע עצמו, כי נטל את הרכב לבדיקה במוסך.   2.2 מלכתחילה טען התובע רק, כי "עם מויאל עשיתי סיבוב ברכב לתחנת הדלק וחזרנו" (עמ' 5 - ש':1 - 2).   2.3 בהמשך התברר, כי גם "נכנסנו למוסך ושאלנו אם הרכב בסדר" (שם - ש':6).   2.4 במסגרת חקירתו החוזרת גילה התובע, כי נטל את הרכב לשם מיוזמתו (עמ' 6 - ש': 7).   3. לצערי, עדות התובע לא היתה אמינה ולא יכולתי ליתן בה אמון.   "לא נעשה דבר"   1. לטענת התובע, הוא אינו יודע קרוא וכתוב בעברית ולא הוסבר לו על מה חתם והוא לא ידע שהוא חותם על כך שבדק את מצב הרכב וכי הוא מוותר על כל טענה בדבר אי תקינות הרכב או אי התאמה מכל סוג שהוא (סעיף 3 לחוזה) ועל כן, אין לחתימתו על החוזה כל משמעות ומבחינת הדין כאילו לא נעשה דבר.   2. בראש ובראשונה , מן הראוי לציין, כי טענה מסוג זה מתקבלת רק לעתים נדירות וההלכה הנוהגת היא, שאדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא אותו והבין את משמעותו לפני שחתם עליו.   3. ההלכה בנושא חתימה על מסמך ע"י מי שאיננו מסוגל לקראו סוכמה ב - ע.א. 2119/94 לנדאו נ' וין, פד"י מ"ט (2) 77, 84, מול האותיות ה- ז: "הדין הכללי בקשר לחתימה על חוזה על ידי מי שאינו יודע קרוא וכתוב - הוא הדין בעיוור או במי שאינו יודע את השפה שבה נכתב החוזה וכיוצא בזה - אומר כדלקמן: (א) אדם מוחזק כמי שיודע את תוכנו של מסמך שעליו הוא חותם, ולא תישמע מפיו הטענה, שלא כך הם פני הדברים מן הטעם, שאין הוא מסוגל לקרוא את המסמך מסיבה כלשהי. מקורה של חזקה זו בכך, שמי שאינו מסוגל לקרוא מסמך נושא בחובה להבטיח שתוכנו של אותו מסמך יובא לידיעתו, על ידי פלוני, המהימן עליו, לפני שיחתום עליו; ועל כן הוא זה הנושא בתוצאות אי קיומה של החובה. (ב) אולם במקום שצד למסמך - כגון הצד האחר לחוזה - יודע ש'חברו' אינו מסוגל לקרוא את המסמך, החובה לוודא, כי תוכן המסמך יובא לידיעתו של האחרון, לפני שיחתום עליו מוטלת על כתפיו של הראשון; וזאת - משום שבמקרה כזה הראשון מודע לכך שכל עוד אין חברו יודע את תוכן המסמך אין לחתימתו משמעות כלשהי; ומבחינת הדין כאילו לא נעשתה...".   4. במקרה הנדון, נחה דעתי, כי התובע דובר עברית ומבין עברית וכפי שצוין לעיל, הוא השיב מידי פעם בעברית על שאלות שהופנו אליו במהלך חקירתו הנגדית אף ללא תרגום.   4.1 התרשמתי, כי התובע הבין את הנאמר בעברית - גם במועד החתימה. 4.2 מכל מקום, גם אם אין כך הדבר, מגבלה זו לא היתה גלויה לעיני הנתבעת.   5. ואכן, מר מויאל, ע"ה מס' 1, ציין בסעיף 20 לתצהירו, כי בשיחותיו עם התובע התרשם, כי הוא שולט בשפה העברית וכי בטרם חתם התובע על החוזה, הוא הקריא לו את סעיפי החוזה ווידא עימו, כי הוא מבינם כראוי, לרבות ההצהרה הכלולה בסעיף 3 לחוזה.   