פיטורים בעילה של מעילה באמון ומעילה בתפקיד 1. בפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, הפרשי הפרשות מעביד לביטוח מנהלים ושחרור הכספים שנצברו על חשבון הפוליסה ופיצויי הלנה. 2. בכתב ההגנה נטען כי התובע פוטר בעילה של מעילה באמון ומעילה בתפקיד, נסיבות השוללות זכאותו לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מודקמת. 3. מטעם התביעה הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע בעצמו. מטעם הנתבעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר לנדסמן נחום, סגן מנהל מח' המנגנון בנתבע מס' 2 (להלן-לנדסמן), של גב' זהבה הלפרין, חשבת שכר בנתבע 1 (להלן-הלפרין) ושל מר יוסף מיוחס, סגן מנהל מחלקת ביקורת בנתבע 2 (להלן-מיוחס). 4. הצדדים הודיעו לבית הדין ביום 6/5/01 כי הם מוותרים על חקירות נגדיות ולאור בקשתם ניתנה החלטה ביום 20/5/01, לפיה פסה"ד בתיק העיקרי יינתן על סמך תצהירי העדויות הראשיות ונספחיהן וסיכומי ב"כ הצדדים המצויים בתיק. 5. אין מחלוקת לגבי העובדות הבאות: א. התובע היה עובד הנתבעים 1 ו-2, החל מיום 18/2/73 ועד למועד פיטוריו, ביום 27/7/91. ב. התובע פוטר בהודעת הנתבע מס' 1 ללא הודעה מוקדמת, בנסיבות המפורטות בסעיף 2 לכתב ההגנה. ג. המשכורת האחרונה של התובע עמדה על סך של 11,519 ₪. ד. על היחסים בין הצדדים חלה חוקת העבודה של עובדי מוסדות ההסתדרות. לאחר שעיינו בתצהירים המצורפים לתיק ובטיעוני ב"כ הצדדים, אנו קובעים כדלקמן: 6. לשאלת זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים: אין חולק כי התובע פוטר מעבודתו. לטענת הנתבעים יש לשלול זכאות התובע לפיצויי פיטורים וזאת נוכח העובדה שמעל באמון הנתבעים ובתפקידו וזאת בנוסף לעבירה פלילית שביצע, בבחינת הפרת משמעת חמורה, מכח סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג - 1963, (להלן-החוק). לעניין נטל ההוכחה נפסק כי: "...לצידו של הכלל כי פיצויים מגיעים למי שפוטר - מספר סייגים ויוצאים מן הכלל...המשתית את טיעונו על חריג מן הכלל, עליו הראייה שנתקיים בעניינו כל הדרוש לקיום החריג. כך במעביד הטוען שהוא פטור מחובת תשלום לעובד שפיטר...". (דב"ע מח/159-3 שלום נ' סובל שור ושות', פד"ע כ', 290, 294). סעיף 17 לחוק קובע: "בענף עבודה שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע; בדונו בעניין זה יונחה בית הדין האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים". על פי סעיף 17 לחוק, מונחה בית הדין על ידי ההסכם הקיבוצי הכללי החל על המספר הגדול של עובדים במדינת ישראל הוא תקנון העבודה שנקבע בהסכם קיבוצי כללי מיום 19/9/1962 ושתוקן ביום 18/6/1978, בין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות הכללית. ההוראות הרלבנטיות לענייננו מצויות בסעיפים 53-52 לתקנון. כבר נפסק כי: "בסעיף 