א. התובע יליד 11.3.1943(להלן: "התובע"), נפצע בתאונת דרכים שאונתה לו בתאריך .24.7.95 הנתבעות אינן חולקות עוד כיום על חבותן לפצות את התובע בגין נזקי התאונה הנדונה, כך שהדיון בתיק התמקד בשאלת גובה הנזק. ב. התובע אושפז לאחר התאונה בבית החולים שיבא שם נתקבל במצב של חוסר הכרה לאחר חבלת ראש, כשהוא אינו מגיב לכאב ואינו מניע ידיים או רגליים, אם כי בהדרגה החל להתאושש, להניע את ארבע גפיו ולשתף פעולה. מבחינה אורטופדית אובחן אצל התובע שבר מרוסק של העקב וכן שבר דו-פטישוני של הקרסול, ברגל ימין, אשר קובעו. התובע שוחרר ביום 25.7.95, כשרגלו הימנית נתונה במגף גבס שהוחלף לאחר מכן לגבס קצר לתקופה של 3 חודשים. לאחר הורדת הגבס, נותרה כף הרגל נפוחה. ביום 4.2.96 התקבל התובע למחלקת שיקום אורטופדית בבית חולים שיבא מחמת כאב מתמשך בקרסול ימין, חוסר תפקוד של הרגל, נפיחות בולטת בכף רגל וקרסול ימין. הותאם לתובע מכשיר הליכה לרגל ימין כדי למנוע דריכה על הרגל, וכן נעל אורטופדית, והוא עבר תרגול והדרכה ולמד להתהלך בעזרת קביים קנדיים. כמו כן, מחמת מצבו הנפשי, הוזמן לו ייעוץ פסיכיאטרי והתובע שוחרר מן השיקום האורטופדי ביום 13.3.96. לאחר ששוחרר, הומלץ לתובע על פיזיותרפיה לצורך הפעלת הקרסול. בהמשך, במסגרת טיפוליו בקופת החולים, אובחנה אצל התובע ירידה ניכרת מבחינה תפקודית וקוגניטיבית. במרץ 1997 היה התובע מאושפז במחלקה פסיכיאטרית של בית חולים תל השומר בגלל תופעות של עצבנות יתר ואי שקט פסיכו-מוטורי, ושוחרר לאחר כשבוע עם המלצה להמשך טיפול במרפאה לבריאות הנפש (עיינו בדיווח מרכז היום לנפגעי ראש, בית חולים לווינשטיין, מוצג ת/6). ג. המוסד לביטוח לאומי הכיר, בהמשך, בתאונה זו כתאונת עבודה לאחר שהתובע הגיש תביעה לביה"ד לעבודה ואזי התקבלה התביעה, כעולה מהודעת ב"כ התובע בישיבת 5.10.97 עמ' .2 הביטוח הלאומי אישר לתובע תשלום דמי פגיעה בעבודה עבור 182 יום מתאריך 25.7.95 עד 22.1.96 (מוצג ת/3). וועדה רפואית לעררים קבעה לתובע % 50 נכות אורטופדית, לפי סעיף 47(7)(ב), דהיינו, קטיעת השוק ביותר מחמישה ס"מ מתחת לחיבור שריר מיתר הברך. בדו"ח הוועדה הרפואית לעררים, מיום 14.12.98, (ת/1), צויין, שכף הרגל הימנית כחלונית, קיימת הגבלה ניכרת של התנועות בשני כיוונים, כשהסימנים מתאימים לתסמונת rsdבשלמות, עולה מן האמור שהוועדה הרפואית לעררים ראתה את מצבו של התובע כמתאים למצב של קטיעת שוק, כמוסבר בדו"ח היחידה לגימלת ניידות של משרד הבריאות ת/9. ד. בנוסף קבעה הוועדה % 50 נכות פסיכיאטרית, לפי סעיף 33(ד) של מבחני הנכות, דהיינו, מצבי רמיסיו חלקית, המלווים סימנים ניכרים של אי התאמה סוציאלית, ישנה הגבלה של כושר העבודה. הוועדה ציינה כי התובע ללא עבר בתחום הפסיכיאטרי וסובל מאז התאונה ממשבר נפשי מתמשך המתבטא בגלים דכאוניים וכן בקשיי תפקוד, פחדים ולביליות אמוציונאלית ונדודי שינה, ונמצאה תסמונת לאחר חבלת ראש, תפקודו הנוכחי מוגבל ביותר, אין הוא מסוגל לעבוד או לעזור בעבודות הבית. הנהיגה ברכב מתאפשרת הודות להתקן מיוחד לנכים. עוד אישרה הוועדה הרפואית לעררים 10% נכות בגין סוכרת, לפי סעיף 4(3) של מבחני הנכות, דהיינו, סוכרת המטופלת על ידי דיאטה וכדורים. הנכות הרפואית המשוקללת שקבע המוסד לביטוח לאומי לתובע: 77.5% נכות רפואית צמיתה. בנוסף קיבלה הוועדה הרפואית לעררים את המלצתה של וועדת הרשות לענין תקנה 15 להפעיל במחצית (עד למקסימום) את דרגת הנכות הרפואית ולהעמידה על נכות יציבה של % 100 בתוקף מיום 1.9.98, הואיל והתובע לא חזר לעבודתו והתקשה לתפקד ולפרנס את עצמו. ה. בישיבת בית המשפט מיום 14.5.00 הסכימו שני הצדדים כי התיק יתנהל על דרך של טיעון והמצאת מסמכים כמוצגים, זאת לאחר שבאי כח שני הצדדים יציגו שאלות לתובע לצורך מספר סוגיות שהם מעוניינים להבהיר, ולאחר מכן יוגשו מסמכים (עמ' 8 לפרוט'), ואכן באותה ישיבה נשמעה עדותו של התובע וכן הוגשו מסמכים שונים (עמ' 8- עמ' 19 לפרוט') ואזי, נתמנה הד"ר יורם קנטר, מומחה לסוכרת, כמומחה רפואי מטעם בית המשפט שהתבקש להתייחס לשאלה: האם לדעתו זקוק התובע על פי דרגת הנכות שנקבעה לו בביטוח הלאומי, גובהו ומשקלו, לדיאטה מיוחדת בגין הסוכרת, איזו דיאטה ובאיזה היקף של תזונה מיוחדת. ו. במכתבו מיום 4.6.00 השיב הד"ר י. קנטר שהתובע זקוק לכלכלה מופחתת קלוריות וכי להרכב דיאטה זו אין צורך במוצרים ייחודיים, פרט לממתיקים מלאכותיים, לחם שחור בטחינה גסה, או לחם דגנים ומשקאות קלים מומתקים מלאכותית. אלה מייקרים את עלות הכלכלה לה זקוק התובע בשיעור של % 10- % 15 מאשר הכלכלה המקבילה למי שאיננו סוכרתי. בישיבת בית המשפט מיום 7.6.00 הוגשו מסמכים נוספים, לרבות חוות דעת של הכלכלן מ. קצין, מוצג ת/41, בכל הנוגע לרכישת רכב ביואיק לה סייבר, רמה ,i 3790סמ"ק על ידי התובע והחזקתו, וכן