1. התובעים הינם הבעלים של זכויות בדירה הנמצאת בקומה שניה בבניין הבנוי במקרקעין הידועים כגוש 30045 חלקה 120, הנמצאת ברחוב גבעון 13 בירושלים, והנתבע הינו הבעלים של זכויות בבניין המצוי באותו גוש בחלקה 109 ברחוב אילת 7 בירושלים, שהינו בניין בן קומה אחת הנמצא בצמוד לבניין בו נמצאת דירת התובעים. התובעים רכשו את זכויותיהם בדירה בחודש מאי 1999 והם מתגוררים בדירה החל מחודש יולי אותה שנה. כפי שמפורט בכתב התביעה, ועל כך אין מחלוקת, הבניין בו מצויה דירת התובעים וביתו של הנתבע צמודים זה לזה באופן שחלק מהקיר בקומה הראשונה של הבניין בו נמצאת דירת התובעים נושק לחלק מהקיר של בית הנתבע. דהיינו, המדובר במעין קיר משותף. על גגו של בית הנתבע בנוי קיר בגובה של כחצי מטר לאורכו של כל הגג, קיר המאונך לקיר דירתם של התובעים והוא מגיע עד לקיר דירתם. התובעים הגישו תביעתם בקשר עם תוספת בניה אותה ביקש הנתבע לבצע על גג ביתו, זאת בטענה שבניית התוספת תחסום את חלון דירתם של התובעים על כל המשתמע מכך. נסיונותיהם של הצדדים להגיע להבנה בדבר מיקום הקיר והחלון לא צלחו והתובעים עתרו למתן צו המורה לנתבע להימנע מלבצע כל פעולות בניה בביתו, דהיינו, על גג הבית. בין היתר טענו התובעים כי היתר הבניה אותו מחזיק הנתבע התקבל שלא כדין, שכן הנתבע לא איזכר את התובעים כבעלי מקרקעין גובלים בבקשתו להיתר, וכן הוא לא הציג תוכניות המשקפות נאמנה את פני השטח. כן נטען כי הבניה תפגע בזכויותיהם הקנייניות של התובעים. 2. הנתבע הכחיש בכתב הגנתו את טענות התובעים. נטען כי בקשתו לקבלת היתר בניה נעשתה בתום לב, נטען כי החלון שבדירת התובעים הוא החלון נשוא התביעה, נבנה בניגוד לדין וכי קיים חלון נוסף בהמשכו של אותו קיר, כך שבכל מקרה לא קיימת פגיעה בהנאת התובעים בדירתם. עוד נטען בכתב ההגנה כי החלון נשוא התביעה, נבנה ע"י הבעלים הקודם של דירת התובעים, אשר לא הכחיש כי בנה את החלון ללא היתר ועל כן הוא הסכים לכך שהוא לא יוכל להתנגד לחסימת החלון כאשר משפחת הנתבע תבקש לבצע בניה על הגג. 3. בדיון שהתקיים בבקשה לצו מניעה זמני (בש"א 8138/99), במסגרתו ביקשו התובעים צו להפסקת העבודות בגג ביתו של הנתבע, נקבע בסופו של דבר כי הנתבע רשאי להמשיך בעבודות הבניה בהתאם להיתר, אולם נקבע כי בקיר המאונך לחלון שבמחלוקת, לא יבנה קטע הקיר האמור להתחבר לחלון דירת המבקשים ואורכו של הקטע שנאסרה בנייתו עמד על 75 ס"מ. דהיינו, בניית הקיר האנכי בתוספת תבוצע עד למרחק של 75 ס"מ מחלון דירת התובעים. 