53 לתקנון, מדובר בעבירות המשמעתיות החמורות יותר אך גם בהם נקבע מדרג של חומרה ומדרג של עונשים. יש להתאים בין חומרתה של עבירת המשמעת לחומרת העונש, ענין זה נגזר למעשה מעיקרון המידתיות ותום הלב החל ביחסי הצדדים". (תב"ע (באר-שבע) נו/2-14 - מיכאל אושומירסקי נ' בן שהל אלברט, תקדין עבודה, כרך 99 (2) 1999 עמ' 212). נציין כי במקרה בו הורשע עובד בגניבה ממעבידו משך תקופה ארוכה ובסכומים נכבדים, כאשר מדובר היה בעובד בכיר שבידיו הופקדו נכסים רבים והוא אף הגדיל ושיבש לאחר מכן את הליכי החקירה, קבע בית הדין הארצי כי אין לשלול ממנו את מלוא פיצויי הפיטורים אלא רק את מחציתם וראה דב"ע נז/3-76 שגרירות ארצות הברית של אמריקה - עיזבון המנוח - מאיר מנשה (טרם פורסם). מן האמור לעיל עולה כי אין בית הדין ממהר לפסוק שלילת פיצויי פיטורים וכי סנקציה זו מיועדת לעבירות משמעת חמורות במיוחד בנסיבותיהן. לגרסת הנתבעים, התובע מעל באמונו ובתפקידו בכמה מישורים. ראשית, התובע ניהל שני חשבונות, בבנק בו עבד, על שם אחרים בהם סחר בניירות ערך עבור עצמו תוך הפרת נוהלי הבנק וביצוע עבירה פלילית לפי חוק ניירות ערך. שנית, התובע חתם על מסמכי שעבוד ניירות ערך של לקוח אחד להבטחת חובות לקוח אחר וזאת תוך הטעיית המערכות הפנימיות של הנתבעים ומבלי שהלקוח "המשעבד" ידע אודות כך. שלישית, התובע נטל מאחד הלקוחות כספים לכיסוי יתרת חובה אישית שלו בסניף נורדאו שניהל. רביעית, בחדרו של התובע ובנוכחותו התבצעו רכישות מט"ח גדולות במזומן ע"י לקוח מחלפן כספים והמדובר בפעילות שהינה בלתי חוקית וחרף זאת נתן התובע לפעילות זו חסות ואף היה נוכח בעת ביצועה. גירסת הנתבעים נתמכת בתצהירו של מיוחס, שם פורטו בהרחבה כל המעשים המיוחסים לתובע. מיוחס ציין בתצהירו באשר לפתיחת החשבונות על שם אחרים כי התובע מסר לו בתישאולו בפני הביקורת כי פתיחת החשבונות הנ"ל נעשתה ע"י בעליהם, אולם כל הפעילות בחשבונות אשר כללה השקעות ספקולטיביות בניירות ערך ונטילת הלוואות לצורך זה, נעשו בפועל ע"י התובע בלבד, בלא שהיה לו יפוי כח מתאים מבעלי החשבונות. כמו כן, באשר למסמכי השעבוד עליהם חתם התובע, הציג מיוחס בנספח ד' לתצהירו את הודאתו של התובע לעניין זה, לאמור: "את טופס השיעבוד מילאתי אנוכי וחתמתי עליו בעצמי ללא ידיעתו של מר קוצ'ינסקי. זאת עשיתי כדי להיות "מכוסה" כלפי הביקורת הפנימית...השמדתי את טופס השעבוד הנ"ל...זימנתי את מר קוצ'נסקי וסיפרתי לו מה עשיתי. הוא הגיב בכעס ומשך כספו.." באשר לנטילת כספים לכיסוי יתרת חובה אישית של התובע, הציג מיוחס בתצהירו מסמך בכתב ידו של התובע (נספח ו' לתצהיר), שם הודה התובע במעשה המיוחס לו וציין כדלקמן: "מר אליעזר יוסף עושה איתי גמילות חסד ומאפשר לי להשתמש בחשבון על שמו. בכסף של ההלוואה שמר אליעזר קיבל שילמתי חוב שיש לי בסניף נורדאו...הלוואה היא על סך של 55,000 ₪..