1. ביום 31.5.01 הגיש המבקש באמצעות בא-כוחו ערר על הטלת קנס מנהלי קצוב בגין העסקת עובדים זרים ביום 19.5.99, וכן על הטלת קנס מנהלי שאינו קצוב בגין העסקת עובדים זרים ביום 27.10.98. טוען המבקש, כי הקנס הוטל עליו שלא בצדק ושלא עפ"י התקנות, כי אינו מודה בעובדות העבירות וכי ביה"ד מתבקש לבטל הקנסות ולחליפין להפחיתם ביחס לעובדים אשר עבדו אצל המבקש בלבד; כן עתר להאריך המועד לבקשתו להשפט (להלן : "הערר").   2. בדיעבד, הוברר כי כנספח לערר הוגשה בקשה לעכוב הליכי גביה בצרוף תצהיר, ומשהובהר הדבר - נתבקשה עמדת המשיב והבקשה התייתרה לאור הסכמה אליה הגיעו ב"כ הצדדים (להלן : "העורר", "המשיב" בהתאמה).   3. ביום 22.8.01 הגיש המשיב בקשה לסילוק ה"ערר" על הסף.   טוען המשיב כדלקמן:   א. בנגוד לנטען בערר מדובר ב-2 קנסות מנהליים קצובים ולא בקנס בלתי קצוב.   ב. הודעה על הטלת הקנס הראשון הגיעה לעורר ב-8.99, ועל הקנס השני ב-2.9.99 (וגם הודעה זו היא על הטלת קנס מנהלי קצוב ולא בלתי קצוב כטענת העורר).   ג. עפ"י סעיף 8 לחוק העבירות המינהליות התשמ"ו-1985 (להלן:"החוק") מי שהומצאה לו הודעה על הטלת קנס מנהלי רשאי להודיע בכתב בתוך 30 יום על רצונו להשפט על העבירה. הזכות להגיש ערר נתונה רק למי שהוטל עליו קנס מנהלי לא קצוב (סעיף 9 לחוק), זכות שאינה ישימה בענייננו (שאינו דן בקנס לא קצוב).   ד. משעסקינן בקנס מנהלי קצוב לא ניתן להגיש ערר, לא כל שכן, כשחלף המועד הקבוע בחוק (לקנס בלתי קצוב).   ה. העורר לא הגיש בתוך 30 יום, לגורמים שהטילו הקנס (שרות התעסוקה ומשרד העבודה), ועד היום - בקשות בכתב ולפיהן רצונו להשפט, והגיש בקשתו רק עתה לאחר שעוקל רכבו.   ו. בחוק קיים הליך סטטוטורי אחד בלבד, ומשהעורר לא פעל עפ"י החוק - הערר (בקשתו) שהוגש באיחור של שנתיים אין בו יותר מנסיון לעקוף הפרוצדורה שנקבעה - ואין להעתר לו.   ז. אף לו היה מקום להארכת מועד, היה מקום לכך רק מטעמים מיוחדים, שכן מדובר במועד שנקבע בחוק, והמנעותו במהלך הזמן מלתבוע זכויותיו כמוה כמצג שאין בדעתו לעמוד על זכויותיו. המשיב הביע הסכמתו (16.9.01) למתן החלטה בבקשה עפ"י הכתב.   4. בתגובתו לבקשה (23.9.01) עתר העורר לדחייתה בנימוקים הבאים:   א. נאמר לעורר כי אם ירכוש כרטיסי טיסה לעובדים - והם יצאו מהארץ - בכך תסתכם הביקורת. אעפ"כ, הוטל עליו קנס מנהלי ולאחריו הוא פנה לשרות התעסוקה "לבירור העניין ו/או להגיש בקשה להישפט, אולם אלה שבתו ומשרדם היה סגור, וזאת בטווח התאריכים בהם ניתן היה להגיש בקשה להשפט...".   ב. העורר חוזר על טיעוניו שבערר.   ג. "מצויד בשני קנסות מנהליים בגובה סכום אשר אינו מוצדק כלל, ניסה העורר לפנות לגורמים המתאימים לפתור עניין זה, אולם כאמור ללא הואיל". מאחר ולא קיבל מענה משרות התעסוקה ו/או משרד העבודה, פנה לבא כוחו וזה פנה לרשויות להסדיר הענין (העורר מפנה למכתבי בא כוחו מ-22.6.00 ואילך).   ד. משרד העבודה ושרות התעסוקה מנצלים כוחם ותמימות העורר, וכיום העובדים נמצאים בארצם ולא נגרם נזק למי מהצדדים.   