חוות דעת אקטואריות של מר שי ספיר. בישיבת בית המשפט מיום 5.10.00הוגשו דוחות חקירה מטעם הנתבעות (נ/ 31+ נ/71) וכן הוגשה חוות דעתו של הרופא השיקומי ד"ר לנגר לעניין ניידות מטעם הנתבעות (נ/41), כמו כן חוות דעתו של רואה החשבון ח. כהן מטעם הנתבעות (נ/81), ולאחר מכן שמעתי את טיעוניהם המפורטים והמנומקים של באי כח שני הצדדים (עמ' 25- עמ' 41 לפרוט'). ז. באי כח שני הצדדים לא חלקו על כך שבגין הנזק שאיננו ממוני זכאי התובע לפיצוי בסכום של 000, 100 ש"ח - עמ' 33 לפרוט', ש' .8 מאז ועד היום חלפו 6 חודשים ומחצה, לכן יש להוסיף ריבית בשיעור של % 4 לשנה בגין תקופה זו, כך שהפיצוי, כולל ריבית, המגיע לתובע בגין הנזק שאיננו ממוני הוא: 167, 102 ש"ח. בטרם אמשיך אציין, שאת שאר פריטי הנזק אחשב כשהם משוערכים להיום, אך ללא ריבית, וזאת מן הטעם שגם את הסכומים שיש לנכות, משמע, תשלומי ביטוח לאומי והתשלום התכוף, אחשב גם כן, במקביל, כשהם משוערכים להיום, אך ללא ריבית. ח. התובע הוא סוחר רכב ויבואן רכב במקצועו. מאישור המוסד לביטוח לאומי ת/3, המתייחס לאופן חישוב דמי הפגיעה, צויין כי אלה חושבו לפי % 75 מהכנסתו של התובע ברבע השנה שקדמה לפגיעה בסך 460, 56 ש"ח (עד למקסימום), משמע, 460, 56 ש"ח לחלק ב - 3 = 820, 18 ש"ח לחודש, ואם לשערך סכום זה מאמצע תקופת רבע השנה שקדם לפגיעה (מאי 1995) עד היום, התוצאה המשוערכת היא, 724, 25 ש"ח לחודש ברוטו. ב"כ הנתבעות חולק על כך ומציין כי מחוות דעתו של רואה החשבון חיים כהן עולה, שהתובע דיווח לרשויות מס הכנסה על הכנסה בשיעור של פי 4.2 מן השכר הממוצע במשק רק ביום 9.4.98, משמע, כ - 3 שנים לאחר התאונה, וכשנה לאחר שהוגשה התביעה לבית המשפט. לפי דיווח זה, קיבל התובע משכורת באותו שיעור גם לאחר התאונה - אני מפנה לחישוב הנזק מטעם הנתבעות שהוגש לי במהלך הטיעון מיום 00.0 1.5, מוצג נ/91, בעמ' 2, בפרק בסיס השכר. עמדתו של ב"כ הנתבעות היא, שלצורך החישוב יש להתבסס על ההכנסה המדווחת של התובע לשנת 1994, דהיינו, אותה הכנסה שדווחה לפני התאונה. ט. בחוות דעתו של רואה החשבון חיים כהן מיום 3.10.00, מוצג נ/81, שבדק את הנתונים הפיננסיים הרלוונטים על יסוד יפוי כח שקיבל על פי מה שהוסכם בין באי כח הצדדים (עיינו: ישיבת בית משפט מיום 14.5.00, עמ' 8, ש' 6, 7) נאמר כי התובע עסק בשיווק בגדים עד שנת מס 1991 (כולל) ומשנת מס 1992 ואילך עוסק התובע במסחר במכוניות באמצעות חברת ,n.i.cשהתובע מנהלה ובעל מניות בה, ואילו לפי עדות התובע, בעמ' 13לפרוט', עסק התובע רק תקופה בלתי משמעותית במסחר בבגדים, ופרט לכך עסק בענייני רכב. לפי פירוט של שנות המס החל מ - 1991 שבחוות דעת רואה חשבון ח. כהן עולה, כי בשנת המס 1994 צויינה הכנסה חייבת של התובע בסך 335, 103ש"ח, שהיא פי 2.4 מן השכר הממוצע במשק , תאריך הגשת הדו"ח הוא 31.5.95, כשההכנסה היא ממשכורת ששולמה על ידי חברת .n.i.c עוד מציין רואה החשבון ת. כהן, כי חברת n.i.cהחלה לפעול בתאריך 7.9.93ובדצמבר 93' נרשם אצלה הפסד של 650, 164ש"ח. התובע משמש כמנהל ובעל מניות בחברה זו, הוא הקובע את גובה שכרו ומועד תשלומו. לדעת רואה החשבון כהן יש להפחית מן ההכנסה החייבת של התובע את התוצאות העסקיות השליליות של חברת n.i.cששילמה לתובע את השכר, כשבשלב זה ידוע רק על ההפסד לדצמבר 93', הואיל וטרם הוגשו דו"חות מס הכנסה ביחס לחברה זו לשנות המס 94' + 95'. י. ככלל, נכון הוא שאין לקבל כמובן מאליו נתון המופיע בדו"ח מס הכנסה שהוגש באחור, שנים לאחר התאונה, ולאחר שהוגשה תביעת הנזיקין, אך בענייננו יש בפנינו תלושי השכר של התובע לחדשים מרץ, אפריל, מאי, יוני, יולי 1995, מוצג ת/8, שהודפסו בתאריך 1.8.95, משמע, כשבוע לאחר התאונה כשהשכר הוא: מרץ 95- 745, 18ש"ח אפריל - 819, 18ש"ח מאי 95- 819, 18ש"ח יוני 95- 819, 18ש"ח יולי 95- 819, 18ש"ח שכר זה תואם את נתון ההכנסה ברבע השנה שקדמה לפגיעה לפי מכתב הביטוח הלאומי, ת/ .3 מדובר בתלושי שכר שהודפסו בתאריך 1.8.95, כשבוע לאחר התאונה, אינני רואה סיבה לפקפק בנכונותם. שכר של 819, 18 ש"ח כשהוא משוערך ממדד מאי 1995ערכו המשוערך כיום: 723, 25 ש"ח. על יסוד טופס 106 לשנת מס 1995 (נ/02) מציין רוה"ח ח. כהן שלפי הרישום המשיך התובע לקבל משכורת בתקופה אוגוסט - נובמבר 95 כשהתובע לא עבד. כזכור הכיר הביטוח הלאומי בתאונה כתאונת עבודה רק לאחר שהתובע הגיש תביעה לביה"ד לעבודה (עמ' 2 סיפא לפרוט' דברי ב"כ התובע), כך שיש לראות את התשלום בחדשים אלה שלאחר התאונה על רקע זה, דהיינו, המשך תשלום מחב' n.i.c למנהלה - התובע, כשבתקופה זו טרם הכיר המוסד לביטוח לאומי בתאונה זו כתאונת עבודה. יא. אינני מקבל את עמדת הנתבעות לפיה יש להפחית מהכנסתו החייבת של התובע לשנת המס 1994 את הפסדיה העסקיים של חברת ,n.i.cכפי שמציע רואה החשבון ח. כהן