מצג כוזב בדבר יכולתה של החברה לפרוע חובותיה

1. התובע, קבלן, העוסק, בין היתר, בביצוע מחיצות גבס תקרות אקוסטיות וכיו"ב, הגיש נגד הנתבעים בשנת 2000, תביעה כספית לתשלום סכום של 60,612 ₪. 2. התביעה מבוססת הן על עילה שטרית, והן על עילה חוזית. על פי העילה השטרית, התובע, הינו אוחז כשורה בשיק ע"ס 17,550 ₪, זמן פרעון 10.5.99משוך מחשבון הנתבעת, לפקודתו, נמסר לו על ידי הנתבע מס' 2 [נספח א' לכתב התביעה]. השיק לא נפרע על ידי הבנק הנמשך מחמת א.כ.מ. נתבע מס' 2, המנהל והבעלים של נתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבע", ולהלן: "החברה"). לטענת התובע, הנתבע חייב אישית בפרעון השיק, הואיל והוא חתם על השיק, ועל פי הפרטים המוטבעים על השיק, החשבון אינו של חברה בערבון מוגבל אלא רק נושא שם מסחרי. בנוסף, הנתבע חייב באופן אישי גם מפני שהוא הציג מצג שווא בעת מסירת השיק, כאילו השיק נמשך מחשבונה של חברה שאינה בערבון מוגבל, גם משום שהנתבע המשמש כנושא משרה בחברה, עיוות את שם החברה בחתימה על השיק, כך שאין התאמה בין שם החברה המודפס בצד השיק, לבין החתימה. בכך הפר הנתבע את הוראת סעיף 99 בפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983. עוד טוען התובע, כי הנתבע הפר חובה חקוקה, בכך שהוציא שיק ללא כיסוי [סע' 432 בחוק העונשין התשל"ז - 1977]. על פי העילה החוזית טוען התובע, כי הוא ביצע עבודות גבס שהזמינו אצלו הנתבעים, כקבלן משנה, בפרוייקט שביצעו עבור חברת "און מזגנים" (להלן: "און"). הנתבעים שילמו לו רק חלק מהתמורה, סכום של 70,606 ₪, ונותרו חייבים לו 42,106 ₪ (לא כולל סכום השיק הנתבע). הנתבע טוען, כי גם על פי העילה החוזית, יש לחייב את הנתבע באופן אישי מכמה סיבות: עוולת תרמית - הנתבע הציג לפניו מצג כוזב, בדבר יכולתה של החברה לפרוע חובותיה, בעת שהוא כבר ידע שאין ביכולתה לעשות כן. עוולת רשלנות - הנתבע כמזמין העבודה, חב חובת זהירות קונקרטית כלפיו, והיה עליו בעת ההתקשרות לגלות לו, שלחברה אין די כסף לפרוע התחייבויותיה. מכאן, גם חוסר תום הלב של הנתבע, וההטעייה שהיטעה את התובע, שאם לא כן, לא היה התובע מתקשר עם הנתבעים בעסקה זו. הרמת מסך בעילה של מימון דק - הנתבע ניצל לרעה את מסך ההתאגדות של החברה, הוא פעל באמצעות החברה בימון דק, ונמנע מלממן את החברה בהון עצמי, הפיק רווחים גבוהים, בלי לשאת בסיכון של ההפסדים. הנתבע עצמו לא הפריד בין נכסיו לבין נכסי החברה, כתובת החברה זהה לכתובת מגורי הנתבע. כמו כן, טוען התובע, כי פנה לנתבע מספר פעמים בדרישה שיסדיר את חובותיו, והנתבע הודיע לו במספר הזדמניות, כי ידאג לשלם את יתרת החוב, ואין לו מה לדאוג. בנסיבות אלה, יש לראותו כמי שהתחייב בערבות אישית. 3. ביום 6.5.01, נתתי פסק דין נגד החברה, אשר לא העלתה כל הגנה מפני התביעה השטרית. לפי פסק הדין, חוייבה החברה לשלם לתובע את סכום השיק 17,550 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מתאריך הפרעון הנקוב בשיק, 10.5.99, וכן בתוספת הוצאות. 