האחריות למצוא שוכר חלופי   עסקינן בתביעה על סך 17,520 ₪ ותביעה שכנגד על סך 40,376 ₪.   1 הרקע ביום 13/8/01 רכשה התובעת/הנתבעת שכנגד (להלן "התובעת") מאת חברת ג'קסון בראון השקעות, את מלוא הזכויות בנכס המצוי ברחוב אשתורי הפרחי 22 בת"א והמהווה חנות (להלן "החנות").   במועד רכישת הזכויות בנכס, היה הוא מושכר לנתבעות/תובעות שכנגד (להלן "הנתבעות"), בהתאם להסכם שכירות שנחתם בין הנתבעות ובין ג'קסון (להלן "הסכם השכירות"). לאחר רכישת החנות נכנסה התובעת בנעלי חברת ג'קסון בראון השקעות בע"מ, בין היתר לעניין הסכם השכירות. מטרת הסכם השכירות הייתה ניהול חנות לבגדים ואביזרי אופנה בשם "ויגאו". תקופת השכירות עפ"י ההסכם הייתה עד ליום 31/5/98 כאשר לנתבעות, ניתנה האופציה להאריך את תקופת השכירות לשתי תקופות נוספות בנות שנתיים כל אחת, עד ליום 1/1/04.   הנתבעות ביקשו לבדוק אפשרות של פינוי החנות לפני תום מועד השכירות. ביום 31/1/02 פנו הנתבעות למנהל התובעת, מר דרור משולם (להלן "דרור"), ומסרו לו שהן מבקשות להעביר החזקה בחנות לאחד בשם ניצן רוגוזינסקי (להלן "ניצן"), אשר מתעתד לפתוח במקום בית קפה.   התובעת מבקשת לחייב את הנתבעות לשלם לה נזקים שנגרמו לחנות בסך של 15,959 ₪ ע"פ חוות דעת הנדסית ובצירוף סך של 819 ₪ עלות חוות דעת. סכומים אלה כשהם מוצמדים ליום הגשת התביעה עולים כדי הסך של 17,520 ₪.   הנתבעות טוענות שסיכמו עם ניצן, בעל פה, שהוא ישלם להן דמי פינוי בשיעור של 6,000$. אולם, נוכח התנגדות התובעת לכך שניצן יכנס בנעלי הנתבעות, כרתו הסכם עם אדם אחר בשם אדוארד בוגומלוני (להלן: "אדוארד") שישכור את החנות וישלם להן דמי פינוי בשיעור של 6,500$. בסופו של יום, ניצן שכר את החנות מידי התובעת לאחר שהנתבעות עזבו אותה. אליבא דנתבעות התובעת הכשילה את שני ההסכמים הנ"ל.   הנתבעות בתביעה שכנגד, מבקשות לחייב את התובעת בתשלום הסך של 40,376 ₪ המהווים סך של 6,650$ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, וזאת בשל כך שגרמה להפרת ההסכם בינן לבין ניצן ולאחר מכן להפרת הסכם שבינן לבין אדוארד.     2. טיעוני הצדדים א. טיעוני התובעת בתביעה ובכתב ההגנה לתביעה שכנגד   בהסכם השכירות התחייבו הנתבעות, בין היתר, להחזיר את החזקה בנכס כשהוא במצב טוב ותקין, למעט בלאי רגיל אשר אי אפשר היה למונעו ע"י זהירות סבירה, לשמור על הנכס שמירה מעולה מפני כל נזק שהוא, לתקן הנזק על חשבונן ולהחזיר מצב הנכס לקדמותו, במידה ויגרם נזק כלשהו ע"י הנתבעות או כל אדם אחר.   הנתבעות לא עמדו בהתחייבויותיהן דלעיל, לא שמרו על הנכס, לא תיקנו את הנזקים שנגרמו לנכס על ידן או ע"י מי מטעמן. בעת פינוי הנכס והחזירו את הנכס לתובעת במצב לקוי מכפי שהיה עובר לפינויו, לפיכך הפרו הנתבעות את הסכם השכירות וגרמו נזק לתובעת.   התובעת פנתה למהנדס בכדי שיבחן את הנזקים שנגרמו לה ויאמוד את עלויות תיקון הנזקים בחנות (להלן "חוו"ד המהנדס"). חרף פניות ודרישות של התובעת לנתבעות, לרבות מכתב התראה מבא כוחה, לא פעלו הנתבעות לתיקון הנזקים שהותירו או לפיצוי התובעת בגין נזקיה.   