4. עד תביעה מס' 1, סנדרוסי יצחק, מתגורר בדירה שממול דירת התובעים. לדבריו, כבר משנת 1981, היא השנה בה עבר לגור בדירתו, היה בדירתם של התובעים חלון ותריסים מברזל, זאת בהתאם לתמונה אותה צירף לתצהירו. לדבריו, המצב לא השתנה מאז ועד היום. התובעת, הגב' מיכל זהבי, פרטה בתצהירה בעדותה כי הינה מתגוררת בדירה החל מיום 1.7.99 והתייחסה בעדותה לקיר המאונך הבנוי על גג ביתו של הנתבע והמגיע עד לחלון דירתה (התמונות ג1 - ג5 נספחות לתצהירה). לדבריה, התנגדותה לבניית התוספת ע"י הנתבע נובעת מכך שהבניה תחסום את האפשרות לפתוח את תריס החלון. כן היא התייחסה בתצהירה לנזקים פיסיים שנגרמו בעקבות הבניה. לדבריה, תוספת הבניה יצרה מצב בו אל מול פני החלון הרלבנטי נחשף גוש בטון ענקי הגורם לחושך בדירה והגורם לחסימה חלקית של כניסת האוויר לדירה, נוצר גם צל על חלון המטבח ונמנעת השקפה אל הנוף שהיה אל מול פני החלון. כן היא התייחסה לכך שבבקשה למתן היתר בניה לא אוזכרו התובעים או אלה שמכרו להם את הדירה. עוד הוסיפה כי נסיונותיה לאתר את המוכר של דירתה, מר עקנין, לא צלחו (ראה סעיפים 17-19 לתצהירה, וכן עמודים 5-6 לפרוטוקול, לדבריה, מדובר באדם קשיש שאינו מוכן להגיע מטבריה לצורך מסירת עדותו). מחקירתה הובהר כי בסופו של דבר הוגשה התנגדות להיתר הבניה ע"י התובעים, אלא התנגדות זו נדחתה ולא הוגש על כך ערעור. 5. מנגד, הנתבע בתצהירו פרט כי הבית בו הוא מתגורר הינו בית משפחתו מזה כ-50 שנים. כאשר הוא ביקש לבצע את תוספת הבניה הוא פנה בבקשה לקבל היתר כדין והיתר כזה התקבל (נספח א לתצהירו). מתאריך הוצאת ההיתר עולה, כפי שגם העיד על כך הנתבע, כי התובעים רכשו את דירתם לאחר הגשת הבקשה להיתר ולדבריו של הנתבע, הבעלים הקודם של דירת התובעים לא התגורר בדירה ולא ניתן היה לאתרו. בכך הוא הסביר את אי איזכור הבעלים של דירת התובעים וכן הוא הוסיף כי הוא שכר את שירותי חברת טל נכסים אשר איתרה את השכנים הרלבנטיים לצורך משלוח התנגדויות. לדבריו, החלון הרלבנטי הינו בלתי חוקי, הוא בנוי בקו אפס ואינו אלא חלון זמני עד אשר תבוצע הבניה בגג ביתו. לדבריו, החלון לא היה קיים אלא נפרץ בשנת 1987 לערך. לדברי הנתבע, כאשר הוא הבחין בפתיחת החלון הוא פנה לבעלים דאז, מר עקנין, וביקש לדעת האם הוא מחזיק בידיו היתר. נטען על ידו כי הוא ומר עקנין הגיעו להבנה שבמידה שהתובע ירצה לבנות בסמוך לחלון, מר עקנין יבטל את החלון. כן הבהיר הנתבע, כפי שיובהר בהמשך, כי הבניה המתוכננת אמורה לחסום רק מחצית מהחלון שבדירת התובעים. הנתבע התייחס לכך שהתנגדות התובעים נדחתה לאחר דיון לגופו של עניין. בחקירתו הנגדית הבהיר הנתבע כי מילא את המסמך ת/2, שהוא מסמך המפרט את שמות הבעלים הקודמים, ע"פ הוראת האדריכלית. עוד הוא הסביר כי מאחר שהקיר המשותף בין החלקה עליה בנוי ביתו לבין החלקה עליה בנוי ביתם של התובעים הוא מטר וחצי בלבד, לא יוחס לדבר חשיבות, גם לא ע"י האדריכלית. 