פנסיית נכות ממבטחים למורה

המערערת, מורה בבית ספר תיכון, היתה מבוטחת במשיבה מתחילת עבודתה בשנת 1979. היא פרשה מהעבודה בשנת 2000 בגין נכות. האם היא זכאית לפנסיית נכות ממבטחים?   העובדות כפי שהן עולות מפסק דינו של בית הדין האזורי מתחילת עבודתה, היינו, משנת 1979, היתה המערערת מבוטחת במשיבה (להלן - מבטחים). בשנים 1998-1997 שהתה המערערת בשנת חופשה ללא תשלום (להלן - חל"ת). בשנת 1999 חזרה המערערת ללמד בבית הספר לאחר שנת החל"ת. התברר לה שמעבידתה לא העבירה הפרשות למבטחים בתקופת החל"ת. שנה קודם לכן שהתה המערערת תקופה של שנה בהשתלמות, וקרן ההשתלמות המשיכה להפריש עבור המערערת את הדרוש למבטחים. ביום 31.1.2000 חתמה המערערת על הסכם עם מבטחים בדבר רציפות זכויות. המערערת שילמה את כל הסכומים שבפיגור בגין תקופת החל"ת. ביום 15.3.2000 הגישה המערערת בקשה לתשלום פנסיית נכות. או אז הודיעה לה מבטחים כי עקב ההפסקה בתשלום דמי החבר למבטחים בתקופת החל"ת אין היא זכאית לפנסיית נכות, וזאת למרות שהיא רכשה זכויות לצורך רציפות. ועדת הערר לענייני קרנות פנסיה שליד הסתדרות העובדים החדשה דנה בעניינה של המערערת והחליטה לדחות את ערעורה של המערערת על סמך "סעיף 19 לתקנות וסעיף ב/16 המחייב תקופת אכשרה של 36 חודשים במקרה מחלה קודמת".   קביעתו של בית הדין האזורי בתיק עב 002107/01 השופטת חנה בן יוסף ונציגת הציבור ברכה זיגלמן פסקו, כי המערערת אכן לא זכאית לפנסיית נכות. בית הדין קבע כי המחלוקת בין הצדדים מצטמצמת לטענת המערערת לפיה היה על מבטחים להודיע למערערת או למעבידתה על כך שעקב אי העברת דמי החבר באופן רצוף תפגענה זכויותיה של המערערת. בית הדין האזורי היושב בערעור על ועדת העררים לעניין דמי קרנות פנסיה באגף לביטחון סוציאלי של ההסתדרות, קבע כי לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הועדה. נימוקו של בית הדין היה כי הועדה התייחסה לנימוקי הצדדים. בית הדין האזורי הוסיף כי אין למצוא הוראה בתקנות קרן מבטחים או בתקנות רציפות הזכויות המחייבת את הקרן לשלוח הודעה על הנזקים שיגרמו לחבר עקב הפסקת התשלומים. לדברי בית הדין מכל מקום בעת שהמערערת יצאה לחל"ת היה עליה לדאוג להסדרת תשלומי הגמולים לאותן שנים, מאחר וברור שבתקופת חל"ת אין המעביד משלם משכורות ואינו חייב ממילא בהעברת דמי חבר לקרן פנסיה.   החלטתה של ועדת הערעורים לענייני קרנות פנסייה כאמור דחתה ועדת הערעורים לענייני קרנות פנסיה באגף לביטחון סוציאלי, הסתדרות העובדים הכללית החדשה, את ערעור המערערת. במכתבים שהוחלפו בין הצדדים נימקה הועדה את החלטתה וציינה כי, אף שלדעתה מבטחים הסתמכה על סעיף לא מתאים בתקנות קרן מבטחים קיים סעיף חלופי לפיו ניתן לדחות את תביעת המערערת. הקרן, מבטחים, הסתמכה על סעיף הדן בניתוק יחסי עובד-מעביד, שעה שהועדה מצאה שסעיפים 19 ו-16 לתקנות רציפות זכויות דורשים תקופת אכשרה של 36 חודשים במקרה של מחלה קודמת. לאור זאת דחתה הועדה את ערעורה של המערערת. היינו, הערעור נדחה על ידי ועדת הערעורים שלא מטעמיה של מבטחים. לא מצאתי מקום לדון הן בנימוקי מבטחים לדחייה והן בנימוקי ועדת הערעורים, באשר מבטחים לא נהגה כדין כאשר לא הודיעה למערערת במפורש על כך שהופסקו ההפרשות בגינה ושעל כן זכויותיה עלולות להיפגע. אבהיר.   חובת גילוי נאות החלה על מבטחים אני אתמקד בבחינת קביעתו של בית הדין האזורי, שהביא לתוצאה אליה הגיע, לפיה אין למצוא הוראה בתקנות קרן מבטחים או בתקנות רציפות הזכויות המחייבת את הקרן לשלוח הודעה על הנזקים שיגרמו לחבר עקב הפסקת התשלומים. לשיטתי אין צורך לבחון את תקנות הפנסיה ואת תקנות רציפות הזכויות של מבטחים. בעיני מוטלת על מבטחים חובה מוגברת של גילוי נאות. לא קיימה מבטחים חובה זו, עליה לשאת בתוצאות אי קיומה. אף הועדה לערעורים סברה כך ובדחותה את ערעור המערערת הוסיפה: "בנוסף פונה הועדה למבטחים במקרים נוספים של הפסקת חברות להודיע לחבר בכתב ובדואר רשום על הנזק שייגרם לו עקב הפסקת תשלומים לקרן דבר שלא נעשה במקרה זה".   