4. הנתבע טוען להגנתו, כי בעת שמסר את השיק לנתבע, החברה לא היתה במצב של חדלות פרעון, זה לא היה שיק יחיד אלא אחד מני רבים שנמסרו לו, לפני ואחרי, עבור עבודתו. שיקים נוספים שנמסרו לו לאחר אותו שיק, נפרעו כדין. החשבון ממנו נמשך השיק, הינו חשבון של החברה, אשר נפתח על שמה המדוייק של החברה, ורק משום טעות קולמוס של הבנק שהנפיק השיקים, נשמטו האות "י" והמילה "בע"מ" מהשם המודפס המופיע בשיק. העובדה שהחברה בשמה המלא נתבעת בהליך זה, רק מוכיחה, כי התובע קושר בין החברה לשיק. הנתבע טוען, כי מעולם לא ערב באופן אישי להתחייבויות החברה, ולא הפר שום חובת אמונים כלפי החברה, או מסר שיק מתוך ידיעה, כי אין לו כיסוי בבנק. הנתבע אינו חולק שהחברה הזמינה מהתובע כקבלן משנה, ביצוע עבודות גבס עבור און, אולם, כל התמורה שולמה לו במלואה. הנתבע טוען שרק הוא אישר את החשבונית שהגיש התובע, היו חשבוניות שהוא לא אישר, תוקנו והתמורה שולמה עפ"י התיקון. חשבון סופי נסגר בחודש מרץ 1999, לפי חשבונית מס' 0779 [נספח ה' לתצהיר הנתבע]. 5. כל אחד מבעלי הדין הגיש תצהיר עדות משל עצמו, נחקר חקירה נגדית, ובכך הסתכמו ראיות בעלי הדין. 6. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשניים: א. האם החברה שילמה לתובע את מלוא התמורה, עבור העבודות שביצע עבורה כקבלן משנה אצל און. ב. האם הנתבע חייב באופן אישי, לפרוע את חוב החברה, אם קיים חוב מעבר לשיק. 7. החברה לקחה את התובע כקבלן משנה, שיבצע עבורה את עבודות הגבס, כפי שהתחייבה כלפי און, על פי הצעת מחיר שלה מתאריך 1.9.98 [ת/2]. התובע העביר לחברה הצעת מחיר בדולרים [נספח ב' לתצהיר עדותו, צילום מסמך בלתי קריא לחלוטין, אולם אין מחלוקת ביחס אליו]. החברה העבירה הצעה נגדית בשקלים [נספח ד' לתצהיר הנתבע, עמ' 16 בפרו']. בין הצדדים לא נערך חוזה בכתב [עמ' 16] אלא הם הגיעו לסיכום עפ"י נספח ד' הנ"ל, לאחר שנמחקו בו סעיפים אחדים [עמ' 31]. התובע קיבל על חשבון התמורה סכומי כסף בשיקים, שכולם נפרעו, למעט השיק נשוא התביעה [עמ' 16]. מבין השיקים לפחות שלושה נפרעו לאחר זמן פרעון השיק נשוא התביעה [נספח א' לתצהיר הנתבע, עמ' 16 למטה, עמ' 17]. התובע הגיש לחברה חשבון סופי מתאריך 19.2.99 [נספח ג' לתצהיר התובע, עמ' 18], המסתכם ב-106,566 ₪. החברה לעומת זאת, הקדימה והוציאה חשבון סופי לאון, בתאריך 9.2.99, המסתכם ב-185,095 ₪ [ת/1]. בחשבון זה נכללו עבודות נוספות, כולל גם של גבס. הנתבע ערך תיקונים בכתב ידו [עמ' 26, 29]. און קיזזה לחברה סכום של 133,129 ₪, שהחברה היתה חייבת לה [עמ' 21 למטה]. החברה הפסיקה את פעילותה בסוף שנת 1999, וחשבון הבנק שלה הוגבל עוד קודם לכן [עמ' 32-33]. 8. בשלב הזה של הדיון, לאור חומר הראיות המונח לפני, אני קובעת, כי התובע ביצע את כל העבודות אותן התחייב, והן אושרו על ידי המפקח מטעם און מר ויקטור נטיקה. הנתבע אישר בחקירתו הנגדית שויקטור נטיקה חתום על כתב הכמויות ביחס לעבודות הגבס, נספח ד' לתצהיר התובע [עמ' 31 שו' 13-14]. אף קבלן אחר לא ביצע את עבודות הגבס, כפי שהעיד הנתבע [עמ' 36 שו' 1-2]. החברה עצמה הגישה חשבון לאון, הכולל את אותן עבודות שביצע התובע, ואף דרשה תשלום עבור כמויות גדולות יותר. הנתבע לא נתן כל הסבר מניח את הדעת לכך ש"קיצץ" לתובע כמויות, ובחר לא לאשר לו