פיצויים על 3 תאונות דרכים

1. רקע עובדתי א. התובע, יליד 1945, נפגע ב- 3 תאונות דרכים: ביום 1.10.88, לגביה חבים הנתבעים 1 - 2 (להלן: "התאונה הראשונה"). ביום 11.2.89 , לגביה חבים הנתבעים 3 - 4) להלן:"התאונה השנייה"). ביום 28.9.92 , לגביה חביה הנתבעים 5 - 6 (להלן:"התאונה השלשית"). ב. התובע נפגע בתאונה נוספת בשנת 1998 , אך לאור החלטתי בבש"א 2112/00 אין תוצאותיה נשוא תביעה זו. ג. כל התאונות היו תאונות עבודה כמשמעותן עפ"י דין והוכרו ע"י המוסד לביטוח לאומי. ד. אין מחלוקת לגבי חבותם של הנתבעים, כל אחד לגבי התאונה הרלבנטית לגביו. ה. המחלוקת היחידה הינה לגבי גובה הנזק. 2. הפגיעות א. בתאונה הראשונה נחבל התובע בראשו ועמוד שדרה צווארי. הוא טופל בקופת חולים וקיבל הנחיות לשמוש בצווארון, מנוחה מיום 4.10.88 עד יום 10.10.88 וטיפולי פיזיוטרפיה. ב. בתאונה השנייה נחבל התובע שוב בראשו וצווארו, טופל בקופת חולים וקיבל הנחיות למנוחה, צווארון, פיזיוטרפיה וטיפול תרופתי. ג. גם בתאונה השלישית נגרמה לתובע פגיעה מסוג צליפת שוט , הוא טופל בקופת חולים וקיבל הנחיות לשמוש בצווארון, מנוחה, טיפול תרופתי וטיפולי פיזיוטרפיה. בעיקבות תאונה זו היה התובע באי כושר במשך 180 יום. ד. התובע פנה למוסד לביטוח לאומי בגין 3 התאונות, אך השלים ההליכים רק בעקבות התאונה השלישית ,בגינה אשרה הועדה הרפואית לעררים, כי לא נותרה לתובע נכות אורתופדית בגין תאונה זו, אלא שייכה מצבו לעברו, כלומר גם לשתי התאונות הראשונה וקבעה לתובע נכות פסיכאטרית בשעור 30% מתוכם ייחסה 10% לפגיעה בתאונה זו (השלישית). ה. מאחר וכאמור לגבי התאונה השלישית היתה קביעה עפ"י דין כמשמעותה בסעיף 6 ב' לחוק הפלת"ד, הוריתי בהחלטתי מיום 24.3.98 על מנויו של ד"ר לין כמומחה בתחום האורתופדיה להערכת נכותו של התובע ככל שהיא נובעת מפגיעתו בשתי התאונות הראשונות בלבד. ו. בחוות דעתו מיום 8.12.98, העריך ד"ר לין נכותו של התובע בשעור 15% בגין הגבלה קלה עד בינונית בתנועות עמוד השדרה הצווארי עפ"י החלוקה הבאה: 5% בגין מצב קודם, עובר לתאונות. 5% בגין הפגיעה בתאונה השנייה. 5% בגין הפגיעה בתאונה השלישית. ז. ב"כ הנתבעים החבים לגבי התאונה השלישית עתרו לפסילת חוות דעת המומחה ובתגובתו לבקשה עתר ב"כ התובעת להביא ראיות לסתור קביעת המל"ל ככל שהיא מתייחסת לנכות האורתופדית כתוצאה מהפגיעה בתאונה השלישית. ח. בהחלטתי מיום 21.1.99 בבש"א 98\1991 קבעתי כי "התוצאה היא אפוא כי קביעת המל"ל, כי לא נותרה לתובע כל נכות אורתופדית בגין פגיעתו בתאונה השלישית נותרת על כנה, התייחסותו של ד"ר לין לתאונה זו נמחקת מחוות דעתו ונותרה בעינה קביעתו כי בגין התאונה הראשונה לא נותרה לתובע כל נכות ואילו בגין התאונה השנייה נכות בשעור 5% בלבד". ט. החלטתי זו אושרה בבר"ע 99\20217 כאשר כב' השופטת גרסטל קבעה כי "לעומת זאת, לא מצאתי כל הצדקה ליתן רשות ערעור בכל הנוגע לבר"ע 99\20217 , ד"ר לין חרג מסמכותו בכך שקבע למבקש נכות