שאני אחראי לכיסוי שלה". כמו כן, באשר למעשה האחרון שמיוחס לתובע וענייננו ברכישת מט"ח שהתבצעה באמצעות לקוח מחלפן כספים, הציג מיוחס בתצהירו את הודאת התובע לעניין מעשה זה (נספח י' לתצהיר). התובע אישר בהודאתו כי המזומנים נמשכו על ידו, בתמורה הוא המיר דולרים מהחלפן, מסר ללקוח את הדולרים ובמקביל החתים אותו על המשיכה. כמו כן, מיוחס ציין בתצהירו כי במשך כחצי שנה לפני מועד עריכת הביקורת בסניף רמת גן, החלו להירשם בחשבונות קבוצת אליעזר, משיכות מזומנים בסכומים ההולכים וגדלים כאשר רובם ממומן ע"י הענקת הלוואות ע"י התובע באותם חשבונות. בגין המעשים המיוחסים לתובע, הגישו הנתבעים תלונה במשטרה, בעקבותיה הוגש ע"י הפרקליטות כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת.פ. 513/94), בו הותלו ההליכים לבקשת הנתבעים מאחר והיה חשד כי הנאשם מס' 2 לכתב האישום ברח מהארץ. לגרסת ב"כ התובע אין לשלול את זכאות התובע לפיצויי פיטורים וזאת מן הטעם שהוגש כנגדו כתב אישום אולם ביהמ"ש המחוזי התלה את ההליכים והתובע לא הועמד לדין משמעתי ולפיכך, לטענתו, עומדת לו "חזקת החפות" על כל המשתמע מכך ואין החשדות, כבדות ככל שיהיו, עולות לכדי אשמה מוכחת. כמו כן, לטענתו הועמד לבדיקת פוליגרף ונמצא דובר אמת בכל הנוגע לאותה "פרשה". אכן צדק ב"כ התובע בטענתו כי לתובע עומדת חזקת החפות בפלילים, אולם עיון במכתב הפיטורים שצורף כנספח ב' לכתב התביעה מראה כי התובע פוטר "בהתאם לסעיף 1 (ג) לפרק 16 לחוקת העבודה לעובדי ההסתדרות"; סעיף 1 (ג) לפרק 16 לחוקת העבודה מונה כעבירה "מעילה באמון או מעילה בתפקיד", דהיינו, אף כי התובע הואשם בעבירות פליליות, פיטוריו נעשו בגין מעילה באמון או מעילה בתפקיד ולפיכך אין בעובדה, כי ההליכים הפלילים נגדו הותנו, כשלעצמה כדי לזכות את התובע בפיצויי פיטורים כנטען על ידו. כמו כן, באשר לבדיקת הפוליגרף, סבורים אנו כי צדק ב"כ הנתבעים בטענתו לפיה אין בבדיקה זו כדי להפריך גירסת הנתבעים. מעיון בבדיקת הפוליגרף עולה כי התובע הנו דובר אמת, אולם התובע לא נשאל באשר לכל המעשים המיוחסים לו, ולאחר שעיינו בתצהיר מיוחס, שוכנענו כי עלה בידי הנתבעים להוכיח ביצוע המעשים בחלקם, וזאת באמצעות מסמכי הבקורת שנרשמו ונחתמו ע"י התובע בעצמו בהם הוא מודה בביצוע מרבית המעשים המיוחסים לו. האמור לעיל מביא אותנו למסקנה כי פיטוריו של התובע, בנסיבות שפורטו לעיל אין להגדירם כפיטורים שלא כדין, מטעמים פסולים או פיטורים שהינם פיטורים שרירותיים. מדובר במנהל סניף בנק אשר חובת הנאמנות כלפי מעבידיו הינה חובת אמון של איש הנהלה, אשר עובד למעשה ללא כל פיקוח ובאופן עצמאי תוך מתן אמון מלא במילוי תפקידו ביושר. במקרה זה עולה, כי האמון והעצמאות אשר הוענקו לתובע נוצלו על ידו שלא למטרות בגינן ניתנו לו. עם זאת, במקרה שלפנינו טוענים הנתבעים כי