המקור המשפטי לחובת הגילוי חובת הגילוי נובעת מסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), ה'תשל"ג-1973. סעיף זה מגדיר מהי גדר חובת הגילוי של צד לחוזה. הוא מגדיר הטעייה: 15 הטעיה מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לעניין זה "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן.   חובת הגילוי שבסעיף 15 כפופה לעקרון תום הלב מהן העובדות ש"לפי נוהג או לפי הנסיבות" על צד לגלותן לצד השני. אלו נוהג ונסיבות המחייבים גילוי מכוח חובת תום הלב. האם חובת הגילוי זהה בכל חוזה וחוזה? אף מתוך לשון הסעיף ברי כי החובה אינה זהה בכל מקרה והיא תלויה בדין, בנוהג ובנסיבות המיוחדות לכל סוג של יחסים. היא תלויה במהות הקשר, במהות וזהות הצדדים לחוזה ובנסיבות. העובדות "אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן" כפופות לסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים הקובעים חובת תום לב בעת משא ומתן ובעת קיום החוזה. אף חובת תום הלב שונה ממקרה למקרה. כל מקרה ונסיבותיו. כל מערכת יחסים ונסיבותיה. בכל סוג של מערכת יחסים תום הלב שונה. בהתאם בכל מקרה חובת הגילוי שונה. הא בהא תליה. עקרון תום הלב הוא עיקרון חיצוני לחוזה, ששיטת המשפט מחילה על החוזה כאשר היא סבורה לגבי חוזה מסוים שאין זה הוגן וסביר לכרות אותו או לקיימו כפי שהוא, כפי שהוסכם בין הצדדים. זהו עיקרון המכניס לתוך החוזה כמו גם לכל היחסים המשפטיים האחרים אלמנט נוסף על זה שהצדדים התנו ביניהם, אלמנט ששיטת המשפט סבורה שהוגן להחילה וצודק להחילה. זהו כלי אובייקטיבי לבחינת מחויבותו של כל אחד מהצדדים לחוזה כלפי הצד השני. כלי זה אינו קבוע ואחיד לכל סוגי החוזים. הוא משתנה מעניין לעניין. לעולם לא מדובר עוד בצדדים שהם "זאבים" זה לזה, יחסים בם כל צד דואג אך לאינטרסים של עצמו ולא חייב כלל לשקול את אלו של הצד השני, כפי שהיה בעידן ה -laissez fair. כיום, מדובר בעידן שונה בו הצדדים מתחשבים לא רק באינטרסים של עצמם אלא גם באלו של זולתם. תום הלב ובעקבותיו חובת הגילוי בהסכמים מסחריים רגילים מצטמצמת בדרך כלל לכך שכל צד חייב, מעבר לדאגה לאינטרסים של עצמו, שלא לפגוע באלו של זולתו. אין הוא חייב לדאוג לאלו של זולתו. בחינת אדם לאדם אדם. ישנם חוזים בם דרישת תום הלב מוגברת, על צד לחוזה להיות בבחינת "מלאך" לזולתו, לדאוג גם לאינטרסים של זולתו. תום הלב המוגבר דורש גילוי מוגבר של פרטים רלוונטיים הידועים לצד אחד. במסגרת עובדות אלו לא מדובר רק בעובדות העולות מתוך החוזה. כאלו הם חוזי היחס דוגמת יחסי העבודה. כאלו הם החוזים בם לצד אחד יש מידע רלוונטי שאי ידיעתו עלולה לפגוע בצד השני. כאלו הם חוזים בין חברות שתפקידן הוא לספק שרות פיננסי לאדם, דוגמת בנקים, חברות ביטוח, קרנות פנסיה. יחסים ממין זה דורשים אמון מיוחד מכל אחד מהצדדים. אלו יחסי אמון מיוחדים, יחסים שהאנגלים כינו יחסים uberrimae fidei. הנימוק הוא שלאחד הצדדים יש מידע שעלול להשפיע על מצבו של הצד השני. יחסים אלו התפתחו באנגליה באשר ליחסים בין מבטח למבוטח. הדבר החל כאשר חברות הביטוח, המבטחות, היו קטנות. למבוטח היה ידע רב על מצבו ואי גילוי מלא של מצבו למבטח עלול היה לפגוע במבטח מבלי שיוכל להכין את עצמו לכך . המבטח בבטחו את המבוטח מקבל על עצמו סיכון שיצטרך לשלם למבוטח כסף בעת קרות אירוע ביטוחי. לימים צורפה חובה זו של חובת גילוי מוגברת גם למבטח ואף הוגברה באשר למבטח. המבטח הוא בעל העצמה, הוא בעל הידע באשר לתנאים העלולים לפגוע במבוטח. המבטח אחראי לכך שהמבוטח ידע באילו נסיבות הוא עלול להיפגע ולהפסיד את תשלומי הביטוח בקרות אירוע ביטוחי. חובת הגילוי המוגבר ביחסי מבטח-מבוטח חלה על שני הצדדים, ובעיקר על המבטח. המבטח