את כל העבודות בחשבון הסופי [עמ' 29-31]. כאמור, און אישרה לחברה את ביצוע העבודות שעשה התובע [עמ' 23 שו' 4-10, נספחים ד' ו-ג' בתצהיר התובע, עמ' 27 שו' 18-20]. אין גם כל קשר בין התחייבות החברה לשלם לתובע את המגיע לו, לבין התחייבות און לשלם לחברה. לא הוכח כל קשר כזה. בנסיבות אלה, משהוכח, כי התובע ביצע את מלוא עבודות הגבס כפי שהתחייב, על החברה לשלם לו את מלוא התמורה המגיעה לו, כפי שהוסכם מלכתחילה בין הצדדים, ועל פי החשבון הסופי אותו הגיש התובע לנתבעים. חשבון זה לא נסתר בראיה מהימנה, ולא בחקירה נגדית של התובע. על פי החשבון הסופי, היה על החברה לשלם לתובע 131,217 ₪ כולל מע"מ. הנתבעים שילמו לו רק 70,605 ₪, כך שנותר חוב של 60,612 ₪. מסכום זה יש להפחית את סכום השיק, היינו, 17,550 ₪, כך שיתרת החוב הינה 43,062 ₪. 9. הפסיקה מכירה בשני מקורות, מהם עלול להתחייב אישית אורגן של חברה, בגין פעולותיו למען החברה, בשלב המשא ומתן לעריכת הסכם בין החברה לבין צד שני למשא ומתן. המקור הראשון הוא חובת תום הלב במשא ומתן, לפי סעיף 12 בחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 [ראו ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו פ"ד לז(4), 673]. המקור השני הוא עוולת הרשלנות, לפי סעיף 35 בפקודת הנזיקין, המתקיימת בנסיבות בהן יוצר אורגן החברה היצג רשלני במסירת מידע לא נכון, או בהימנעות למסור מידע בעת ניהול משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה בין החברה לבין הצד השני למשא ומתן, המקבל את המידע השגוי, ומסתמך עליו [ע"א 230/80 פנידר נ' קסטרו פ"ד לה(2), 713; ע"א 397/88 דיממה נ' קרטש פ"ד מה(2), 413]. הפסיקה לא הרחיבה את הכללים הנ"ל, למצבים בהם יוצר אורגן החברה מצג שווא רשלני במהלך קיום החוזה בין החברה לבין הצד השני לחוזה. הסיבה לכך נעוצה ככל הנראה, בכך שבשלב המשא ומתן, קיימת הסתמכות של הצד השני למשא ומתן על המצגים של אורגן החברה. ההסתמכות יוצרת יחסי אמון, ועמם חובת הזהירות, וחובת תום הלב אצל אורגן החברה, שעל מצגיו מסתמכים. במסגרת הוראות סעיפים 35 ו-36 בפקודת הנזיקין, מוטלת החובה על כל אדם לנקוט באמצעים סבירים, כדי למנוע נזק מאדם שצריך לצפות שיגרם לו נזק. כמו כן, מוטלת החובה שלא ליתן מידע רשלני אלא מידע עובדתי מדוייק כלפי אדם הסומך על מידע זה. מידת ההוכחה הדרושה לעוולת רשלנות, הינה מידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי, על פי מאזן ההסתברויות. לעומת זאת, עוולת התרמית מוגדרת בסעיף 56 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כך:   "תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא אכפת למציג אם אמת היא או כזב ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו. אולם, אין להגיש תובענה על היצג כאמור אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון."   עוולת התרמית היא עוולת כוונה [ראו בר שירה התרמית בעריכת טדסקי מהד' שניה, אקדמון, 27-28]. על התובע בגינה להוכיח, כי התקיימה אצל הנתבע ידיעה או עצימת עיניים למצג לא נכון שהוצג לפני התובע, וזאת בכוונה להטעות את התובע באמצעות המצג. עוולת התרמית מעלה כנגד נתבע האשמה רצינית, שבמקרים מסויימים עלולה לגרור גם אחריות פלילית, ולכן, מידת ההוכחה הנדרשת בתביעת תרמית, היא גבוהה וודאית יותר מזו הנדרשת במשפטים אזרחיים אחרים [בר שירה שם, 48]. 