6. עד ההגנה אלישע חיים מתגורר לגרסתו בשכונת נחלאות מאז שנת 1981. הוא מכיר את הנתבע וביקר בביתו כמעט מדי יום בין השנים 1981 עד 1985. לדבריו בתצהירו, בעת ביקור שערך אצל הנתבע בשנת 1987 הסב הנתבע את תשומת לבו לכך שהשכן, מר עקנין, פתח חלון חדש בקיר המשותף, הוא החלון השנוי במחלוקת. הנתבע נסמך גם על חוות דעתו של המהנדס יגאל ברגמן. בחוות דעת זו יש התייחסות לחלון הרלבנטי ונקבע כי בנייתו בלתי חוקית. בחוות הדעת באה התייחסות לאטימת החלון ובאה התייחסות להקטנת שטח התוספת עקב המרחק מחלון דירת התובעים (לחוות הדעת צורפו התמונות המפרטות את הגומחה בבניה תוך התייחסותה לחלון הרלבנטי). 7. מהמסמך ת/3 עולה כי בעקבות בקשה לביצוע עבודות שיפוצים שביקש הנתבע לבצע בנכס הוא החתים בשנת 1991 גם את מר עקנין, הוא הבעלים הקודם של דירת התובעים (ראה ת/4, הוא מכתבו של הנתבע בקשר לעבודות השיפוצים אותם ביקש לבצע בשנת 1991). התמונה נ/1 מציגה את החלון הרלבנטי ממנה ניתן לראות כי המדובר בחלון אשר מותקן בו תריס ברזל לו שתי כנפיים, כאשר הקיר האנכי מגיע עד למחציתו של החלון. הקיר החיצוני של דירת הנתבעים מצופה פחים חלודים ומצד שמאל לאותו חלון ניתן לראות בתמונה נ/2 כי קיים חלון נוסף בדירת התובעים, שהוא חלון בעל ממדים גדולים יותר מהחלון הרלבנטי. המסמך נ/3 הינו החלטת וועדת המשנה לתכנון ובניה המופנה אל הנתבע ולפיה הוחלט שלא לבטל את היתר הבניה תוך שהתנגדות התובעים נדחתה, התנגדות שהתייחסה בעיקרה לאיטום החלון הרלבנטי המצוי בקיר המשותף. באותה החלטה נאמר: "אין לקרוע חלונות בקו בניין אפס שמשמעו קיר משותף והחלון הבלתי חוקי שנפרץ יאטם בעקבות הבניה המאושרת" (יחד עם זאת, מסמך זה התקבל כראיה לקיומו בלבד ולכך תבוא התייחסות בהמשך). 8. התובעים נסמכים בטענותיהם, בעיקר, על היותו של החלון הרלבנטי החלון היחיד באותו חדר, על כך שהבניה גורמת ותגרום למניעת כניסת אור, שמש ואוויר, על כך שהיתר הבניה ניתן שלא כדין וכן הם טוענים לנזקים שנגרמו במהלך הבניה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בכתב התביעה המתוקן. עוד מציינים התובעים כי אין לקבל את עדותו של הנתבע כעדות מהימנה ומפנים לכך שהנתבע העיד שבתחילת שנות השמונים הוא לא התגורר בדירה (ראה למשל עמ' 21 לפרו'). אולם, מנגד, עולה מהמסמך ת/4 כי הנתבע הצהיר לפני רשויות העירייה כי הוא התגורר לבדו בדירה מאז שנת 1978. משעומת הנתבע עם האמור באותו מסמך חזר בו מגרסתו אותה העלה בבית המשפט וטען כי האמור ב-ת/4 הוא האמת. עוד הפנו התובעים לכך שהנתבע נמנע מלהעיד את הארכיטקטית על כל המשתמע מכך. מנגד, טען הנתבע, בין היתר, כי התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם בהתאם להוראת סעיף 48 לפקודת הנזיקין, הוראה אליה אתייחס בהמשך. נטען כי לא הומצאה חוות דעת בעניין האור וכן הפנה הנתבע לעדותה של התובעת (ראה עמ' 5 לפרו') ממנה עולה כי קיים חלון בין החדר לבין המטבח ובמטבח קיים חלון גדול חיצוני. בעיקר שם הנתבע את הדגש על כך