אחריות המעסיק בנזיקין למנוע נפילה של עובד

נושא התביעה: בפני תביעה בגין נזקי גוף מהם סובלת התובעת כתוצאה מהחלקתה במקלחת, בעת שהותה אצל נתבעת 1, בתאריך 10/7/96 . התביעה מוגשת הן כנגד נתבעת 1 אשר הינה מדרשת חברון - קרית ארבע והן כנגד נתבעת 2 אשר הינה סהר חברה לביטוח בע"מ.   עובדות הצריכות לעניין: המדובר בתובעת, ילידת 1942, מורה במקצועה, יצאה להשתלמות שנערכה במדרשת חברון (נתבעת 1).   בתאריך 10/7/96 בעת שהותה של התובעת באחד מדירותיה של נתבעת 1, החליקה התובעת במקלחת וכתוצאה מכך נפלה, נחבלה ונפגעה בידה.     טענות וראיות התובעת: לטענתה, חדר המקלחת אשר בו ארעה התאונה הנדונה הינו בגודל של 4 מ"ר, ובקצהו נמצאת המקלחת עצמה, זאת ועוד הניקוז לא פעל היטב בעת השימוש במקלחת, בעיה זו נבעה מהעובדה שמפלס חדר המקלחת היה לקוי, באופן שרצפת המקלחת היתה באותו גובה כמו שאר הרצפה בחדר המקלחת וללא כל שיפוע, דבר אשר גרם להצפת כל חדר המקלחת ולסכנה ממשית כפי שהתממשה במקרה דנן.   ההחלקה הנדונה אירעה כתוצאה מהעובדה שבחדר המקלחת לא היו כל מטלים או מדפים לצורך הנחת הבגדים ו/או מגבת הרחצה, לפיכך נאלצה התובעת להניח את דבריה אלו על האסלה וכשסיימה להתקלח, פנתה לעבר האסלה ואז לאור העובדה שצוינה לעיל החליקה, ונגרם הנזק שיפורט להלן, ראיה ללקוי מפלס המקלחת ניתן למצוא בעובדה שהמפלס הנדון תוקן ע"י נתבעת 1 לצורך כך ראה ת/1, אשא הינו בבחינת הודאת בעל דין של הנתבעת 1.   יתרה מזאת, עדותו של החוקר עד הגנה 1 מטעם הנתבעת אינה רלוונטית שכן ביקורו נעשה לאחר שהנתבעת 1 תיקנה את מפלס המקלחת, ומלבד עדותו של העד הנ"ל הנתבעת 1 לא הביאה כל עד מטעמה שיאשר את גירסתה.   כמו כן, לטענת התובעת, העובדה שלא חשפה את כל עברה הרפואי בתשובות לשאלות, אין בכך כדי לפגום בעדותה, מאחר ולא חשבה כי עובדה זו רלוונטית למקרה דנן, ולא מתוך כוונה להסתיר מידע משמעותי כלשהו.   לעניין חובת הזהירות המושגית: לטענת התובעת, נתבעת 1 כבעלת המקרקעין וכבעלת המדרשה, חייבת בחובת זהירות מושגית כלפי אורחיה, לצורך כך ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פד"י ל"ז 1 עמ' 113.   לעניין חובת הזהירות הקונקרטית: לטענת התובעת, חובתה של נתבעת 1 לדאוג לחדרים תקינים ובטוחים, וכן נתבעת 1 היה עליה לצפות, כי במידה והיא מספקת לאורחיה חדר מקלחת לא תקין כגון דא, הרי שקיימת סכנת החלקה של המשתמשים בחדר המקלחת.   כמו כן, לטענת התובעת, אין המדובר בסכנת החלקה רגילה הקיימת לכל משתמש במקלחת אלא המדובר בסכנה ספציפית הנובעת מכך שמפלס המקלחת היה לקוי.   לעניין הפרת חובת הזהירות והנזק שנגרם עקב הפרה זו: הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות הנדונה בכך ששיכנה את התובעת בדירה עם חדר מקלחת לא תקין ולא בטיחותי עובדה אשר גרמה להחלקת התובעת ופגיעתה הנדונה.   