5.1 מר מויאל לא נחקר כלל במסגרת חקירתו הנגדית בנקודה זו והמסקנה היא, כי גירסתו זו לא נסתרה.   5.2 העד סיפר גם על דו שיח שהיה לו עם התובע, כשזה האחרון הציג בפניו את הבעיה של מס' מנוע שאינו תואם לרישיון הרכב.   6. בנסיבות אלו, לא קיבלתי את טענתו זו של התובע ונחה דעתי, כי התובע היה מודע וער לנוסח החוזה עליו חתם.    עילת ההשבה   1. למעשה, עותר התובע, בין השאר, לסעד של ביטול החוזה ולהשבה: הרכב תמורת הסכום ששולם בגינו.   2. דא עקא, שבמהלך החקירה הנגדית התברר שהשבה, באופן טכני, איננה אפשרית עוד, בשל התאונה שהיתה לתובע והשבתתו של הרכב.   2.1 לדברי התובע, לאחר השבתתו הוכנס הרכב למוסך ואין לו כל ידיעה על גורלו. "נכון להיום- הוא אומר - אני לא יודע איפוא הרכב" טוען התובע בעמ' 5 לפרוטוקול - ש': 28.   2.2 התובע לא טרח לציין זאת בכתב תביעתו וגם לא בתצהיר העדות הראשית מטעמו.   3. בנסיבות אלו, רלבנטית הסייפא של סעיף 9 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א - 1970 (להלן: "חוק התרופות") המורה, במקרה שההשבה בלתי אפשרית "לשלם לו את שוויו של מה שקיבל".   3.1 במקרה הנדון המדובר באותם 8,000 ₪ ששילם התובע תמורת הרכב ושאותם הוא תובע לקבל...   4. לא נטען וממילא לא הוכח, כי התאונה שעבר הרכב קשורה בדרך כלשהי לליקויים שהיו ברכב עם רכישתו ובכלל.   זכאות לבטל החוזה   1. בסיכומיו הסיט ב"כ התובע את הדגש מסעיף 15 לחוק החוזים (הטעיה) לסעיפים שונים בחוק המכר ובחוק הגנת הצרכן.   1.1 מכל מקום, טוען התובע בסיכומיו, כי הנתבעת לא גילתה לו שהרכב נמכר לאחר תאונה; כי מס' המנוע לא תואם את רשיון הרכב; כי הרכב נקנה מפחח רכב; כי הבעלות ברכב טרם הועברה מן המוכר לאותו פחח רכב וכי הרכב נבדק במוסך הנתבעת ונתגלו בו ליקויים.    2. חוק הגנת הצרכן בסעיף 2 שבו, אכן קובע איסור הטעייה של הצרכן בכל עניין מהותי בעסקה ואף קובע רשימה של חזקות של עניניים שיראו אותם כמהותיים לצורך כך.   3. סעיף 4 לחוק הגנת הצרכן עוסק בחובת גילוי לצרכן ומחייב עוסק לגלות לצרכן כל פגם או איכות נחותה או תכונה אחרת הידועים לו והמפחיתים באופן משמעותי מערכו של הנכס.   3.1 יחד עם זאת, קובע הסעיף, כי תהא זו הגנה לעוסק אם הוכיח, כי הפגם, האיכות או התכונה או הפרט המהותי בנכס היו ידועים לצרכן.   4. אכן אסור להטעות את הצרכן גם אם לא בדק את הממכר, אולם במקרה הנדון, לא הוכח, כי הנתבעת הטעתה את התובע.   4.1 "הטעיה" לענין סעיף 15 לחוק החוזים כוללת גם "אי גילויין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".   5. כעולה מחומר הראיות, נחה דעתי, כי התובעת לא ידעה על כך, שמס' המנוע איננו תואם את רשיון הרכב ועדויות ההגנה בנדון לא נסתרו.   