בגין התאונה השלישית. בפני הועדה הרפואית של המל"ל הוצגו כל המסמכים הרלבנטיים ולאחר דיון קבעה את שקבעה. קיומו של הפרש בנכויות, כשלעצמו, אינו מצדיק הבאת ראיות לסתור, מקל וחומר כשמדובר בפער שבין 0% ל- 5%". י. כאמור, הועדה הרפואית לעררים קבעה נכותו הפסיכיאטרית של התובע כתוצאה מפגיעתו בתאונה השלישית תוך ייחוס חלקה לעברו. לא היתה מחלוקת כי לתובע עבר פסיכאטרי החל לפחות משנת 1979, והוא לא התלונן על בעיות פסיכיאטריות בפני ועדת המל"ל שדנה במצבו בעקבות שתי התאונות הראשונות. התובע חזר לקבל טיפול נפשי ב- 1993 לאחר 3 התאונות. ד"ר לין, בחוות דעתו, המליץ על מנוי מומחה בתחום הנוירופסיכיאטרי כיון שלא מצא בבדיקה הפיזיקלית ובדיקות ההדמיה ממצאים היכולים להסביר צורת הליכתו הספסטית של התובע ושמושו בקביים. בקשת התובע למנוי כנ"ל נדחתה על ידי, אך כב' השופטת גרסטל בבר"ע 99\20121 למרות היותה מודעת "לעובדה שמדובר במקרה גבולי ביותר, בו ניתן לכאורה להגיע הן למסקנה אליה הגיעה השופטת הנכבדה והן למסקנה ההפוכה" מצאה לנכון בכל זאת להורות על מנוי מומחה בתחום הנוירופסיכיאטרי. י"א. לאור האמור לעיל ובהסכמת הצדדים הוריתי על מנויו של ד"ר גרופר מנהל מרפאות החוץ בביה"ח באר-יעקב כמומחה בתחום הפסיכיאטריה להערכת נכותו של התובע ככל שהיא נובעת מפגיעתו בשלוש התאונות. י"ב. ד"ר גרופר בחוות דעת מפורטת רחבת היקף פרט עברו של התובע, טיפוליו הנפשיים בעבר ואחרי התאונות, תלונותיו מאז התאונות ומהלכן ותוצאות בדיקתו. ד"ר גרופר היה בדעה כי התובע סובל מהפרעה אישיותית קשה שהוחמרה בעקבות התאונות הנדונות אך בודאי שלא נגרמה על ידן. הוא העריך נכותו של התובע ב- 20% מתוכם 10% בלבד נובעים מהתאונות בהן נפגע (כולל התאונה מ- 1998 שכאמור אינה נשוא תביעה זו) ו- 10% על חשבון הבעיות האישיותיות מעובר לתאונות. ד"ר גרופר היה בדעה כי יש משקל מצטבר לכל אחת מהתאונות ולא ניתן לקבוע משקל יחסי שונה לכל אחת מהן בהשואה לתאונות האחרות. לפיכך קבע כי בגין פגיעתו בשלוש התאונות נשוא תביעה זו נותרה לתובע נכות בשעור 7.5% המתחלקת באופן שווה, כך שבגין כל תאונה נותרה לתובע נכות פסיכיאטרית בשעור 2.5%. ד"ר גרופר התייחס לשאלה לגבי הסומציה האפשרית כמצויין בחוות דעתו של ד"ר לין וקבע, כי יש אכן הגזמה במגבלות ההליכה בצורה המזמינה "התייחסות אמפטית" מצד הסביבה והמסבירה כנראה את הפער בין ההפרעות המוטוריות לבין הממצאים הגופניים הדלים מדי כדי להסביר את חומרתן. י"ג. ד"ר גרופר נחקר על חוות דעתו ונותר איתן בדעתו. י"ד. לאור כל האמור לעיל, נותרה אפוא לתובע נכות כדלקמן: בגין התאונה הראשונה - 2.5% נכות פסיכיאטרית. בגין התאונה השנייה - 5% נכות אורתופדית ו- 2.5% נכות פסיכיאטרית סה"כ 7.4%. בגין התאונה השלישית 2.5% נכות פסיכיאטרית. ט"ו. מאחר והתובע שהיה כאמור בעל עבר פסיכאטרי, לא שב כלל לכל עבודה מאז התאונה השלישית, היה בטיפול נפשי ממושך, מהלך בעזרת קביים בלבד ונזקק לצווארון, ביקש ב"כ התובע להחיל עקרון הגולגולת הדקה לפיו אחראים הנתבעים לכל הנזק מעבר לנכות הרפואית הנ"ל. ט”ז. "ברור שהדברים הללו לא יחולו, שעה שהוכח לפני ביהמ"ש באופן ברור, מצבו של התובע קודם לפגיעה; או אז יקשה עליו להשליך יהבו על עיקרון הגולגולת הדקה. תובע שלא תפקד עוד בטרם נפגע, לא יהיה זכאי לפיצוי אחרי הפגיעה, תוך התעלמות ממצבו הקודם. לשון אחרת, שעה שהמצב הנובע מן הפגיעה ניתן להפרדה מזה שנוצר אחריה, לא יוכל התובע להישמע בטענה כי מצבו זה הוא תוצאת התאונה". (קציר, פצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית, עמ' 5-1254). י"ז. הצדדים חלוקים אפוא בשאלת תפקודו של התובע, עובר לתאונות ואחרי כל תאונה ואפשרות ההבחנה בין מצבו הקודם למצבו בגין התאונות. י"ח. בעוד שהתובע ניסה להציג תפקוד תקין לחלוטין של ידען, משכיל העובד במשרה מלאה במשך שנים רבות באותו מקום עבודה (טלפן במרכזיית בזק הבנלאומית), היה פעיל חברתית ומתנדב באגודה לזכויות הפרט "והקו הלבן", למד אמנות, עסק בריקוד ובפעולות ספורטיביות והיה פעיל חברתית, הסתבר כי התובע היה שבע משברים נפשיים, גרוש שהתגורר בגפו, עבר התמודדות נפשית עם זהותו המינית "והיציאה מהארון", נאלץ לסעוד לבד הורים שחלו במחלות קשות, והוא עצמו עבר נתוח אשר עקב סיבוכים רפואיים גרם לו בעיות בתפקוד המיני, כל אלו הצריכו אותו לעבור טיפולים נפשיים במהלך השנים עובר לתאונות. תפקודו החברתי "התגלה" כיחסים טובים במקומות העבודה ו"הקו הלבן" ופגישות אקראיות בבריכת גורדון,בתי קולנוע ודיסקוטקים שלא טיפחו ולו חבר קרוב אחד שיכול היה להעיד עליו עובר לתאונות ולאחריהן. לד"ר גרופר, המומחה בתחום הפסיכיאטריה, סיפר התובע כי נעדר רבות מביה"ס עקב בעיות נשימה, נשאר כתה בכתה ו' ולא סיים תיכון, היה מבודד חברתית ולא השתתף בשעורי ספורט וטיולים שנתיים ואף לא גוייס לשירות סדיר. "מתאר את עצמו מתמיד כאדם בודד עם קשרים חברתיים מועטים, החברה המשמעותית הראשונה היתה אשתו, ומאז גירושיו מתאר מס' קשרים קצרים הן עם בנות זוג והן עם בני זוג, אך איכות הקשר מתוארת כירודה ושטחית...מזה 10 שנים אין לו לדבריו כל קשרים זוגיים". (עמ' 3 לחוות הדעת). גם בתחום התעסוקתי לא עשה התובע חיל ובגיל 43, בעת התאונה הראשונה, היה עדיין חסר מקצוע, עובד במשרה חלקית בעיסוק לא מקצועי של טלפן במרכזיה המשתכר הרבה פחות מהשכר הממוצע במשק. בתולדות עברו של התובע מציין ד"ר גרופר כי: "למד בקורס גרפיקה אך התקשה להשתלב בעבודה הן מבחינה חברתית והן כיון שבבתי הדפוס הטילו עליו גם עבודות שאינן בתחום הגרפיקה והתקשה בכך. עבד במשך כ- 3 שנים במספר רב של בתי דפוס, כשבחלק מהמקומות עזב מעצמו ובחלק מהמקומות פוטר...למד שפות...במכללה במשך 4 שנים... אך לא קיבל תואר כיון שלדבריו לא יכל להתמודד עם הלחץ של בחינות הגמר...