סעיף 22 להסכם השכירות, מקנה לנתבעות אפשרות להציע שוכר חלופי תחתן, בתנאי הסכם השכירות, אשר יהא לשביעות רצון המשכיר והביטחונות שימציא יספקו את המשכיר, ולא, כגירסת הנתבעות, זכות "לעזוב את החנות תוך מציאת שוכר חלופי תחתן", כפי שנטען על ידן. עוד קובע הסעיף את התחייבותו של השוכר להמשיך ולשלם את דמי השימוש עד לתום תקופת השימוש לפי החוזה, אף אם הפסיק את השימוש מוקדם יותר. כאמור, ביום 31/1/02, הודיעו הנתבעות לדרור, מנהל התובעת, על כוונתן לעזוב את החנות ולמצוא שוכר חלופי תחתן, אך יעזבו בכל מקרה את המושכר גם אם לא ימצאו כזה. דרור ביקשן להמציא לידיו הודעה בכתב על כוונתן לעזוב את החנות, כדי שאף הוא יחל בחיפושים אחר שוכר חלופי, כמו כן הבהיר שאם שוכר חלופי שתצענה הנתבעות יהיה לשביעות רצונו ויעמוד בדרישות החוזיות, כי אז לא תהיה לו התנגדות להעברת הסכם השכירות.   עוד באותו היום, ביקשו הנתבעות להעביר החזקה בחנות לניצן, אולם מאחר ודרור טרם נפגש עם השוכר ניצן, אשר הוצע ע"י הנתבעות ולא היה בטוח שעיריית תל אביב תאשר פתיחת עסקי מזון נוספים, באזור בו נמצאת החנות, "מתחם בזל", דרש מהנתבעות שיפגישו בינו לבין ניצן. בנוסף לכך דרש לבדוק בעיריית ת"א, האם ניתן לקבל רשיון עסק לבית קפה בחנות זו. במועד זה טרם נתן דרור את הסכמתו להעברת השכירות לניצן, כמו כן לא הוא אשר הכתיב לנתבעות את נוסח ההודעה על פינוי החנות .   ביום 4/2/02, הגיע מר נימני בעלה של הנתבעת 1, מירי נימני (להלן "מר נימני") למקום עסקו של דרור והפציר בו להשכיר את החנות לניצן, כשוכר חלופי, שכן יש ביניהם הכרות מוקדמת ונחתם הסכם בין הנתבעות לבין ניצן. באותו היום, נפגש דרור עם ניצן על מנת להכירו ולתהות על קנקנו כשוכר אפשרי. לאחר שניצן הודיע כי נאמר לו בעיריית ת"א שניתן לפתוח בית קפה בנכס המושכר, החליט דרור כי, ניצן יכול להתאים כשוכר החנות וזאת בתנאי שימציא את הביטחונות המתאימים.   ביום 5/2/02, הודיע דרור לבני הזוג נימני כי החליט להשכיר את החנות לניצן, מר נימני הודה לו בחום, ועוד באותו היום נחתם זיכרון דברים בין התובעות לניצן.   ביום 7/2/02, התקשר מר נימני לדרור וביקש לבטל את זיכרון הדברים עם ניצן מאחר ומצאו שוכר אחר, אדוארד, אשר לדבריו "מוכן לשלם להם הרבה יותר כסף", דרור הסביר למר נימני כי, זיכרון הדברים מחייב ככל חוזה ולא ניתן לבטלו ללא סיבה.   ביום 13/2/02, נפגש דרור עם גב' נימני, אשר בניסיונותיה הכושלים לשכנע את דרור לבטל את זיכרון הדברים, מסרה לו לדבריו, שהבעיה עם ניצן היא שהוא דורש חשבונית מס על תשלום "דמי פינוי", בעוד שאדוארד מוכן לשלם לה במזומן וללא חשבונית מס.   טוענת התובעת כי, הנתבעות חתמו על הסכם אדוארד, ביודען על זיכרון הדברים שנחתם בין התובעת לניצן, כמו כן, לנתבעות כשוכרות, אין כל זכות להשכיר את החנות לאחר, ולכן חתימתן על הסכם הפינוי (המצורף לכתב התביעה שכנגד, כנספח ג'), לא רק שהינה חסרת ערך ומהווה הפרת הסכם השכירות, אלא שאף מהווה עשיית דין לעצמן.   לגבי הנוהג של דמי פינוי הנטען ע"י הנתבעות, טוענת התובעת כי אין זה נוהג מקובל בין סוחרים ואף אם היה נוהג כזה, הרי שהיה מתקיים רק בתנאים ספציפיים מאוד שאינם מתקיימים במקרה דנן. אף אם נערכו שיפוצים להתאמת המושכר, הרי שהדבר בא לידי ביטוי בהפחתת דמי השכירות בחודשי השכרות הראשונים. בסופו של יום, בין התובעת לבין ניצן, נחתם הסכם שכירות כאמור, עם זאת במידה ובחוזה השכירות נקבעו דמי שכירות גבוהים יותר, אזי מדובר בעלייה ריאלית בדמי השכירות הנהוגה בשוק, והמהווה מחיר שוק לכל דבר ועניין.   2. טיעוני הנתבעות על פי כתב ההגנה והתביעה שכנגד   במעמד חתימת הסכם השכירות בין התובעת לנתבעות הייתה החנות במצב תחזוקה ירוד, כאשר היה ברור להן ולמשכירה כי תידרש השקעה נרחבת ומקיפה בשיפוץ החנות על מנת שתתאים לצורכי הנתבעות.   עובר לקבלת החזקה במושכר על ידי הנתבעות, שימש הנכס כמחסן וכמשרד, ולפיכך ביצעו הנתבעות עבודות שיפוץ ושינויים פנימיים בנכס בסך של 50,000 ₪.   הצדדים הסכימו על דמי שכירות נמוכים בשלושת חודשי השכירות הראשונים, אשר ישקפו את השקעת הנתבעות בחנות, כמו גם את העובדה כי למעשה עד לסיום עבודות השיפוץ לא תוכלנה הנתבעות להשתמש בחנות.   חוות דעת המהנדס דלעיל, על ממצאיה ומסקנותיה לגבי הליקויים שנמצאו בחנות, מופרזת, מוגזמת ואין בה כל ממש, בכל מקרה טוענות הנתבעות כי עזבו את החנות כשהיא במצב טוב ותקין, למעט נזקי בלאי סביר, כאשר לכל היותר נדרשת עבודת צבע או טיח במקום על מנת להשיבו למצב כפי שהיה במועד השכרת החנות על ידן. אין מקום לטענה כי הנתבעות הפרו את הסכם השכירות והשיבו את החנות כשהיא אינה במצב טוב ותקין, כפי שנדרש מהן בהסכם, החנות במועד מסירתה לתובעת הייתה במצב מעולה וטוב עשרות מונים ממצבה של החנות כפי שהייתה במועד מסירתה לידי הנתבעות ביום 18/6/97. כאמור, בשלהי שנת 2001, ביקשו הנתבעות לממש זכותן עפ"י ההסכם לעזוב את החנות תוך מציאת שוכר חלופי תחתן, כאשר במהלך חודש ינואר 2002, הגיעו להסכמה בע"פ עם ניצן, לפיו תמורת דמי פינוי של 6000 $ ארה"ב בתוספת מע"מ אותם ישלם ניצן, תפונה החנות והחזקה בה תועבר אליו.   לאחר כריתת ההסכם עם ניצן, פנו הנתבעות לתובעת, והודיעו על מציאת השוכר החלופי ועל הסיכום אליו הגיעו הצדדים בדבר פינוי החנות.   דרור נתן הסכמתו בע"פ לכך שניצן יכנס בנעלי הנתבעות כשוכר ובאותו מעמד אף הכתיב להן מכתב לפיו מודיעות הן על פינוי החנות לא יאוחר יום 31/3/02, המכתב נחתם ע"י הנתבעות מתוך הבנה כי הפינוי נעשה על ידן תוך הבאת ניצן כשוכר חלופי למקום.   לאחר ההסכמה עם ניצן ועריכת הודעת הפינוי הנ"ל, שינתה התובעת טעמה, הודיעה לנתבעות כי היא מסרבת לקבל את ניצן כשוכר חלופי, בטענה כי ניצן התכוון לנהל במקום עסק של בית קפה, בעוד שהתובעת חפצה כי החנות תושכר לעסק "נקי" כהגדרתה. לאור עמדתה זו של התובעת, המשיכו הנתבעות בחיפוש אחר שוכר חלופי שישביע את רצון התובעת.   הנתבעות מצאו שוכר שכזה וביום 10.2.02 נחתם בין הנתבעות לבין אדוארד, הסכם לפיו תמורת דמי פינוי בסך השווה ל - 6,650 $ ארה"ב, תועבר לאדוארד החזקה בחנות. נוהל של תשלום דמי פינוי לשוכר יוצא ע"י שוכר נכנס הבא בנעליו של הראשון הינו נוהג מקובל בין סוחרים. הרציונאל הטמון בנוהג הוא שיפוי השוכר היוצא על השקעתו בנכס, במקרים בהם שוכר חלופי חדש זוכה בנכס משופץ תמורת דמי שכירות נמוכים יחסית, שנקבעו ע"י הצדדים המקוריים להסכם.   משפנו הנתבעות לתובעת על מנת להסדיר את העברת החזקה בחנות לאדוארד, הודיעה להן התובעת כי, לאור הודעת הפינוי של הנתבעות, הודעה שכאמור לטענת הנתבעות, הוכתבה ונחתמה על ידן במסגרת הסכמת התובעת לכניסתו של ניצן למקום, אין הן יכולות לנצל את זכותן להביא שוכר חלופי תחתן וכי התובעת במצב דברים זה רשאית להשכיר את המקום לכל אחד מבלי שתהייה כפופה לתנאי הסכם השכירות עם הנתבעות.   עוד נודע לנתבעות , כי מיד עם הודעת התובעת לפיה אין היא מוכנה לקבל את ניצן כשוכר חלופי, פנתה היא וניהלה עימו מו"מ להשכרת החנות, בלא ידיעתן של הנתבעות , באופן בו ייחתם הסכם שכירות חדש בין התובעת לניצן תוך "שיחרורו" של ניצן מחבותו לשלם לנתבעות דמי פינוי. הסכם שכירות שכזה אכן נחתם בין התובעת לניצן ולמיטב ידיעתן, נקבעו בו דמי שכירות גבוהים מאלה הנקובים בהסכם השכירות.   