לעניין אשם התורם של התובעת: הנטל להוכחת אשם תורם מוטלת על הנתבעת לצורך כך ראה ע"א 663/88 שירזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ . זאת ועוד האשם רובו ככולו מוטל על הנתבעת 1 בכך ששיכנה את התובעת בדירה עם חדר מקלחת לא תקין ולא בטיחותי.   לעניין חבותה של הנתבעת 2: הנתבעת 2 הינה המבטחת של הנתבעת 1 בעת קרות התאונה הנדונה ומכאן עולה כי הנתבעות 1 ו - 2 חייבות הדדית בפיצוי התובעת.   זאת עוד הפנה ב"כ התובעת לסקירה משפטית בנדון ממנה ניתן להסיק את חבותה של הנתבעת 1 במקרה דנן.   טענות וראיות הנתבעות: לטענתם, התובעת לא ביססה את מסקנותיה באשר לפגם הנדון בחדר המקלחת בחוו"ד מטעמה, לפיכך דין התביעה להידחות, מה גם שהתובעת התקלחה במשך שלושה ימים במקלחת הנדונה ולא הפנתה את תשומת לב הנתבעת 1 כי המדובר בפגם, מכאן שלא היה פגם שניתן לצפותו באם היה כזה.   כמו כן ב"כ הנתבעות הפנה לפסיקה בנדון לפיה דין התביעה להידחות, לצורך כך ראה ת.א. (עפולה) 2298/97, ע"א 683/77, ע"א 371/90 וכו'.   לא זו אף זו, המדובר במקרה דנן בעדות יחידה של התובעת בכל הנוגע לנסיבות התאונה אשר לא טרחה כלל לחזק עצמה בעדות עדי ראיה שהיו במקום עובדה שלעצמה יש בגינה כדי לדחות את התביעה, לצורך כך ראה סע' 54 לפק' הראיות.   באשר לאחריות התובעת: לטענת הנתבעת 1, המדובר באחריותה הבלעדית של התובעת שכן המדובר בחדר מקלחת קטן ובכך הודתה התובעת בעצמה, לכן, אם רצתה התובעת לאחוז במאחז יד תוך כדי הליכתה לעבר בגדיה, יכלה היתה לעשות כן ולאחוז בכיור אך בעדותה העידה: "ראיתי את הרטיבות ברצפה, אך אמרתי שזה יהיה בסדר..." (עמ' 4 שורה 4).   כמו כן המכתב אליו התייחס ב"כ התובעת לא צריך להתקבל כראיה מהסיבה שעורך המכתב לא זומן למתן עדות, ואין במכתב שלעצמו כדי להסיק שהמדובר בעבר בליקוי ובשל כך בוצע התיקון או ברשלנות כלשהי מצד הנתבעת.     הדיון המשפטי: הלכה פסוקה היא כי כאשר מתעוררת שאלת האחריות בעוולת הרשלנות בנזיקין על בהמ"ש לבחון שלוש שאלות: א.     האם קיימת חובת זהירות של המזיק כלפי הניזוק, שאלה זו נבחנת ביחס לשני היבטים:       קיומה או העדרה של חובת זהירות מושגית.ב       קיומה או העדרה של חובת זהירות קונקרטית.ו   ב.      האם המזיק הפר את חובת הזהירות הקונקרטית החלה עליו. ג.       האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק.   חובת זהירות מושגית: חובה זו הינה נגזרת ממדיניות משפטית, הבאה לאתר את ערכי החברה העומדים זה מול זה ושוקלת אותם זה מול זה. ולצורך כך ראה ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון פ"ד לט' (1) 113, 130 מפי השופט ברק, כתוארו אז:   "... משמעותה היא, איתור הערכים והאינטרסים הנאבקים על הבכורה, מתן משקולות לערכים ולאינטרסים אלה, ושקילתם במאזניים של צורכי החברה. בסוגיות שונות הערכים והאינטרסים הרלוונטיים הם שונים, ומשקלם היחסי שונה".    