שהחלון הרלבנטי הינו בלתי חוקי ולכך הוא מסתמך על המסמך של החלטת הוועדה, נ/3. בסעיף 26 עמ' 7 לסיכומיו טוען הנתבע כי מאחר שהתובעים מסתמכים על החלון כבסיס לתביעתם, עליהם להוכיח את חוקיותו. באשר לאיסור קיומו של חלון בקו אפס, הפנה הנתבע לחוות דעת המומחה מטעמו, המהנדס ברגמן. עוד נטען כי בשעתו קם הסכם בין עקנין ולבין הנתבע בדבר סגירת החלון ונטען ע"י הנתבע, בסיכומיו, כי לא הוכחה רציפות במשך 15 שנים לשימוש בחלון. 9. עילתם העיקרית והמרכזית של התובעים הינה העילה של מניעת אור השמש הנסמכת על הוראת סעיף 48 לפקודת הנזיקין (ראה סעיף 6 עמ' 5 לסיכומי התובעים). נטען כי התובעת העידה כי הבניה גרמה לצל ולהחשכת הדירה ועל כן קם בסיס לאמור בסעיף 48 לפקודה האומר, בין היתר: "… מניעה ע"י חסימה… להנות מכמות סבירה של אור שמש בהתחשב עם מיקומם וטיבם של המקרקעין אם המחזיק או מי שקדם נהנה מאור זה לפחות 15 שנים". כאמור, התובעים רכשו את זכויותיהם בדירה במהלך שנת 1999 ובוודאי שאינם זוכים באופן ישיר לרצף של 15 שנים אולם, ובהתאם להוראת סעיף 48, הם באים בנעלי המוכר מר עקנין שהחזיק בנכס לפניהם, ולגביו אין מחלוקת כי הוא החזיק מעל 15 שנים בנכס. בעניין זה הפנו התובעים לעדותו של עד תביעה 1 סנדורסי אשר העיד כי הוא זוכר את קיומו של החלון משנת 1981. בהקשר זה יש לציין כי הנתבע עצמו אינו חולק כי החלון קיים מאז שנת 1987. בפסק הדין בעניין ע"א 403/73 ברוך מלכה ובצלאל נ' סימן טוב פ"ד כ"ט (1) עמ' 41, אליו הפנו גם התובעים, נאמר, בין היתר: "אבל במקרה זה (ההדגשה שלי - ר.כ.) אין כאן עניין לעדות מומחים ולהתרשמות של בית משפט… אם בדירה יש רק חלון אחד שדרכו מציצה השמש ולפניו פיסת קרקע גלויה לשמים הצמודה לדירה, ונמצאת בחזקת הדיירים, ואם עומדים לבנות מעל אותה פיסת קרקע גג שיבלוט מן הקיר שישה מטרים, כך שלא תהיה עוד גינה גלויה לשמש וקרני השמש לא יאירו עוד שום חלק של הדירה הנדונה ולא יחממו אותה, זה נראה לי שינוי קיצוני". בענייננו, כך טוענים התובעים, החלון הרלבנטי הוא החלון היחידי לחדר, והטענה היא (סעיף 12 עמ' 7 לסיכומי התובעים) כי תוספת הבניה: "הופכת את הדירה לחשוכה במידה ניכרת". טענה זו לא הוכחה והתובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם בנקודה זו. הוראת סעיף 48 לפקודת הנזיקין מדברת על הנאה מכמות סבירה של אור שמש ובנסיבות בהן מבוצעת בניה הגורמת להפרעה לחדירת אור השמש, יש להגיע למסקנה כי החסימה גרמה להפחתה מהכמות הסבירה. יתכן שישנם מקרים, כמו זה נזכר בפסק הדין בעניין סימן טוב הנ"ל, בהם אין צורך בעדות מומחים או בהתרשמות בית משפט, שכן ברור באותם מקרים מאליו כי בניה שתאורה הוכח לבית המשפט ושתוצאתה הצללה משמעותית של החלון היחיד המצוי בדירה תביא להחשכת הדירה ולהפחתה מכמות סבירה של אור שמש. אלא