התפטרות בשל ירידה בהיקף עבודה

התביעה 1. התובעת, גב' קורנגהאוז מרינה, טוענת כי הועסקה אצל הנתבעים, המנהלים עסק למתן שירותי תכנון, הנדסה ואדריכלות, בתקופה שבין 1.12.94 ועד 10.4.99. 2. לטענת התובעת, החל מחודש 4/99 הפסיקו הנתבעים להעסיקה ולא סיפקו לה עבודה כמתחייב. התובעת טוענת כי נסיבות אלה מזכות אותה בפיצויי פיטורים. אולם - לאחר שפוטרה, פנו אליה הנתבעים בבקשה שתחזור לעבודה, כל זאת במטרה להציג מצג שווא שעל פיו התובעת התפטרה מרצונה, ולא ע"י מעסיקיה. 3. התובעת טוענת כי הנתבעים הנפיקו לה תלושי שכר פיקטיביים, ובכל תקופה הוצא תלוש שכר בשם אחד הנתבעים, למרות שבפועל - מקום עבודתה מעולם לא השתנה. הנתבעים עשו זאת, לטענת התובעת, בכדי להינע מתשלומי מס ולחילופין - במטרה להפחית ממשכורתה לצורך פיצויי פיטורים. 4. התובעת מעלה טענה נוספת ולפיה הנתבעים העסיקו אותה שעות נוספות רבות, מבלי לשלם לה עבור שעות אלה. 5. לפיכך, מבקשת התובעת בכתב התביעה לחייב את הנתבעים בתשלום, כמפורט להלן: א. פיצויי פיטורים בסך -.22,230 ש"ח (החישוב מעשה לפי 4.5 שנות עבודה). ב. דמי פדיון חופשה שנתית בסך -.10,622 ש"ח. ג. גמול בגין דמי הבראה, המחושב לפי 36 ימים, בסך -.9,000 ש"ח. ד. גמול נסיעות, המחושב בגין 22 ימי עבודה ב- 53 חודשים, בסך -.16,748 ש"ח. ה. גמול שעות נוספות המוערך בצורה גלובאלית בסך -.45,000 ש"ח, בתוספת פיצויי הלנת שכר. ו. הפרשת תגמולי מבטחים בגין התקופה הרלבנטית ו/או פיצוי בסכום זהה לתגמולים, כל זאת היות והנתבעים לא ביטחו את התובעת בקופת מבטחים ע"פ הנדרש בהסכם הקיבוצי ו/או בצו הרחבה. ז. דמי הודעה מוקדמת בסך -.4,940 ש"ח. ההגנה 6. הנתבעים, אשר הינם בעל ואשה, מציגים תמונה שונה בתכלית. לטענתם, החל מ- 12/94 הועסקה התובעת ע"י הנתבעת 2, גב' אלה מאור (להלן: "הנתבעת"), אשר עסקה בתחום אדריכלות בתי מגורים, במשך כשנה וחצי. לטענת הנתבעים, במהלך תקופה זו היה הנתבע 1, מר יעקב מאור (להלן: "הנתבע") שכיר במשרד הפנים, ולא היה שותף בעסק. 7. לטענת הנתבעים, בחודש 3/96, פתח הנתבע עסק משלו בשם "ת.ב.ע - תכנון ובינוי ערים", אשר עסק בתחום שונה משל עסק הנתבעת. במקביל, טוענים הנתבעים, כי בשל ירידה בהיקף העבודה אצל הנתבעת, החליטה לעבור לעבוד לבד, ללא עזרת עובדים שכירים. בהסכמת העובדים, הם עברו בשלב זה לעבוד בעסקו של הנתבע. 8. הנתבעים טוענים כי בעובדה זו יש כדי להעיב על טענת הנתבעת ולפיה הנתבעים הנפיקו לה תלושי שכר פיקטיביים. הם מדגישים את העובדה, כי ככל יתר העובדים - התובעת היתה מודעת לעובדה שעברה לעבוד אצל הנתבע, והדבר נעשה בהסכמה. 9. לטענת הנתבעים, בחודש 2/97 עברה התובעת לעבוד אצל אדריכל גלפמן, אולם לאחר מס' שבועות הוא הודיע לה כי אינו מעוניין שתמשיך בעבודתה במשרדו. 10. בעקבות כך, ולאור בקשתה של התובעת, הסכימה הנתבעת לקבלה לעבודה, זאת על אף שהתובעת עזבה עבודתה אצל הנתבעת על דעת עצמה וללא הודעה מוקדמת. 