וכן ראה ע"א 145/80 ועקנין שלמה נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז' (1) 113, 115:   "... בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. הוא לוקח בחשבון את השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. הוא שוקל את המעמסה הכספית אשר תוטל על סוג מסויים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו. שיקולים אלה ואחרים מתאזנים בכור הכרתו השיפוטית של בית המשפט תוך שהוא שוקלם במאזן צדק ועל פיהם הוא קובע את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית".   ומן הכלל אל הפרט, במקרה דנן, טענה התובעת כי האחריות מוטלת על הנתבעת 1 כמי שהדירה נמצאת בחזקתה ו/או בבעלותה.   מצאתי לאמץ טענותיה אלה של התובעת שהרי נקבע לא אחת בפסיקה כי מוטלת אחריות בנזיקין על המחזיקים ו/או על הבעלים במקרקעין. לצורך כך ראה ע"א 780/76, עזרא מועלם נ' רשות הפיתוח, פ"ד לא' (2) 630, 630: "... עם ביטול סעיף 37 בנוסחו הקודם הושוותה אחריות המחזיק לאחריות הבעל ועל שניהם חלה חובה שלא להתרשל, לפי סע' 35 של הפקודה...".   ומכאן למד אני על חובת הזהירות המושגית שהיתה מוטלת על הנתבעת 1.   באשר לנתבעת 2: חבה היא חובת זהירות כמי שמבטחת את נתבעת 1.     חובת זהירות קונקרטית: הנתבעות טענו בפני כי גם אם מוטלת עליהן, חובת זהירות מבחינה מושגית הרי אין להטיל עליהן כל אחריות מאחר ולא מוטלת עליהן חובת זהירות קונקרטית וזאת מאחר ולא יכלו לצפות את התרחשות הנזק, היות והמדובר בנזק שנגרם בנסיבות רגילות, ואין הנתבעת יכולה היתה לצפות בכל דרך שהיא את התרחשות המקרה הספציפי דנן.   בבחינת חובת הזהירות הקונקרטית בוחן בהמ"ש את יכולתו של האדם הסביר לצפות את התרחשות הנזק, בנסיבות המקרה הספציפי.   כפי שכבר נקבע בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז' (1) 113, 117:   "... חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על פי מבחן הציפיות. השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות, בנסיבות המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק, אם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק...".   בבואי לבחון שאלה זו עולה כי גם התשובה על שאלה זו היא חיובית. לצורך כך ראה ע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל, פד"י מ"ז (3) עמ' 350, לפיו אומנם בהמ"ש דחה את תביעתו של עובד שהחליק כל בוץ בקובעו כי: " אכן, סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו בכל עת, ובהולכנו אל מקום פלוני, לא נדע אם נגיע אליו, לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט..."   