לפיכך טוענות הנתבעות, שמצד אחד הביאה התובעת להפרת ההסכם בינן לבין ניצן או אדוארד וגרמה להן חסרון כיס ומצד שני עשתה עושר בכך שעל חשבון הפרת ההסכם הנ"ל השכירה לניצן במחיר גבוה יותר. במילים אחרות, ניצן, לאחר ששוחרר מחבותו כלפי הנתבעות, עקב מעשי התובעת, הסכים להעלות את דמי השכירות לעומת דמי השכירות ששולמו לתובעת על ידי הנתבעות.   התובעת אשר ביודעין וללא צידוק מספיק, גרמה לכך שניצן יפר את ההסכמה שבינו לבין הנתבעות, ביצעה עוולה של גרם הפרת חוזה, המזכה את הנתבעות בפיצוי בגין נזקיהן.   עוד מוסיפות הנתבעות כי, ניצן, הפך את המקום לבית קפה, כך שלצורך התאמת המקום, ששימש כאמור חנות בגדים, לצרכיו, ביצע הוא עבודות שיפוץ והתאמה נרחבות ששינו את פני המקום לחלוטין, במצב דברים זה, אין כל מקום לתביעת התובעת לפיצוי בגין כל נזק לכאורי שכן בפועל לא נגרם לה נזק כספי כלשהו.   עד כאן טענות הנתבעות והתובעות שכנגד. הראיות לאימות הטענות צירפו הצדדים את חוזה שכירות הנכס וכן התכתבויות שונות ביניהן.   בנוסף צרפה התובעת, הסכם בינה לבין חברת ג'קסון בראון השקעות, על מכירת הנכס נשוא התביעה, תמונות מן המושכר לאחר פינויו, חוות דעתו של המהנדס, חשבונית בעבור התשלום על חוות דעתו וכן תצהירי עדות ראשית של עדיה:   דרור משולם, בעל מניות ומנהלה של התובעת, העיד כי צילם את התמונות (בנספח ה' לכתב התביעה), בסופו של יום הפינוי, בנוכחות הנתבעות. כמו כן צילם מס' תמונות מבחוץ מכיוון שעד לרגע הפינוי לא ידע אם החנות תפונה באותו היום אם לאו. החנות נמסרה לידיו כפי שהינה מוצגת בתצלום ה/4 שצורף לכתב ההגנה. לגבי השוכר החלופי, הנתבעת 1 אמרה בעדותה שהיא רוצה למכור את הציוד שיש לה בחנות, אך בשלב מסוים זה הפך לדמי פינוי, ביום הפינוי הוא לא ידע על ההסדר לפיו הנתבעות תקבלנה דמי פינוי מניצן. הנתבעות אמרו "שהן מסתדרות איתו" ומעבירות לידיו את הנכס תוך מספר ימים, דרור ביקש להיפגש עם ניצן כדי לעמוד על טיבו וכדי להסדיר את בעיית האישורים מעיריית ת"א, מכיוון שידע שלשכנים יש בעיה עם פתיחת עסקי מזון ברחוב ולכן גם הוא מתנגד לכך. הנתבעות אמרו שהן עשו הסכם עם ניצן, לאחר שהאחרון מסר כי אין כל בעיה עם העירייה.   דרור בעדותו, אישר את גירסת הנתבעות לפיה, דמי השכירות שמשלם ניצן (1,500$) הם גבוהים יחסית מכיוון שאין לשוכר בטחונות טובים, אין הוא זוכר כמה שילמו הנתבעות טרם עזיבתן את המושכר, הוא עשה זיכרון דברים עם ניצן כי סמך על הודעתן שיפנו את המושכר עד לתאריך שנקבע, על אף שלא היה מרוצה מכך.   עדותו של דרור מהימנה עלי, אינני מקבל טענת הנתבעות כי העד גרם להפרת ההסכם בינן לבין ניצן ולאחר מכן בינן לבין אדוארד, ומנע בכך קבלת דמי פינוי, על מנת שיוכל להגדיל את דמי השכירות שהוא דורש.   רוני קנופלר, יצרן תכשיטים ששוכר חנות שכנה, העיד לעניין הנוהג של שוכר נכנס לשלם דמי פינוי לשוכר יוצא. מתצהירו שלא נסתר עולה, שלא נתבקש ולא שילם דמי פינוי לדייר שפינה את הנכס אותו הוא שכר, מניסיונו האישי הצהיר שהוא יודע שאין זה מקובל, ולא קיים נוהג כלשהו של תשלום דמי פינוי לשוכר או דייר קודם שמפנה בית עסק ב"מתחם בזל" .   