11. הנתבעים טוענים כי עד לשנת 1998 היה משרדם ממוקם בקרית ביאליק ואילו התובעת התגוררה בעכו. התובעת עבדה במהלך תקופה זו 8.5 שעות ביום, 5 ימים בשבוע. 12. לטענת הנתבעים, בעקבות מעבר המשרד לנווה שאנן בחיפה, הסכימו הנתבעים לבקשת התובעת לעבוד 4 ימים בשבוע במשך 10 שעות ביום, ככל זאת מתוך רצון טוב ומתוך התחשבות בגידול במרחק הנסיעה. בחודש 3/99 עברה התובעת להתגורר בנשר. 13. הנתבעים טוענים, כי בתקופה זו גילו כי התובעת מפעילה עסק מתחרה משלה, ומעסיקה בו עובדים מטעמה. בנוסף, לטענתם - התובעת נהגה לנהל עסקיה במהלך עבודתה אצל הנתבעים. 14. עוד מוסיפים הנתבעים כי בכך ניצלה את טוב לבם, וכן כי הבינו כי הבקשה לעבוד 4 ימים נועדה, למעשה, לאפשר לתובעת להתפנות לניהול עסקה הפרטי, מה גם שמאחר ועברה להתגורר בסמוך למשרד, לא היתה עוד הצדקה שלא תעבוד 5 ימים בשבוע. 15. כן טוענים הנתבעים, כי במהלך שנת 1999 נהגה התובעת להיעדר ללא הצדקה מעבודתה, מספר לא מבוטל של ימים, דבר אשר פגע בעבודתה אצל הנתבעים - בעיכוב מסירת העבודות ובשמו הטוב של המשרד. הנתבעים טוענים כי על אף זאת, נענו לבקשת התובעת לשלם לה פדיון ימי חופש למפרע, עד סוף שנת 1999, כבר בחודש מרץ. 16. לאור הנזקים שנגרמו לנתבעים עקב היעדרויותיה של התובעת, פנו הנתבעים אל הנתבעת, ודרשו ממנה להימנע מהיעדרויות ללא הצדקה וללא אישור. בעקבות כך, טוענים הנתבעים כי התובעת הבינה שלא תוכל להמשיך לנהל עסקה הפרטי במהלך עבודתה אצל הנתבעים, ולפיכך - פנתה אליהם הנתבעת בבקשה כי יפטרו אותה. לאור סירובם של הנתבעים לעשות כן, דרשה בצעקות ובנוכחות שאר העובדים כי תפוטר. 17. הנתבעים טוענים כי הסבירו לתובעת כי אין בכוונתם לפטרה וכי לא תזכה לתשלומם שאינה זכאית להם כגון פיצויי פיטורים. בכל זאת, ולאור התנהגותה של התובעת, הסכימו הנתבעים לתת לתובעת סך של -.8,100 ש"ח, בלבד שיוסכם בכתב, כי אין חובה לשלמו, וכי לתובעת אין כל תביעות וטענות כלפי הנתבעים. 18. לטענת הנתבעים, התובעת הסכימה לכך והנתבעים הכינו שיקים בסכום זה ואת ההסכם האמור. בנוסף, התובעת ביקשה כי יכינו לה מכתב לפיו הופסקה עבודתם במשרדם, והנתבעים הסכימו לכך רק בשל הבטחתה כי מכתב זה לא ישמש כנגדם. הנתבעים טוענים כי למחרת, שעה שנעדרו מהמשרד, צילמה התובעת את המכתב ואת השיקים ולקחה את העתקיהם, אולם לא חתמה על ההסכם, כל זאת - על מנת שתוכל לעזוב את מקום עבודתה אולם תזכה לתנאים כאילו פוטרה. 19. בשלב זה בחרו הנתבעים להודיע לנתבעת כי לא פוטרה ואף כי הם מעונינים כי תמשיך בעבודתה. הנתבעים טוענים כי עזיבתה של התובעת גרמה להם לנזקים כבדים, ומכאן - שלא היה היגיון בפיטוריה. 20. לאור האמור לעיל, טוענים הנתבעים כי יש לראות בנסיבות עבודתה של התובעת התפטרות ולא פיטורים, ולפיכך, אין היא זכאית לפיצויי פיטורים. 