בענייננו, כפי שעולה הדבר גם מעניינים אחרים, לא כל בניה מביאה להפחתה מכמות סבירה של אור השמש ועל התובע להוכיח זאת ברמה הדרושה. מילותיה הסתמיות של התובעת בנקודה זו אינן יכולות להוות הרמת הנטל מה עוד שלאותן מילים לא בא פירוט, למשל שהתובעת העידה כי כיום לא ניתן לקרוא או לעשות פעולה אחרת בחדר בשעות היום בלא שימוש באור חשמל. טענה כזאת או טענה דומה אחרת לא נטענה וממילא לא הוכחה. 10. בבר"ע 62/83 ברוך בעל טכסא נ' רחל גונן ואח', פ"ד ל"ח (1) 28, נדונה בניה על חלקה סמוכה ונטען כי בניה זו תגרום, בין היתר, להפרעת אור השמש. בית המשפט העליון בדחותו את הבקשה לערער פעם נוספת בעיקר משום שהוכח באותו עניין כי התקיימה הפרעה לאור השמש מתייחס, ונסמך, על האמור בפסק הדין של הערכאה הראשונה בו נאמר: "כן הוכחו מפי שלו (העד המומחה) האלמנטים של הפחתת אור ורוח ממערב, הן בגין הבליטה של המרפסות, הן עקב הקומה השלישית...". בת"א 1412/95 בצלאל אהובה ואח' נ' התחנה המרכזית החדשה בתל אביב ואח' (דינים, מחוזי, כרך ל"ב (7) 625) אמר בית המשפט, באשר לטענה של הפרעה לאור השמש שנסמכה גם שם, כמובן, על הוראת סעיף 48 לפקודת הנזיקין: "לא הוכח באיזה אופן ובאיזה מידה מופרעת חדירת קרני השמש לתוך דירות התובעים ולא הובאו מדידות שיש בהן להוכיח את טענות התובעים בנקודה זו". בע"א 17/62 יעקב לטוביצקי נ' לפלר פ"ד י"ז (1) 87, נדונה בניה של חלקה סמוכה אל מול פני חלון יחיד במבנה הסמוך ובית המשפט אמר שם, בין היתר: "וכי יש בפנינו שמץ של הוכחה כי לאחר שיוקם הגג, כמות האור שתחדור... תהא כה זעומה עד כדי שלילת ההנאה או הפחתה ממשית בה? והרי עול ההוכחה בנדון זה הוא על המשיב! ואיזה ראיות הוא הביא להרמת נטל זה?" דברים ברורים, ושאף שלא נאמרו במפורש בנוגע לעוולה ע"פ סעיף 48 לפקודת הנזיקין, הם מדברים בעד עצמם. ועוד, העוולה של פגיעה בזכות לאור השמש היא סוג מיוחד של מיטרד ליחיד הבאה להגן על הנאה סבירה מהזכות ולא לתת הגנה מוחלטת לזכות קניינית. מבחן הסבירות איננו אם כמות האור החודרת לתוך הנכס של התובעים לאחר מעשיו של הנתבע היא פחותה מכמות האור שחדרה אליו קודם, אלא אם בשל כמות האור הנשארת נפגעת הנאתם הסבירה של התובעים מדירתם (ראה דיני הנזיקין, העוולות השונות, מטרדים, מאת ד' קרצ'מר בעמ' 105). בהכרעה בשאלה האם נפגעה ההנאה הסבירה מזכיר סעיף 48 את שאלת קיומם של שני השיקולים: מיקומם וטיבם של המקרקעין. באשר למיקומם של המקרקעין נראה (לדעת קרצ'מר שם, בעמ' 104) כי השאלה העיקרית תתייחס לתוכניות הבניה החלות במקום ובאפשרות הבניה על חלקות הקרקע לפי תוכניות אלה. בענייננו, המדובר באזור בו הבניה היא צפופה וקרובה ומידת האור שאפשר לצפות לה "פחותה מהמידה" (וראה האסמכתא בהמ' 246/50 נוי נ' כהן פ"מ (ב) 29). גם לעניין שיטת הערכת סבירות האור