מר מרזוק, המהנדס, העיד כי הוא כתב את חוות הדעת (מסומנת ת/1), חתם עליה ועומד מאחוריה, כמו כן אישר את החשבונית שנתן בגין חוות דעתו, בהתייחס לחוות הדעת, הוא צילם מצב קיים ואמד את עלות בניית הקיר שניזוק, לגבי הנזקים ברצפת הפרקט העיד כי השקיעה וההתרוממות של לוחות העץ חורגים מהבלאי הסביר וחורגים מאמות המידה המקובלות בענף, השקיעה בפרקט שראה בחנות לא הייתה בלאי סביר של שריטות ושפשופים אלא שבר ממש ואף מסוכנת, כי ניתן היה למעוד עליה.   צחי שבירו בעלי משרד "תיווך בזל", לא הגיע להיחקר על תצהירו - והתובעת ויתרה על עדותו.   הנתבעות צירפו, חשבוניות בגין הוצאות עבור הנכס, הסכם זמני לפינוי הנכס בין מירי נימני לאדוארד ותצלום השיק בעבור דמי הפינוי הראשוניים שהוסכמו בינן לבין אדוארד, בנוסף צירפו תצהירי עדות ראשית של עדיהם:   ארול אוסמן, ידידן של הנתבעות, היה בעל בית קפה ב"מתחם בזל", שם הכיר אף את דרור , היה לו ציוד בבית הקפה והשקיע בו כסף רב, כמו כן היה בתהליכי רישוי לקבלת רשיון עסק למזנון זעיר, השוכרת אחריו המשיכה להפעיל את המקום כבית קפה. מר אוסמן הצהיר שלאחר שהנתבעות סיפרו לו שהן מעונינות להעביר את השכירות בחנות, פגש במקרה בניצן שבירר על אפשרות השכרת בית הקפה של מר אוסמן אולם בשל דמי פינו גבוהים שדרש ואשר לא התאימו לניצן, הפנה מר אוסמן את ניצן לנתבעות. באותה העת דרור ישב בבית הקפה שלו, ומאחר שידע שדרור הוא הבעלים של חנות הנתבעות, הציג את ניצן בפניו והסביר לדרור כי מדובר בשוכר פוטנציאלי המבקש לנהל במקום עסק מזון, והניח להם לשוחח, מאוחר יותר לאותה השיחה סיפרו לו הנתבעות כי מצאו שוכר חלופי במקומן ודרור הסכים לכך. בהמשך, באחד הבקרים הגיע דרור לחנות הנתבעות, שם דיברו הם על השוכר החלופי, ניצן, באותה שיחה היה ברור כי העניין סגור וניצן נכנס לחנות כשוכר במקום הנתבעות ודרור אף הכתיב לנתבעת 2, איריס, מילה במילה את הודעת הפינוי כשמירי והוא נוכחים במקום, עיקרי הדברים האמורים היו כי, הנתבעות תפננה את המושכר תוך חודשיים, ההודעה נחתמה במקום ע"י הצדדים. לאחר פינוי החנות ע"י מירי, ביצע בה ניצן שיפוצים נרחבים והתאימה לעסק של בית קפה.   מאיר נימני בעלה של הנתבעת 1 ,תצהירו משופע בעדויות מפי השמועה ולא ניתן לקבלן לאמיתות תוכנן. על פי תצהירו הקשר שלו עם דרור החל לאחר שאשתו דיווחה לו על כך שדרור מסרב לקבל את ניצן כדייר נכנס. מתצהירו עולה כי הצליח לשכנע את דרור לקבל את ניצן כשוכר נכנס. לשאלה מדוע לא נתבע ניצן לאחר שסוכם עמו על תשלום דמי פינוי של 6,000 $, ענה כי לא היה מעורב בנושא זה, אשתו, היא אשר סיכמה עם ניצן את הסכומים.   גב' מירי נימני הנתבעת 1 עשתה תצהיר עדות הראשית שחוזר בעיקרו על טענותיה בכתבי הטענות והעידה ששכרה את החנות מבעלים קודמים שנפטר, דרור היה הבעלים החדשים, למרות שלא נתנה הודעה בכתב על מימוש האופציה השלישית, היא מימשה את האופציה שהייתה נתונה להן בהסכם והייתה לה זכות שכירות עד ליום 1/1/04. כשדרור אמר שהוא הבעלים החדש היא חתמה על מסמך כלשהו לבקשתו, ואיננה זוכרת מהו. כשקיבלו את הנכס המקום לא היה מסודר, לא היה צבוע והיה מלוכלך, היה חלון ישן עם מסגרת עץ, דלת פלדלת, שטיח מקיר לקיר, מדרגות לגלריה שאי אפשר היה לטפס עליהם, קרטונים על הקירות ומספר פלורסנטים. כדי להחזיר את החנות למצבה הקודם היה צריך לפרק את כל רצפת העץ, את הגלריה, להוריד את הויטרינה, לנתק את אספקת החשמל בעלת שלושת הפאזות ולחבר לפאזה אחת, ולפרק את הנורות שהותקנו. את דלת הפלדלת הן לא החזירו לדרור. כששכרה את החנות היא ידעה שהיא צריכה לשפצה אך לא ידעה כמה במדויק תצטרך להשקיע. איננה זוכרת כמה שילמה דמי שכירות בשנה הראשונה, איננה יודעת אם השיפוץ שעשתה, והמתואר בתצהירה, התאים לניצן שרצה לפתוח במקום בית קפה. לגבי חשבונית של ש.