עונשו של התובע הוא פיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים, עונש זה הוא בדרגת החומרה הגבוהה ביותר בסולם העונשים המנוי בסעיף 53 לתקנות וכדי שבית הדין יגיע למסקנה שיש לגזור על עובד פיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים צריך להיות מצב שבו עשה אחת מהעבירות המנויות בסעיפים 53א' עד י'. טענת הנתבעים כאן היא כי התובע מעל באמון. טענה זו חופפת אולי את סעיף 53ג' לתקנות שזה לשונו: "גנב, מעל, או חיבל במהלך התקין של העבודה". גם אם נקבל טיעון זה, שהתובע פעל בניגוד להוראות הנתבעים, סבורים אנו שאין מקום להשוות את הדבר לא לגניבה, לא לחבלה במהלך תקין של עבודה ולא למעילה. יש פה הפרת משמעת, אולי אפילו בדרגת חומרה מסויימת. אך כפי שפסק בית הדין הארצי בשורה של פסקי דין, עצם הפסד מקום העבודה הוא עונש לא קטן על עובד ולשלול ממנו גם הודעה מוקדמת וגם פיצויי פיטורים צריך שתהיה סיבה כבדה וחזקה לכך. לאור כל אלו, לא מצאנו לנכון לקבוע כי נסיבות פיטוריו של התובע, שהצדיקו פיטורים, הן בגדר נסיבות שמצדיקות שלילת פיצויי הפיטורים באופן מוחלט כדרישת הנתבעים, אף אם התובע ביצע את המעשים המיוחסים לו. כן שקלנו עברו הנקי של התובע וסולם העונשים שבתקנון העבודה תוך יישומו למקום העבודה נשוא תיק זה. אולם מאחר ומדובר בעובד בעל מידה מיוחדת של אמון אישי ובתפקיד של הנהלה יש ליתן לכך משקל, כאשר הוכחה בפנינו הפרת המשמעת על ידו תוך ניצול תפקידו למטרותיו האישיות. כמו כן, יש ליתן משקל לעובדה כי התובע עבד אצל הנתבעים במשך 18 שנה, וכבר נפסק כי כשמדובר בעובד ותיק, הפגיעה בו בשל שלילת פיצויי הפיטורים בשלמותם, היא קשה בהרבה מהפגיעה בעובד שעבד עובר לפיטוריו זמן קצר בלבד. (דב"ע נה/18-2 יגאל יצחקי נ' חברה ישראלית למובילים בע"מ פד"ע כט, 380). לפיכך, לאור מכלול הנסיבות בענייננו, הננו מפחיתים שיעור של 20% מסכום פיצויי הפיטורים להם זכאי התובע, כפי שייקבע להלן. 7. באשר לתמורת הודעה מוקדמת: בנסיבות העניין, שוכנענו כי אין מקום לחייב את הנתבעים בתשלום תמורת הודעה מוקדמת, מן הטעם שפיטורי התובע נבעו ממעשיו ופעולותיו אשר היוו פגיעה חמורה במשמעת. לעניין זה כבר נאמר: "לעתים יהא המעביד פטור ממתן הודעה מוקדמת או תמורתה, כאשר הפיטורים נבעו בשל 'מעשה שמצדיק הנחה של המעביד, כי המשך העבודה תוך תקופת ההודעה המוקדמת יאפשר המשך הפגיעה במעביד'. כך, לדוגמה, שעה שהעובד פוטר בשל פגיעה חמורה במשמעת או מעילה באמון מעבידו. כשיש חשש, כי המשך העסקתו של העובד יפגע בעסקי המעביד, יהא זה האחרון פטור ממתן הודעה מוקדמת - וממילא גם מתמורתה". (ר' יצחק לובוצקי בספרו 'סיום יחסי עבודה', תש"ס-1999, 117). לאור האמור, קביעתינו היא כי אין לקבל את התביעה לחלף הודעה מוקדמת, כולה או בחלקה, כפי שעותר התובע, והתביעה לחלף הודעה מוקדמת נדחית. 