יודע את הכללים. הוא יוצר אותם. המבוטח עלול להפסיק את תשלומי הביטוח בקרות אירוע ביטוחי בגין פטורים שונים. חובת הגילוי המוגבר כוללת חובת גילוי יזום (ראה ירון אליאס בספרו "דיני ביטוח", הוצאת בורסי, תל אביב, 2002, כרך א עמוד 111 ואילך). ניתן להקיש על אחריותו המוגברת של מבטח לגילוי מוגבר מחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, ה'תשמ"א-1981. פרק ה' הדן ב"שמירה על עניני מבוטחים" קובע בסעיף 55:   איסור תיאור מטעה 55(א) מבטח או סוכן ביטוח לא יתאר תיאור מטעה עסקת ביטוח המוצגת לפני לקוח פלוני ולא יכלול תיאור מטעה בפרסום לציבור. (ב)   לעניין זה, "תיאור מטעה" - תיאור הניתן בעל פה, בכתב או דפוס, שיש בו כדי להטעות בעניין מהותי בעסקה; בלי לגרוע מכלליות האמור יראו עניינים אלה כמהותיים בעסקה: ................ (2) מהותה של עסקת הביטוח, היקף הכיסוי הביטוחי, הסייגים לו והתנאים המוקדמים לקיומו; (3) משך תקופת הביטוח והאפשרויות שבידי המבוטח או המבטח להפסיקה; (ג)    תהא זו הגנה טובה לסוכן ביטוח שבתארו תיאור מטעה התבסס על תיאור בכתב שסיפק מבטח ושהוא לא ידע ולא יכול היה לדעת שהתיאור מטעה.   החוק מלמד בדרך של היקש על הכוונה כי היחסים יהיו תלויים בחובת גילוי מוגברת. חובה זו אינה נובעת מחוק ספציפי. היא נובעת מחובת תום הלב ביחסים מיוחדים אלו. הנשיא מאיר שמגר עמד על יחסים מיוחדים אלו בין מבטח למבוטח (ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ וכרמי עוזי נגד ישר מנשה וערעור שכנגד, פ"ד מט(2), 749, 765-766, להלן - עניין ישר), וכך ציין הנשיא שמגר: "אין לראות ביחסים שנוצרים בין החברה המבטחת ללקוח יחסים חוזיים רגילים הנוצרים על פי דיני המכר. קיים הבדל בסיסי בין שני המצבים: באחרון אנו מייחסים לרצון הצדדים גבולות רחבים ביותר, ובהתחקות אחר אומד דעתם בזמן מפגש הרצונות, אנו רואים אותם כשווים. ...... לא כך הדבר שעה שמדובר בחוזה שנכרת בין חברת הביטוח ללקוח. בהסבריו של פרופ' א' ידין למגמותיו של חוק חוזה הביטוח, הוא יוצא מנקודת מוצא הרואה את יחסי מבטח-מבוטח כיחסים שבין צד חזק לצד חלש:   'כאן עומד מצד אחד מבטח שהוא חברה מסחרית גדולה, בעלת יציבות פיננסית, הנזקקת לייעוץ משפטי מקצועי והמסוגלת לעמוד בהתדיינות ממושכת עם לקוחותיה והיא נהנית משיתוף פעולה הדוק עם חברות ביטוח אחרות, ומן הצד השני עומד מבוטח בודד שברוב המקרים אינו נהנה אף מאחד היתרונות האלו' (א' ידין, למגמותיו של חוק חוזה הביטוח, 18).   יחסי הכוחות הבלתי שווים מצטרפים למאפיינים נוספים של חוזה הביטוח: זהו הסכם הנושא פני עתיד והצופה את האירוע הביטוחי; גיבוש זכותו של המבוטח מותנית בקרות אותו אירוע; המבוטח נתפס כבעל המידע הרב ביותר באשר לרקע העובדתי ולנסיבות מושא הביטוח. מצד שני, המבטח הוא בעל כוח רב כלפי המבוטח, כי עם קרות האירוע הביטוחי נתון המבוטח לעיתים קרובות לחסדי המבטח, אשר לו שילם פרמיות טבין ותקילין. המבטח יכול עתה לגרום להתמוטטותו הכלכלית של המבוטח אם לא יקיים או ישהה התחייבותו ולא ישפהו כדי לסייע בהחזרת המצב, במידת האפשר, לקדמותו. אף מטעם נוסף זה נהוג לראות בחוזה הביטוח חוזה המחייב ,uberrimae fidei הווה אומר, לא רק שנדרש מן הצדדים שיפעלו בגילוי לב יותר מסוגי חוזים אחרים, אלא גם מקפידים איתם בכל הנוגע לדיוק ולדווקנות בניסוח הדברים וכמובן גם בכיבודם. כפי שנובע מן האמור לעיל, עקרון גילוי הלב איננו חד-צדדי. אמנם ברגיל המבוטח הוא שמתבקש למלא את הצעת הביטוח ולענות על השאלות הכלולות בה, אך תחולתה של החובה היא על שני הצדדים לחוזה כי הוא מטיל עליהם חבויות הדדיות (ראו ד.