1. התובע, יליד 23.6.65 נפגע בתאונת דרכים ביום 26.3.96. אין מחלוקת לגבי חבותם של הנתבעים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. המחלוקת היחידה הינה לגבי גובה הנזק. 2. הפגיעה א. התובע איבד הכרתו ובעקבות דימום תוך בטני, נותח ונכרת הטחול. לתובע נגרמו גם שברים בעצם הבריח ובזיזים הרוחביים של חוליות עמוד השדרה המותני. ב. התובע אושפז במחלקה לטיפול נמרץ ובמחלקה הכירורגית. המהלך הפוסט-ניתוחי התאפיין בעליית חום המלווה בעליה במספר הכדוריות הלבנות שהצריך טיפול אנטיביוטי משולב. ג. התובע אושפז עד יום 14.4.96 ושוחרר עם המלצות להמשך טיפול אנטיביוטי ומעקב רפואי. ד. התובע המשיך לסבול מעליית חום בלתי פתורה עד סוף 1996. ה. התובע היה באי כושר מלא עד יום 13.6.96. שני המומחים שמונו ע"י בית המשפט כמפורט להלן, אישרו תקופת אי כושר של שלושה חודשים ופרופ' גנאל הוסיף נכות זמנית בשיעור 30% למשך חודשיים נוספים. ו. פרופ' עזרא, אשר נתמנה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הרפואה הפנימית, העריך נכותו הצמיתה של התובע ב-10% לאחר כריתת טחול ו-1% בגין מצב לאחר ניתוח בטן ללא בקע וללא התכופפות קיר הבטן. ז. בתשובות לשאלות הבהרה הסביר פרופ' עזרא כי: "כריתת טחול לא גוררת לכשעצמה נכות תיפקודית המונעת אדם מלהמשיך לתפקד בחיי השגרה היומיומיים. יחד עם זאת, קיימת סכנה מוחשית של זיהול חיידקי מסכן חיים בחולים לאחר כריתת טחול. סכנה זו לא נמנעת במלואה גם לאחר קבלת החיסון המומלץ בפנאומווקס (אותו קיבל מר שלו)". ואכן ביום 27.12.00 אושפז התובע במשך ארבעה ימים כתוצאה מ: "התקררות מלווה בחום - דבר שגרתי לחלוטין אצל רוב בני האדם. אלא שבמקום לשכב ולנוח מספר ימים בבית - חוייבתי ע"י רופאי להתאשפז להשגחה בבית החולים - לטענתם עקב הסיכונים לסיבוכים הנובעים מכך שאין לי טחול" (סעיף 2 לת/2 ועמ' 16 לפר' ש' 18-11). ב"כ הנתבעים מלין על כי אין אישור רפואי התומך בגירסה זו אך די בתשובות פרופ' עזרא ובסיכום המחלה לפיו אושפז התובע עקב חום, כאבי גרון, נזלת ושיעול במשך ארבעה ימים טרם קבלתו, שכידוע אינם מהסיבות השכיחות לאישפוז וציון כריתת הטחול לאורך כל סיכום המחלה כדי לקבוע כי אישפוז זה נבע כתוצאה מנכותו המפורטת לעיל. ח. פרופ' גנאל, אשר נתמנה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, קבע כי: "שברים בזיזים הרוחביים של עמוד שדרה אינם מקנים כל אחוזי נכות" אך מצא בבדיקתו, שנתמכה בצילומי רנטגן, חוסר חיבור של עצם הבריח משמאל ועל כן העריך נכותו בשיעור 10%. ט. בתשובות לשאלות הבהרה, הסביר פרופ' גנאל כי השרירים בעמוד השדרה המותני יכולים לגרום לכאבים אך: "נכות אינה נקבעת בגין כאבים אלא בגין ממצאי בדיקה קלינית כהגבלה בטווח תנועה ו/או סימני קיפוח עצביים. צילומי רנטגן מסייעים לאבחן שברים בגופי חוליות המקנים לפי התקנות אחוזי נכות. במקרה הנדון בדיקת עמוד השדרה תקינה ואין שבר בגוף חוליה ולא קבעתי לו נכות". פרופ' גנאל האמין לתלונות התובע על כאבי הגב אך בדיקתו הגופנית היתה תקינה. פרופ' גנאל הסכים כי בזמן כאב תתכן מגבלת תנועה: "כאשר