8. באשר לגובה סכום פיצויי הפיטורים להם זכאי התובע: לגרסת התובע, השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים עמד ביום פיטוריו על סך של 11,148 ₪. לגרסת הנתבעים, כעולה מתצהיר הלפרין, יש לערוך את חישוב פיצויי הפיטורים בנפרד עבור כל תקופת עבודה אצל כל אחד מן הנתבעים וסכום הפיצויים הינו תוצאת חיבור הסכומים שמתקבלים. בנסיבות העניין, שוכנענו כי יש מקום לקבל טענה זו. כבר נפסק כי "הדרך הנכונה לחישוב פיצויי הפיטורים במקרה ... שבו צורת ההעסקה השתנתה באופן יסודי, היא חישוב של פיצויי הפיטורים בגין כל אחת מתקופות ההעסקה". (דב"ע שן /3-107 מנפאור (ישראל) בע"מ - צפריר גוטרמן, פד"ע כב 138, 142). באותו עניין השינוי בצורת ההעסקה היה מעבודה מ"משכורת"לעבודה ב-"שכר". מפסיקה זו ניתן להקיש לענייננו, מן הטעם שנתבע מס' 1 חתום על הסכמים קיבוציים מיוחדים אשר על פיהם רכיבי שכר שונים נכללים בשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים, בעוד שהנתבע מס' 2 אינו חתום על הסכמים אלה. לפיכך, אם לא תעשה הפרדה בחישוב בין שתי תקופות העבודה, הרי שהתובע ייצא נשכר ללא שהיה זכאי לכך. טענה נוספת שהועלתה בתצהיר הלפרין היא כי לצורך חישוב פיצויי הפיטורים להם זכאי התובע, אין להביא בחשבון את רכיבי השכר, כדלקמן: רכיב שעניינו החזקת טלפון, רכיב שעניינו תשלום ברוטו אשר היווה תשלום עבור דמי הבראה לשנת 91 ורכיב שעניינו תשלום קרן השתלמות. גם טענה זו של הנתבעים יש לקבל, כפי שיפורט להלן. באשר לרכיב שעניינו החזקת טלפון - כבר נפסק כי חזקה היא שמהות התשלום תואמת את כינויו אך חזקה זו ניתנת לסתירה והטוען, כי מהות התשלום אינה תואמת את כינויו עליו נטל ההוכחה (ר' דב"ע מו/113-3 עיריית תל אביב נ' גפני ואח' פד"ע כו 4). בענייננו, משלא נטען על ידי מי מהצדדים כי מהות התשלום אינה תואמת את כינויו, יש לקבל את טענת הנתבעים ואין לכלול רכיב זה בחישוב הפיצויים. באשר לרכיב שעניינו תשלום ברוטו - מעיון בתלושי השכר, ניתן לראות כי פרט לתלוש השכר בחודש 6/91, רכיב זה אינו מופיע בתלושים קודמים. לפיכך, מקובלת עליי טענת הנתבעים כי המדובר בתשלום דמי הבראה לשנת 91. בהתאם לגרסת הנתבעים, 1/12 מסכום זה יובא בחשבון לצורך חישוב פיצויי הפיטורים וזאת לאור ההסכם הקיבוצי המיוחד החל על הצדדים. באשר לרכיב שעניינו קרן השתלמות - עניינו של רכיב זה הנו בגילום המס החל על התובע בגין הפרשות לקרן השתלמות וככזה אין לכלול אותו בחישוב השכר הקובע לצורך פיצויי פיטורים. מעיון בנספחים י' ו- יא' לתצהיר הלפרין, עולה כי הנתבעים ביצעו את אופן חישוב פיצויי הפיטורים להם זכאי התובע בגין כל תקופת עבודה באופן ראוי וכפי שמגיע לתובע בהתאם לתקופת עבודתו וגובה שכרו. אין חולק כי התובע עבד אצל הנתבע מס' 2 בתקופה שבין 18/2/73 ועד 13/5/84 ואצל הנתבע מס' 1 בתקופה שבין 14/5/84 ועד 