בחוות דעתו נ/81, שמבסס ממצאיו על שנת המס 1994. התובע קיבל את הכנסתו כשכיר, כך הוא גם הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי, ואינני רואה בסיס של ממש לטענה לפיה יש לזקוף את ההפסדים העסקיים של חברת n.i.cלחובת התובע, גם לא הובאה תשתית ראייתית שיש בה כדי להצדיק זאת. השכר הממוצע במשק לפי ירחון "חשב", למרץ 2001, עמ' 76 הוא: 964, 6 ש"ח לחודש. שילוש השכר במשק הוא: 892, 20 ש"ח, ולאחר ניכוי % 25 מס הכנסה: 669, 15 ש"ח לחודש. יב. בשים לב לכך שנכותו של התובע [שהיה כבן 52ביום התאונה והוא כבן 58 כיום] היא נכות משולבת: אורטופדית ונפשית, לרבות סוכרת, ומדובר בנכות רפואית גבוהה בשיעור של %77.5, והתובע נזקק, מעבר לאשפוזים, גם לטיפולים רפואיים שהתמשכו על פני תקופות שונות, הדעת נותנת שיש לקבוע שלתובע אבד כושר עבודתו מאז התאונה עד היום, כך שנכותו התפקודית היא בשיעור של % 100עד היום, כשהתובע מציין בתשובתו מס' 30לתצהיר התשובות נ/ 9כי "...... לאחר התאונה ובעקבותיה נסגר העסק". יג. לטענת ב"כ הנתבעות חזר התובע לעבודה. ב"כ הנתבעות הגיש את דו"ח החקירה נ/71, מיום 4.10.00, בו צויין שהתובע עוסק ביבוא של מוצרי חשמל מארה"ב לישראל. עוד טוען ב"כ הנתבעות, בעמ' 38 לפרוט', שעל יסוד דו"חות החקירה ודברי התובע עצמו על נסיעותיו לחו"ל ויכולתו לנהל בעצמו מו"מ בחו"ל, אין להביא בחשבון שהתובע איבד לחלוטין את יכולת השתכרותו, ויש לקחת בחשבון שנכותו הרפואית של התובע היא המשקפת את הפגיעה ביכולת עבודתו. בנוסף טוען ב"כ הנתבעות כנגד אמינותו של התובע ומצביע על פלט מחשב של משטרת ישראל (נ/01) בדבר תלונות רבות על מירמה שהוגשו כנגד התובע וקבצי דוחו"ת החקירה נ/ 31+ נ/71, בנוסף הצביע ב"כ הנתבעות על כך שהתובע היוון בערך כ- 000, 900 ש"ח מתגמולי המל"ל שלו (נ/2) כשהוא מציג בפני הביטוח הלאומי עיסקה של רכישת דירת בתו, שהיתה אמורה להיות בזמן שרכשה את הדירה בשנת 96+ 97(עמ' 13רישא לפרוט'), בשנות העשרים הראשונות לחייה (טיעוני ב"כ הנתבעות בעמ' 34 לפרוט'), והתובע התגורר עם אשתו וילדיו בדירה זו עוד זמן רב לפני העיסקה, ולדעת ב"כ הנתבעות סביר שאת הדירה רכשה הבת במימון הוריה. יד. לעומת טענות אלה מציין ב"כ התובע, שאין בסיס לדו"ח החקירה נ/71, וכי הקשר היחיד שהיה לתובע עם חברת טובר גרופ הנזכרת באותו דו"ח הוא שהתובע ביצע באמצעותה את היבוא האישי של המכונית האמריקאית בה הוא נוהג בגלל נכותו (הקושי שלו לכופף את הרגל) מסוג לינקולן 98' וכן הגיש ב"כ התובע, את קובץ מסמכי היבוא האישי, מוצג ת/22, וטען שפרט לכך אין כל קשר עסקי בינו לבין חב' טובר גרופ, ואין כל אינדיקציה לכך שהתובע עובד. (כעולה גם ממכתב טובר גרופר ת/81). התובע אמר, לפי בקשתו, את דבריו לביהמ"ש, והתרעם קשות על כך שדוחו"ת החקירה מנסים להעמידו באור של אדם שאיננו ישר. ב"כ התובע הדגיש שמדובר בחומר המבוסס על עדות מפי השמועה והינו מגמתי ומטעה. לענין פלט המחשב המשטרתי , נ/01, הצביע ב"כ התובע על כך שהתאריכים הנקובים בפלט אינם מייצגים את המועדים הנכונים בהם הוגשה התלונה, וכן הגיש ב"כ התובע את אישורי המשטרה מיום 00.9.5על כך שכל תיקיו הפתוחים של התובע אכן נסגרו (עמ' 25 לפרוט'). לענין רכישת הדירה מן הבת והיוון חלק מגימלאות המל"ל, ציין ב"כ התובע כי בסופו של דבר היוון התובע את כספיו הוא (עמ' 40 סיפא לפרוט'). טו. יצויין, שמאישור המשטרה ת/ 71עולה שהתיקים שנפתחו כנגד התובע נסגרו, תוך שסומן סעיף 3(ב') דהיינו, שלא נמצאו ראיות המספיקות להעמיד לדין. גם לא הובאה ראייה לפיה התובע עוסק כיום ביבוא מוצרי חשמל מארה"ב לישראל, (כנטען בדו"ח החקירה נ/71). אני מקבל את הסברו של התובע שהקשר שלו עם חב' טובר גרופ היה שילוח מכונית הפורד לינקולן 98, לארץ לפי ת/22, ביבוא אישי שביצע התובע. אינני רואה מקום לקבוע מימצאים לחובת התובע על יסוד טענות ב"כ הנתבעות, המסתמך על האמור בדוחו"ת החקירה, ועל יסוד ההשערה שייתכן ובכל הנוגע לרכישת הדירה מן הבת ניסה התובע לעשות, כדברי ב"כ הנתבעות, "מניפולציה". כאמור, המדובר בהשערה ואילו האמור בדוחו"ת החקירה מבוסס במידה רבה על עדויות מפי השמועה. טז. שקלתי את טענות הצדדים, עיינתי במסמכים, ונראה לי, שאכן יש לקחת בחשבון שהתאונה הותירה את התובע במצב של נכות גבוהה המשלבת בתוכה גם את הפגיעה האורטופדית המשמעותית, וגם את הפגיעה הנפשית, בנוסף לענין הסוכרת, ולכן נראה לי שיש לקחת בחשבון שבתקופה שמכאן ולהבא איבד התובע % 80 מכושר עבודתו והשתכרותו. אין זה סביר שהתובע יוכל כיום, בגילו להתמודד עם תוצאות הנכות המשולבת והמגבלות ולחזור למסלול הקודם של עבודתו, אך הוא יוכל לעשות שימוש בחלק מסויים מכישוריו, ואני מעריך זאת בשיעור של % 20 מכושר העבודה וההשתכרות שהיו לו ערב התאונה. יז. ב"כ הנתבעות טוען בעמ' 38לפרוט' שלאור