ה. החוק הוא בסמכות יחודית של ביה"ד (כעולה מס' 12 בו). ו. מאחר וחלף המועד לבקשה להשפט ולמרות נסיונות רבים לסיים העניין ומאחר ויש לו טענות ראויות, יש ליתן לו ארכה. ודאי כך, כשלמשרד העבודה ולשרות התעסוקה אין סמכות להאריך המועד.   ז. לעורר לא היתה כל כוונה להשתחרר מתשלום בשל העבירה שעבר ולא צודק כי ישלם עבור עבירות שלא ביצע.   ח. קבלת הבקשה תפגע בזכותו המהותית מעבר למידה מול הפגיעה בזכות הפרוצדורלית.   ט. "פרצה זו בחוק" ניתן להשלימה ע"י ס' 11 ו - 12 לחוק.   י. למרות האמור בחוק, ראוי שיהיה לאדם יומו בביהמ"ש אם עולה לכאורה קיומה של טענה הראויה לברור משפטי.   יא. נוכח חשיבותה של זכות הטיעון כדי לשפר עשיית הצדק ודרך קבלת החלטות ויצירת אמון הצבור בגוף המחליט - יש להרחיב זכות זו גם לענייננו.   יב. ביה"ד אינו כפוף לסדרי הדין.   יג. לחלופין, הקנס צובר ריבית והצמדה, ויש לראותו כאילו ניתן כל פעם מחדש ומכאן שלא עבר המועד הקבוע בחוק. העורר טען, כי תגובתו אינה נתמכת בתצהיר בהיותה נסמכת על כתבי בי דין ועל טענות משפטיות. כן נתן העורר הסכמתו למתן החלטה עפ"י הכתב.   5. לאחר עיון בטיעוני הצדדים להלן ההכרעה:   א. אין חולק כי בפנינו 2 הודעות על הטלת קנס מנהלי קצוב (ולא בלתי קצוב, כטענת העורר בבש"א שהגיש ב-31.5.01, 3188/01). העורר בתגובתו אינו "מתקן" טענת המשיב בהקשר זה. משכך, ההכרעה בבקשה מתייחסת ל-2 ההודעות שנזכרו, ושמהותן אחת היא : "הודעה על הטלת קנס מנהלי קצוב".   ב. המסגרת המשפטית להכרעה בבקשה היא זו שבחוק. אין חולק כי העסקת עובדים זרים בנגוד לחוק העסקת עובדים זרים (העסקה שלא כדין), התשנ"א-1991 (להלן:"חוק עובדים זרים") היא עבירה מנהלית (ראה התוספת לחוק). סעיף 8 לחוק דן בהטלת קנס מנהלי קצוב. סעיף 9 לחוק דן בקנס שאינו קצוב, וממילא - הוראותיו אינן רלבנטיות לענייננו. אין גם מקום לדבר ב"השלכת" או ביישום הוראותיו על ענייננו - מדובר בהוראת חוק ברורה ומפורשת על עניין אחר מזה הנדון בהליך זה. משקבע המחוקק הראשי הוראת חוק שונה להליך שונה, אין ללמוד מהאחד על האחר.   ג. ככל שטוען המערער לפעולה כזו או אחרת שעשה כדי לברר הקנס שהוטל עליו, או כדי "לבקש" להשפט - כל טענת עובדה כאמור אינה ראויה להשמע - ולא רק בהיותה בלתי מפורטת (מועד, אופן פנייה וכו'), אלא גם משאין היא נתמכת כמתחייב - בתצהיר.   בהקשר זה יש להזכיר כי ככל שהערר כולל בקשה (ולא רק חילופית) "למתן אורכה להשפט", הרי שבפועל עסקינן בבקשה להארכת מועד להגשת בקשת להשפט. ככל הנראה, לא בכדי נקט העורר בלשון "אורכה" ולא הארכת מועד, יחד עם המנעות מהגשת תצהיר לעתירתו זו! ממילא, אין מקום בתגובתו לבקשה, להפנות-להסתמך על כתבי בי-דין, הטוענים עובדתית, ושאינם נתמכים בתצהיר.   