21. באשר לדרישתה של התובעת לתשלום עבור שעות נוספות, טוענים הנתבעים כי התובעת מעולם לא עבדה שעות נוספות ואף הקפידה לעזוב את המשרד בשעה היעודה על מנת להגיע לביתה ולבנה הקטן. 22. עוד טוענים הנתבעים כי במהלך השנתיים האחרונות לעבודתה, נהגה התובעת לצאת במהלך היום לשיעורי נהיגה, וכי הם סמכו עליה כי תנהל רישום של היעדרויותיה ותשלים את השעות שהחסירה. בכל מקרה, טוענים הנתבעים כי התובעת לא הוכיחה את טענתיה בדבר עבודה בשעות נוספות, וכי העובדה שציינה סכום גלובלי מוערך מעידה על כך. 23. בעניין דרישת התובעת לתשלום עבור ימי חופש, טוענים הנתבעים כי התובעת ניהלה רישום מדוייק של ימי החופשה, וכי לו נותרו לה ימי חופש - היתה מנצלת אותם. עוד מוסיפים הנתבעים כי לאור העדרויותיה הרבות, מן הדין לנכות היעדרויות אלה משכרה. 24. הנתבעים טוענים כי התובעת מעולם לא היתה זכאית לדמי הבראה בסכום לו היא טוענת, וכי בכל שנה קיבלה את דמי ההבראה בשיקים על שמה, אשר פרעה. בשנת 1999, קיבלה התובעת את דמי ההבראה במשכורת 2/99. 25. בעניין דמי הנסיעות, טוענים הנתבעים כי התובעת אינה זכאית לסכום לו היא טוענת, זאת היות ולא עבדה 22 ימים בחודש. בנוסף, מדגישים הנתבעים כי התובעת קיבלה דמי נסיעה כחלק ממשכורתה, ודמי הנסיעה אף הועלו ב-.100 ש"ח לאחר שמשרד הנתבעים הועבר לחיפה. 26. כך, גם לגבי דמי ההודעה המוקדמת, טוענים הנתבעים כי היות ולא פיטרו את התובעת, אין היא זכאית לדמי הודעה מוקדמת. 27. הנתבעים מבקשים לדחות את טענת התובעת לפיה נאלצה לחפש עבודה זמן ממושך - הם טוענים כי התובעת החלה מיד לעבוד במקום אחר, ובמקביל - להפעיל את עסקה הפרטי. הראיה לכך, לטענתם, היא העובדה שהתובעת לא פנתה אל המוסד לביטוח לאומי בבקשה לדמי אבטלה. 28. עוד טוענים הנתבעים כי סכום התביעה לא צוין בכתב התביעה, וכי בסעיף 10 המסכם את התביעה, לא צוינו חלק מראשי התביעה, וחלקם נמחקו בקו. 29. הנתבעים מעלים טענות של חוסר תום לב כלפי התובעת, וטוענים כי היא מנסה להתעשר על חשבונם שלא כדין. 30. לאור כל האמור לעיל- מבקשים הנתבעים לדחות את התביעה. דיון והכרעה 31. השאלה העומדת להכרעה בענייננו, היא בעיקר עובדתית, והיא מהם נסיבות סיום עבודתה של התובעת. הובאו בפנינו תצהירה של התובעת ומטעם הנתבעים - תצהירו של מר טראקנוב ותצהירו של הנתבע. 32. ככל שהדבר נוגע לשאלת זכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים, אין אנו רואים משמעות בשאלה מי היה מעבידה של התובעת, זאת לאור הוראות סע' 1(א) לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג - 1963, הקובעות כי "מי שעבד..אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד...". היות ואין מחלוקת כי התובעת המשיכה לעבוד באותו משרד, הרי שבכל מקרה, חילופי המעבידים, לו היו כאלה -אינם גורעים מזכותה לפיצויי פיטורים. 33. בנוסף, הרי שב"כ הנתבעים הסכים בפנינו כי פסק הדין, ככל שיהיה בו חיוב כלשהו, יחייב את שני הנתבעים (עמ' 8 לפרוטוקול). 