נסיעותיו של התובע לבדו לחו"ל, ויכולתו לנהל בעצמו מו"מ בחו"ל לצרכיו האישיים או אחרים, אין לקחת בחשבון שהתובע איבד לחלוטין יכולת השתכרותו. מעדות התובע עולה שהיה בחו"ל בדצמבר 99עם שני בניו לטיול בלונדון, ואולם מאמצע אפריל עד 3.5.00 היה בארה"ב לבדו לטפל בשילוח הפורד לינקולן 98 שרכש, וכן היה לבדו באוגוסט 2000 בטורונטו קנדה לטיפול רפואי - עמ' 31 לפרוט', אם כי במהלך טיעונו של ב"כ הנתבעות העלה התובע טענה שהיה איתו בטורונטו עובד זר שתמך בו, אך טענה זו לא הוכחה (עמ' 37 לפרוט'). על יסוד זה שהתובע היה בחו"ל לתקופה קצובה ויחסית לא ארוכה, אין בידי ללמוד כבקשת ב"כ הנתבעות, על יכולת השתכרותו ועבודתו של התובע. יש פער של ממש בין שהייה קצרה בחו"ל למטרת ריפוי, או לטיפול בשילוח רכב ארצה, לבין ניהול עסקי מסחר. לאור נכותו הגבוהה המשולבת של התובע, דהיינו, נכות נפשית ואורטופדית, גילו של התובע והסוכרת, אינני סבור שניתן לקבוע כי נותרה לתובע יכולת השתכרות פרט ל-% 20מכושר העבודה וההשתכרות שהיו לו ערב התאונה, וזאת בהתחשב בנכותו הרפואית הצמיתה של התובע. מאז התאונה עד היום חלפו 69 חדשים x 669, 15 ש"ח נטו לחודש = 1,180,161 ש"ח. לעתיד: 669, 15 ש"ח נטו לחודש x% 80x 12 חודשים = 422, 150 ש"ח לשנה. הואיל והתובע כבן 58כיום, יש לקחת בחשבון 12שנות עבודה לעתיד, עד הגיע התובע גיל 70 ומקדם ההיוון ל - 12 שנה הוא .9.954 422, 150 ש"ח לשנה xמקדם היוון 459.9 = 300,497, 1 ש"ח. בתחשיב הנזק ביקש ב"כ התובע לקחת בחשבון גם אובדן תנאים סוציאליים בשיעור של % 13.3(פיסקה 9של התחשיב מיום 29.9.99), אך מעיון בתלושי השכר המתייחסים לתקופה שלפני התאונה, ת/8, אינני סבור שיש אינדיקציה לכך שהובטחו תנאים סוציאליים של התובע. גם לפי טופס 106לשנת 95', נ/02, אין אינדיקציה לכך שבוצע תשלום עבור הבטחת תנאים סוציאליים. יח. לענין ניידות, הוגשה חוות דעתו של הכלכלן מר קצין מיום 28.5.00, מוצג ת/41, המציין, כי לתובע נקבעה מוגבלות בניידות בשיעור של % 40והמכון הרפואי לבטיחות בדרכים אישר לו רכב מיוחד מסוג ביואיק לה סייבר, 3790סמ"ק, רמה 1, והתובע ינהג בעצמו במכונית זו. בפועל ייבא התובע ארצה בסוף מאי 2000 רכב אמריקאי פורד לינקולן 98(ת/22), שעליו גם הצביע בפני ביהמ"ש (עמ' 27לפרוט' שורות 23-26), והסביר שמדובר במודל בעל שתי דלתות רחבות המאפשר לו כניסה ויציאה. הוגש אישור המכון הרפואי לבטיחות בדרכים מיום 17.1.00, ת/51, בו צויין כי התובע נבדק ברכבו הפרטי מסוג מאזדה לאנטיס והיה קושי רב בכניסה ויציאה מחמת אי נוחות שנוצרה עקב המכשיר הארוך שעל רגלו הימנית. מפרוטוקול הוועדה לגודל רכב מיום 2.1.00 עולה, שנעשו נסיונות כניסה ויציאה של התובע במספר כלי רכב, אך התובע התקשה לשבת ישיבה מלאה במושב הנהג, ורגלו הימנית של התובע נתקלה במחיצה שבין שני המושבים. הוועדה התרשמה שיש להשתמש ברכב שאין בו מחיצה בין המושבים הקדמיים כדי שיתאפשר לתובע לרווח את רגלו הימנית ורכב כזה הוא ביואיק לה סייבר. על רכב זה רמה 1בנפח 3790סמ"ק, המליצה הוועדה כרכב המתאים למגבלותיו של התובע, כולל מזגן לרכב. יט. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של הרופא השיקומי ד"ר לנגר, מוצג נ/41, שסבור בחוות דעתו, כי התובע יכול להמשיך ולנהוג ברכב משפחתי ממוצע בדומה לזה שנהג בו גם לאחר התאונה, אין הוא זקוק לרכב "אמריקאי גדול" והמחיצה בין המושבים איננה אמורה להפריע לו. כמו כן סבור ד"ר לנגר, לפי התיעוד שעיין בו, שאין במסמכים אלה ראייה להגבלה בכיפוף הברך. אינני מקבל את עמדתו של ד"ר לנגר בחוות דעתו נ/41, חוות דעת שניתנה על יסוד תיעוד בלבד, (ללא בדיקת התובע), בעוד שהוועדה לענין גודל רכב בדקה את התובע בשטח. מדובר גם בגורם ציבורי ואינני רואה כל סיבה מתקבלת על הדעת מדוע שלא לאמץ את המסקנה של הוועדה ושל המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, וכך אעשה. כ. לפי חוות דעתו של הכלכלן מ. קצין , מוצג ת/41, מחיר המכונית שאושרה לתובע ברכישתה 000, 212ש"ח, ממנו יש להפחית את הפטור החלקי ממיסים בסך 480, 38ש"ח, נותר סך של 520, 173ש"ח. ערך השארית לנכה כעבור 4שנים: 600, 116ש"ח, כך שנותר סכום של 920, 56ש"ח שאותו יש לפסוק במלואו לתובע, הואיל והוצאה זו נגרמה לתובע עקב התאונה הנדונה, בשים לב לכך שזו סוג הרכב המתאים לצרכיו ובנסיבות נכותו של התובע, רכב זה הוא למעשה תחליף לכושר ניידותו. הכלכלן מר קצין מסביר בחוות דעתו, ת/41, עמ' 10, שכאשר יש לנכה פטור מלא ממיסים ההוצאה ההונית היחידה שיש לו היא רכישת המכונית הראשונה ללא מיסים ופרט לכך אין לו כל הוצאה הונית אחרת, לעומת זאת בענייננו הפטור של התובע ממיסים הוא חלקי בלבד. יש לקחת בחשבון הוצאה הונית נוספת בגין כל אחת מהחלפות הרכב בעתיד של התובע, מידי כ- 4שנים לערך, ואני מעריך