מ. ששון דיני ביטוח (תשמ"ט) בעמוד 44). כשם שהמבוטח לא יכול להבנות, במימוש זכותו הלכאורית, על מצג שווא של עובדות או הסתרת מידע מטריאלי לחוזה, כך לא יכול המבטח להנפיק פוליסה שלא בהתאם להצעה או להוסיף סייגים שמשליכים על היקף חבותו ללא ידיעת והסכמת המבוטח. כתב על כך פרופ' ,Ivamy שם, בעמוד 121:   ‘Similary, it is the duty of the insurers and their agents to disclose all material facts within their knowledge, since the obligation of good faith applies to them equally with the assured".   המשפט האנגלי, הרואה בחובת הגילוי נגזרת של עקרון ה-good faith נקט בעבר הרחוק יותר גישה שונה בכל הנוגע לעסקי הביטוח. חברות הביטוח נהנו מאווירה שיפוטית וחקיקתית ששאפה להאדיר את כוחן, לעיתים קרובות אף על חשבון זכויותיו של המבוטח. רק בתחילתה של מאה זו השתרשה ההשקפה שיש להטיל את חובת הגילוי על שני הצדדים לחוזה הביטוח, ולהקפיד על ריסון כוחה של חברת הביטוח בהתקשרות החוזית (פרופ' א' ידין, שם, בעמוד 20).   בשיטתנו, אומץ ופותח עקרון גילוי הלב ההדדי, עוד לפני עיגון דוקטרינת תום הלב בחקיקה האזרחית. חובת הגילוי שנקבעה בע"א 846/70 עטיה נ' "אררט" חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 780, שהיה פסק הדין המנחה בסוגיה זו חייב חשיפה והבהרה בפועל מצד החברה המבטחת באותם מקרים בהם חורגת הפוליסה מההצעה המקורית:   'אך אפילו בהנחה שהפוליסה עצמה מבהירה שהצורך בגיל ובוותק נהיגה חל גם על המבוטח כנהג ולא רק על נהג אחר, סבורני שהיה זה מחובת חברת הביטוח להסביר את הדבר למבוטחים ולהזהיר אותם שאינם מקבלים את הביטוח המבוקש" (שם, 781; הדגשה שלי - מ.ש.).   הנה כי כן התבססה בעולם המשפט הגישה שביחסי מבטח-מבוטח יש לשני הצדדים חובת גילוי מוגברת. חובת גילוי זו חלה על המבוטח שחייב לגלות למבטח כל פרט רלוונטי לסיכון ביטוחי. חובה זו חלה במשנה תוקף על המבטח. כפי שציין הנשיא מאיר שמגר בעניין ישר "המבוטח נתפס כבעל המידע הרב ביותר באשר לרקע העובדתי ולנסיבות מושא הביטוח". משום כך לא די בכך שתניות פטור תהיינה קיימות בפוליסת ביטוח. מכוח עקרון תום הלב חייב המבטח לגלות למבוטח כל תנייה העלולה לפגוע במבוטח הן בעת המשא ומתן והן בזמן הקיום היחסים בין המבוטח למבטח. ירון אליאס (שם עמוד 329 ואילך) עומד על כך: "עקרון תום הלב מהווה מכשיר משפטי מרכזי בהתמודדות של הדין עם תניות פטור בחוזה הביטוח. שני ענפיו המרכזיים של העיקרון, דרישת תום הלב במשא ומתן ... וחובת תום הלב בקיום החוזה... עשויים, כל אחד בנפרד, לכבול את ידיו של מבטח ומבקשת להשתחרר מאחריותו על פי הפוליסה. ..... המבטח לא יוכל להסתמך על תניית פטור שהובלעה בין מגוון תנאיה של הפוליסה" (שם בעמוד 329; ראה ת"א (חי) 765/80 קאדם נ. האחים בולוס, פ"מ תשמ"ה(ג), 429,436).   חובת גילוי דומה לזו של מבטח-מבוטח קיימת לגבי היחסים של בנק-לקוח. כמו ביחסים מושא הערעור שבפנינו, הנוגע ליחסים בין מבוטח לקרן פנסיה, קיימים יחסי שליחות ויחסי אמון מיוחדים. אנו רואים בחובת הבנק כלפי הלקוח חובת תום לב מוגברת באופן שחלה על הבנק חובת גילוי מלאה של כל עובדה העלולה לפגוע בלקוח. היחסים הם יחסים קרובים. למעשה יחסי שליחות. דומה הדבר ליחסי השליחות שבין לקוח לבנק. כשם שהבנק שומר על כספו של המבוטח, דואג לענייניו הפיננסיים, כך קופת פנסיה שומרת על כספי הפנסיה של המבוטח אצלה ובעם קרות אירוע ביטוחי היא משלמת לחבר בקרן. בהיות הקרן זו שלה מירב המידע, היא חייבת חובת אמון כלפי החברים להודיע להם אם נפגעת זכותם. מגמה זו מוצאת ביטוי בפסיקה הנוגעת ליחסי בנק-לקוח (ראה מאמרו של ד"ר ריקרדו בן אוליאל, "כספת בבנק: תפיסה חדשה להגדרת טיב העסקה ולקביעת מידת האחריות מצד הבנק", הפרקליט, ל"ז (תשמ"ז) 76, 83, 84). הנשיא מאיר שמגר פסק ברוח זו בפסק דין בעניין צבאח (ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נגד נתן צבאח ואחרים (פ"ד מח(2), 573) ציין (בסעיף 10 לפסק דינו): מערכת היחסים שבין לקוח (ולדידי, אף מי שאינו לקוח) לבין בנק היא מערכת יחסים מיוחדת, הנובעת מהאמון שרוחש הציבור הרחב כלפי