10. ראשית דבר יש להדגיש, כי אין מחלוקת של ממש בדבר אחריותה של החברה כלפי התובע. כאמור, ניתן נגדה פסק דין, לפיו, חוייבה לשלם את סכום השיק, ונותרה מחלוקת ביחס ליתרת החוב של החברה כלפי התובע. המסקנה כאמור בסעיף 8 דלעיל, הינה שהחברה חייבת לשלם את יתרת החוב. התובע אינו טוען כלל שהחברה ביצעה עוולה כלשהי כלפיו. טענותיו הן כלפי הנתבע כאורגן של החברה, בעילות שונות, כפי שצויין בסעיף 2 דלעיל. 11. חיובו של הנתבע בעילה השטרית, לא יהיה נכון בנסיבות הענין. אין מחלוקת, כי הצעת המחיר שהגיש התובע [נספח ב' לתצהירו], הופנתה לחברה, ורק שמה רשום על גבי המסמך. על גבי השיק מודפס שם החברה, ללא האות "י" לפני האותיות "ד.ע.", וללא המילה "בע"מ", אולם, השיק נחזה להיות חתום על ידי החברה, ולא על ידי הנתבע באופן אישי. לצד חתימת הנתבע, מופיעה חותמת החברה בשמה המלא והמדוייק. סעיף 99(ב) בפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, עליו מסתמך ב"כ התובע, קובע הרמת מסך סטטוטורית וחיוב אישי של נושא מישרה בחברה, כל אימת שנעשה שימוש לא מדוייק בשם החברה, או כאשר לא הוטבעה חותמתה כנדרש. לא זה המקרה לפנינו. כאמור, חותמת החברה הוטבעה בשמה המלא של החברה, כנדרש, על גבי השיק, וההסבר שנתן הנתבע ביחס להשמטת האות "י" והמילה "בע"מ" מפרטי החברה המודפסים על גבי השיק, סביר [סע' 18 בתצהיר עדותו], ולא נסתר בחקירה נגדית. הנתבע כלל לא נחקר על סעיף זה, לכן מוחזק האמור בו כאמת. חיזוק לעדות זו יש בדף פתיחת חשבון הבנק של החברה, אשר העתק ממנו צורף לתצהיר עדותו של הנתבע, ולפיו, חשבון הבנק ממנו נמשך השיק, התנהל על שם י.ד.ע. חברת בניה ופיתוח (1995) בע"מ. שמה המלא והמדוייק של החברה מופיע בחותמת החברה על גבי השיק, כפי שמופיע בדף פתיחת החשבון, ולא מן הנמנע שמפאת טעות הדפסה בבנק, לא הודפס השם המלא על גבי השיק. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע שמדובר במקרה בו נעשה שימוש בשם משובש או מטעה של החברה. ההיפך. הטבעת חותמת החברה בשמה המלא והמדוייק, שוללת מניה וביה כוונת הטעייה. נכון שאין כל הסבר לכך שהנתבע לא ראה לנכון לבקש מהבנק לתקן את הטעות, ולמצער, לפחות לתקן על גבי השיק את השם המדוייק, אך מכאן ועד מסקנה שמדובר בכוונת הטעייה, המרחק רב. ברור שחתימת הנתבע על גבי השיק, בצירוף חותמת החברה, נעשתה בתוקף מעמדו של הנתבע כאורגן וכנושא מישרה בה. אין כל טענה לחריגת הנתבע מסמכות ומהרשאה. יודגש, התובע גם לא טען אחרת בתצהיר עדותו, שם הצהיר, כי הנתבעים הזמינו ממנו עבודה. הוא אינו מצהיר, כי הנתבע באופן אישי הזמין את העבודה אלא נוקט לשון רבים, הכוללת את החברה ואת הנתבע. יתר על כן, הוא מצהיר בסעיף 17 במפורש, "הנתבעת חייבת בתשלום מלוא שווי העבודות". אין בתצהיר עדותו פירוט עובדתי ביחס לנסיבות מסירת השיק. אין גם פירוט עובדתי ביחס לרקע ההתקשרות בין הצדדים, המשא ומתן, וכל כיוצא בזה, פרטים מהם