את הפיצוי בגין החלפות אלה בסכום גלובאלי של 000, 100 ש"ח. כא. העלות החודשית של ההחזקה למכונית מסוג זה היא, לפי חוות דעתו הנ"ל של מר קצין: 993, 2ש"ח לחודש. החישוב נעשה לפי היקף נסיעות של 1000ק"מ לחודש שנראה בעיני כהיקף נסיעות סביר ומתאים. הואיל והתובע היה בעלים של רכב גם לפני התאונה, ובפועל נהג בכלי רכב והיה נוהג בהם גם אלמלא התאונה, נראה לי כי יש לפצותו בשיעור של % 70מעלות ההחזקה החודשית של הרכב, משמע, סך של 095, 2ש"ח לחודש. התובע כבן 58כיום ולפי לוח תוחלת חיים בגילים נבחרים, נספח ג' בספרו של כב' השופט ד. קציר, "פיצויים בשל נזק גוף", מהדורה רביעית, תשנ"ח- 1997 בעמ' 1575, תוחלת החיים בגיל 58 היא, בממוצע, כ - 21 שנה. לכן, הפיצוי המגיע לתובע בגין % 70מעלות החזקת המכונית ל - 21השנים הבאות הוא: 095, 2 ש"ח x 12חודשים = 140, 25ש"ח בשנה. מקדם ההיוון ל - 21שנה הוא 15.415, כך שהחישוב הוא: 140, 25ש"ח לשנה x514.51 = 533, 387ש"ח. כב. ניידות לתקופת העבר עד היום: לתקופה מיום התאונה (24.7.95) עד יוני 2000(המועד בו הגיע ארצה וסופק לתובע רכב הפורד לינקולן של התובע), תקופה של 59 חודשים, סכום גלובאלי של 000, 75 ש"ח, בהתחשב בכך שבחלק מן הזמן היה התובע מאושפז, ובשאר הזמן נהג התובע במכונית שהיתה לו עד אז מסוג מזדה, ת/51). לתקופה מיוני 2000(מועד אספקת הרכב האמריקאי מסוג פורד לינקולן 98), עד היום: 10 חודשים x095, 2ש"ח לחודש = 950, 20 ש"ח. כג. מקובלת עליי עמדת ב"כ התובע לפיה זקוק התובע לעזרה עקב נכותו, שהיא כמצויין לעיל נכות משולבת אורטופדית, ונפשית (וכן סוכרת). התובע העיד (עמ' 9לפרוט'): "קשה לי ללכת, קשה לי להתרחץ לבד, אשתי עוזרת לי להתרחץ ולהתלבש, חלק גוף תחתון, בעליון אין לי בעיה". עוד ציין התובע (עמ' 10סיפא לפרוט') שהוא אינו יכול לסייע לרעייתו בעבודות הבית ובקניות. ב"כ התובע מבקש לפסוק לזכות מרשו עזרת צד ג', בסך 0000, 100ש"ח, ועזרה סיעודית בסך 320, 722ש"ח (התחשיב ת/32) וכן הגיש עלות עוזרת בית, מטפל ועובד זר לפי תחשיב ת/.52 טוען ב"כ התובע כי הוא ערך את החישוב לפי 1000דולר לחודש עלות ממוצעת של עובד זר, לפי תוחלת חייו של התובע וכן עזרת צד ג' לפי 4שעות בשבוע x 25ש"ח לשעת עבודה, עמ' 32לפרוט'. ב"כ התובע גם מסר במהלך טיעונו (עמ' 30לפרוט') ששרות התעסוקה אישר לתובע העסקה של עובד זר, ולדברי התובע היה זה כחצי שנה לפני מועד הטיעון (ש' 25בעמ' 30). מנגד עמדת ב"כ הנתבעות היא שאין התובע זקוק לעזרה סיעודית וכי לתובע ורעייתו היתה כל השנים עוזרת בית ואת יתר העבודות ביצעה רעייתו וממילא הוא לא נזקק לבצע עבודות בבית, עיינו, חישוב הנזק נ/91, מטעם הנתבעות, שמציע לחילופין פיצוי של 561, 100ש"ח בגין העסקת עזרה בהיקף של 5שעות לשבוע בעלות של 25ש"ח לשעה עד הגיע התובע לגיל .70 מעיון בדו"ח החקירה מיום 25.3.96מוצג נ/31, עמ' 2, עולה שבני משפחתו של התובע, ובעיקר רעייתו, נהגו לבקרו ולסעוד אותו לעיתים רבות בהיותו מאושפז במחלקת שיקום של בי"ח שיבא. רעייתו של התובע גם נאלצת להכין עבורו בנפרד תזונה המתאימה לחולי סוכרת (עמ' 10לפרוט'). בשים לב למגבלות הנובעות מנכותו האורטופדית והנפשית של התובע (ת/ 1דו"ח הוועדה הרפואית לעררים) אני סבור שהעזרה שהתובע נזקק לה עד היום חורגת מן העזרה שהתובע היה נזקק לה אילמלא התאונה, ואני מעריך את הפיצוי בגין עזרה זו בסכום גלובאלי של 000, 120ש"ח, ובפיצוי זה לקחתי בחשבון גם את ביקורי בני המשפחה בתקופה שהתובע היה מאושפז. את העזרה הכוללת לעתיד אני מעריך לפי 400, 2ש"ח לחודש x 12חדשים = 800, 28ש"ח בשנה, מוכפל במקדם היוון 15.415(ל- 21שנה) = 952, 443 ש"ח. כד. דיור: בתחשיבו ת/32, מבקש ב"כ התובע פסיקת סך של 000, 400ש"ח בגין דיור. בעדותו עמ' 11לפרוט', ציין התובע שהתגורר בדירה שכורה בראשון לציון עם רעייתו, דירה שעזב עקב סכסוך עם רעייתו, עבר להתגורר בתל אביב, ואח"כ חזר לדירה בה הוא מתגורר עם רעייתו, ובבית שתי מעליות. מחקירתו הנגדית של התובע עולה שב18.6.99- ערך התובע הסכם מכר עם ידידו ישראל מאירוביץ כדי לרכוש ממנו דירה בתל אביב (נ/1), ואף נתן לו מיקדמה על חשבון, אך הסכם זה בוטל והמקדמה הוחזרה. יותר מאוחר, בפברואר 2000, רכשו התובע ורעייתו דירת מגורים בסך 000, 280דולר ארה"ב שהיתה שייכת לבתם (נ/3). את הדירה שהיתה בבעלותם עד 91או 92מכר התובע להחזר חובות (עמ' 13לפרוט'). ב"כ התובע מציין בטיעונו, עמ' 32לפרוט', שחלק מתקבולי המל"ל הוונו (בסך 000, 208 דולר), כדי לסייע לתובע ברכישת דירה. העלות בפועל, לפי החוזה נ/3, היתה 000, 280 דולר, כאשר בהפרש נשא התובע. (עיינו: סיכום ישיבת ועדת ההיוונים העליונה מיום 17.6.99, נ/2, שאישרה את ההיוון לרכישת דירה ושיפוצים בהיות התובע מחוסר דיור הזקוק לפתרון דיור: אושרו - 000, 860ש"ח לרכישת הדירה, ועוד 