34. השאלה המרכזית בה עלינו להכריע, היא כאמור, האם פוטרה התובעת או התפטרה. לגבי חודש 2/97 בו הפסיקה התובעת לעבוד, ועברה לעבוד אצל אדריכל גלפמן, הרי שהשאלה האם התובעת התפטרה או פוטרה, חסרת משמעות, היות והפסקת עבודה לתקופה של כחודש, שהינה חלק מיחסי עבודה שנמשכו לאורך מספר שנים, אינה קוטעת בכל מקרה את רצף יחסי העבודה בין הצדדים (סע' 2(9) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ח-1968). 35. בכל מקרה, התובעת עצמה טוענת בעדותה בפני בית הדין כי: "אלה בהתראה קצרה שניתנה באותו יום דרשה ממני להישאר שעות נוספות... ובאותו יום לא היתה לי אפשרות להשאיר את הילד ולכן התפטרתי" (עמ' 3 לפרוטוקול). זאת בניגוד לאמור בתצהירה של התובעת ולפיו: "במהלך עבודתי בנתבעת הפסקתי לעבוד במשך כחודש בקירוב; וזאת בעקבות העובדה שהנתבעים פיטרו אותי ובתום חודש בקירוב החזירה אותי גב' אלה לעבודה בעקבות בקשתי" (סע' 4 לתצהיר התובעת). 36. התובעת מציינת בתצהירה כי: "בחודשים האחרונים היתה ירידה משמעותית בעבודה; כאשר ביום 11/04/99 כשהתייצבתי בעבודה כהרגלי.. הודיעה לי גב' מאור כי לצערה היא נאלצת לפטר אותי עקב צמצום העבודה.. והבטיחה לי.. כי את מלוא פיצויי הפיטורין שלי היא תשלם לי..". גם בעדותה בפני בית הדין מציינת התובעת כי: "אלה פיטרה אותי יום לפני הפגישה עם המזכירה". 37. לעומתה, מציין הנתבע בתצהירו כי: "התובעת ביקשה ממני כי אפטר אותה, אתן לה פיצויי פיטורין עבור השנתיים בהן היא עובדת אצלי ואתן לה מכתב פיטורין כך שתוכל לקבל דמי אבטלה. אני לא הסכמתי, היו לי עבודות רבות ולא יכולתי להרשות לעצמי לפטר עובדת שהייתי מרוצה מרמת עבודתה" (סע' 11 לתצהיר הנתבע). גם בפני בית הדין ציין הנתבע כי: "היא היתה עובדת טובה ולכן לא פיטרתי אותה" (עמ' 9). 38. טענה זו אינה מתיישבת עם וענת הנתבע עצמו כי: "התובע הבינה כי לא תוכל להמשיך "לרקוד על שתי החתונות" וכי הנתבעים לא יאפשרו לה לעבוד בשעות העבודה גם בעבודתה הפרטית ולפיכך פנתה אל הנתבעים ודרשה כי יפטרו אותה" (סע' 11 לכתב ההגנה). שכן, אילו רצתה התובעת לעזוב את מקום עבודתה על מנת לפתוח עסק פרטי, הרי שלא היה לה צורך במכתב פיטורים לצורך דמי אבטלה, היות ובמידה והיא מנהלת עסק פרטי אין היא זכאית ממילא לדמי אבטלה. 39. דברי הנתבע לפיהם התובעת היתה עובדת טובה אינם מתיישבים עם טענות הנתבעים לגבי עבודתה של הנתבעת. כך, הנתבעים מציינים בכתב ההגנה כי: "התברר כי התובעת נוהגת לנהל את עסקיה בזמן העבודה, בשיחות טלפון ארוכות" (סע' 8 לכתב ההגנה). עוד טוענים הנתבעים: "במהלך שנת 99, נהגה התובעת להיעדר ללא הצדקה מהעבודה מספר ימים לא מבוטל, דבר שפגע בעבודתה הסדירה, עיכב מסירת עבודות שהוזמנו ופגע בשמו הטוב של המשרד" (סע' 9 לכתב ההגנה). ובהמשך - "היעדרויותיה של התובעת גרמו לנתבעים נזקים כבדים ועיכוב במסירת עבודות מוזמנות. עם דבר זה לא הסכימו הנתבעים להשלים ולפיכך פנו לתובעת והודיעו לה כי היא נדרשת להתייצב לעבודה.. וכי עליה להפסיק להיעדר מהעבודה.." (סע' 10 לכתב ההגנה). עוד מציינים הנתבעים כי התובעת נהגה לצאת לשיעורי נהיגה במהלך יום העבודה, דבר שהפריע לעבודתה הסדירה (סע' 19 לכתב ההגנה). 