ניתן ללמוד, כי ההתקשרות נעשתה עם הנתבע באופן אישי, ולא עם החברה באמצעות מנהלה. למעט אמירה כוללנית וסתמית, כי הנתבע נהג כלפיו בחוסר תום לב במהלך המשא ומתן, בשל כך שלא גילה לו את מצבה הכספי של החברה, אין בתצהיר עדות התובע, ולא בחומר הראיות בכלל, עובדות היכולות להוביל למסקנה, כי ההתקשרות היתה עם הנתבע באופן אישי, או, כי הנתבע ערב באופן אישי לחיובי החברה. זאת ועוד, התובע נתן הצעת מחיר לחברה, ולא לנתבע באופן אישי, הוציא את החשבונות והחשבוניות לחברה ולא לנתבע. שמו לא מופיע כלל בחשבוניות ולא במסמכים ת/1, ת/2. 12. קל וחומר הם פני הדברים, לפי חוק החברות תשנ"ט-1999, חוק החברות החדש, אשר בו אין הוראה דוגמת סעיף 99(ב) הנ"ל. לפי סעיפים 54(ב) ו-6(ג) בחוק החברות החדש, ניתן בתנאים מסויימים להרים את מסך ההתאגדות כלפי בעלי מניות, ובכל הנוגע לנושא מישרה בחברה, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים. סעיף 6(ג) בחוק החברות תשנ"ט-1999, קובע כך: "(ג) בית המשפט הדן בהליך נגד חברה, רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה: (1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, נועד לסכל כוונתו של כל דין, או להונות או לקפח אדם. (2) בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח, כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה, וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה". סעיף 54 בסימן ד' בחוק החברות הנ"ל עוסק באחריות יחידי האורגן, וקובע כך: "(א) אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס. (ב) נוסף על הוראת סעיף 6, רשאי בית המשפט לייחס את זכויותיה וחובותיה של החברה ליחידים באורגנים השונים אם התקיימו התנאים השונים הקבועים להרמת מסך בסעיף 6(ג) בשינויים המחויבים, או אם התקיים תנאי הקבוע בחיקוק לייחוס זכויות וחובות כאמור". חיוב נושא מישרה, בנסיבות בהן נעשה בשם החברה שימוש מטעה או בלתי נאות, אמור לנבוע מהוראות הרמת המסך הקונקרטיות, כאשר התנאים מתמלאים, לפי הוראות הדין הכללי, או מכוח חריגה מהרשאה. גם כאשר שם החברה ננקב באופן בלתי מדוייק, אין להסיק אוטומטית יצירת חבות אישית של נושא המישרה. התובע לא הביא ראיות ולא הוכיח בעובדות, שמדובר במקרה חריג, או שיש טעמים מיוחדים המכניסים את המקרה לגדר סעיף 6(ג) הנ"ל. על אחת כמה וכמה, כאשר השימוש בשם החברה היה נכון, אולם, רק מפאת טעות הדפסה בבנק, לא הופיעו האות "י" והמילה "בע"מ". אין בחומר הראיות עובדות מוכחות במידת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, על פי מאזן ההסתברויות, כי הנתבע התחייב באופן אישי בגין הזמנת העבודה, או, כי היה מצג מטעה מצדו. ההיפך. ברור למדי, כי ההתקשרות נעשתה עם החברה בלבד, והליקוי הטכני גרידא בהדפסת שמה המלא של החברה על גבי השיק, אין בו כשלעצמו כדי ליצור חבות אישית של הנתבע, בעילה השטרית. 