5.1 מאידך, הצהירו עדי הנתבעת, כי היא התחייבה להסדיר נושא זה ועל חשבונה וגם גירסה זו לא נסתרה במהלך המשפט.   6. לעניין התאונה, אכן אמר עובד המכון, כי הרכב "קיבל מכה", אך בשום מקום לא הובהר מה משמעותה של אותה מכה, היכן נגרמה והאם היא מהווה פגם המפחית את ערכו של הרכב - בוודאי לא הפחתה משמעותית כדרישת החוק.   6.1 מבחינת התובע, לא הוגשה חוות דעת שמאית בנדון.   7. לא נחה דעתי, כי העובדות שהרכב נקנה מפחח רכב או כי הבעלות טרם הועברה לאותו פחח רכב והמוכר הקודם ייפה כוחו של מנהל הנתבעת להעביר בו בעלות - מהווה עובדות מהותיות בעסקה ואף אם היו כאלה - הן מפחיתות מערכו של הרכב, בוודאי לא הפחתה משמעותית.   8. לא הוכח, כי בבדיקתה את הרכב גילתה בו הנתבעת ליקויים, שאותם הסתירה מן התובע.   9. לא נחה דעתי, כי הנתבעת, כחברה העוסקת בטרייד-אין ובליסינג, מתפקדת גם כמוסך ומעניקה אחריות לרוכש ממנה רכבים, אלא אם כן התחייבה לכך במפורש בחוזה.   10. ממשיך ב"כ התובע וטוען בסיכומיו, כי סעיף 16 לחוק המכר מחייב גילוי אי התאמה בממכר, לאמור גם אי התאמה מספר המנוע וגם מצבו של הרכב - והעלמת אי ההתאמה מאפשרת לקונה להסתמך עליה בבואו לבטל את המכר.   10.1 אלא, שהסעיף דורש גם שהמדובר יהיה בעובדות אשר "המוכר ידע או היה עליו לדעת עליהן בעת גמירת החוזה ולא גילה אותן לקונה" וכמפורט לעיל, לא נחה דעתי, כי המוכר ידע על חוסר ההתאמה במספר המנוע או על מצב חריג של הרכב - אותו הסתיר מן התובע, נהפוך הוא.   11. בסוגייה זו אמינים עלי דברי עד ההגנה מס' 1, לפיהם מצבו של הרכב נלקח בחשבון בעת קביעת המחיר ולאור ממצאי המוסכים והצעות המחיר שקיבל מהם בעבור תיקון הרכב.   11.1 הראיה היא, שמחיר הרכב הופחת בלמעלה מ- 25% ממחיר המחירון!   12. אין ספק, כי כשמדובר ברכב ש"גמא" למעלה מ- 300,000 ק"מ, מודע הרוכש לכך, שאין המדובר ברכב חדש וכי קיימים בו ליקויים מליקויים שונים האופייניים לעובדה זו.   12.1 הראיה היא, כי עובד מכון הרישוי, שהעיד מטעם התובע, קבע, כי הבלאי הפנימי של הרכב הוא קצת יותר מסביר - אולי 15% מרכב אחר שעשה מס' קילומטרים זהה - ומחיר הרכישה הופחת בלמעלה מ- 25%!.   התחייבויות הצדדים בחוזה   13. בחוזה מיום 24/6/2001 מצהירה הנתבעת, כי היא הבעלים ו/או המחזיק כדין של הרכב וכי אין על הרכב עיקול או זכות צד שלישי כלשהו וכי, אין מניעה מלהעביר את הרכב לבעלותו של התובע.   14. התובע, כרוכש, הצהיר, כי הוא מעוניין לקנות מן הנתבעת את הרכב במצבו כפי שהוא וכי, "בדק את המכונית היטב - הן מבחינה מיכנית וכללית והן מבחינת מסמכי המכונית - רשיונות, עיקולים, שיעבודים וכיו"ב ליום המכירה וכי המכונית מתאימה לצרכיו ולשביעות רצונו והוא מוותר בזאת על כל טענה בדבר אי תקינות הרכב או אי התאמה מכל סוג שהוא".   