הכאב מוקל ההגבלה פוחתת וכאשר הכאב חולף ההגבלה נעלמת אלא אם כן יש שינויים ברקמה הרכה או בעצמות הגורמים להגבלה קבועה בטווח התנועה". פרופ' גנאל חזר והסביר כי: "סעיף 37(9) אינו רלבנטי למקרה שלנו מאחר והוא קובע נכות בגין הפרעות לאחר שבר בזיז האחורי הנקרא PROSESSUS SPINOSUS ואין הוא קובע נכות בגין הפרעות בעקבות שבר בזיזים הרוחביים או TRANSVERSE PROCESS כפי שארע במקרה שלפנינו". י. לאחר שהמוסד לביטוח לאומי קבע נכותו של התובע גם בשיעור 10% בעקבות השברים בעמוד השדרה נבדק התובע שוב ע"י פרופ' גנאל אשר חזר על מסקנתו כי: "שברים בזיזים רוחביים של חוליות עמוד שדרה מותני אינם מקנים כל אחוזי נכות... גם כיום, כחמש שנים לאחר התאונה, הוא מתלונן על כאבים לאורך עמוד השדרה ועל הגבלות בתיפקודו. גם בבדיקתו החוזרת עתה נמצאה בדיקת עמוד שדרה מותני תקינה. אין סימני קיפוח עצביים. קיימת רגישות מזערית למישוש בגב התחתון". פרופ' גנאל העיר כי: "יתכן ובעת בדיקתו בפני הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי ב-21.8.2000 הייתה הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני לכל הכיוונים, כפי שרשם ד"ר ליברטי - אורתופד. כיום, גם לאחר בדיקה חוזרת שנערכה במקרה זה פעמיים (באותו מועד) אין הגבלה בטווח התנועה. לפיכך, אין מקום לשינוי במסקנות חוות דעתי מ-11.10.98. לא מדובר בהגבלה קבועה בטווח תנועות עמוד השדרה המותני ולפיכך לא חלה החמרה קבועה במצבו הרפואי של התובע מבחינת עמוד השדרה המותני. תלונותיו אמינות, ומהלך של כאבי גב תחתון מאופיין בתקופות של החרפה והקלה לסירוגין, אך את הנכות אני קובע רק בגין ממצא קבוע ובמקרה זה, כאמור למעלה, אין הגבלה בטווח תנועות עמוד השדרה המותני". י"א. שני המומחים לא נחקרו על חוות דעתם ועל כן נותרו אלו בלתי מעורערות. י"ב. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי כתוצאה מפגיעתו בתאונה הנדונה, נגרמה לתובע נכות בשיעור 19.8%. 3. נזקים א. כאב וסבל התובע היה מאושפז 33 ימים, מיום 26.3.96 עד 27.3.96 ונותרה לו כאמור נכות בשיעור 19.8%. על כן הינו זכאי לפיצוי בראש נזק זה בסך 43,573 ₪. ב. הפסד השתכרות 1. התובע, טכנאי קול במקצועו עובד מאז 1993 בחברת קול אור אלי בע"מ עוד לפני התאגדותה כחברה. לטענת התובע, המעוגנת באישור מעבידו (נספח ה' לת/1): "עבודתי כטכנאי קול, הינה, מעצם טיבה, עבודה הכרוכה בהרמת משאות כבדים - ציוד הקול אותו עלי להעביר ממקום למקום בכל אירוע בו אני משתתף" (סעיף 11.3 לת/1). ופגיעתו בתאונה, הפריקות החוזרות ונשנות של הכתף מגבילות אותו בהרמת משאות כבדים כמו גם העייפות הבלתי פתורה ממנה הוא סובל בעקבות כריתת הטחול. 