למרות שאומר שזכה להערכה וליחס מיוחד בעבודתו ושהיה עובד טוב, דבריו עומדים בסתירה למצויין בהתכתבות של גורמי בריאות הנפש, שם טופל עוד לפני התאונות הנדונות "עבד כ- 20 שנה במוסדכם עם קשיים מרובים בהסתגלות שנמשכו לאורך כל שנות עבודתו". לו זו בלבד, אלא שלמרות שעבד במרכזיה הבנלאומית במשך כ- 20 שנה לא הצליח להביא לעדות ולו ממונה אחד שיעיד על תפקודו התקין וישלול התנהגות תוקפנית שייחסו לו הנתבעים (עמ' 11 לפרוטוקול שורות 31-29) והעדרויות תכופות בלתי מוצדקות שעלו מתיך קופ"ח (עמ' 18 לפרוטוקול שורות 13-6). י"ט. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי גם עובר לתאונות לא תפקד התובע בצורה תקינה כמשמעותה המלולית, לא ניהל חיים מלאים ונורמטיביים ולא הפגיעות הקלות בתאונות הן שהביאו להתדרדרות מצבו. קביעה זו אושרה גם ע"י ד"ר גרופר. "לשאלת ביהמ"ש איך אני מסביר שההפרעות הופיעו רק אחרי התאונות - אי אפשר לקשר את ההחמרה במצב רק לתאונות. התובע עבר אירועי חיים קשים.... כל הדברים, מדובר במהלך חיים קשה, להערכה שלי גם ללא התאונות מצבו היום היה יותר קשה מאשר מצבו לפני 20 שנה. (הדגשה שלי מ.ש.). היתה לתאונות השפעה, אך כמו שאמרתי שלא ניתן לראות לכמת השפעה של כל תאונה בנפרד , כך אי אפשר לכמת השפעה של כל אירוע חיים בנפרד. כמכלול, אני רואה את התאונות כאחד הטריגרים להחמרה במצבו הנפשי. את ההחמרה הזו כימתתי ב- 10% מעבר למה שהיה לו קודם.. בלתי אפשרי לשלול התפתחות של סימפטום כזה (תסמונת מוטורית- מ.ש.) גם ללא התאונות... אני נוטה לתת חשיבות לתאונות במהלך אבל אי אפשר לשלול התפתחות של החמרה". (מעמ' 20 לפרוטוקול שורה 25 עד עמ' 21 לפרוטוקול שורה 15). 3. נזקי התאונה הראשונה א. עפ"י נספח ד' לת\2 היה התובע באי כושר מיום 4.10.88 עד 10.10.88 , נזקק לצווארון וקיבל 7 טיפולי פיזיוטרפיה. ב. בגין תאונה זו נותרה לו כאמור נכות פסיכיאטרית בשעור 2.5% בלבד. ג. התובע העיד כי "אחרי התאונה הראשונה המשכתי לקבל שכר מבזק". (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 22-21). כאמור בנ\2 שולמו דמי הפגיעה עבור תקופת אי הכושר באמצעות המעביד. ד. לאחר תאונה זו, שב התובע לעבודתו ועל כן אינו זכאי לפצוי מתום תקופת אי הכושר. ה. למרות שהתובע הפסיק לעבוד רק אחרי התאונה השלישית, הרי כפי שהסביר ד"ר גרופר , לא ניתן לכמת השפעה של כל תאונה בנפרד ולא יכול להיות ספק כי גם הנכות בגין התאונה הראשונה היתה נדבך נוסף בהפסד ההשתכרות לעתיד ועל כן נראה לי לנכון לפצותו עבור העתיד בסך 10,000 ₪. ו. התובע לא נזקק לעזרה בשכר עד היום ואין הצדקה להעסקת עזרה בגין 2.5% נכות פסיכיאטרית . מכל מקום ההפרעות המוטוריות הופיעו רק לאחר התאונה השלישית ולתובע גם גרוי שרשי הגורם להפרעה אורתופדית שלא שוייכה לתאונה. אני דוחה אפוא הדרישה לפצוי עבור עזרת הזולת בעבר ובעתיד. ז. כל הקבלות שצורפו לתצהיר התובע, מועדן רק החל משנת 1991 ועל כן לא הוכח כל קשר לתאונה הראשונה. מכל מקום, התאונה היתה תאונת עבודה כמשמעה עפ"י דין ועל המוסד לבטוח לאומי לשאת בכל ההוצאות הרפואיות לרבות נסיעות לקבלתם. ח. התובע זכאי