000, 40ש"ח לשיפוצים). ב"כ הנתבעות ציין בטיעונו (עמ' 34לפרוט') שהואיל ובמועד הדיון היתה בתו של התובע כבת 27לערך (עמ' 13לפרוט') הרי שבזמן שהבת רכשה את הדירה (עמ' 13רישא לפרוט'), בשנת 97-96, היתה היא בשנות העשרים המוקדמות, ולכן לדעת ב"כ הנתבעות סביר שאת הדירה רכשה הבת במימון הוריה, וכן מציין ב"כ הנתבעות שהדירה שהתובע ואשתו רכשו מן הבת היא דירה בה הם התגוררו זמן רב מלפני העיסקה. עוד ציין ב"כ הנתבעות שלא הובאה בתיק כל הוכחה להוצאה בגין דיור, אביזרים, שבירת קיר וכיוצ"ב (עמ' 36 לפרוט'). נראה לי שאין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין רכישת דיור. הפיצוי אמור להיפסק ככל שנגרמה או נגרמת הוצאה מחמת מגבלותיו של הנפגע עקב נכותו. התובע נשאל בעדותו, עמ' 11לפרוט', באיזו קומה היתה הדירה השכורה בה התגורר עם רעייתו ותשובתו היתה: "לא זוכר, בית עם שתי מעליות. כל הזמן מעליות. אני כבר לא זוכר אם היתה לי אז התאונה". אין ראיה שנגרמה או עלולה להיגרם לתובע הוצאה גבוהה יותר בגין רכישת דירה בבית שיש בו מעליות או כל הוצאה אחרת הנובעת מנכותו בכל הנוגע לרכישת דיור. הגם שלא הובאה הוכחה בדבר צורך בהוצאות הנוגעות להתאמת דיור, נראה לי שיש מקום לפסוק לזכות התובע פיצוי בסך 000, 40ש"ח בגובה סכום השיפוצים שבדו"ח וועדת ההיוונים, נ/.2 כה. הוצאות רפואיות: התובע הגיש מספר מסמכים בדבר עלות הוצאות קביים, מכשיר מתחת לברך ונעליים אורטופדיות, הגבהת נעליים, טיפול אצל כירופרקטור וחשבון טיפולים בביה"ח, הן הצעות מחיר והן חשבוניות/קבלות, (קובץ המסמכים ת/7) . ב"כ התובע גם הגיש בטיעונו (עמ' 28לפרוט') העתק תשלום כרטיס טיסה לטורונטו בסך השווה ל 300, 1דולר ארה"ב מיום 00.8.81(ת/02), וכן צירף אישור בדבר ביקור אצל רופא אורטופד בטורונטו מ00.8.22- (ת/12). לעומתו מציין ב"כ הנתבעות שהוצאותיו של התובע אמורות להיות מכוסות ע"י המוסד לביטוח לאומי בהיות התאונה תאונה בעבודה. אכן, לפי תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח-1968, זכאי התובע לטיפול רפואי עקב נכותו, לרבות טיפול רפואי בחוץ לארץ ככל שהשירות הרפואי אישר בכתב ומראש שאין אפשרות לקבל בישראל טיפול רפואי כפי שהנפגע זקוק לו (תקנה 5), וכן החלפת נעליים אורטופדיות (תקנה 6) ותשלום לכיסוי הוצאות נסיעה לשם קבלת טיפול רפואי (תקנה 7). על כך יש להוסיף, שגם כאשר אין מדובר בתאונת עבודה על נפגע בתאונה למצות זכויותיו לפי סל הבריאות בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי , תשנ"ד-1994, ועיינו דברי ביהמ"ש העליון ע.א. 5557/95 + 6881/95, סהר נגד אלחדד, נ"א (2) פד"י, עמ' 724, בעמ' 752, וכן ע.א. 6431/96, 6560/96, בר זאב נגד קרנית, נ"ב (3) פד"י, עמ' 557, בעמ' 571. ראוי מכל מקום לקחת בחשבון מקרים והזדמנויות בהם ייתכן ותימנע מן התובע אפשרות לקבל טיפול או החזר הוצאות במסגרת קופ"ח, דבר שעלול להיות כרוך בהוצאות מבחינתו כפי שפסק בימ"ש עליון, הן ב-ע.א. 6431/96 הנ"ל, בעמ' 571, והן ב-ע.א. 2801/96 אל-על ואח' נגד יפרח, תקדין עליון, כרך 98(3), פיסקה 13. הייתי מעריך הוצאה זו בסכום גלובלי של 000, 100 ש"ח. כו. התובע זכאי לפיצוי בגין הוצאות מזון מיוחד עקב דיאטת הסוכר לה הוא זקוק לפי חוות דעתו של ד"ר י. קנטר מיום 4.6.00, שאישר כי ההיזקקות למוצרים אלה מייקרת את עלות הכלכלה של התובע ב-%10-% 15 מאשר כלכלה מקבילה לאדם שאיננו סוכרתי. לפי חישובו של ב"כ התובע, המבוסס על % 15 מן ההוצאה השנתית לנפש ברמת הכנסה גבוהה (ת/62), ההוצאה היא 285, 47ש"ח לעתיד (אחרי היוון), ולעבר: 700, 14ש"ח וביחד: 985, 61 ש"ח. ב"כ הנתבעות ציין בתחשיב הנזק מטעמו נ/91, סעיף 29-30, שיש לקחת בחשבון קיזוז עלות רכישת מוצרים שמנים ומתוקים שעל התובע להימנע מהם בגלל הסוכרת ולכן הייתי מעמיד ראש נזק זה לפי הערכתי על סכום גלובאלי של 000, 50 ש"ח. כז. עוד טוען ב"כ התובע לפיצוי בסך 000, 200 ש"ח, מעבר לכאב וסבל, בגין אבדן הנאות חיים/מין, בציינו בעמ' 32 לפרוט', כי נכותו של התובע משפיעה על יחסים שבינו לבינה (עדות התובע בעמ' 8+ עמ' 11לפרוט', ועמ' 17לפרוט'), ובנוסף עדות התובע בדבר אבדן הנאותיו, כגון נסיעה לפסטיבלי מוסיקה בחו"ל (עמ' 9 לפרוט'), וכן בעמ' 10לפרוט', שם ציין התובע בישיבת 00.5.41, כי בעבר היו לו נסיעות רבות לחו"ל: "דבר שאני מיום התאונה ועד לפני חודש לא עשיתי, שכחתי איך נראה חו"ל". לעומתו ציין ב"כ הנתבעות שלפי עדותו בבית המשפט נסע התובע לחו"ל גם לאחרהתאונה: בסוף שנת 1999עם ילדיו ללונדון (עמ' 31לפרוט'), וכן לצורך שילוח מכוניתו מארה"ב ארצה, נסיעה מאמצע אפריל עד תחילת מאי 2000, ובנוסף באוגוסט 2000נסיעה לצורך טיפול לטורונטו, עמ' 31לפרוט', וכן הוגשו צילומי דפים מתוך הדרכון של התובע, ת/.91 ב"כ הנתבעות מטיל איפוא ספק בטענת התובע