13. ב"כ התובע טען בכתב התביעה להרמת מסך בעילה של מימון דק, אולם, זנח טענה זו בסיכומים. באשר לעילות האחרות להרמת מסך החברה, המסקנה אינה חד משמעית. מצד אחד, על פי העקרונות המשפטיים, ולפי התשתית הראייתית העובדתית הקיימת, מתבקשת המסקנה, כי אין להרים את מסך ההתאגדות של החברה. התובע התקשר עם החברה בלבד באופן רצוני, ולא התנה את ההתקשרות בחיוב אישי של הנתבע, בין כחייב עיקרי, או בין כערב לחיובי החברה. פירושו של דבר, הוא נטל על עצמו את הסיכון לחדלות פרעון החברה, ולא העביר את הסיכון אל הנתבע כאורגן של החברה. בנסיבות אלו, אין הוא יכול לשטוח את טרונייתו, כי החברה חדלת פרעון, ואין לו להלין אלא על עצמו [ראו ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיורטי בע"מ ואח' פ"ד מח(5) 661, 699]. כאמור, החברה לא ביצעה כל עוולה כלפי התובע, ולכן, אין לראות בו "נושה נזיקי", להבדיל מ"נושה חוזי". מצד שני, גם אם אין הצדקה להרמת מסך, ישנה הצדקה להטלת אחריות אישית על מנהל החברה, אם הוא עצמו אישית קיים את יסודות האחריות בנזיקין [ראו ע"א 407/89, שם]. מדובר בחברה פרטית קטנה, שנוהלה כעסק פרטי על ידי הנתבע. בנסיבות הענין, הואיל והחברה פסקה להתקיים, ולאור התשתית הראייתית הקיימת, נראה לי נכון מבחינה מוסרית, על פי תחושת הצדק ומבחינה משפטית, להטיל על הנתבע כמי שהיה מנהל החברה ובעל המניות בה, חבות אישית, כפי שאבאר להלן. במקרה דנן, על התובע היה הנטל להוכיח את שתי העוולות שייחס לנתבע: עוולת הרשלנות ועוולת התרמית. מידת ההוכחה לכל אחת מהן שונה, כפי שצויין לעיל. לגבי עוולת הרשלנות, בסופו של יום, התובע הצליח להוכיח בעדות ישירה, ועל יסוד ראיות נסיבתיות, כי בעת שסיכמו על ביצוע העבודה, לא נהג הנתבע בתום לב מוחלט. מעמדו של הנתבע בחברה היה כזה, שהוא דמות המפתח בחברה. על פי תצהיר עדותו, שימש כמנהל וכעובד בחברה [סע' 2 בתצהיר]. הוא זה שהורשה לפעול בחשבון החברה, כפי שעולה מדף פתיחת החשבון [נספח ב' לתצהיר עדותו]. סביר להניח, שמדובר בחברה פרטית משפחתית קטנה, שנוהלה כעסק פרטי על ידו. הוא לא טען אחרת. הוא זה שהתקשר עם און, הוא זה שהתקשר עם התובע, הוא זה זה שערך תיקונים על גבי החשבונות, והוא זה שחתום על גבי כל המסמכים בשם החברה. הוא נטל חלק בהתקשרות עם התובע, בהתקשרות עם און, באישור החשבונות, בסיכום קיזוז חוב החברה מהתמורה שהגיעה לחברה מאון, ולכן אין הוא יכול להיות חסין מחבות אזרחית, במידה והתרשל בניהול העניינים, והמסקנה כי אכן התרשל. הוכח במשפט, שהחברה היתה חייבת לאון סכום של 133,129 ₪ [עמ' 21 למטה, עמ' 22 למעלה]. חוב זה קדם להתקשרות בין התובע לחברה [עמ' 20]. בעת שהנתבע התקשר עם התובע, הוא כבר ידע שהחברה חייבת לאון סכום כסף לא מבוטל, המסתכם פחות או יותר בהיקף העבודה שהזמינה החברה מהתובע. אין חולק, שהנתבע לא מסר מידע זה לתובע. בכך, לא רק שהנתבע נהג שלא בתום לב אלא שאף התרשל כלפי התובע, שכן, היה עליו לצפות שלחברה לא יהיה די כסף לשלם לתובע. סביר להניח שאם התובע היה יודע שאון תקזז או צפויה לקזז, את התמורה לחברה, יתכן שלא היה מתקשר עם החברה, בשים לב לשווי ההזמנה, כפי שהצהיר בתצהיר עדותו, ועל כך לא נחקר בכלל. הנתבע נטע אמון בלב התובע, כי ניתן לסמוך עליו, ולא גילה לו את העובדה, שהחברה חייבת לאון סכום כסף, כמעט בשווי העבודה. בכך לא ניהל את המשא ומתן עם התובע בדרך מקובלת ובתום לב. לנתבע היה ענין