ד. כאמור, הגיש העורר אף בקשה לעכוב הליכים אליה צירף תצהיר. קשה לראות בתצהיר, שלשונו: "כל האמור בבקשה אמת ונכון הוא" כתצהיר לאימות העובדות. קשה גם לראות בו, כתצהיר לאימות הערר, שהרי ככל שעסקינן בערר על הטלת קנס (ובענייננו כאמור, אין נתון בחוק הליך ערר) - ממילא אין הוא נדרש לתצהיר. כאמור, משעסקינן בקנס קצוב יכול העורר אך לבקש להשפט, ובזה - אינו נדרש לתצהיר. וככל שהתצהיר מתייחס לבקשה למתן ארכה - אין בו ולו בדל "טענת עובדה" (כאמור אין בבקשה) שיהא בה להצדיק הארכת המועד המתבקשת !   אציין, כי התייחסותי בסעיף זה - למען הסר ספק היא שכן אף העורר אינו מתיימר לטעון, כי התצהיר הוגש בתמיכה, אלא לבקשה לעיכוב הליכים !   ה. אין חולק כי חלף המועד להגשת בקשה להשפט, ב-2 הקנסות (הקצובים שהוטלו על המערער). - בפועל, בתגובתו לבקשה, אין העורר טוען אחרת, אלא מתעלם מהטענות בעניין - מחד, ומאידך - טוען ב"עמימות" ביחס ל"פעולתו" בהקשר זה.   העורר אינו טוען למי פנה, לאיזו רשות, מיהו הפקיד שאליו הפנה בירוריו ו/או בקשותיו, ואף לא מתי עשה כן.   "תמימותו" - ככל שתמימות היא - "לא עמדה" לו בעת שהחל המשיב בהליכי גבייה. על אף "תמימותו" זו שבתגובתו, טוען הוא ל"העדר תמימות", ולפנייה לברר מה עליו לעשות אם ברצונו להשפט (בערר). משקיבל העורר ההודעות ב-8.99 וב-2.9.99, ממילא, יש למנות 30 יום ממועדים אלה - ובהתאם עד ה-3.10.99 היה עליו להגיש בקשתו לקנס המאוחר (והמועד יימנה לכל הודעה בנפרד). דא עקא, רק ביוני 2000 - לראשונה - יש בפנינו פנייה של העורר (מטעמו) בנושא זה. ואעיר - אף שאין בפנייה זו בקשה להשפט, למען הסר ספק - התייחסתי אליה כאילו נכללה בה כזו. אין בפניי הסבר לפער העיתים ולא טענות לפעולות בזמן הביניים.   יש להבהיר עוד כי ההודעה על הטלת קנס כוללת הוראה ברורה מה צריך לעשות, מי המבקש להישפט על העבירה (סעיף ג' להודעה).   למען הסר ספק - ואף שלא נטען כך - אבהיר כי ככל העולה מההודעות שצורפו לערר, יכול היה העורר לבקש להשפט עד ליום 13.12.99 (עבירה מ-8.99) ועד ליום 24.8.99 (עבירה מ-10.98). לא שמענו מהעורר, כי בסמיכות של ימים למועדים אלה פנה וביקש כאמור. "עמימות" גרסתו העובדתית בהקשר זה - אינה אפשרית לעתירתו.   ו. החוק קבע המועד להגשת הבקשה להשפט. ככל שהסמכות לכך נתונה לביה"ד - ראויה בקשתו להדחות, משאין בערר כל הנמקה למועד הבקשה, למועדי האיחור ו/או להנמקות לאיחור ו/או לפעולות (ממש) שנעשו במועד או בסמיכות לו. ככל שעסקינן במועד שנקבע בחיקוק וככל שהבקשה בסמכותנו - ראויה היא להדחות. אמרתי "ככל" שהרי לביה"ד ניתנה הסמכות לדון בעבירות מסויימות שנקבעו בחוקים שעניינם הוא בתחום סמכותו של ביה"ד לעבודה. ביה"ד לא קיבל הסמכות על כל פעולות הרשות באותם חוקים. אוסיף ואעיר כי לטעמי משעסקינן ברשות מינהלית ראוי היה לקבוע גורם בה לו ינתן שיקול הדעת לפעול במעין אלה. למרות האמור - ראיתי להתייחס לבקשה אילו היא נתונה לסמכות ביה"ד.   ז. לא שמענו מתי פנה העורר במועד בו שבת שירות התעסוקה, ומהן הדרכים שמצא לנכון לפעול בהן. לא שמענו גם עם סיום השביתה - מתי ולמי פנה העורר.   