לפצוי עבור כאב וסבל בגין 2.5% נכות פסיכיאטרית בסך 5,405 ₪. ט. לאור כל האמור לעיל, חבים הנתבעים 2 - 1 ביחד ולחוד, בפיצויו של התובע בסך 15,405 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בשעור 13% + מע"מ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק. 4. נזקי התאונה השנייה א. עפ"י נספחי ת\2 היה התובע באי כושר במשך 4 ימים נזקק לצווארון, קיבל טיפולי פיזיוטרפיה והומלץ לו להמשיך בעבודה, אך לא בשעות הערב המאוחרות והלילה. ב. בגין תאונה זו נותרה לו כאמור נכות אורתופדית בשעור 5% ונכות פסיכיאטרית בשעור 2.5% סה"כ 7.4%. ג. לטענת התובע קיבל בעקבות התאונה השנייה רק שכר חלקי כמקובל בימי מחלה (עמ' 7 לפרוטוקול ), אך לא המציא תלושי שכר רלבנטיים למעט טפסי 106 לשנים 1989 ו- 1993 ועל כן לא הוכח כי הפסיד שכר כל שהוא. התובע, העיד אמר כי : "היתה רשימה ארוכה של תוספות שכר כמו ביגוד, היתה לנו קנטינה במקום העבודה עם ארוחות מוזלות, קיבלנו גם ארוחות קלות בחינם, קיבלנו שיחות טלפון בשתי צורות. אחת קיבלנו בתוספת שיחות, כיסוי עבור שיחות בתלוש המשכורת, והשני היה , קיבלנו זכוי כעובדי משרד התקשורת ובזק לחשבון הטלפון, קיבלנו הלוואות, היה לנו אפשרות להשתמש בבנק יהב שעמד לרשותנו כהלוואות לכל מטרה"...(עמ' 13 לפרוטוקול שורות 29-24), אך על עדותו של התובע לא ניתן לקבוע מסמרות כיון שהוא עצמו העיד "אני לא התמצאתי בתלוש המשכורת שלי לא אז ולא היום" (עמ' 8 לפרוטוקול שורה 17). למותר לציין, כי לא הוכחה עלות ההטבות וכידוע כדין טוען ב"כ הנתבעים כי נזק מיוחד יש להוכיח: "אשר למידת הוודאות והדיוק המתבקשת מהנפגע בהוכחת הנזק והפיצוי, ההלכה היא כי: "תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדוייקות, ואינו נדרש דיוק מתימטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע - התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה... כלומר, באותה מידת ודאות המתבקשת מנסיבות הענין... על כן באותם מקרים בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדוייקים, על הנפגע התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי". (הדגשה שלי - מ.ש.). [ציטוט מע.א. 355/80 אניסמוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פד"י לה' (2) 800, 809 בע.א. 605/88 תבורי ביח"ר למשקאות קלים בע"מ ואח' נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ ואח' פד"י מה' (2) 10-11]. ד. לאחר 4 ימי ההעדרות, חזר התובע לעבודתו אותה הפסיק רק אחרי התאונה השלישית, ועל כן, אינו זכאי להפסדי שכר מתום תקופת אי הכושר. ה. התובע לא שב לעבודתו לאחר התאונה השלישית בגלל מצבו הנפשי ובמרפאה לבריאות הנפש המליצו על פרישת התובע לגמלאות בגלל תסמונת הפרעת האישיות מעובר לתאונות (עמ' 20 לפרוטוקול שורות 7-9), לתובע היו גם מחלות נוספות עובר לתאונה, כמו אסתמה המטופלת בתרופות ומשאפים, אלרגיה, אנמיה, המטופלת בזריקות ויטמין 2B והשלכות