40. הנתבעים טוענים כי לאור דרישת התובעת כי יפטרו אותה "הסבירו לה כי לא יפטרו אותה וכי לא תזכה לסחוט מהם תשלומים שאינה זכאית להם, כגון פיצויי פיטורין". 41. התרשמותנו היא, לאור האמור לעיל, כי סיום יחסי העבודה בין הצדדים היה לשביעות רצון שני הצדדים - התובעת היתה מעוניינת לעזוב על מנת שתוכל לטפל בעסקיה הפרטיים, ואילו הנתבעים היו מעוניינים שתעזוב, לאור העדרויותיה המרובות של התובעת ולאור ניהול עסקה הפרטי במהלך שעות עבודתה אצל הנתבעים. 42. נדמה כי לאור רצונם של שני הצדדים לסיים את יחסי העבודה, העניין היחידי שהיה שנוי במחלוקת בין הצדדים, הוא השאלה באיזו דרך יגיעו לסיומם יחסי העבודה, היינו - האם יהא על הנתבעים לשאת בעלות פיצויי הפיטורים, או האם התובעת עצמה תעזוב מבלי שתהיה זכאית להם. 43. זו הסיבה, לדעתנו, שהצדדים הגיעו להסכמה ביניהם, אשר מצאה ביטויה במכתב הויתור שניסחה הנתבעת, ולפיה - ישולמו לתובעת סך של 8145 ש"ח, הכוללים את יתרת שכר העבודה ואת פיצויי הפיטורים עבור תקופת עבודתה של התובעת אצל הנתבע (כשנתיים בלבד). כן מצוין במכתב זה כי התובעת מוותרת על כל תביעות כספיות לגבי עבודתה במשרד. 44. על אף הסכמה זו, התובעת הגיעה למשרד למחרת היום, וכאמור בכתב ההגנה: "התובעת צילמה את המכתב ואת השיקים, במכונת הצילום המשרדית, ולקחה רק את ההעתקים המצולמים, ללא שחתמה על ההסכם שהוכן" (סע' 15 לכתב ההגנה). 45. התובעת מסבירה זאת בעדותה בפני בית הדין ואומרת כי: "המזכירה אמרה שאלה ויעקב השאירו לי מכתבים שאני צריכה לכתוב, שאין לי טענות, ואז אני יכולה לקבל את השיקים. לא רציתי לקחת את השיקים כי רציתי להתייעץ, אז צילמתי את המכתבים והשיקים והחזרתי למזכירה, והלכתי" (עמ' 4 לפרוטוקול). 46. הסבר זה של התובעת מקובל עלינו. אין היא חייבת לקבל הצעה זו של הנתבעים, ובייחוד לאור העובדה שבחישוב פיצויי הפיטורים לא נלקחה בחשבון תקופת עבודתה אצל הנתבעת. 47. כמו כן, אין אנו יכולים להתעלם מהעובדה שבתקופה שקדמה לסיום יחסי העבודה, חלו שינויים בדרישות הנתבעים מהנתבעת. העיקרי שבהם - דרישת הנתבעים מהתובעת לחזור לעבוד במשך 5 ימים, וההתנגדות לניהול עסקה הפרטי. הנתבע מציין בפני בית הדין כי: "כשהיא באה לבקש לעבור ל- 4 ימים המטרה היתה להקל עליה בנסיעות מעכו לחיפה, ובתמורה הוחזרו השעות בימים האחרים, וזה לא בא להקל עליה בעסק הפרטי. לא התנגדתי שהיא תעשה עבודות פרטיות בביתה בהיקף קטן. לאחר שהתחלתי לראות שעבודתה הפרטית מתחילה לגזול זמן מעבודתה במשרד, והיקף שיחות הטלפון שלה הלך וגדל...הערתי על כך לתובעת" (עמ' 9 לפרוטוקול). 48. לאור מעבר התובעת לגור בנשר בחודש 3/99, ולאחר שמשך כחמישה חודשים עבדה התובעת 4 ימים בשבוע, מציין התובע כי "הודעתי לתובעת כי אין כל הצדקה להמשך עבודה ארבעה ימים בשבוע בלבד וביקשתי כי תחזור לעבודה..