אך להבדיל מהמקרה הנ"ל במקרה דנן המדובר בסכנה שהינה מעבר לסיכון הרגיל הקיים לכל משתמש המקלחת, אלא המדובר בסכנה ספציפית הנובעת מכך שמפלס המקלחת היה לקוי, דבר אשר גרם לכל חדר המקלחת להיות מוצף במים ובסבון ובכך למעשה נוצרה סכנה מיוחדת.   זאת ועוד בפס"ד דלעיל נקבע: " ... החלקת עובד במהלך עבודתו - נדע שאף כאן מבחינה ההלכה בין נסיבותיה של החלקה אחת לנסיבותיה של החלקה אחרת, לא הרי החלקה כהרי החלקה שלזו יימצא מעביד אחראי וזו יימצא הוא עצמו פטור מעונשה. לעניין קביעת חובתו ואחריותו של מעביד כלפי עובד, שני גורמים עיקריים הם בפרק המשנה שעניינו החלקה מפאת רשלנות, האחד עניינו באיתורו ובאפיונו של הגורם הישיר והמיידי להחלקה, והאחר עניינו באמצעים שנקט המעביד למניעת החלקה ונזקיה"   במקרה דנן בשונה מפסה"ד דלעיל אין המדובר ביחסי עובד מעביד אלא ביחסי אורח השוהה במקרקעין אשר בבעלות ו/או בחזקת הנתבעת, אך המבחנים הנ"ל הינם ישימים גם במקרה דנן, כאשר המבחן הראשון הינו איתור ואיפיון גורם ההחלקה והמבחן השני הינו האמצעים שנקט המזיק למניעת ההחלקה ונזקיה.   מן הכלל אל הפרט, באשר למבחן הראשון בבמקרה דנן, מצאתי לקבוע כי המים והסבון אשר הציפו את חדר המקלחת אינם נסיבות טבעיות, שכן מקלחת אשר מפלס הניקוז שלה תקין , פשוטו כמשמעו דינה לנקז את המים ולמנוע הצפת החדר כולו.   לציין כי אם המדובר היה על רטיבות ולא על הצפה אזי דין הדברים היה נראה אחרת, שכן מטבע הדברים לאחר עשיית שימוש במקלחת רצפת חדר המקלחת נרטבת הן בשל התזת מים והן כתוצאה מהלחות בחדר, אך כאמור וכפי שהוכח בפני לא אלו פני הדברים אלא מצאתי לקבל את גירסת התובעת לפיה מפלס הניקוז היה לא תקין וראיה לכך ניתן למצוא בעובדת הצפת חדר המקלחת.   אשר על כן, באשר למבחן הראשון המסקנה הינה שהמדובר בהימצאות מים ומי סבון בחדר המקלחת באופן שאינו טבעי.   באשר למבחן השני, האמצעים שנקט המזיק למניעת ההחלקה ונזקיה, מצאתי לקבוע כי נתבעת 1 לא עשתה כל שניתן על מנת למנוע את הנזקים הנדונים, ראיה לכך ניתן למצוא במכתב אשר הוגש וסומן ת/1 ממנו עולה מסקנה ברורה וחד משמעית כי לאחר המקרה הנדון בוצע תיקון של מפלס המקלחת, קרי, הנתבעת במכתבה זו מודה שהיה צורך בתיקון המפלס הנדון, ובאם התיקון היה נעשה בטרם עת אזי התאונה הנדונה היתה נמנעת, זאת ועוד מהמכתב הנ"ל עולה כי התיקון נעשה לאחר ההחלקה, קרי, עקב, בגלל, בגין התאונה הנדונה, שאילו לא היתה מתרחשת סביר הוא שהנתבעת לא היתה טורחת לתקן את הלקוי, עובדה שלעצמה הינה כאלף עדים, שהנתבעת התרשלה בתחזוקת ואחזקת הדירה הנדונה, ולא עשתה כל שניתן לעשות על מנת למנוע את ההחלקה הנדונה, וכפועל יוצא את הנזקים הנדונים - טענה זו נתמכת בתמונות של חדר הרחצה עצמו לאחר ביצוע התיקונים בו ע"י הנתבעת - מהן עולה כי לאחר האירוע נשוא התביעה דאגה הנתבעת לתקן ליקוי זה.   