א. עיצוב פנים אשר עיצבו את החנות בתחילת תקופת השכירות, גב' נימני לא יודעת לפרט בדיוק כמה הוציאו בדיוק על כל דבר, היא הכניסה את כל הריהוט לחנות וחלק ממנו לקחה עימה, שום דבר מהפריטים המצורפים כנספח לתצהירה וכן פריטים אחרים, לא נשארו בחנות. היא לא שילמה דמי פינוי, לא יודעת אם נוכה פחת במשך השנים, היא החזירה את המפתח לדרור, אם ניצן היה משלם את דמי הפינוי המוסכמים הן היו משאירות את כל הדברים בחנות. התובעת 1 לא זימנה את ניצן ואת אדוארד לעדות כי לדבריה, אין לה כל קשר איתם. כך גם אין לה הסבר מדוע הנתבעת 2 שותפתה אשר הייתה עדה לכל המהלכים למן שכירת החנות לא נתנה תצהיר ולא העידה.   דיון: בפנינו תביעה ותביעה שכנגד. מהותה של התביעה היא תשלום בגין נזקים לחנות שנטען שנעשו על ידי הנתבעות. מהותה של התביעה שכנגד הן טענות של הנתבעות בדבר עשיית עושר וגרם הפרת הסכם שכרתו עם דייר נכנס, לתשלום דמי פינוי.   התביעה: מצבה של החנות בשעה שהנתבעות שכרו אותה   התובעת חברה בע"מ רכשה מאת חברת ג'קסון בראון השקעות בע"מ את מלוא הזכויות בחנות ביום 13/8/01. הנתבעות מחזיקות בחנות מכוח הסכם שכירות מיום 18/6/1997.   אליבא דמנהל התובעת, בהסתמך על חוזה השכירות, הנתבעות קיבלו את הנכס במצב מצוין כשהוא צבוע ומסויד. באשר, אין כל אזכור בהסכם השכירות על מצב "רעוע" של הנכס כפי שמגדירות אותו הנתבעות. למעשה הסכם השכירות מהווה ראיה בכתב לכך שהנכס נמסר במצב טוב ותקין לנתבעות. על פי עדות הנתבעת 1 ותצהירה, הנכס היה במצב ירוד כשקיבלה את החזקה לידיה, בשל מצבה הרעוע של החנות השקיעו הנתבעות סך של 50,000 ₪, סכום אשר חלקו הוקצה לשיפוץ המבנה, הקמתה של גלרייה, בניית גרם מדרגות מעוצב, הנחת רצפת פרקט וכן התקנת קירות ותקרת גבס עם תאורה דקורטיבית.   בנקודה זו אני מקבל את גירסתן של הנתבעות. לא ניתן ללמוד מתוך ההסכם אודות מצבה של החנות. עדותה של הנתבעת היא עדות מכלי ראשון תצהירה ודבריה של הנתבעת 1 לעניין מצבה של החנות לא נסתרו.   מי נשא בעלות השיפוצים בעת עשיית הסכם השכירות   אליבא דנתבעת 1 :   "עוד הסכימה ג'קסון בראון כי בעבור 3 חודשי השכירות הראשונים נשלם דמי שכירות נמוכים שישיקפו את השקעתנו בחנות כמו גם את העובדה כי למעשה עד לסיום עבודות השיפוץ לא נוכל להשתמש בחנות" (ר' סעיף 8 לתצהיר הנתבעת 1).   הנה כי כן, מודה הנתבעת 1 כי התובעת שילמה עבור השיפוץ על דרך הפחתה של דמי השכירות בחודשים הראשונים. המשמעות היא שהחנות שופצה על חשבונה של התובעת בחינת הודאת בעל דין, כמאה עדים דמי.   יתר על כן, חלק מההשקעה הייתה להתאים את החנות לצרכי הנתבעות ולהכשירה כחנות לממכר בגדים. (ר' סעיף 9 לתצהירה של גב' נימני). מצבה של החנות כאשר הוחזרה לחזקת התובעת   דרור מתאר בסעיף 27 לתצהירו נזקים שנגרמו על ידי הנתבעות: נזקים עקב פירוק "המרקיזה", פירוק לא זהיר של גופי התאורה, תוך גרימת נזקים לתקרת הגבס, ותקרת הבטון, פירוק לא מבוקר של מדפים וריהוט תוך גרימת נזק לקירות. תצהירו של דרור, לא נסתר לעניין מצב הנכס כשהוחזר ע"י הנתבעות. הנזקים המתוארים על יד דרור, כומתו בחוות דעתו של המהנדס מר מרזוק אשר הייתה נאמנה עלי ולא נסתרה.   