בכל הנוגע לאובדן הנאה מנסיעות לחו"ל, ומכל מקום מוסיף וטוען, בעמ' 36לפרוט', שפסק דינו של כב' השופט ד"ר ג. קלינג שבו נקבע בזמנו פיצוי נפרד בגין ראש נזק של אבדן הנאה, מתייחס להיזקקותו של התובע, שם, לשירותים של נערות ליווי, לאחר שהוצבה תשתית ראייתית התומכת בכך, ולא זה המקרה שבפנינו, כך ב"כ הנתבעות. נראה לי , שבענייננו הפיצוי שנפסק לתובע בגין נזק שאיננו ממוני, משקף את הנזק שנגרם לתובע עקב נכותו ומגבלותיו, ואין בפנינו תשתית המצדיקה פסיקת פיצוי נפרד בענין זה. כח. סכום הנזקים: 1. נזק שאיננו ממוני: 167, 102 ש"ח 2. הפסד הכנסה מאז התאונה עד היום: 1,180, 161 ש"ח 3. הפסד הכנסה לעתיד: 300,497, 1 ש"ח 4. יתרת מחיר רכישת מכונית לפי חוו"ד מר קצין: 920, 56 ש"ח 5. החלפות נוספות של המכונית בעתיד: 000, 100 ש"ח 6. הוצאות ניידות לעתיד : 533, 387 ש"ח 7. הוצאות החזקת רכב מאז התאונה עד יוני 2000: 000, 75 ש"ח 8. הוצאות החזקת רכב מיוני 2000 עד היום : 950, 20 ש"ח 9. עזרה לעבר: 000, 120 ש"ח 10. עזרה לעתיד: 952, 443 ש"ח 11. התאמת דיור 000, 40 ש"ח 12. הוצאות רפואיות: 000, 100 ש"ח 13. מזון מיוחד : 000, 50 ש"ח סה"כ: 4,470, 389 ש"ח. כט. ניכוי תשלומי הביטוח הלאומי: לפי חוות דעתו של האקטואר מר שי ספיר מיום 17.5.00שווי גימלאות הביטוח הלאומי של התובע בגין נכות מעבודה (נ/11) הוא 4,673, 221ש"ח, ולפי חוות דעתו של האקטואר מר שי ספיר מאותו תאריך, שווי הקיצבה המיוחדת וקצבת הניידות (נ/21), הוא 558, 514ש"ח, וביחד: 680,890, 4ש"ח, נכון למועד חוות הדעת האקטואריות, וב"כ הנתבעות תיקן את החישוב שהופיע בתחשיב הנזק שלו נ/91, עיינו: עמ' 40לפרוט' שורות 26-.30 כמו כן יש להפחית את התשלום התכוף בסך 000, 20ש"ח ששולם ביום 28.3.96 (נ/4), וערכו המשוערך לפי תחשיב ב"כ הנתבעות (נ/91, עמ' 50:5990, 30ש"ח. מכאן, שנזקיו של התובע מכוסים על ידי תשלומי הביטוח הלאומי כמפורט לעיל, והשאלה היא, האם זכאי התובע לפיצוי בשיעור של %25: "מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה", לפי סעיף 330(ג) של חוק הביטוח הלאומי, (נוסח משולב), תשנ"ה-1995? ל. טוען ב"כ הנתבעות, בעמ' 39 לפרוט', להעדר זכאותו של התובע לקבל % 25מן הנזק הואיל והמבוטחת לפי פוליסת ביטוח החובה היא חברת n.i.cשהיא מעבידתו של התובע. הרכב בו ארעה התאונה נרשם אמנם על שמו של התובע ( תצהיר עדות ראשית של התובע נ/12, מיום 3.11.97, סעיפים 4-7), אך דמי הביטוח הלאומי שולמו ע"י המעביד חברת n.i.cוגם ביטוח החובה שולם על ידי המעביד, והרכב נמסר לשימוש התובע (כעובד של חברת n.i.c) ברשות המעביד, ובשירותו, לצורך נסיעה מביתו למקום העבודה ובחזרה, מכאן טענת ב"כ הנתבעות שאין התובע זכאי ל-% 25מן הנזק. בטרם אמשיך בדיון בסוגיה זו יש מקום לציין שעמדתן הראשונית של הנתבעות בכתב הגנתן היתה שפוליסת הביטוח הונפקה כפוליסת "סחר רכב" על שם המבוטח בעל הפוליסה, חברת ,n.i.c כשהסיכון הביטוחי המכוסה הוא סחר רכב. טענת הנתבעות בהגנתן היתה שמי שנהג ברכב בזמן התאונה הוא התובע ברכבו הפרטי הרשום על שמו ולכן, כך טענו הנתבעות בהגנתן, נהיגתו של התובע ברכב בזמן התאונה איננו מכוסה על פי תנאי הפוליסה. בתצהיר עדותו הראשית, נ/12, סעיף 3(ה) + סעיף 4, הסביר התובע כי מי שרכשה את הרכב ביום 13.6.95היתה חב' n.i.cכחלק מעיסקת טרייד - אין, והרכב נועד למכירה. בהמשך תצהירו הסביר התובע כי הוא העביר את המכונית הנ"ל על שמו ביום 22.6.95, זאת משביקש אשראי לצורכי החברה, אך נדרש, כנגד מתן הלוואה לחברה, ליתן בטחונות, לרבות משכון רכבים לחברת האשראי, ולכן רשם את המכונית הנ"ל על שמו, ביום 22.6.95, ואזי ניתנה ההלוואה לחברת ,n.i.cונרשם משכון על הרכב, כשהחייב זו החברה, ובעל הרכב הוא התובע. עולה מן האמור לעיל שמי שרכש את הרכב היתה חברת .n.i.cהרכב נועד למכירה, למן מועד רכישתו, דבר העולה בקנה אחד עם הפוליסה לביטוח סחר רכב. ב"כ הנתבעות הודיע בעמ' 29רישא לפרוט' שהדיון בתיק זה יהא רק לענין הנזק, מבלי שהנתבעות עמדו על טענתן הראשונית בדבר העדר חבות. לא. נמשיך עתה בדיון ביחס לשאלה האם זכאי התובע לפיצוי בשיעור של %25 מנזקיו בשים לב לכך שאלה מכוסים על ידי תשלומי הביטוח הלאומי. ב"כ הנתבעות מפנה ל- ע.א. 545/85 אליהו נגד אלגריסי, מ"ד (2) עמ' 8, רע"א 686/97, מנורה נגד עזבון המנוח משה תמר, ו-ד"נ 7012/99 המוסד לביטוח לאומי נגד כלל, אותם הגיש ב"כ הנתבעות בהודעתו לביהמ"ש מיום 22.10.00. ב- ע.א. 545/85 אליהו נגד אלגריסי מ"ד (2) פד"י, עמ' 8, נכתב בעמ' 20: "דינה של המבטחת הוא כדין המבוטח. אם המוסד אינו רשאי לחזור על המבוטח, אין הוא רשאי לחזור על המבטחת שלו, ואם רשאי הוא לחזור על המבוטח, רשאי הוא לחזור על המבטחת". המבוטח בענייננו היא חברת ,n.i.cכעולה מתעודת ביטוח החובה שצורפה כנספח א' לתצהיר נ/ .12אין מחלוקת על כך שחברת n.i.cהיתה מעבידתו של התובע, ואין מחלוקת שהביטוח הלאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה. ב-ע.