חמישה ימים בשבוע וכי עליה להפסיק לעבוד בעבודות פרטיות המפריעות לעבודתה אצלי" (סע' 11 לתצהיר הנתבע). 49. מכאן - שגם אם התובעת עצמה היתה מעונינת במידה מסוימת לסיים עבודתה אצל הנתבעים מסיבותיה שלה, הרי שייתכן כי גם השינוי בתנאי העבודה, אשר היה משמעותי מבחינתה, חיזק רצון זה. יחד עם זאת, נראה לנו כי על אף שייתכן וסיום יחסי העבודה בין הצדדים היה לשביעות רצון התובעת, הנתבעים היו אלו שהביאו את רצון התובעת לפועל, והודיעו על סיום עבודתה של התובעת אצלם. 50. נראה לנו כי מקרה זה נכלל בגדר "פיטורים מוסכמים" להבדיל מ"התפטרות מוסכמת" (על הבחנה זו ר' דב"ע לח/ 3-87 יאיר שבס נ' בנק הפועלים, עבודה ארצי יא (1), 336). על "פיטורים מוסכמים נפסק בעניין שבס הנ"ל כי: "המעביד מודיע לעובד על סיים יחסי העבודה, אך הוא מבקש לעשות זאת, תוך הסכמה עם העובד בנושאים שונים הכרוכים בכך, כגון תאריך או תנאים כספיים; לפיטורים הנעשים תוך קבלת הסכמת העובד (בין אם נקבעו בהסכם תנאים בדבר תשלום פיצויים, בין אם לאו) נקרא "פיטורים מוסכמים",להבדיל מפיטורים כמעשה חד-צדדי". 51. עוד נפסק בעניין שבס כי: "סעיף 16 קובע אפשרות לא לשלם פיצויי פיטורים כאשר הסכם קיבוצי החל על המעביד או על העובד, ובאין הסכם כזה - הסכם קיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף - קובע נסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד. בכל מקרה אחר אין, איפוא, לקבוע תנאים בדבר אי-תשלום פיצויים בנסיבות מסוימות,והסמכות לשלול את הפיצויים היא בידי בית הדין לעבודה בלבד - לפי סעיף 17 לחוק". 52. אם לא די בכך, הרי שסע' 29 לחוק פיצויי פיטורים קובע מפורשות כי: "פשרה לענין פיצויי-פיטורים והודאת סילוק לא יהא להן תוקף, אלא אם נערכו בכתב ונאמר בהן במפורש שהן לגבי פיצויי-הפיטורים". בענייננו, אמנם נכתב הסכם פשרה בכתב, אולם התובעת נמנעה מלחתום עליו. 53. לאור האמור לעיל, אנו מוצאים כי על אף ההסכם בין הצדדים, ובייחוד לאור העובדה שבסופו של דבר התובעת נמנעה מלקבל אותו על עצמה, התובעת זכאית לפיצויי פיטורים שיחושבו לפי תקופת עבודתה אצל הנתבעים מיום 1.12.94 ועד ליום 11.4.99. 54. אין מחלוקת בענייננו, כי לתובעת היתה הפסקה של כחודש בעבודתה אצל הנתבעים ב - 2/99. בענין זה נפסק כי: "הביא המעביד ראיות להוכחתה של הפסקה בעבודה, ישוב הנטל לעובד, ועליו יהיה להוכיח, כי התקיימו התנאים המפורטים בסעיף 2 לחוק, והתקיימה לפיכך רציפות בעבודה על אף ההפסקה" (דב"ע נו 3-269 ד"ר איזר מזר נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, עבודה ארצי ל(1), 57, סע' 16 לפסה"ד). ובהמשך נאמר - "בכל הנוגע לסעיף 2(9) לחוק, משמעות חובה זו הינה כי על העובד להראות שההפסקה היתה "ארעית ללא ניתוק יחסי עובד ומעביד", או לחלופין "אינה עולה על שלושה חודשים". 