מפנה קרצ'מר לשיטות שפותחו בגין כך: השיטה האחת היא שיטת ה-45 מעלות: אם זוית האור החודר מעל לבנין לתוך נכסו של התובע היא בת 45 מעלות או יותר, ישנה חזקה שכמות האור הנשארת איננה סבירה (ר' המ' 296/50 רוזנברג נ' רדז'בילובסקי פ"מ (ד) 60. השיטה השניה אליה מפנה קרצ'מר היא מדידת כמות האור הנופל על האדן החיצוני של החלון שאז יש צורך בחוות דעת מומחה, כדי לדעת האם המדובר בכמות סבירה. 11. בנוסף, יש לזכור, כי בענייננו אין המדובר בבניה החוסמת את מלוא החלון אלא בבניה המגיעה רק עד כדי מחציתו של החלון. מעיון בתמונות שהוגשו לתיק בית המשפט ניתן ללמוד כי המדובר בחלון שאיננו קטן כלל ועיקר ומחצית ממנו עדיין מהווה פתח גדול דיו לחדירת אור לדירה (ראה למשל נ/1). ולא רק זאת, כזכור, בין החדר לבין המטבח הצמוד אליו קיים חלון פנימי ולמטבח עצמו חלון חיצוני גדל ממדים. למעשה, המדובר בחלון חיצוני ענק במטבח. לפיכך, לא ברור כלל ועיקר כי הבניה גרמה להפחתה מכמות סבירה של אור השמש בדירה. יצויין גם כי המדובר בדירה הנמצאת למעשה על הגג, כאשר אין הפרעה של קירות או בניינים צמודים אחרים פרט לתוספת הבניה ויתרת שטח הגג נותר חשוף ופונה לשמש. איני שולל את האפשרות כי הבניה גרמה להקטנה של כמות קרני השמש הנכנסות לדירה והמאירות אותה אלא בהחלט אפשרי הדבר כי כמות זו הינה מועטה, ומכל מקום לא באה תשתית ראייתית לכך שהמדובר בפגיעה המביאה להפחתה מכמות סבירה של אור השמש. כאמור, עניין סימן טוב אליו הפנו התובעים נבדל מענייננו, שכן שם דובר על חלון אחד לדירה שבסמוך אליו בוצעה בניית גג הבולט מן הקיר למרחק של שישה מטרים, שאז לפי הנסיבות, כפי שאמר בית המשפט, קרני השמש לא יאירו עוד שום חלק של הדירה. באותן נסיבות עובדה זו היתה ברורה ועל כן יכול היה להגיע בית המשפט למסקנה אליה הגיע ולא להסתמך על ראיות נוספות או על חוות דעת מומחה. בענייננו, כאמור, תצהיר התובעת בנקודה זו היה סתמי ולקוני וכל אשר נאמר בו הוא כי חלון החדר נחשף לגוש בטון ענק המטיל חושך בדירה והגורם לחסימה חלקית של כניסת האוויר לדירה וגורם לחסימה חלקית של הנוף. כאמור, זהו תיאור כוללני מדי שאינו מתיישב לגמרי עם העובדות, והתרשמותי שמדובר בתיאור מגמתי ומופרז, שכן הוברר כאמור כי מרבית הגג נותר חשוף וברור מהתמונות ומהתשריטים שהוגשו לתיק בית המשפט, כי כאשר השמש נעה במסלולה ועומדת אל מול פני החלון הרלבנטי וחלון המטבח, אין כל צל ומחסום: התובעת עצמה בתצהירה אומרת שהחלונות נמצאים בקיר הדרומי של הדירה, מכאן שהבניה נמצאת בכיוון מזרח או דרום מזרח, ועל כן במשך שעות היום העיקריות קרני השמש חודרות ישירות אל החלון הרלבנטי ולחלון המטבח. גם שלילת הנוף, ככל שהיה נוף מהחלון, אינה נשללת, אלא רק הקטע השמאלי מהחלון. בנסיבות אלה נראה כי ניתן להגיע לתוצאה של דחיית התובענה לאור האמור לעיל. יחד עם זאת, אתייחס למספר נקודות נוספות אליהן הפנו הצדדים. 