מוסד זה. הבנק ופקידי הבנק נתפשים בעיני הציבור כסמכות מקצועית, בין היתר בשל כך שברשות הבנק לא אחת מידע אשר אינו נגיש לציבור הרחב; הבנק כמוסד כספי הוא גם בעל כישורים מיוחדים ואמצעים טכניים שאינם נחלתו של הפרט. כל אלה עשויים לאפשר לבנק למנוע נזקים מלקוחותיו, בעוד שלנפגע הפוטנציאלי אין יכולת דומה. מאחר שהפרט רוחש במקרים רבים אמון מיוחד לבנק, מאמין בכישוריו ובאמצעיו הטכניים, ורואה בו גוף מעין ציבורי, נוטה הוא לעיתים שלא לנקוט אמצעי זהירות מצידו להקדים פני נזק אפשרי, אפילו יש בכוחו לעשות כן (ראה: אריאל פורת, "אחריותם של בנקים בגין רשלנות: התפתחויות אחרונות", ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ב). מכוח מערכת יחסים מיוחדת זו מוטלות על הבנק חובות מיוחדות - שאינן מוטלות על צדדים לחוזה רגיל.   הנשיא שמגר מביא מדברי ד"ר אריאל פורת ("אחריותם של בנקים בגין רשלנות: התפתחויות אחרונות", ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ב): "לקוחות ושאינם לקוחות נוהגים לתת אמון מיוחד בבנקאי עמו הם באים במגע, כמו גם בכישוריו של הבנק ובאמצעיו הטכניים. במקרים רבים אין הם נדרשים לחוות דעת נוספת לפני שהם נוהגים על פי עצתו ואף אין הם בודקים בעין בוחנת את פעולותיו. ...... פקיד הבנק עימו בא הפרט במגע יומיומי............ נתפס בעיני רבים כאיש אמון הבקיא במלאכתו ושעיקר ייעודו ליתן שירות מקצועי לציבור. התפקידים הציבוריים שממלאים הבנקים רק מחזקים רושם זה. הבנקים מצידם שוקדים על הגברת אמון הציבור בהם, ואך סביר שיוטלו עליהם חובות הבאות להגשים את הציפיות הסבירות שהם עצמם תורמים להיווצרותן".   ד"ר בן אוליאל במאמרו הנ"ל מתייחס לאחריותו של הבנק כלפי הלקוח. הוא גורס כי על הבנק חלות חובות אמון ביחסיו עם כל אחד מיחידי לקוחותיו: "כוחו של הבנק מול הלקוח הרגיל, אשר תלוי בו במתן השירות (שירות שתנאיו נקבעים, בדרך כלל, מראש על ידי הבנק במסגרת חוזה אחיד), גורם ליצירת חובה מיוחדת של הבנק כלפי הלקוח, כלומר חובת אמונים. המטרה הסופית שבשבילה קיימת חובה זו היא מילוי תפקידו של הבנק בדרך המושלמת ביותר בנסיבות הקיימות... בהקשר לשירותי בנק נמצא הלקוח לעיתים קרובות בתלות כלפי הבנק, הן במתן השירות עצמו, והן בקביעת ההסדר המשפטי שחל עליו. בנוסף לכך מבוסס היחס בין הבנק ללקוחו, בראש ובראשונה על אמון שיש ללקוח במומחיות הבנק במתן השירות... במתן השירות מאמין הלקוח - ואמון זה הוא לגיטימי - כי למען הגשמת תפקידו יתנהג הבנק ברמה גבוהה של מקצועיות, הגינות וזהירות מופרזת, כלומר שהוא ינקוט הסדרי עבודה וניהול אשר רמתם תהיה גבוהה מהרמה שאדם אחר היה נוקט בנסיבות דומות" (וראה גם בע"א 1/75 (בנק ישראלי למשכנתאות בע"מ נגד יצחק ורחל הרשקו, פד"י כ"ט(2), 208, 211): "אין חולק על כך שאדם קשור להסכם שהוא חותם עליו. אך נכון גם שבנק חב חובת אמונים מיוחדת ללקוחותיו...".   המלומדים דני פרידמן ונילי כהן עושים קונקרטיזציה לחובה מיוחדת זו על ידי הטלת חובת גילוי מוגברת במקרים של יחסי אמון, כאשר צד אחד סומך על השני("חוזים", הוצאת אבירם, התשנ"ב, עמודים 829-830), כי: "בשיטתנו קיימת נטייה להרחיב את חובת הגילוי למקרים נוספים שבהם סומך צד אחד על שיקול דעתו ושיפוטו של הצד האחר לעסקה. זאת, להבדיל מן המקרים שבהם נעשית העסקה בין צדדים מרוחקים... שכל אחד מהם יודע כי עליו לסמוך על עצמו ולדאוג לענייניו. חובת גילוי זו מחייבת מסירת מידע על כל נתון, שאיננו מובן מאליו, הנוגע לעסקה והגורע מכדאיותה. כמו כן ייתכן שהצד, שעליו מוטלת חובת הגילוי, יידרש למסור נתונים המלמדים על האינטרס שלו בעסקה. גילוי נתונים אלה עשוי להעמיד את הצד השני לעסקה על כך שאין הוא יכול לסמוך על הצד האחר וכי עליו להפעיל שיקול דעת עצמאי או לקבל ייעוץ ממקור אחר... מצב זה של הסתמכות על שיקול דעת או ייעוץ של הצד השני מצוי לעיתים קרובות