2. לטענת התובע, מגבולותיו כמפורט לעיל גורמות לו לעבוד פחות ימים בחודש, לבלימת קידומו והעלאת שכרו ולהיזקק לעזרת עובד נוסף. התובע עשה רושם מהימן ותלונותיו מתיישבות עם מהות נכותו ותצאותיה אך לא זו בלבד שעומדות בסתירה לנ/2 לפיו כבר בשנת 1998 עבד בממוצע למעלה מ-20 יום בחודש, אלא שהתובע נמנע מהעדת מעבידו וגם אם מקובלת עלי טענתו כי עשה כן בשל מתיחות שהתגלתה ביניהם, לא היתה סיבה להימנע מהעדת העובד הנוסף המסייע לו בהרמת המשאות הכבדים או הצגת יומני עבודה קיימים (עמ' 21 לפר' ש' 5-4) ותלושי שכר וטפסי ניכויים במהלך השנים עובר לתאונה ואחריה (עמ' 21 לפר' ש' 24-15), וכידוע: "יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בביהמ"ש הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך, ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד, לאי הצגת שאלות לעד או להימנות מחקירה נגדית של מי שעדותו הוגשה בתעודה בכתב שנחתמה על ידו. התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קוימה החקירה הנגדית - היה בכך כדי לתמוך בגירסת היריב. הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה". (קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"ט-1999, עמ' 1391). 3. התובע ממשיך בעבודתו אצל אותו מעביד מזה שמונה שנים וחמש שנים וחצי לאחר התאונה ובהגינותו הרבה הודה: "לגבי סחיבת הציוד, יש צוות נוסף שכאילו אני לא יוצא לבד, זה ציוד גדול יש לי פטור, כל העובדים יודעים את זה מהבעל בית שלי, בעקבות התאונה. פטור מלהרים את הציוד הכבד, אלא רק לעשות את הדברים הטכניים המקצועיים, קורה לעיתים רחוקות, אני לא יכול להגיד שאף פעם לא, שלא יודע שפתאום ראיתי את הצוות, באתי עזרתי, אבל בעקרון לא, ואם עשיתי דבר אז אני אחר כך מרגיש את זה כהוגן בגב, בגב, לפעמים ביד. אבל בעקרון המגמה היא לא... לכן אין לי שום אפשרות להמשיך בעבודתי בלי שאצטרך מעת לעת להרים משאות כבדים" (עמ' 18 לפר' ש' 14-6, 24-23). "אמרתי לפעמים קרה (להרים משאות כבדים - מ.ש.) אני לא מכחיש את זה, לפעמים קורה אבל בעקרון ובוא נאמר ב-90% מהזמן אני לא עושה את זה" (עמ' 19 לפר' ש' 4-3). 4. לפי תלושי השכר לכל שנת 1995 היה שכרו הממוצע נטו של התובע 4,656 ₪ ובשערוך למחצית השנה 6,578 ₪. ניתוח טפסי 106 של התובע, בהתייחס לסה"כ התשלומים בניכוי מס הכנסה מעלה, כי: בשנת 1996 (בה עבד עקב התאונה רק 10 חודשים) היה ממוצע שכרו החודשי 4,551 ₪ ובשערוך למחצית השנה - 5,755 ₪. בשנת 1997 היה ממוצע שכרו החודשי 4,842 ₪ ובשערוך - 5,601 ₪. בשנת 1998 היה ממוצע שכרו החודשי 4,778 ₪ ובשערוך - 5,263 ₪. בשנת 1999 היה ממוצע שכרו החודשי 5,080 ₪ ובשערוך - 5,286 ₪. ניכרת איפוא ירידה מוכחת בשכר החל מהשנה שלאחר התאונה ובכך יש כדי לתמוך בהסבריו של התובע לאי קידומו ואי השבחת שכרו והקשר בינם לבין פגיעתו בתאונה (הכל לפי נספח ו' לת/1). 5. כאמור בע"א 286/89 קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") (לא פורסם מופיע פדאור) מפי כב' השופט אור: "אמת כשאין לביהמ"ש נתונים הולמים אחרים לקביעת כושר הפסד ההשתכרות, רשאי ביהמ"ש לחשב הפסד זה עפ"י שיעור אחוז הנכות לצמיתות של התובע עקב התאונה, כמשקף את שיעור הפסד כושר ההשתכרות. אך במה דברים אמורים? כשהנכות והמגבלות הרפואיות שבעקבותיה, אכן מגבילים את כושר ההשתכרות, ויש בהן ללמד לכאורה על גובהו של ההפסד. השאלה אם כך היא, תלויה בטיבה של הנכות, טיב התעסקותו של התובע ומידת הסתגלותו של התובע לעבודתו על אף נכותו שיקולים כיוצ"ב הקשורים בכושר השתכרותו על אף מומו... השאלה היא האם בפועל מגבילה נכותו, או עתידה להגביל, את כושר השתכרותו. ואם כן - האם ההגבלה, עפ"י הראיות או אומדנת ביהמ"ש, היא בשיעור הדומה לשיעור הנכות. ברי, שקורותיו של התובע מיום התאונה ועד מועד פסה"ד יש בהם להשליך וללמד בדבר קיומה או אפשרות קיומה של הגבלה כזו" (הדגשה שלי - מ.