עוד ראוי לציין כי ב"כ הנתבעות הפנה את במ"ש זה למספר פס"ד בהם נדחתה התביעה בשל העדר חובה קונקרטית המוטלת על הנתבעים ולחילופין העדר הפרתה של חובה זו וכן בשל אשם תורם מכריע של התובע, אך כאמור כל מקרה ונסיבותיו הוא ואין מקרה אחד דומה למשנהו,קרי, אין להסיק מהמקרים הנ"ל לעניין המקרה דנן באופן נחרץ וחד משמעי, אלא יש לבדוק תחילה את הנסיבות דנן, ולאחר בדיקת הנסיבות מצאתי לקבוע כי המקרה דנן שונה מהמקרים אליהם הפנה ב"כ הנתבעות   מבדיקת הטענות שהועלו בפני וכן מהראיות שהוצגו בפני מצאתי לקבוע כי הנתבעת חבה כלפי התובעת בחובת זהירות קונקרטית, מכוח היותה בעלת המקרקעין, ומכוח תפקידה לדאוג לתחזוקת ואחזקת המקום שהוא בטוח ותקין לכל המוזמנים אליו, תפקיד אשר כאמור, וכמפורט לעיל הנתבעת 1 התרשלה בביצועו.   האם הפרו הנתבעות את חובת הזהירות הקונקרטית אשר חלות עליהן: באשר לסוגיה זו מצאתי לקבוע כי הנתבעות אכן הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליהן, בשל העובדה שהמדובר בחדר מקלחת אשר בו מפלס הניקוז היה לקוי, עובדה אשר גרמה להצפת חדר המקלחת, ובאם היו מתחזקים את המקום כראוי סביר שהליקוי היה מתגלה, או שכבר היה ידוע והיו מתקנים אותו בטרם ייגרם כל נזק, אך אין אלו פני הדברים, הנתבעת 1 לא נקטה בכל האמצעים על מנת למנוע את הנזקים הנדונים. לפיכך מצאתי לקבוע ולקבל את גירסת התובעת לפיה הפרו הנתבעות את החובה הנ"ל המוטלת עליהן.   האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק: כפועל יוצא מקביעותיי לעיל עולה המסקנה כי ההפרה הנדונה היא אשר היוותה המקור והבסיס לקרות הנזק הנדון, אשר על כן, מצאתי לקבוע כי הנתבעות בהפרתן את החובה הנ"ל המוטלת עליהן גרמו הלכה למעשה לנזק הנדון, קרי, אי הנקיטה באמצעים על מנת לסדר את מפלס הניקוז מקום שהיה ניתן והיה צריך לתקן היא אשר בפועל גרמה להחלקה הנדונה ולנזקים כתוצאה מכך.   נכותה הרפואית של התובעת: בישיבה מיום 4/10/00 הסכימו הצדדים, נוכח המחלוקת ביניהם בשאלת נכותה הרפואית של התובעת כי ימונה מומחה מטעם בהמ"ש אשר יבדוק סוגיה זו, אשר על כן הוריתי על מינויו של פרופ' אוטרמסקי ובחוו"ד שהוגשה מטעמו נקבע: "... בבדיקתה על ידי ב - 27/11/00 נמצאה הגבלה קלה בתנועות שורש כף יד שמאל ובצילום נלווה מה - 15/12/00 נמצא עיוות קל של המשטח הפיקרי הרדיאלי עם דיוויאציה קלה לכוון הדורסלי. נכותה לצמיתות עקב פגיעתה ב - 10/7/96 הינה של 10% לפי סע' 35 (1) ב' לפי תקנות המוסד לביטוח לאומי".   אשר על כן מצאתי לקבל את חווה"ד הנ"ל לפיה שיעור נכותה לצמיתות של התובעת הינה 10%.   המשמעות התפקודית של נכות התובעת: ב"כ הנתבעות טען בפני כי המדובר בידה השמאלית של התובעת , יד אשר אינה ידה הדומיננטית, לפיכך אין כל משמעות תפקודית לנכות זו והראיה לכך היא כי התובעת לא נפגעה כלל בהיקף עבודתה ולא נגרע דבר משכרה.   