התובעת לא טענה בכתבי הטענות כנגד הוצאת המדפים או המנורות, טענתה היחידה הייתה בקשר לדרך הפירוק אשר גרמה נזק לקירות ולרצפת הפרקט. התוצאה היא שאני מקבל את עמדת התובעת כי בחנות היו נזקים בשיעור שנקבע על ידי המהנדס מרזוק.   המשמעות המשפטית, בסעיף 3 להסכם השכירות, השוכר הצהיר כי יחזיר את הנכס לידי המשכיר בתום תקופת השכירות כשהנכס ריק ופנוי מכל אדם וחפץ השיך לשוכר. במובן זה, נוכח העובדה שהתובעת לא טענה שהמדפים, אביזרי התאורה שפורקו הם בבעלותה, הייתה חובה חוזית על הנתבעות להוציאן מהמושכר. בנוסף לכל, בסעיף 9 להסכם השכירות, נכתב כי בעת פינוי הנכס מוטלת החובה על השוכר להחזירו למשכיר "כשהנכס פנוי וריק מכל אדם וחפץ השייך לשוכר כשהוא במצב טוב ותקין כפי שהיה ביום חתימת החוזה (הדגשה שלי א.ס.) למעט בלאי רגיל אשר אי אפשר למונעו על ידי זהירות סבירה"   הנה כי כן, משקבעתי שאני מקבל את גירסת הנתבעת 1, באשר למצבו הרעוע של הנכס בשעה שהנתבעות קבלו החזקה בו, כי אז היו צריכות הנתבעות להחזירו באותו מצב "כפי שהיה ביום חתימת החוזה". אין ללמוד על מצבו של הנכס מתוך התיאור שבסעיף 9 הנ"ל או סעיף 6 להסכם השכירות שבו מצהיר השוכר כי ראה בדק את הנכס ומצאו מתאים למטרותיו התיאורים הם סטנדרטיים וסתמיים ולא ניתן ללמוד מהם על מצבו של הנכס בתחילת תקופת השכירות. נוכח תיאור מצבו של הנכס עובר לקבלת החזקה בו על ידי הנתבעות, בשנת 1997, והתמונות שהציג הנתבע בקשר למצבו של הנכס לאחר שזה פונה, התרשמותי היא שמצבה של החנות, למרות הנזקים, עדיין טוב יותר ממצבה בשעה שהנתבעות שכרו אותה. מילים אחרות, התובעת לא הצליחה להוכיח, במידת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, כי מצבה של החנות ביום שהנתבעות מסרו את החזקה היה גרוע ממצבה בעת שהן קיבלו החזקה. התוצאה היא שהתובעת לא הרימה את הנטל ולא הראתה שהנתבעות החזירו את החנות במצב גרוע יותר מהמצב בו קיבלו אותה.   לפיכך אני דוחה את התביעה.   התביעה שכנגד: מהותה של התביעה שכנגד, טענות הנתבעות בדבר עשיית עושר וגרם הפרת הסכם שכרתו עם דייר נכנס שישלם להם דמי פינוי.   לדעת התובעת, לא ניתן לטעון כי היה לנתבעות זכות להמשיך ולשכור את הנכס ולפיכך לא יכלו להעביר לניצן זכויות שאין להן. לדעת התובעת אין לנתבעות זכויות כאמור כי לא נתנו הודעה על כוונתן לממש את תקופת האופציה השלישית, הודעה המתחייבת מנספח האופציה.   הגם שמלשון סעיף האופציה, עולה כי היה צורך לייתן הודעה בכתב מראש על הכוונה לממשה, התרשמותי היא, ששני הצדדים סברו כי זכות האופציה מוקנית לנתבעות. רק בחקירה הנגדית, הסתבר כי גם בעבר היה מימוש מעשי של זכות האופציה, מבלי שניתנה כל הודעה פורמלית על כך. במובן זה אין חשיבות לשאלה אם הייתה זכות כאמור לנתבעות. השאלה הרלוונטית היא, האם הנתבעות הוכיחו כי היה להן הסכם פינוי עם ניצן לפיו היה מוכן האחרון לשלם להן סך של 6,000 $ בגין הפינוי, או הסכם עם אדוארד שהיה מוכן לשלם להן סך של 6,650 $ כדמי פינוי? רק אם התשובה לשאלה זו היא חיובית יש לשאול השאלה האם התובעת או מי מטעמה גרמה להפרת ההסכם האמור ובשל כך לא שולם לנתבעות הסך הנ"ל ועשתה עושר ולא במשפט עקב כך. הצדדים ניסו להוכיח או להזים, כל צד לשיטתו, נוהג של תשלום דמי פינוי. שאלת הנוהג איננה רלוונטית, שכן בין אם יש נוהג בין אם לאו, השאלה היא אם ניצן או אדוארד