ביחסי בנק לקוח, כאשר הלקוח סומך על ייעוצו של הבנק". והם מוסיפים: "חובת גילוי עשויה להיות מושפעת מאופי היחסים בין הצדדים. המקרה הבולט ביותר הוא זה שבו קיימים ביניהם יחסי אמון. יחסים אלה מטילים חובת גילוי מלא... ראוי גם להצביע על כך שקיימות דרגות שונות של יחסי אמון וחובותיו של הצד החב חובת אמון כלפי הצד הזכאי לקיום חובה זו, עשויות להשתנות בהתאם לעוצמתה של חובת האמון. בענייננו, עשוי היקפה של חובת הגילוי להיקבע תוך התחשבות בשיקול זה. מקום שחובת האמון היא מדרגה גבוהה, תהא חובת הגילוי מלאה ומקיפה, ואילו כאשר החובה מצומצמת יותר, עשויים להצטמצם גם תחומיה של חובת הגילוי" (שם, בעמוד 824).   אף החקיקה הדגישה את חובת הגילוי הנאות. כך חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 אימץ את הגישה לפיה מוטלת על הבנקים החובה לפעול ולהתערב כדי למנוע מצב בו הלקוח ייטול על עצמו התחייבויות אשר אין הוא מבין את טיבן ומהותן המדוייקים. סעיף 3 לחוק דן באיסור הטעייה: לא יעשה תאגיד בנקאי - במעשה או במחדל, בכתב או בעל-פה או בכל דרך אחרת - דבר העלול להטעות לקוח בכל עניין מהותי למתן שירות ללקוח.   החוק מתייחס גם לאיסור פגיעה וניצול בורותו או אי ידיעתו של לקוח את הנהלים. כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב -1992 קובע חובות לגילוי נאות בתחומים שונים. עינינו הרואות כי אף המחוקק ומחוקק המשנה מצאו לקבוע חובות מוגברות על הבנקים כלפי לקוחותיהם. הוא הדין בחוקים נוספים הדורשים חובת ייעוץ. המבחן הוא מבחן אובייקטיבי. הקובע אינו אם היתה כוונה, הקובע אינו אם לקוח ספציפי הוטעה, הקובע הוא מבחן הסבירות - האם ניתן לצפות שלקוח סביר היה מוטעה בנסיבות דומות. אנו דנים אם כן בחובת זהירות אובייקטיבית שאינה דורשת הוכחת כוונה. בחינה זו איננה זרה לנו. זוהי בחינה המשרתת את בתי המשפט בנזיקין כאשר נבחנת שאלת הרשלנות. היא משרתת את בתי המשפט בבוחנם האם היתה הטרדה במקום העבודה (ראה לדוגמא את פסק דינו של השופט יצחק זמיר בעש"מ 6713/96 מדינת ישראל נגד זוהר בן אשר, פ"ד נב(1), 650), האם היתה אפלייה בעבודה (דב"ע נו/129-3 שרון פלוטקין - אחים אייזנברג בע"מ ) . היא משרתת את בתי המשפט בבוחנם את תום הלב. אף בארצות הברית באשר לקביעה כי סביבת העבודה היא עויינת, ציינה השופטת O'connor כי קנה המידה הוא אובייקטיבי - Conduct that is not severe or pervasive enough to create an objectively hostile or abusive work environment - an environment that a reasonable person would find hostile or abusive" (Harris v. Forklift Systems Inc., (114 S. Ct. 367, 370 (1993); (מצוטט בפסק דינו של השופט יצחק זמיר בעניין בן אשר). לורד שטיין מבית הלורדים האנגלי, בדונו באפלייה בקבלה לעבודה של אדם ממוצא הודי, עמד על כך שאין קונספציה של קנה מידה אובייקטיבי ללא צורך בהוכחת כוונה אינה זרה לשיטת המשפט. היא עוסקת בה מאז ומתמיד בשאלות בנזיקין. למעשה דרישת תום הלב המוגברת מזרימה את עוולת הרשלנות ליחסים המשפטיים כולם. כך התנהגות רשלנית של בנק הוכרה בפסיקה כהפרת חובת תום הלב (ראה לדוגמא ע"א 578/88 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ ג ד אורית נצר ואחרים פ"ד מג(3),828; ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ ואחרים נגד קסטרו, פ"ד לז(4) 673). דין דומה של חובה מוגברת על מי שאנשים סומכים עליהם, כגון בנק ומבטח, חל באנגליה ובארצות הברית.   מעמדה של מבטחים וחובותיה כלפי המערערת מהו טיב היחסים בענייננו בין מבטחים למערערת. נבחן את תפקידה של "מבטחים" ואת מידת ההסתמכות של המערערת על "מבטחים". תפקידה של מבטחים מוגדרת בסעיף 1 לתקנותיה: "מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ".   