55. היות ואין מחלוקת כי ההפסקה היתה של שבועות ספורים בלבד, הרי שלא נקטעה הרציפות בעבודתה של התובעת, וכאמור לעיל - היא זכאית לפיצויי פיטורים שיחושבו לפי כל תקופת עבודתה, בקיזוז אותה תקופה בה לא עבדה אצל הנתבעים. 56. באשר לתביעה לדמי פדיון בגין חופשה שנתית, הרי שבייחוד לאור האמור בסע' 5 לתצהירו של מר טראקנוב, אנו מקבלים את טענת הנתבעים ולפיה - העובדים היו מנהלים בעצמם את רישום ימי החופשה ומנצלים אותם בפועל. התובעת עצמה לא הוכיחה כי לא לקחה ימי חופש במהלך עבודתה, ובנסיבות אלו - דין תביעה זו להידחות. 57. לעניין הגמול בגין דמי הבראה - הנתבעים טוענים כי בחודש 2/99 שולמו לתובעת דמי הבראה כמצוין בתלוש המשכורת שלה, בסך 1250 ש"ח. לטענתם, במהלך השנים נהגו לשלם לה דמי הבראה בשיקים לפקודתה, אולם - הנתבעים לא השכילו להוכיח כי תשלום זה אכן בוצע. במצב דברים זה הרי שמההן ניתן ללמוד על הלאו- וניתן לומר כי היות ובתלוש השכר מ- 2/99 מצוין מפורשות תשלום דמי ההבראה, הרי - משלא צוין תשלום זה בתלושי שכר אחרים, התובעת אכן זכאית לדמי הבראה. 58. לגבי גמול הנסיעות, הרי שהתובעת לא הוכיחה זכאותה, ובהיותנו מדברים על תנאים נלווים, הרי שנטל ההוכחה הוא על התובעת. כך, גם לגבי השעות הנוספות התובעת לא השכילה להראות שעבדה שעות נוספות, ומכאן שדין התביעה לתשלום עבור שעות נוספות - להידחות. 59. התובעת אף לא השכילה להוכיח תחולתו של הסכם קיבוצי או הסכם אחר החל על הצדדים, מכאן שגם תביעתה של התובעת להפרשת תגמולי מבטחים או לפיצוי בסך התגמולים, נדחית. 60. משהתרשמנו כי הפיטורים נעשו בהסכמת שני הצדדים, הרי שאין התובעת זכאית לדמי הודעה מוקדמת. 61. לאור כל האמור - התביעה מתקבלת כל שהדבר נוגע לפיצויי הפיטורים ולדמי ההבראה, ונדחית ככל שמדובר בראשי התביעה האחרים. 62. התובעת עבדה אצל הנתבעים מיום 1/12/94 ועד 10/4/99, כאשר בחודש 2/97 לא עבדה אצל הנתבעים (על משך ההפסקה בעבודתה אצל הנתבעים מעידה התובעת עצמה בסע' 4 לתצהירה). כלומר - התובעת זכאית לפיצויי פיטורים שיחושבו לפי 51.5 חודשים, ובסה"כ: -.4,940 ש"ח X 4.25 = -.20,995 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 10/4/99 ועד ליום התשלום בפועל. 63. התובעת זכאית ל-5 ימי הבראה בעבור שנת עבודתה הראשונה, ל-6 ימי הבראה בעבור 2 השנים שלאחר מכן, ול-7 ימי הבראה בעבור כל שנה מהרביעית ואילך. היות והתובעת עבדה כאמור 4.25 שנים, היא זכאית ל-21 ימי הבראה בסה"כ. לתובעת שולמו 5 ימי הבראה במשכורת חודש 2/99, ומכאן שהיא זכאית ליתרה של 16 ימי הבראה לפי תעריף עדכני של -.301 ש"ח ליום, ובסה"כ -.4,816 ש"ח, סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית, מהיום ועד לתשלום בפועל. 64. משנדחה חלק הארי של התביעה - אין צו להוצאות. ניתן היום ו' בתשרי, תשס"ג (12 בספטמבר 2002) בהעדר הצדדים. נציג עובדיםליבסקר שרה נציג מעבידיםחנן בקר מיכאל שפיצר, שופט צמצום שעות העבודההתפטרות