26/7/91. בהתאם לתקופת עבודתו וגובה שכרו אצל הנתבע מס' 2, זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך של 72,425 ₪ בגין תקופת עבודה זו. בהתאם לתקופת עבודתו וגובה שכרו אצל הנתבע מס' 1, זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך של 58,533 ₪ בגין תקופת עבודה זו. אשר על כן, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך כולל של 130,959 ₪ בגין תקופת עבודתו אצל הנתבעים 1 ו-2. משקבענו לעיל, כי מסכום זה יופחתו 20%, זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך של 104,767 ₪. 9. זכאות התובע לתשלומי המעביד לקופת גמל: לגרסת התובע, במועד פיטוריו, זכאי היה לקבל את מלוא הסכומים שנצברו בקופות הגמל הן כחלקו של העובד והן כחלקו של המעביד. אין חולק כי לתובע הועברו הסכומים שנצברו בקופות הגמל אשר היוו את חלקו של העובד בלבד. השאלה אם כן העולה בענייננו הינה האם זכאי התובע ובאיזו מידה להחזר חלקו של המעביד בביטוח המנהלים בגין התשלומים לקופות הגמל. לעניין זה, כבר נפסק: "עובד אשר בגינו הופרשו תשלומים לביטוח מנהלים, יהא זכאי בעת הפסקת עבודתו, במידה ואינו זכאי לפיצויי פיטורים, לקבל מחברת הביטוח בה בוטח ב'ביטוח מנהלים', מכספי הפוליסה את ההפרש בין הסכומים העומדים לזכותו לבין כספי פיצויי הפיטורים, כל זאת בהעדר הסכם מפורש בין העובד למעבידו בו הסכימו הצדדים על הסכם אחר". (דב"ע נה/18-2 לעיל). מהאמור לעיל עולה כי בענייננו, התובע זכאי לכל הסכומים שנצברו בפוליסת ביטוח המנהלים ובכלל זה חלקו של המעביד, בניכוי הסכום שהופחת לפיצויי פיטורים, קרי, בניכוי הסכום של 26,192 ₪. לגרסת הנתבעים, התובע אינו זכאי להפרשות אלה מאחר ומדובר בסכום אשר מהווה חלק מפיצויי הפיטורים ואינו בא בנוסף להם. אכן לעניין זה, כבר נפסק: "כאשר הפרשות כנ"ל באות "על חשבון" פיצויי פיטורים, הזכאות מכח החוק עומדת בעינה. אלא מה, הפרשות אלה נחשבות לחסכון של המעביד, ובבוא היום, אם וכאשר העובד יהיה זכאי לפיצויי פיטורים, הכספים אותם יקבל מהקרן או מהקופה יחשבו לחלק מפיצויי פיטוריו כאילו המעביד הוא ששילמם. על המעביד יהיה רק להוסיף את ההפרש בינם לבין סכום פיצויי הפיטורים (אם קיים הפרש)" (גולדברג מ., "משפט העבודה", כרך שני פרק 10.10 עמ' 54). אין חולק כי חלקו של המעביד בקופת הגמל הצטבר לסכום של 142,896 ₪. אשר על כן, לאור הקביעה בדבר הפחתת שעור פיצויי הפיטורים לתובע, זכאי התובע לקבל מכספי הפיצויים בקופת הגמל סך של 116,704 ₪. למען הסר ספק, הסכום הנ"ל שנצטבר בקופת הגמל מהווה תשלום פיצויי פיטורים ולפיכך ישוחרר לידי התובע במקום פיצויי הפיטורים שנקבעו בפסק הדין דלעיל ולא בנוסף להם. הצדדים חלוקים בשאלה על מי חבה חובת התשלום, על הנתבעת מס' 3 או על הנתבעים מס' 1 ו-2. סבורים אנו כי חובת התשלום חלה על מי מהצדדים שהכסף מצוי