א. 545/85 הנ"ל, נכתב, שם, בעמ' 29: "הטעם להבחנה זו בין אחראי שהוא מעביד לאחראי שאינו מעביד, ההבחנה בין סעיף 150(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב ] לסעיף 82(ג) לפקודה, הוא בכך שהמעביד ששילם את דמי הביטוח למוסד (ואת דמי הביטוח למבטחת) אינו צריך לשאת גם בתשלום הגימלה". לב. ב- ת.א. (מחוזי נצרת) 295/91 עז' סוהיל נדאף ז"ל ואח' נגד הסנה וקרנית (ע"י כב' השופט מ. הס ז"ל), מתוך: חבות לפיצוי נפגעי ת.ד. תוספת 31, שאושר ב-ע.א. 6698/97, נקבע בעמ' 4581: "העובדות שהחיפושית לא היתה רשומה ע"ש המעביד וגם תעודת הביטוח לא הוצאה על שם המעביד אינן מעלות ואינן מורידות מהקביעה שהרכב הועמד לשימוש המעביד, כפי שהדבר נעשה בפועל ואין בעובדות אלה כדי לשנות את התוצאה..... ". ובהמשך, בעמ' 4582: "מאחר וקבעתי כי הרכב היה בחזקתו של המעביד וגם ביטוח החובה בגינו שולם על ידי המעביד, והרכב נמסר לשימושו של המנוח שעשה בו שימוש ברשות המעביד ובשירותו לנסיעה למקום העבודה לביתו, מובילות קביעות אלה למסקנה שהתאונה צריכה להיות מוגדרת על פי הדין והפסיקה כתאונה בשירות המעביד, וכך אני קובע ..... ". לג. אוסיף, שב- רע"א 686/97מנורה נגד עיזבון המנוח משה תמר ז"ל נקבע ברוב דעות, בעמ' 16סיפא, שיש לראות את העובד העצמאי כ"מעביד" בגדר סעיף 82 לפקודת הנזיקין ולכן אין העובד העצמאי, וגם לא הביטוח הלאומי, זכאים לחזור על חברת הביטוח שביטחה את השימוש ברכב, לא מכח החוק ולא מכח הסכם. בענייננו, היה התובע בגדר עובד שכיר של חברת ,n.i.cולכן אין צורך לדון בסוגיה זו בענייננו, אך למניעת ספק אבהיר שלאור דעת הרוב ב-רע"א 686/97, לא היתה התוצאה שונה כלל ועיקר, אפילו הייתי סבור שיש מקום להגדיר את התובע כעובד עצמאי. בעמ' 10 של רע"א 686/97, פיסקה 17, בעמ' 11רישא, נכתב: ".... לצורך סעיף 82לפקודת הנזיקין, מושם הדגש - לענין איתור המעביד - על מי שנושא בתשלום דמי הביטוח.... ללמדך, כי הפטור מתביעת השיפוי לא ניתן למעביד בשל הפונקציה שהוא ממלא כמעסיק את העובד במסגרת יחסי עובד - מעביד, אלא כמי שנושא בנטל תשלום דמי הביטוח. במקרה דנן, הנפגע, שהוא עובד עצמאי, הוא זה ששילם דמי ביטוח למל"ל והוא זה ששילם פרמיה לחברת הביטוח שביטחה את השימוש ברכבו. על ידי תשלום דמי הביטוח למל"ל, נשא הוא בעקיפין בנטל הגימלה שהוא עצמו מקבל מן המל"ל... . . . ". במקרה, שבפנינו מי ששילם את פרמיית הביטוח לנתבעות ואת התשלום בגין דמי ביטוח לביטוח הלאומי, היא מעבידתו של התובע חברת ,n.i.cורואים אנו לאור האמור לעיל שהדגש בפסיקה מושם על השאלה מי נושא בנטל תשלום פרמיית הביטוח ובתשלום דמי הביטוח הלאומי, והתשובה היא שמי שנשא בתשלום זה במקרה שבפנינו היא חברת .n.i.c לד. בענייננו אין מנוס מן המסקנה שהתאונה אירעה בשירות המעביד, ולכן אין התובע זכאי ל- % 25 משיעור הפיצויים, בהתאם לפסיקה כפי שהובאה לעיל. התובע היה מנהל ובעל מניות בחברת n.i.c(וכדבריו בעמ' 10רישא לפרוט' הוא היה מנהל יחיד), ומשך ממנה משכורת לפי תלושי שכר,כפי שהתובע גם ציין בתשובתו לשאלה מס' 22בשאלון נ/ .9הביטוח הלאומי הכיר בכך שהתאונה היא תאונת עבודה. הרכב נרכש על ידי חב' n.i.c ביום 13.6.95 והועבר ביום 22.6.95 ע"ש התובע כדי לאפשר קבלת אשראי לצורכי חב' n.i.c כנגד משכונו של הרכב. ב-ת.א. 295/91 (מחוזי נצרת) הנ"ל נקבע כי העובדה שהרישום של הבעלות איננו ע"ש המעביד, אין בה כשלעצמה כדי לשנות את התוצאה. במקרה שבפנינו, התובע שהיה מנהל חב' .n.i.cובעל מניות בה, עשה שימוש ברכב לצורכי העבודה (שהרי התאונה אכן הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה), חברת .n.i.cהיא ששילמה את דמי הביטוח הלאומי, בהיותה מעבידתו של התובע, והיא ששילמה את פרמיית ביטוח החובה, בהיותה המבוטחת, כעולה מתעודת ביטוח החובה בגין סחר רכב המצורפת כנספח א' לתצהיר עדות התובע נ/12. בנסיבות אלה נראה לי כי מתחייבת המסקנה שהתאונה ארעה בשירות המעביד, ולכן אינני רואה מנוס מן המסקנה הנגזרת מכך שאין התובע זכאי ל- % 25 משיעור הפיצויים. על יסוד דעת הרוב שב-רע"א 686/97 הנ"ל (מנורה נ. עזבון המנוח משה תמר ז"ל), לא היתה המסקנה שונה גם אילו היה התובע מוגדר כעובד עצמאי. לה. מכיוון שתשלומי הביטוח הלאומי עולים על סכום הפיצויים (פיסקאות כ"ח + כ"ט של פסק הדין) והתובע, כאמור, אינו זכאי ל- % 25 משיעור הפיצויים, כמוסבר כבר לעיל, התוצאה הבלתי נמנעת היא שעליי לדחות את התביעה, וכך אני מחליט. בנסיבות אלה ובשים לב לנכותו של התובע, אני קובע שלא יהא צו להוצאות. ראוי הוא שהנתבעות תימנענה מלגבות מן התובע את הסכום ששילמו לו כתשלום תכוף. עקבשבר