ש.). 6. התובע נעדר מעבודתו עד 14.6.96 ועל כן הפסיד בתקופת אי הכושר על פי ממוצע שכרו ב-1995 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, סה"כ 26,103 ₪. 7. כאמור לעיל, הוכיח התובע ירידה בשכרו במהלך כל השנים מאז התאונה ועד היום ועל כן נראה לי לנכון לפצותו בסכום גלובלי בהתחשב בשיעור נכותו משכרו הממוצע המשוערך בשנת 1995 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בסך 100,000 ₪. 8. על פי אותו בסיס, זכאי התובע לפיצוי עבור הפסדיו העתידיים עד הגיעו לגיל 65 בסך 301,005 ₪. ג. הוצאות 1. כדין טוען ב"כ הנתבעים כי נזק מיוחד יש להוכיח. אשר למידת הוודאות והדיוק המתבקשת מהנפגע בהוכחת הנזק והפיצוי, ההלכה היא כי: "תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נדרש דיוק מתימטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע - התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה... כלומר, באותה מידת ודאות המתבקשת מנסיבות העניין... על כן, באותם מקרים בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר...". (ציטוט מע"א 355/80 אניסמוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד ל"ה (2) 800, 809 בע"א 605/88 תבורי ביח"ר למשקאות קלים בע"מ ואח' נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ ואח', פ"ד מ"ה (2) 10-11). 2. לטענת התובע: "כאמור בשל המצב הקשה בו הייתי נתון, נאלצתי במהלך אישפוזי להעסיק שירותי שמירה צמודה בעלות יומית גבוהה מאד. מאחר שמדובר היה בסטודנטים ועובדים שאינם נותנים קבלות עבור שירותיהם, אינני יכול להמציא קבלות על הוצאות אלו אותן אני מעריך בסך של כ-400 ₪ למשמרת ובסה"כ בערכים של היום כ-10,000 ₪ (סעיף 22 לת/1). 3. כזכור, היה התובע בשוק המורגי, אושפז תחילה במחלקה לטיפול נמרץ, עבר ניתוח חירום בשל דימום תוך בטני במהלכו נכרת הטחול ולאחריו סבל זמן רב מחום גבוה, הוא נזקק לפיזיוטרפיה נשימתית ונגרם לו שבר בכתף שמאל. 4. לאור האמור, נראית לי דרישת התובע סבירה, מה עוד שב"כ התובעים נמנע מלחקרו בנקודה זו כלל ועל המשמעות של אי חקירה, עמדתי בסעיף 3 ב 2 לעיל. 5. הוא הדין בטענה לצורך בפניה לרופאים פרטיים לשם ייעוץ וטיפול כשהרופאים המטפלים בקופ"ח ובי"ח לא מצאו מקור החום ותופעות הלוואי - (סעיף 23 לת/1) וכתשובת פרופ' עזרא: "החום הממושך לאחר פתיחת בטן חוקרת וכריתת טחול ניתן לייחסו במישרין לפרוצדורה הניתוחית וסיבוכיה, על אף שלא הוכח בוודאות זיהום משני לניתוח". 6. התרשמתי מאישיותו של התובע והסבריו כי: "אני לא כל כך אוהב לבוא לקופות חולים. גם כשאני בן אדם לפעמים עם חום אני עדיין יוצא לעבוד, כי כשאני שוכב בבית זה עוד יותר מבחינתי לא טוב. אני נמנע אם המצב הוא לא קריטי באמת לחלוטין אז אני מעדיף שלא להיות קשר עם רופאים" (עמ' 8 לפר' ש' 23-19), כמתיישבים גם עם אי איסוף קבלות ו"בנית" תביעה. 