ברשותו, היינו, במידה והסכום הנ"ל נותר אצל הנתבעת מס' 3 ולא הוחזר לנתבעים מס' 1ו- 2, אזי חובת התשלום חלה על הנתבעת מס' 3 אולם במידה והסכום שנצטבר בקופת הגמל הוחזר למי מהנתבעים, הרי שחובת התשלום חלה עליהם ואין מקום לחייב את הנתבעת מס' 3 בתשלום כאמור. מעיון בתצהירו של התובע עולה כי הנתבעים מס' 1 ו-2 משכו את חלקם בקופת הגמל במהלך שנת 95. הנתבעים מס' 1 ו-2 מודים בעצמם בסיכומיהם כי סכום בסך של 142,896 ₪ שנצטבר בקופת הגמל הוחזר להם. אשר על כן, חובת התשלום בגין רכיב זה של התביעה חלה על הנתבעים מס 1 ו-2 בלבד והיא אינה חלה על הנתבעת מס' 3. באשר לרכיב תביעה זה שעניינו קופות גמל, עוד טוען התובע כי נפתח על שמו חשבון נוסף בקופת גמל "גדיש", אולם כל נסיונותיו לברור הסכומים המצויים בו נדחו בטענה כי בחשבון זה הופקדו כספים ע"י המעביד בלבד. עם זאת, כעולה מתצהיר הלפרין, לקופת גמל זו הופרשו כספי הנתבעים לצורך תשלום מענק פרישה לתובע בהגיעו לגמלאות בהתאם לסעיף 4 לפרק 18 לחוקת העבודה. לפיכך, משפוטר התובע טרם הגיעו לגמלאות, אין התובע זכאי לסכומים שהופרשו לקופה זו. נוסיף ונציין כי אין לקבל את תביעת התובע להפרשי הצמדה וריבית בגין האיחור בשחרור כספי חלקו של העובד בקופות הגמל, שכן ממילא סכומים אלה צברו רווחים בקופות עצמן עד לשחרורם בפועל. כך גם הדין באשר לשחרור כספי חלקו של המעביד, ככל שהתביעה מתייחסת לתקופה שעד ליום 18/9/95, המועד בו שוחררו כספי חלקו של המעביד והסכום הנ"ל הפסיק לצבור רווחים. ראייה לצבירת הרווחים בקרן מצויה אף בפסק הדין דלעיל, שהרי נמצא כי הסכום לו זכאי התובע בגין פיצויי פיטורים עומד על סך של 104,767 ₪ בעוד שהסכום שישוחרר לתובע מהקרן כפיצויי פיטורים עומד על סך של 116,704 ₪. 10. באשר לפיצויי הלנה: כבר נפסק: "שעה שעצם החבות בפיצויי פיטורים שנויה במחלוקת מהטעם שעובד פוטר בגלל עבירה משמעתית חמורה העשויה להביא בעקבותיה שלילת פיצויי הפיטורים או חלקם- אין לחייב בפיצויי הלנה, ויש להסתפק בחיוב בהפרשי הצמדה וריבית". (דב"ע מח/36-3 קרן אור נ' רצון משה פד"ע יט 485; דב"ע נה/42-3 פריים אחזקות בע"מ נ' שרון יעקובוביץ', לא פורסם). בענייננו, נוכח קיומה של מחלוקת ממשית באשר לזכאותו של התובע לתשלום פיצויי פיטורים במלואם או בחלקם, הרי שאין מקום לפסוק פיצויי הלנה. 11. אשר על כן, הנתבעים מס' 1 ו-2, ישלמו לתובע את הסכומים כדלקמן: א. סך של 116,704 ₪ כפיצויי פיטורים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/10/95 ועד לתום 30 יום מיום קבלת פסק הדין שאם לא כן יתווספו לסכום הנ"ל פיצויי הלנה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. ב. הוצאות משפט שכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪ +מע"מ צמודים כדין מהיום. נ.צ. משה שמר נ.צ. דן ארז ורדה סמט - שופטת מעילה באמוןפיטורים