כלכלי מובהק משלו בתוצאות המשא ומתן עם התובע. כאמור, הוא זה שניהל את ההתקשרות ביניהם, הוא זה שחתם על המסמכים, ועליו היתה מוטלת החובה לגלות לתובע מידע בסיסי מהותי זה, ביחס להיקף החוב של החברה לאון. למידע זה היתה השפעה ישירה לשיקוליו של התובע, אם להתקשר בהזמנת העבודה אם לאו, כפי שהצהיר בתצהיר עדותו, ועל כך לא נחקר כלל. הנתבע לא עמד בחובה זו. הוא לא גילה את אוזנו של התובע ביחס לחוב, ולזכות הקיזוז הקיימת לחברה כלפי און. במחדל זה נהג שלא בדרך מקובלת, ושלא בתום לב, ונטל סיכון בלתי סביר ליכולת פרעון החברה. על פי הוראות סעיפים 35 ו-36 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], היתה מוטלת על הנתבע חובה לנקוט אמצעים סבירים למנוע נזק מהתובע, אשר צפוי היה להיגרם לו, בנסיבות הענין. במסגרת הוראות אלה, מוטלת החובה שלא ליתן מידע רשלני אלא מידע עובדתי מדוייק לאדם הסומך על מידע זה. חובה זו קיימת אף במסגרת ניהול משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה [ראו ע"א 230/80 פנידר בע"מ ואח' נ' קסטרו פ"ד לה(2), 713, 723-727]. יש בחומר הראיות עובדות המצביעות על כך, כי עובר להתקשרות, היתה אצל הנתבע מודעות בדבר חוסר האפשרות של החברה להרוויח מביצוע העבודה, ולשלם לתובע את הכסף. העובדה שהתובע קיבל מהנתבע שיקים שנפרעו על חשבון התמורה, אף לאחר מועד פרעון השיק נשוא התביעה, אינה בהכרח שוללת את המסקנה בדבר ציפיה סבירה, אפשרית, של חוסר יכולת פרעון של החברה בגמר ביצוע העבודות. אין ספק, ששני הצדדים רצו להרוויח מההתקשרות, זה עולה בבירור מהחשבונות שהגיש התובע לחברה, ומהחשבון המנופח שהגיש הנתבע לאון, המחזק את המסקנה בדבר הציפיה האפשרית של חוסר יכולת פרעון החברה, אם החשבון היה פחות מנופח. בעת שהתובע התקשר עם החברה, היא עדיין היתה פעילה, לכל הדעות, ויש יסוד סביר להניח, שהתובע האמין למצג שהציג לפניו הנתבע, לפיו החברה צפויה להרוויח מביצוע העבודה. אם לא כן, מן הסתם, לא היה מסכים לבצעה. שונים הדברים לגבי עוולת התרמית. בסופו של יום, לא הוכיח התובע אף לא במידה הדרושה במשפט אזרחי, כי התקיים אצל הנתבע היסוד הנפשי הדרוש לעוולת התרמית, וכפי שציינתי לעיל, ביחס לעוולה זו, מידת ההוכחה גבוהה וודאית יותר, מזו הנדרשת במשפט אזרחי. אין בחומר הראיות די, כדי להצביע על כוונה כנדרש בעוולת תרמית. גם אם היו לחברה קשיים כלכליים, אין להסיק מכך כוונת תרמית. סיכומו של דבר, לאור הוכחת עוולת הרשלנות, ולאור העובדה שהחברה חדלה מלהתקיים, וצפוי קושי במימוש פסק הדין כלפיה, אני מטילה על הנתבע אחריות אישית לפרוע את חוב החברה כלפי התובע, בעילה החוזית. 14. לאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד, לשלם לתובע את יתרת החוב, 43,062 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום הגשת התביעה 9.1.00, ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד לתובע הוצאות המשפט, סכומי האגרה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום תשלומם ועד התשלום המלא בפועל, ובנוסף שכ"ט עו"ד 6,000 ₪ בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. מצג שווא