12. שאלת מועד פתיחת החלון: בהקשר זה מצויות לפני עדויותיהם המתנגשות של העדים אלישע, שהעיד מטעם הנתבע בדבר הפניית תשומת לבו לכך שהחלון נפתח בשנת 1987 ומנגד באה עדותו של סנדורסי אשר העיד כי משנת 1981 החלון קיים. בעניין זה אני מעדיף את עדותו של עד התביעה, סנדורסי, שעדותו נראית לי עדיפה ומהימנה על פני זו של העד אלישע, מה עוד שעדותו של העד אלישע איננה חד משמעית באשר לעובדת פתיחת החלון אך בשנת 1987 (הוא מעיד על הפניית "תשומת לבו" ולא על ראיה של ממש את ביצוע העבודות). דהיינו, ניתן להגיע למסקנה כי החלון היה קיים עוד לפני 1987. לכך מתקשרת העובדה כי ההסדר אליו הגיע הנתבע עם מר עקנין בשנת 1987 נראה תמוה ולחובתו של הנתבע עומדת העובדה שהוא לא ביקש להעיד את מר עקנין ואף לא ניסה לעשות כן. אמנם הוברר כי מר עקנין הינו אדם קשיש אולם לא הוברר כי אינו מסוגל להגיע לעדות מטבריה לירושלים. 13. חוקיות היתר הבניה: לטענת התובעים, מאחר ששמם לא הוזכר בבקשה קמה בכך הטעיה, ובעובדה זו יש כדי להביא לבטלותו של היתר הבניה. הבקשה להיתר הוגשה בחודש דצמבר 1998 (ראה נ/3 ו-ת/3) התובעים רכשו זכויותיהם כאמור במאי 1999 (ראה הסכם המכר שצורף כנספח ב' לתצהיר התובעים). היתר הבניה התקבל בחודש מאי 1999 (עותק צורף לתצהיר התובעת). כאמור, גרסת התובעים היא כי לא הם ולא מר עקנין נזכרו במסמך ת/2, ועל כך אין מחלוקת. כהערת אגב אומר כי אמנם התובעים רכשו את זכויותיהם לאחר שנחתם המסמך ת/2 אלא שהם שבאים בעניין זה בנעליו של מר עקנין. הנתבע ניסה להצדיק זאת בהוראתה של הארכיטקטית, שכאמור לא באה להעיד (ועובדה זו פועלת לחובתו), ובכך שהמדובר בחפיפה בין שני הנכסים במטר וחצי בלבד, אלא שהוברר כי הנתבע ידע כי עליו לכלול את שם בעלי הדירה בה מתגוררים התובעים, זאת כפי שעולה מהמסמך ת/3 הוא בקשה לביצוע עבודות הטעונות היתר בניה משנת 1990, שם כלל הנתבע את שמו של מר עקנין והחתים אותו. השאלה האם בנסיבות אלה יש לראות בהיתר הבניה כבטל. אמנם, עקרונית, עלולה התעלמות מקיומו של נפגע אפשרי אשר לו זכות להתנגד להיתר הבניה, להביא לידי בטלותו של היתר בניה, וראה לעניין זה בג"צ 362/82 חברת כ.א.ן. נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ואח' פ"ד ל"ז (1) עמ' 57, אלא שבטלות יכולה להיות גם בטלות יחסית (וראה חילוקי הדעות בעניין זה בעמ' 64-65 לפסק הדין הנ"ל), ובענייננו, לא באה תשתית ראויה וממשית לכך כי יש להכריז על ההיתר כבטל: הוברר כי אף שההיתר ניתן בחודש מאי 1999 הרי התנגדותם של התובעים שנשמעה לאחר מכן נדונה והיא נדחתה. עניין זה עולה מהמסמך נ/3 שגם אם אתעלם מתוכנו, במסגרת המגבלה בקשר עם קבילותו של מסמך זה, התובעים רשאים היו לערער על אותה החלטה זאת כפי