15. משנדחתה טענתו של התובע, כי לא הבין את הכתוב בחוזה ואת הצהרותיו והתחייבויותיו בו; משלא הובאה כל ראיה (חוות דעת הנדסית ו/או שמאית) לקיומם של ליקויים שהפחיתו, בוודאי לא מהותית, מערכו של הרכב, למעט סיכום בדיקה (ת/2), שרב בו הסמוי על הגלוי ומכל מקום, אין בו כל אינדיקציה לליקויים ותקלות החורגות מן הסביר, בהיקף קילומטרז' - העולה על 300,000 ק"מ; משטען עד התביעה, עובד המכון, כי הבלאי הפנימי עולה ב- 15% על בלאי ברכבים עם קילומטרז' דומה ומשמתברר, כי מחיר התמורה נמוך בלמעלה מ- 25% ממחיר המחירון - סבורני, כי לא קמה לתובע הזכות לבטל את החוזה.   הוכחת הנזק   1. יתרה מכך, גם אילו הוכיח התובע זכות לבטל את החוזה ומשמתברר, כי השבה בעין איננה אפשרית עוד, סבורני כי דין תובענתו להידחות גם מן הטעם, שלא הוכיח את נזקיו.   2. כך, אין כל מידע לגבי שוויה של גרוטאת הרכב המונחת במקום עליו אין לתובע פרטים, לבד מדבריו הוא, שלא נמצאו להם כל סימוכין, לפיהם "אמרו לי במוסך אם אני רוצה להשאיר את הרכב אני יכול להשאיר ואם אני רוצה לקחת אני יכול לקחת, כי זה לא שווה" (עמ' 5 לפרוט' - ש': 30-31).   2.1 בנסיבות אלו, אף אם היה התובע משכנע בחובת הנתבעת לפצותו בגין רכישת הרכב, לא ברור מה הנזק הממשי בהעדר כל מידע לגבי ערכה של הגרוטאה.   3. מעיון בצילומי חשבוניות המס, אותן צירף התובע לכתב תביעתו עולה, כי הן ניתנו בגין רכישת גגונים לרכב (360 ₪) וכן בגין מסנן אוויר, מסנן שמן, סט מצתים, דיסקיות בלם וחריטת צלחות (סך של 849 ₪) שהן הוצאות טיפולים שוטפים ברכב שאינם נובעים בהכרח מליקויים שנמצאו ברכב.   3.1 קבלה נוספת ע"ס 420 ₪, ניתנה בגין פריט בלתי ברור.   3.2 אין כל פירוט של ההוצאות בכתב התביעה או בתצהיר ואף אין כל ייחוס של הוצאה מן ההוצאות הללו לפגמים או ליקויים מסויימים ברכב.   4. לא הוכח, בהעדר דו"ח שמאי, כי מצב הרכב היה גרוע או כי היו בו ליקויים יוצאי דופן, שאותם אמורה היתה הנתבעת לגלות לתובע וגם אילו היו - לא הוכח כי התובעת היתה מודעת להם.   5. לא נטען וממילא גם לא הוכח, כי התובע שילם או הוטעה לשלם בעבור הרכב מחיר מופרז - נהפוך הוא.   6. התובע לא הוכיח חובה שבחוק המוטלת על הנתבעת, כחברה העוסקת ב"טרייד אין" לבצע בדיקה מקיפה במכון רישוי.   6.1 בנסיבות אלו, אין חובה על הנתבעת להחזיר לתובע את עלות הבדיקה במכון הרישוי (350 ₪).   7. לעניין עגמת הנפש - לא נחה דעתי, כי לתובע נגרמת עגמת נפש בעקבות מעשיה/מחדליה של הנתבעת ואם נגרמה לו כזו, בנסיבות מקרה זה, אין לו אלא להלין על עצמו.   8. לאור כל האמור, נדחית התובענה.   9. בנסיבות העניין ובין השאר, בהתנהגותה של הנתבעת בכל מהלך המו"מ לקראת חתימת החוזה, לא עשיתי צו להוצאות.   10. זכות ערעור - בתוך 45 יום.   הטעיהקניית רכב