של נתוח בקע מפשעתי שהסתבך וחייב זריקות וטפול תרופתי, לתובע הפרעה אורתופדית המשפיעה על כושר הליכתו ללא קשר לתאונה וד"ר גרופר היה כאמור בדעה כי מצבו היה מחמיר גם אלמלא התאונות. למרות זאת, אמונה על פסיקת ביהמ"ש העליון המכירה בהפסד כושר השתכרות, נראה לי לנכון לפצותו בהתחשב בנכוי רעיוני של מענק המל"ל, שיכול היה לקבל לו המשיך בהליכים בסך 30,000 ₪. ו. התובע לא נזקק לעזרת צד ג' עד היום ויש בכך משום אינדיקציה גם לגבי העתיד. הנכות הפסיכיאטרית אינה מצדיקה עזרה וגם הנכות האורתופדית בשעור 5% בטלה בששים לאור מגבלותיו האחרות. ז. כל הקבלות מועדן ב- 1991 , כשנתיים לאחר התאונה השנייה, ולא הוכח הקשר אליה. מכל מקום, התאונה היתה תאונת עבודה והוכרה ככזו ע"י המל"ל ועל כן זכאי היה התובע להחזר כל הוצאותיו הרפואיות לרבות הוצאות נסיעה לקבלתם מגורם זה. ח. התובע זכאי לפצוי עבור כאב וסבל בגין נכות בשעור 7.4% בסך 15,735 ₪. ט. לאור כל האמור לעיל, חבים הנתבעים 3-4 ביחד ולחוד בפצויו של התובע בסך 45,735 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל וכן שכ"ט עו"ד בשעור 13% + מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כחוק. 5. נזקי התאונה השלישית א. בעקבות התאונה השלישית, היה התובע באי כושר במשך 180 יום ולאחריהם לא חזר התובע לעבודה מיוזמתו "כשהבין" כי בבזק לא מרוצים מתקופת המחלה הארוכה בה היה שרוי. המרפאה לבריאות הנפש, המליצה על יציאה מוקדמת לגמלאות, אשר לפי ד"ר גרופר, סיבתה בהפרעת האישיות של התובע מעובר לתאונה. התובע לא יכול היה להסביר מדוע לא פעל לחזרתו לעבודה , לקבלת זכויות פנסיוניות או הודעת פטורין שתקנה לו זכויות במוסד לביטוח לאומי ובכך לא פעל להקטנת נזקיו. ב התובע העיד כי, "לגבי ה- 180 יום קיבלתי שכר מבזק, אח"כ אני לא יודע מה קרה....אני חושב שקיבלתי שכר". (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 8-5). ה- 180 יום חלפו בחודש מרץ 93 ועפ"י תלושי השכר קיבל שכר מלא גם בחודשים 93\6-5-4. לתובע לא היה כל הסבר לתשלומים אלה (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 11-13). אני דוחה אפוא הדרישה להפסד שכר. משלא פסקתי הפסדי השתכרות, אין גם לנכות תקבולי המל"ל. ג. גם בגין תאונה זו, נותרה לתובע נכות פסיכיאטרית בשעור 2.5% אשר לא מצדיקה לכשעצמה, המנעות מכל עבודה. התובע גם עבר תאונה נוספת ביום 23.3.98, אשר אינה חלק מהתביעה הנדונה, אך יכלה גם היא להשפיע על המשך עבודתו. מאחר והתובע שוב אינו עובד כלל מאז התאונה השלישית, נראה לי לנכון לפצותו עפ"י אחוזי הנכות משכרו החדשי במשך 96 חודשים - סה"כ 9,096 ₪, ועל אותו בסיס לעתיד, סה"כ 8,980 ₪, מעבר לתקבולי המל"ל. ד. גם תאונה זו הוכרה כתאונת עבודה ע" המוסד לביטוח לאומי, ועל כן צריך היה גורם זה לשאת בכך. משלא פנה התובע לקבל החזר עבורן, לא פעל להקטנת נזקיו ואין לו אלא להלין על עצמו. כאמור בע.