שנאמר בהוראת סעיף 152 (א) לחוק התכנון והבניה וגם במסמך נ/3. דהיינו, לא הוברר כי התובעים מיצו את ההליכים העומדים לרשותם וכן לא הוברר כי העובדה שהם לא התנגדו במועד היתה עלולה לשנות את התוצאה. עוד יש להביא בהקשר זה בחשבון את העובדה שבכל מקרה התובעים היו צפויים להתנגד באיחור שכן כאמור הם נכנסו לתמונה רק בסמוך לקבלת ההיתר כאשר הבקשה להיתר הוגשה עוד בחודש דצמבר 1998. 14. שאלת חוקיותו של החלון הרלבנטי: כאמור, המסמך נ/3 התקבל רק כראיה לעצם קיומו ולא לעניין אמיתות תוכנו. על כן, ההסתמכות עליה נסמך הנתבע בסיכומיו על מסמך זה ועל תוכנו, אינם יכולים לעמוד לו. לעניין זה הפנה הנתבע גם לעדותו של המהנדס ברגמן, אלא שהמהנדס ברגמן איננו מודד, הוא לא ביצע מדידות והוא נסמך בחוות דעתו, בסעיף 3.1, על המסמך נ/3, ומשכך הוא מגיע למסקנה כי החלון נמצא על קיר חיצוני בקו אפס וכי החלון נפרץ בקיר המשותף והוא בלתי חוקי. כן הפנה המהנדס ברגמן לתקנה 2.23 לתקנות התכנון והבניה לפיה אין לבנות חלון בקיר הניצב על הגבול. כאמור, לצורך ההוכחה כי הקיר והחלון נמצאים בקו אפס, יש צורך בחוות דעתו של מודד, כפי שטענו התובעים בסיכומיהם, ולעניין זה אין די בחוות דעתו של המהנדס ברגמן שאישר כי הוא לא ביצע מדידות. מכאן, שהנתבע לא עמד בנטל להוכחת שאלת חוקיותו או אי חוקיותו של החלון (ונטל זה מוטל על הנתבע, בניגוד לטענתו). 15. נזקים כספיים: התובעים טענו לנזק בסך 120,000 ש"ח: 3,000 ש"ח בגין נזקי רטיבות וקילופי צבע, 7,000 ש"ח בגין עוגמת נפש, 50,000 ש"ח בגין הפחתת הנאה ונוחיות בדירתם, ו-60,000 ש"ח בגין ירידת ערך הדירה עקב בניית התוספת. התובעת בתצהירה טענה באופן כללי כי הבניה גרמה לירידת הערך, תוך שלא נטען הבסיס והנימוק לכך ותוך שלא נטען הסכום בגין ירידת הערך. לא באה גם ראיה ממשית לעניין הפיצוי בגין אי הנוחות, וצורף לתצהירה של התובעת נספח ו', הוא מכתבו של המהנדס יהושע ידלין המאשר כי ביקר בבניין על מנת ליתן חוות דעת בקשר לסדקים והרטיבות. מסקנתו היא כי המדובר בסדקים שנגרמו כתוצאה מעבודות הבניה והטיפול בסדקים הוא שגרתי: מילוי סדקים וצביעתם, וצביעת הקיר מחדש. לא ננקב כל סכום באותו מכתב, זאת מבלי קשר לשאלה כיצד יש להתייחס למסמך זה (הנתבע לא הביע הסתייגות ממכתב זה שצורף לתצהיר התובעת אך אין באותו מסמך כל סכומים והערכות כספיות שהן). גם התובעת בחקירתה הנגדית נשאלה על קבלות באשר לתיקונים והיא השיבה כי אין בידה קבלות ולא מסרה עדות על הוצאות ממשיות. מכאן, שדינה של התביעה הכספית להידחות גם היא. 16. התוצאה, כאמור, שהתביעה נדחית. צו המניעה הזמני מיום 2.11.99 בבש"א 8138/99 - מבוטל. התובעים ישאו בהוצאות הנתבע וכן בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 25,000 ש"ח בצירוף מע"מ. הפרעה לאור השמשחלוןירידת ערך