מבטחים אם כן היא מוסד שתכליתו לדאוג לביטוח סוציאלי לעובדים המבוטחים בה. עיון בתוכן העניינים של תקנות מבטחים מצביע על קשת הפעילויות שלה לטובת מבוטחיה. דמי גמולים מופרשים למבטחים על ידי העובד והמעביד. כסף זה משמש לתשלום זכויות של עובדים מבוטחים בה בנסיבות מסוימות. אפרט כמה מהן:       פנסיית זקנה הכוללת בין השאר הקדמת פרישה, פנסיה למי שהמשיך לעבוד לאחר גיל הפרישה, היוון, תשלום לאלמנת הזכאי לפנסיה, תשלום לאלמנה ויתומים של זכאי שהקדים את הפרישה.ב       פנסיה לאלמנה, יתומים והורים של חבר שנפטר לפני גיל הפרישה. הדבר כולל פנסיית שארים, פנסיה לאלמנה ולאלמן, פנסיה ליתומים, פנסיה להורים.ו       פנסיית נכות. הדבר כולל גם זכויות שאירי חבר נכה.נ   המערערת הסתמכה על מבטחים בה היתה מבוטחת במשך מעל עשרים שנה. לימים התברר לה שבתקופת החל"ת לא הפריש המעביד הפרשות למבטחים. היא בקשה לשלם את הסכומים על מנת לשמור על רציפות זכויותיה. נעשה הסכם רציפות עם מבטחים. ואכן על סמך הסכם זה זכאית המערערת לקצבת זקנה. לרועה מזלה הפכה היא לנכה. או אז התברר לה שהיא אינה זכאית לקצבת נכות למרות התקופה הארוכה בה היא מבוטחת במבטחים ולמרות הסכם הרציפות. בכך סומכת מבטחים על תקנונה. ועדת הערר שללה את התקנה עליה הסתמכה מבטחים וקבעה שחלה תקנה אחרת. אין מקום לבחון מה היא התקנה ששללה לדעת מבטחים את זכאותה של המערערת לקצבת נכות. ברי שהמערערת אינה בקיאה בנבכי תקנון מבטחים. אדם סביר העושה הסכם רציפות מצפה שלאחר תשלום החוב לפי ההסכם תשמרנה כל זכויותיו. מבטחים טענה בפנינו כי המבוטח מקבל פעם בשנה דו"ח בו כתובות זכויותיו וכי התקנון הוא הסכם המחייבו על כל תניות הפטור שבו. ברגע שהתברר למבטחים שהופסקו התשלומים עבור המערערת היה עליו לידעה מה התוצאות העלולות לצמוח מכך. מבטחים לא ידעה ולא יכולה היתה לדעת את סיבת הפסקת ההפרשות. יתכן שהסיבה היא הפסקת העבודה לחלוטין. במקרה זה היה על מבטחים לידעה כי יש באפשרותה להמשיך ולהפריש בעצמה על מנת שזכויותיה תשמרנה. יתכן שההפסקה היא זמנית, כפי שהיה בעניינה של המערערת. היה על מבטחים לידעה על הפגיעה הפוטנציאלית בה. לא די בדו"ח שנתי המציין את תניות הפטור או קיום תקנות הקרן. הסתמכות גוף פיננסי על תניות פטור מבלי לידע במפורש את המבוטח על כך שהוא עלול להפגע, היא התנהגות שלא בתום לב בקיום החוזה ירון אליאס, שם, עמודים 330-331). כך לא יוכל המבטח להישען על תניה מפורשת בחוזה הביטוח המקנה לו זכות להשתחרר מאחריותו על פי הפוליסה בגין מחדל של המבוטח להודיע במועד על קרות מקרה הביטוח. וזכור. בענייננו לא די בכך שמבטחים לא הודיעה למערערת כי ההפרשות הופסקו ועליה להמשיך ולהפריש אם היא מבקשת לשמור על זכויותיה. בענייננו הוטעתה המערערת באשר נעשה עמה הסכם רציפות. היא היתה רשאית להניח שהסכם זה והפרשת הכספים למבטחים כפי שנדרשה מחזיר את המצב לקדמותו. לא סביר היה להניח שהוא מחזיר את המצב לקדמותו רק באשר לקצבת זקנה. הפסיקה נשענה גם על תורת החוזה הנספח ודיני ההשתק. גם לו מתרכזים היום בתורת תום הלב. על פי דיני ההשתק מי שהציג בפני הזולת מצג עובדתי בהתנהגות, בדיבור או במחדל המתבטא באי גילוי המושתת על יחסי הנאמנות המיוחדים, בנסיבות בן ניתן היה לצפות שהזולת יפעל על סמך המצג והלה אכן עשה כן ושינה את מצבו לרעה, יהיה מציג המצג מנוע מלכפור בנכונות העובדה שהציג (ירון אליאס, שם עמוד 331; דני פרידמן ונילי כהן, חוזים, עמודים 89-88). במקרה כזה יהיה מציג המצג מנוע מלכפור בנכונות העובדה שהציג.   סיכומו של דבר דין הערעור להתקבל מבלי לדרוש מהמערערת בדיקה באשר לשאלה אם היא היתה חולה במחלה בה חלתה לפני שהחלה את הביטוח במבטחים. מבטחים מנועה מלהסתמך על תניית פטור זו. ברי שביטול מחסום תקופת ההכשרה עדין אין פרושו שהמערערת "נכה" כמשמעותו בתקנון. קביעה זו תעשה על ידי ועדה רפואית   יש לציין שמבטחים הודיעה לנו לאחר הדיון כי הממונה על אגף ההון, החיסכון והביטוח במשרד האוצר, הורה לכל קופות הפנסיה החדשות לפעול כאמור בפסק דיננו, היינו, להודיע למבוטחים כאשר נפסקות ההפרשות בגינם. הממונה על אגף שוק ההון, החיסכון והביטוח במשרד האוצר בוחן הוראה דומה לקרנות הישנות. הנה כי הן אף הממונה על אגף שוק ההון, החיסכון והביטוח סבור שזה הדרך הנכון.   