ראוי לציין בהקשר זה, כי דרישה שתוארכה ב-"2.9.99" לא הגיעה כך לעורר אלא עסקינן ב"דרישה לתשלום קנס מנהלי עפ"י סעיף 4 לפקודת המסים גביה" שהוצאה בגין העבירה שמ-10.98, וההודעה על הטלת קנס בגינה (שתיהן התקבלו, והוגשו ע"י העורר). טענת "הבטחה" של החוקר ממשרד העבודה עולה לראשונה בפניית ב"כ העורר, כמעט שנתיים לאחר העבירה הראשונה, ויותר משנה לאחר השנייה. שוב אזכיר כי אין בפניי תצהיר לאימות העובדות. במכתב הראשון מטעמו של העורר (22.600) אין כל טענה כאמור! אוסיף ואבהיר, למען הסר ספק - כי הבטחה אם ניתנה לא רק שלא בוססה עובדתית - לא י כול שתחייב רשות בענין כבנדון!   העובדה כי "כיום העובדים בארצם" - או כי לא נגרם נזק - איננה כלל ממין הענין. המחוקק קבע נורמת פעולה ושומה על כולנו לפעול עפי"ה. פעולה בניגוד לה - עבירה היא , גם אם אין "נזק" בצידה. אין עוסקים אנו בתביעת נזיקין אלא בעבירה, שנקבעה כעבירה מנהלית.   בפועל ניתנה הזכות לעורר לבקש להשפט בתקופה ארוכה מ-30 יום, כמובהר לעיל. ממילא, אין מקום לדבר על זכות הטיעון (שניתנה בחוק) או על "מאזן" החשיבות של זכות העורר לטעון טענותיו הראויות מול ה"זכות" הפרוצדורלית! המחוקק ערך מראש מאזן זה - ולא לבית הדין לשנות מהוראות המחוקק הראשי.   ח. הקנס אכן צובר ריבית והצמדה מדי חודש, אך אין בכך להופכו לעילה מתחדשת.   ט. איני רואה מקום לטיעוני העובדה של העורר בתגובתו לבקשה לסילוק על הסף (שהוגשה ביום 23.10.01) משאין לנסיון זה מקום ולא רק בעיתויו! אוסיף ואציין כי גם כאן נמנע העורר מציון מועדי פנייתו, מועדי שביתה (האומנם מצפה הוא כי ביה"ד יבדוק תחתיו?!), הכיצד נעלמה "תמימותו" (ס' 8), ומיהו הקבלן האחר שהעורר מואשם בגין פועליו, וכו'. אבהיר עוד כי ריבוי פניות בטווח זמן של חצי שנה, אינו יכול "לכפר" על העדרן במועד שהותווה בחוק. הטענה כי העורר "פעל כמיטב הבנתו" - אינה יוצרת זכות שבדין, שיש בה לאיין הדרך לפעולה שהותוותה ע"י המחוקק! הפניית העורר לפסה"ד שבתגובתו - אינה ממין הענין. עוסקים אנו בהליך שונה לחלוטין, בהוראות בין שונות וממילא, לבקשה לביטול פס"ד נקבעה הפרוצדורה בדין (פרוצדורה שונה) ודחיית תביעה על הסף אינה דומה להגשת ה"ערר" דכאן!   אציין כי העורר אינו טוען כי לא ידע על חובתו לפעול ולהגיש בקשה להשפט, הרי הודע על זכותו לכך בהודעות שקיבל. בכגון דא, דומה סמכותנו דוקא לזו (או להעדרה) שבהליכים עפ"י חוק הבטל"א. אין לקבל הטענה כי בעובדה שהמחוקק (הראשי) קבע מועד (סביר) לפעולת האזרח, שהוא מטעמיו נמנע מלכבדו, וכי בכך יש פגיעה במידתיות או בסבירות, שיש בה להסביר השתהותו או שנתו של העורר על זכותו תקופה כה ארוכה (מעל חצי שנה) (לענין זה יפים הדברים שנאמרו בע"ש 5016/98, סעיפים 34-29 לפסה"ד). י. הנה כי כן - משמקובלות עליי טענות המשיב בבקשתו, ואין לקבל אף לא טענה אחת מטענות העורר - נעתרת הבקשה לסילוק על הסף (בש"א 4251/01) של ה"ערר ו/או הבקשה למתן אורכה להשפט" שהגיש העורר ב-31.5.01 (בש"א 3188/01). אין צו להוצאות.   ניתנה היום ד' בחשון, תשס"ב (21 באוקטובר 2001) בהעדר הצדדים.   שרה מאירי, שופטת העסקת עובדים זריםקנסעובדים זריםערר