א. 95/6881 , 5557 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד (טרם פורסם, תקדין עליון כרך 97 (2) תשנ"ז-תשנ"ח-1997 עמ' 708 723-4: "הענקת הזכות בסעיף 22 לחוק הבריאות לקופ"ח לתבוע מהמזיק את סכום ההוצאות שהוציאה עבור טיפולים רפואיים שסיפקה לניזוק, מעבירה את זכויותיו של הניזוק כלפי המזיק אל קופ"ח. גם כאן חל עקרון הסוברוגציה. גם כאן יש למנוע את המצב על פיו יחוייב המזיק לשלם לניזוק בגין הוצאות רפואיות ואח"כ יהיה חשוף לתביעה מצד קופ"ח... אין לתובע עילה לתבוע בגין טיפול רפואי אותו יקבל מהקופה חינם", עפ"י חוק בריאות ממלכתי. כאמור בע.א. 2675/92, 2596 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' כהן ואח' (טרם פורסם, תקדין עליון כרך 95 (1) תשנ"ה/תשנ"ו - 1995 עמ' 576, 581): "אם יכול התובע לקבל טיפול רפואי ללא תמורה עליו לקבלו ולא לגולל על המזיק הוצאות שאינן נחוצות".[ע.א. 10/89 שבו ואח' נ' אילוז פד"י מו' (2) 456, 462]. "אם יכול התובע לקבל טיפול רפואי ללא תמורה עליו לקבלו ולא לגולל על המזיק הוצאות שאינן נחוצות".[ע.א. 10/89 שבו ואח' נ' אילוז פד"י מו' (2) 456, 462]. ה. לתובע אין רשיון נהיגה וכל שלושת התאונות ארעו כשנסע במוניות, כלומר, זו היתה דרך התניידותו גם עובר לתאונות וללא קשר אליהן, ועל כן אין הנתבעים חבים בפיצויו עבור הוצאות אלה, גם לא לגבי העתיד. כאמור, הפרעות ניידות של התובע, הנובעות , בין היתר, מגרוי שרשי, אינן נובעות מפגיעתו בתאונות, ואם כן - עליו לפנות למוסד לבטוח לאומי בתביעה להוצאות ניידות. ו. התובע לא נזקק עד היום לעזרה בשכר ויש בכך משום אינדיקציה גם לגבי העתיד. נכות פסיכיאטרית בשעור 2.5% בודאי אינה מצדיקה פצוי עבור עזרה בבית. ז. התובע זכאי לפצוי עבור כאב וסבל בגין נכות בשעור 2.5% בסך 3,878 ₪. ח. לאור האמור לעיל, חבים הנתבעים 5-6 ביחד ולחוד בפיצויו של התובע בסך 21,954 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בשעור 13% + מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כחוק. 6. הוצאות משפט שלושת התאונות היו תאונות עבודה והוכרו ע"י המוסד לביטוח לאומי. התובע הפסיק, כאמור, מיוזמתו וללא הצדקה את הליכי קביעת הנכות בגין שתי התאונות הראשונות. אין אפוא כל הצדקה לחיוב הנתבעים בהוצאות המומחים, שניתן היה לחסוך ע"י השלמת ההליכים במל"ל. אגרת ערעור צריכה היתה להפסק לתובע בערכאת הערעור. לאור האמור לעיל, הנני מחייבת הנתבעים בהוצאות משפט עבור אגרת משפט, שכ"ט העדים ואיסוף חומר רפואי כמפורט בסעיף 41 לסיכומי התובע, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתן ועד לתשלום המלא בפועל, בחלוקה שווה בין התאונות. 7. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת הנתבעים כמפורט בסעיפים 3 ט', 4 ט, 5 ח, ו- 6 לעיל. 8. לא נותר לי אלא להצטרף למחאתם של ב"כ הנתבעים על שימושה ב"כ התובע בתצהיר עדה שלא התייצבה לחקירה ותצהירה אינו חלק מחומר הראיות והתרשמותה האישית שלא בביהמ"ש. פיצוייםתאונת דרכים