הערעור מתקבל. המערערת זכאית לכל התנאים כאילו לא הופסקו התשלומים בגינה. המשיבה תשלם למערערת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך -.20,000 ₪ תוך 30 יום.   המזכירות תעביר פסק דין זה לעיונו של היועץ המשפטי לממשלה.   השופט עמירם רבינוביץ   אני מסכים עם סגנית הנשיא אלישבע ברק.   השופטת נילי ארד   1.      חוות דעתה המקיפה והמאלפת של חברתי, סגנית הנשיא השופטת אלישבע ברק, מקובלת על דעתי ואני מצטרפת לאמור בה ולתוצאותיה. אבקש אך להוסיף ולהדגיש כי על מבטחים חלה חובת תום לב מוגברת כלפי החברים בה, בראש ובראשונה מעצם טיבה וטבעה כקרן פנסיה חברתית.   2.      לאחרונה, עמד בית דין זה בהרחבה על ייחודן של קרנות הפנסיה החברתיות, במיוחד במערכת היחסים הקיימת בינן לבין המבוטחים החברים בהן, כמו גם בין חברי הקרן לבין עצמם. יפים לעניננו דבריו של הנשיא סטיב אדלר, בפסק הדין בעניין אליאב: "שיטת הפנסיה הצוברת, שביסוד קרנות הפנסיה החברתיות מקורה בהסכמה חברתית עתיקת יומין בין העובדים, ההסתדרות, ארגוני המעסיקים, קרנות הפנסיה והמדינה. העקרונות המנחים של השיטה הם עקרון ההדדיות, עקרון הביטוח הקבוצתי-שיתופי, שאושיותיו עקרון השוויון ועקרון הביטוח הדינמי, והגשמת המטרה הסוציאלית של מתן פנסיה תוך התחשבות בטובת כלל חברי הקרן. הקרנות החברתיות נחשבות ל"נאמן" בתחום הביטחון הסוציאלי, במובן זה שעליהן לנהוג בכספי העמיתים לטובתם. לאמור, הקרן גובה כספים במטרה לממן תכנית פנסיה שיתופית לטובת כלל עמיתיה, והיא אינה ביטוח מסחרי המיועד לבטח את הפרט". (עע 629/97 אליאב - קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים אגודה שיתופית בע"מ, פד"ע לו 721, בעמ' 774 ואילך).   וכן גם דבריו של הנשיא סטיב אדלר בעניין ליבוביץ: "הן בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ, והן בית הדין הארצי, התייחסו להיבטים המיוחדים של הביטוח הפנסיוני בקרנות הפנסיה (להבדיל מביטוח מסחרי), וקבעו כי בשונה מביטוח מסחרי, הביטוח בקרנות הפנסיה הינו ביטוח שיתופי, המאופיין ב'שוויוניות', 'הדדיות' ו'מטרה סוציאלית' ". (עע 600013/96 אברהם ליבוביץ - קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ (טרם פורסם), ניתן ביום 9.6.2002).   דברים אלה, שנאמרו בהתייחס לקרן מקפת - מרכז לפנסיה ותגמולים אגודה שיתופית בע"מ - בעניין אליאב ובהתייחס לקרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ בעניין ליבוביץ, הולמים גם את העניין שלפנינו.   3.      מבטחים איננה חברת ביטוח בעלמא. אי לכך, חובת תום הלב המוגברת החלה במסגרת יחסים מסחריים שבין חברת הביטוח למבוטח בה, חלה ביתר שאת על מערכת היחסים בין קרן פנסיה חברתית לבין חבריה. מתוקף הביטוח השיתופי, המייחד את מבטחים כקרן פנסיה חברתית, חלה על מבטחים חובת הגילוי כלפי המערערת והעמדתה מבעוד מועד על כך שהפסקת תשלום דמי חבר בתקופת החל"ת עלולה לגרום להפסד זכויותיה לפנסיה.   4.      האם בהכרעתנו אין אנו מטילים עול כבד מנשוא על מבטחים, כטענתה לפנינו? התשובה לכך היא שלילית, ולוּ רק נוכח העובדה שסוגיה זו הוסדרה על ידי הממונה על אגף שוק ההון, החסכון והביטוח, בהוראות שהוציא לקופות הגמל "החדשות" והמתיישבות עם הכרעתנו בערעור זה, בנוגע לחובת הדיווח של חברת הביטוח למבוטחיה.   ניתן היום, ט"ו אדר ב תשס"ג (19 מרץ 2003), בהעדר הצדדים.     סגנית הנשיא אלישבע ברק   השופט עמירם רבינוביץ   השופטת נילי ארד     נציג עובדים מר ציון שמע   נציג מעבידים מר מיכאל אל-דור          דיני חינוךנכותפנסיהמבטחים (פנסיה)מורים