היו מוכנים לשלם הסכומים דלעיל . באשר להסכם עם ניצן, הרי שעל פי תצהירה ועדותה של הנתבעת 1 הסכם זה נערך בע"פ ולא הובאה כל ראיה המאששת הסכם זה למעט דבריה כאמור של הנתבעת 1. בקשר להסכם עם אדוארד, צורפה ראיה בכתב אודות נכונותו של האחרון לשלם דמי פינוי בשיעור של 6,650$. בנסיבות העניין היה ניתן לצפות שהנתבעות תזמנה לעדות את ה"ה ניצן ואדוארד. הנתבעות בחרו שלא לעשות כן. כשנשאלה בחקירה הנגדית, מדוע לא זימנה את ניצן ואדוארד ענתה הנתבעת 1:   "לא זימנתי את מר אדוארד כי אי לי איתו כל קשר כך גם אין לי קשר עם ניצן אני לא רוצה לראות אותו בכלל" (ר' ע' 14 לפרוטוקול).   התובעות שכנגד יכלו על נקלה להזמין את ניצן ואת אדוארד לייתן עדות בפני ביהמ"ש אך בחרו שלא לעשות כן. ניצן ניתן לאיתור בחנות וכתובתו של אדוארד מופיעה על גבי השיק שצורף כנספח ו' לתצהיר הנתבעת 1 .   ההלכה היא שמקום בו לא הביא בעל דין ראיות שצריך שתהיינה בשליטתו, חזקה כי ראייה זו הייתה פועלת לרעתו (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות נ' פרץ רוזנברג, פ"ד מז(2), 605, עמ' 614-615.   לפיכך אי הזמנת ניצן ואדוארד לעדות, פוגמת באופן משמעותי בעמדת התובעות שכנגד עד כדי שלילת גירסתן. כך גם היה תמוה בעיני שהנתבעת 2, שותפתה לעסקים של נתבעת 1, אשר הייתה עדה לכל מהלך העניינים כבר משנת 1997, לא נתנה תצהיר ולא העידה. הנתבעת 1 נשאלה על כך וענתה: "אני לא יודעת למה איריס לא נתנה תצהיר" (ר' ע' 13 לפרוטוקול). העוולה של גרם הפרת חוזה שלא כדין על פי סעיף 62 לפקודת הנזיקין נוסח חדש תשכ"ח 1968 מחייבת שמבצע העוולה יעשה כן ביודעין לאמור: "מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק-ממון" . לגבי ההסכם עם ניצן, באין ראיה חיצונית כל שהיא, העדתו הייתה חיונית לעצם קיומו של ההסכם. באשר להסכם עם אדוארד; הגם שצורף הסכם בכתב בין הנתבעות לבינו וצילום של שיק, לא הובאה כל ראיה משמעותית לפיה ניתן להגיע למסקנה שהתובעת (באמצעות דרור), ידעה על הסכם זה, ובאין ידיעה, לא יכולה הייתה לגרום להפרתו ביודעין כלשון סעיף 62 הנ"ל.   לפיכך, אני קובע שהנתבעות לא הרימו את הנטל ולא הוכיחו שהיה הסכם עם ניצן ולא הוכיחו שאפילו היה הסכם עם אדוארד גרמה התובעת (הנתבעת שכנגד) להפרתו ביודעין. הטענה של עשיית עושר - כאמור, על פי הנטען, לאחר הודעת התובעת לפיה אין היא מוכנה לקבל את ניצן כשוכר חלופי, פנתה אליו וניהלה עימו מו"מ, בלא ידיעתן של הנתבעות, להשכרת החנות, תוך "שיחרורו" של ניצן מחבותו כלפי הנתבעות לתשלום דמי פינוי.   לפיכך טוענות הנתבעות, שמצד אחד הביאה התובעת להפרת ההסכם בינן לבין ניצן או אדוארד וגרמה להן חסרון כיס, ומצד שני עשתה עושר בכך שעל חשבון הפרת ההסכם הנ"ל, השכירה לניצן את הנכס במחיר גבוה יותר. במילים אחרות, ניצן, לאחר "ששוחרר" מחבותו כלפי הנתבעות, עקב מעשי התובעת, הסכים לשלם דמי שכירות גבוהים יותר לתובעת לעומת דמי השכירות ששולמו לתובעת על ידי הנתבעות.   מאחר שעל פי הנטען, עשיית העושר נגזרת מגרם הפרת ההסכמים, ולאחר שקבעתי כי ממכלול הראיות שהיו בפני לא שוכנעתי שהנתבעת שכנגד חבה בעוולה של גרם הפרת הסכם בין הנתבעות לניצן, או אדוארד, אינני יכול לקבל את הטענה של עשיית העושר.   התוצאה היא שאני דוחה את התביעה והתביעה שכנגד.   לא ראיתי לעשות בנסיבות העניין צו להוצאות ולכן כל צד ישא בהוצאותיו.  שוכר חלופישכירות