במקרה דנן, מדובר בתובעת ילידת 1942, מורה במקצועה. ובאשר למהות הפגיעה הנדונה, עוצמתה, מיקומה והנזק שנגרם בעטיה, מצאתי לקבל את גירסת הנתבעות, שכן הוכח בפני כי התובעת לאחר החלמתה חזרה לעבוד כמורה באותו היקף העבודה שקדם לקרות התאונה ובשיעור שכר זהה. אשר על כן מצאתי לקבוע כי לתובעת לא נותרה כל נכות תפקודית מעבר לנכות הרפואית שקבעתי לעיל.    הפסדי שכר לעבר: במקרה דנן, עסקינן בתובעת אשר הינה, כאמור מורה, מועד קרות התאונה הנדונה אירע בחופשת הקיץ השנתית, קרי, התאונה לא אירעה במסגרת עבודתה השוטפת של התובעת, ולא גרמה להפסד ימי עבודה כתוצאה מכך, לפיכך מצאתי לקבוע כי בגין ראש נזק זה לא זכאית התובעת לפיצוי כלשהו.   הפסד השתכרות לעתיד: לטענת התובעת זכאית היא לפיצוי בגין ראש נזק זה, מהסיבה שבמסגרת עבודתה, עבדה עם חומרים שונים , שהיום אינה יכולה לעבוד עימם, בכך למעשה בא לידי ביטוי הפגיעה בכושר השתכרותה העתידי אשר עשוי להתבטא בקושי של התובעת למצוא עבודה חדשה למקרה שתאלץ לעזוב את מקום עבודתה, או בכך שעקב כאביה ומגבלותיה תאלץ לפרוש מעבודתה מוקדם מהמתוכנן, לפיכך טען בפני ב"כ התובעת כי זכאית לפיצוי בגין ראש נזק לסך של 35,000 ₪.   מאידך טען בפני ב"כ הנתבעות כי התובעת אינה זכאית לכל פיצוי בגין ראש נזק זה, שכן הלכה פסוקה היא כי אם אין הפסד השתכרות בפועל במשך שנים לאחר האירוע, אין לפסוק כל פיצוי גם בגין הפסד שכר לעתיד.   בהתחשב בכל הטענות והראיות שהובאו בפני מצאתי לקבל את גירסת התובעת , אף התובעת העידה בפני, כי הן היקף עבודתה והן שיעור שכרה של התובעת לא נפגע, לצורך כך ראה עמ' 10 שורה 8 לפרוטוקול. זאת ועוד בע"א 830/87 בהמ"ש העליון, אליו הפנה ב"כ הנתבעות נידון מקרה אשר מצאתיו רלוונטי ומשקף את פני הדברים דנן לפיו: " מאידך גיסא, ביום פסק הדין בהיות המערערת כבת 55 שנים, מלאו כ - 30 שנים לעבודת המערערת בבנק, ולפי הראיות אין היא עומדת בפני הסכנה שיפטרוה. גם אין כל חשש שבשל נכותה לא תוכל להמשיך ולבצע את עבודתה בבנק....אין על כן מקום שנתערב בפסיקת בהמ"ש, על פיה לא נגרם למערערת הפסד השתכרות לעתיד".   במקרה דנן, מצאתי לקבוע כי קיימת סכנה לא גדולה שהתובעת תפוטר מעבודתה נוכח מגבלתה כפי שציינה בפני.   אשר על כן מצאתי לקבוע כי התובעת זכאית לפיצוי בגין ראש נזק זה, על דרך האומדנה בסך של 10,000 ₪.   הוצאות רפואיות ונסיעות: לטענת התובעת, זכאית היא לפיצוי בגין ראש נזק זה, מאחר ונגרמו לה הוצאות נסיעה עקב התאונה ולאור העובדה שעברה מספר רב של טיפולים, זאת ועוד הפנתה לקבלה המצורפת לתצהירה בעניין עלות חווה"ד של ד"ר איתיי מטעמה.   מאידך טענו הנתבעות בפני כי התובעת לא זכאית לכל פיצוי בגין ראש נזק זה שהרי הינה מכוסה ע"י קופת חולים על פי חוק הבריאות הממלכתי, ולא המציאה כל מסמך ו/או קבלה לצורך פיצוי המבוקש.   בהתחשב בכל הטענות והראיות שהובאו בפני באשר לסוגיה זו מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי בסך 4,000 וזאת על דרך האומדנה, בגין ראש נזק זה.   