7. לאור כל האמור לעיל, ומששוכנעתי כי ההוצאות הנ"ל, לרבות הוצאות נסיעה (סעיף 24 לת/1), נגרמו לתובע, נראה לי לנכון לחייב הנתבעים בפיצוי התובע בראש נזק זה בסך 5,000 ₪. ד. עזרת צד ג' 1. לטענתו הסבירה של התובע: "במשך תקופה ארוכה לאחר התאונה הייתי תלוי לחלוטין בעזרת אחרים, במהלך אישפוזי בבית החולים במשך כל תקופת אי הכושר, הייתי תלוי באופן מוחלט בבני משפחתי אשר סעדו אותי ועזרו לי בכל הפעולות היומיומיות במשך כל שעות היממה... בתום תקופת אי הכושר ומאחר שאני מתגורר בבית הורי הם המשיכו לסייע לי עוד זמן רב לאחר שיחרורי מבית החולים עד שיכולתי לתפקד באופן עצמי" (סעיפים 20 - 18). 2. אין לי ספק כי התובע נזקק לעזרת הוריו בהיקף החורג מיחסי משפחה מקובלים בין הורים ובן בן 31 ועזרה זו, עד תום תקופת אי הכושר וחזרתו של התובע לעבודתו מוערכת על ידי ב-2,500 ₪. 3. סביר כי התובע יאלץ גם בעתיד ובוודאי עם צאתו למגורים עצמאיים לעזרה בכל הפעולות הדורשות הרמת משאות כמו קניות והזזת רהיטים. עזרה זו מוערכת על ידי על בסיס כ-100 ₪ לחודש עד סוף תוחלת חייו של התובע ב-30,000 ₪. 4. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת הנתבעים ביחד ולחוד, לשלם לתובע כדלקמן: א. כאב וסבל 43,573 ש"ח ב. הפסד השתכרות בתקופת אי הכושר 26,103 ש"ח ג. הפסד השתכרות בעבר 100,000 ש"ח ד. הפרשי השתכרות לעתיד 301,005 ₪ ה. שמירה צמודה 10,000 ₪ ו. הוצאות 5,000 ₪ ז. עזרת צד ג' בעבר 5,000 ₪ ח. עזרת צד ג' לעתיד 30,000 ₪ 520,681 ₪ בניכוי תקבולי המל"ל 473,870 ₪ סה"כ 46,811 ₪ 5. משלא נבלעת התביעה בתקבולי המל"ל, מתייתר הצורך לדון בשאלה האם זכאי התובע ל-25% מנזקו אך שלא לצורך אוסיף כי לדעתי התובע, בנסיבות המקרה, היה זכאי גם זכאי לפיצוי בכל מקרה. אין מחלוקת כי במועד התאונה היתה הגב' לינדה אביטן בעלת הרכב בו נסע התובע (עמ' 1 לפר' ש' 14-11), ואילו מעבידתו מ-4/96 היתה חברת קול אור אלי בע"מ (נספח ו' לת/1) שאף שילמה את דמי הביטוח הלאומי. הגב' אביטן היתה אמנם בעלת מניות ולעיתים עבדה בחברה, אך אפילו לא מנהלת (עמ' 6 לפר' ש' 17) וכעדות התובע: "ש. נכון הוא שברכב הזה או ברכבים אחרים אתם משתמשים תדיר או השתמשתם תדיר עד שהרכב הזה נפגע, השתמשתם לפעילות החברה? ת. לא, זה לא. זה רכב שהיה פרטי כמו שהיום יש לה רכב אחר לגב' לינדה אביטן שהוא רכב פרטי שלה, לעיתים די רחוקות קורה שאנחנו משתמשים ברכבים. זה קורה אולי כשרכב של החברה מקולקל או שקרה מקרה שאני לא יודע, היה לחץ או במקרה רכב איכשהו הגיע" (עמ' 7 לפר' ש' 23-16). הגב' אביטן אינה אלא צד ג' מבחינת המוסד לביטוח לאומי ועל כן לכאורה זכאי המוסד לביטוח לאומי לחזור אליה ואל מבטחה בתביעת שיפוי ומכאן זכאותו של התובע כנפגע ל-25% על פי סעיפים 330 - 328 לחוק הביטוח הלאומי. ניתן היום כ"ה באלול, תשס"א (13 בספטמבר 2001) בנוכחות: מיכל שריר, שופטתסגן נשיא תאונת דרכיםשבר