עזרת הזולת: לטענת התובעת, נזקקת היא לעזרת המשפחה בביצוע עבודות הבית, לרבות ניקיון, קניות ובישול, מאחר ואינה מסוגלת לבצע זאת לבדה כתוצאה מהפגיעה בידה. לפיכך, זכאית היא לפיצוי בגין ראש נזק זה של עזרת הזולת הן לעבר והן לעתיד.   מאידך לטענת הנתבעות אין התובעת זכאית לפיצוי כלשהו בגין ראש נזק זה.   סופו של דבר ולאור האמור לעיל, ובהתחשב במהות הפגיעה של התובעת, החלטתי לחייב את הנתבעות לפצות את התובעת בסכום גלובלי בסך 30,000 ₪, בהתחשב באופיה של הפגיעה, ובסיכוי שתצטרך עזרת צד ג' מוגברת לאחר פרישתה לגימלאות. ( אף בחישוב מינימלי של שעתיים בשבוע, מגיל 60 ועד תוחלת חיים).   כאב וסבל: לטענת התובעת, יש לפצותה בגין ראש נזק זה בסכום של 50,000 ₪.   בהתחשב בחוו"ד של פרופ' אוטרמסקי, בטיפולים אשר התובעת נאלצה לעבור מצאתי לחייב את הנתבעות לפצות את התובעת בגין ראש נזק זה סך של 30,000 ₪.   סה"כ הפסד השתכרות לעתיד - 10,000 ₪. הוצאות רפואיות ונסיעות - 4,000 ₪. עזרת הזולת - 30,000 ₪ כאב וסבל - 30,000 ₪. סך הכל - 74,000 ₪.   אשם תורם של התובעת: מחומר הראיות ומהעדויות שהובאו בפני למד אני כי המדובר בחדר מקלחת קטן, לצורך כך ראה נ/1 - נ/5, כמו כן מצאתי לקבל את טענת הנתבעות לפיה אילו רצתה התובעת לאחוז במאחז יד תוך כדי הליכה לעבר בגדיה, יכלה היתה לעשות כן ולאחוז בכיור, אך בחרה שלא לעשות כן כפי שעובדה זו מצאה את ביטויה בעדותה בפני בעמ' 4 שורה 4 לפרוטוקול.   זאת ועוד המדובר בתובעת אשר שהתה בדירה במשך 3 ימים, ולפיכך מצאתי לקבוע כי התובעת היתה מודעת להצפה הנדונה ומשכך היתה צריכה לנקוט במשנה זהירות עת החליטה לצאת מהמקלחת, התובעת על אף מודעותה לסיכון הקיים במקלחת הנדונה, בחרה שלא להיתמך בכיור שהיה במקלחת אלא להגיע אל האסלה עליה היו מונחים בגדיה והמגבת בכוחות עצמה, מחדל אשר הביא לקרות הארוע הנדון, קרי, התובעת החליקה ונגרמו לה הנזקים שיפורטו בהמשך.   אשר על כן מצאתי לקבוע כי גם לתובעת יש אשם בקרות האירוע הנדון, ולפיכך מצאתי לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 50%.   סופו של דבר ובהתחשב בכל האמור לעיל, מצאתי לקבל את התביעה אך לא במלואה.   אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת סך של 74,000 ₪, בניכוי 50% אשם תורם של התובעת, קרי, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת סך של 37,000 ₪.   כמו כן, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ אשר ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסה"ד ועד לתשלום בפועל.   המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים בדואר רשום ניתן היום כ"ד בטבת, תשס"ב (8 בינואר 2002) בלשכתי.   חאלד כבוב, שופט  אחריות המעבידנזיקיןנפילה