סירוב כניסה לישראל בנתב''ג - עורך דין

סירוב כניסה לישראל בנתב''ג - עורך דין תכליתה של עתירה זו היא להורות לשר הפנים לבטל את החלטתו למנוע את כניסת העותרת לישראל (להלן: "החלטת הסירוב"). העתירה מונחת לפני בשנית. בראשונה, ביום 8.7.04, ניתן מידי פסק דין הדוחה את העתירה. פסק הדין הושתת על חזקת תקינות החלטת הרשות המנהלית; חזקה עובדתית שנבעה מכך שהעותרת סירבה לאפשר לי לעיין בחומר החסוי ששימש את החלטת הסירוב. בשניה, באה העותרת אצל בית המשפט העליון בערעור על פסק הדין וביקשה מבית המשפט שיעיין בחומר החסוי, אותו חומר ממש שנמנע ממני לעיין בו. היא ציינה בבקשתה שלאחר הגשת הערעור הציעה לבא כוח המשיבים שיסכים להחזרת התיק לבית המשפט המחוזי כדי שיעיין בחומר החסוי ששימש את החלטת המשיבים. נוכח זה הורה בית המשפט העליון להחזיר את הדיון אלי כדי שאעיין בחומר החסוי שיוצג על ידי המשיב. בשלישית, אמנם עיינתי בחומר החסוי ונתתי דעתי לטענות הצדדים על מנת שאוכל לשוב ולפסוק את הדין בעתירה. הנסיבות העותרת, אישה כבת 44, אזרחית ארה"ב, מעצבת גרפית לפי מקצועה ומתפרנסת מעיצוב עטיפות ספרים עבור הוצאות ספרים גדולות וידועות. היא עוסקת גם בצילום ובהסרטת וידיאו אומנותית. העותרת ביקרה בישראל ביולי 2003 ולפי תצהירה שהתה במהלך הביקור במחנה הפליטים בג'נין, קיימה מפגשים עם גורמים חינוכיים פלסטיניים וניסתה לקשור קשרי מסחר בתחום מקצועה. כמו כן יצרה מגע עם אנשי ה - International Solidarity Movement (להלן: I.S.M) בהם פלסטינים, ישראלים ובעלי נתינות זרה. על רקע קשרים אלה השתתפה בשתי הפגנות; האחת ליד קלקיליה שבה נאספו מפגינים משני צדי גדר הביטחון והחליפו פתקי שלום והעיפו בלונים מעל החומה. השניה ליד אנין הסמוכה לג'נין שבה פתחו המפגינים את שער גדר הביטחון שלפי הבנתם היה אמור להיפתח משך חלק משעות היום לשם קיום מעבר מבוקר, אך חרף הבטחת צה"ל נותר השער נעול ( הפרטים לקוחים מתצהיר משלים שהוגש לפתח הדיון האחרון. להלן: "התצהיר המשלים"). ביום 26.6.04 הגיעה העותרת בטיסה לנתב"ג וביקשה להיכנס, שוב, לביקור בישראל. היא עוכבה לתשאול בידי קצינת ביקורת גבולות, הוסבר לה כי "כניסתה לישראל מסורבת עקב סיבות ביטחוניות" אך היא "סירבה לקבל את הידיעה" ("דו"ח תשאול על נוסע" להלן: "דו"ח התשאול"). מדו"ח התשאול עולה שלנגד עיני קצינת ביקורת הגבולות הייתה "הכללה [של העותרת] וודאית לפח"ע. בהמלצת הצנזורה (גיא) הוחלט לסרב את כניסתה לישראל משום שהיא חברה בארגון שמאלי קיצוני הפועל בשטחים". נוכח זה החליטה רכזת מעבר הגבול שלא להתיר את כניסת העותרת לישראל. מאז ועד הנה מוחזקת העותרת ב"חדר המסורבים" בנתב"ג והיא מנהלת מאבק משפטי (ששלביו תוארו לעיל) לביטול החלטת הסירוב. טיעוני העותרת הטיעון של העותרת נחלק לשתי קבוצות טענה. הקבוצה האחת - אקרא לה: הטיעון המהותי - מבקשת לחלוק על הגדרתה של העותרת כבעלת זיקה לפעילות חבלנית עוינת או כפוטנציאל לסיכון בטחוני כלשהו. הקבוצה השניה - אקרא לה: הטיעון הדיוני - גורסת כי תהליך קבלת החלטת הסירוב לקוי עד כדי שלילת תוקפו. נוכח שתי קבוצות הטענה מבקשים באי כוח העותרת כי תותר כניסתה למדינת ישראל, לשטחים המוחזקים ולשטחי הרשות הפלסטינית בלי הצבת כל הגבלה (מעבר להגבלות החלות על כל תושב או תייר). לחילופין הם מבקשים כי תותר כניסתה למדינת ישראל בגבולות "הקו הירוק" בלבד והם מוכנים להציע ערובות כספיות והעמדה בתנאי פיקוח שונים שיבטיחו את קיום מגבלות התנועה. תמצית הטיעון המהותי הטיעון המהותי נחלק, כשלעצמו, לשלושה: א) העדר זיקה לפח"ע; ב) אופי פעילות I.S.M; ג) פעילות העותרת, גם בזיקה ל- I.S.M, פעילות לגיטימית מתונה וממתנת. לעניין העדר זיקה של העותרת לפעילות חבלנית עוינת לא הכבירה עו"ד צמל (שב"סיבוב" הזה שימשה כטוענת הראשית בשם העותרת) מילים, הן בשל כך שהעותרת מתקשה להוכיח עובדה שלילית והן בשל כך שלפתח דבריה ציינתי שלא ראיתי בחומר החסוי כל איזכור, הנוגע לעותרת, הקושר אותה לפעילות חבלנית עוינת, במובן המקובל של הביטוי. בהקשר לפעילות I.S.M הצביעה העותרת על תצהירים שהוגשו לבית המשפט (של ח"כ יוסי שריד, פרופ' ענת בילצקי וח"כ רומן ברונפמן) המצביעים על כך שלתנועה הזאת תכליות הומניטריות (סיוע, בדרכים שונות, לתושבי יש"ע הפלסטינים), היא נוקטת בפעילות מחאה לא אלימה ועוסקת בתיעוד ושיקוף מצב זכויות האדם בשטחים הללו ופעולות צה"ל הפוגעות בזכויות האדם. פרקליטת העותרת סבורה שחוות הדעת של גורמי הביטחון על I.S.M מיושנת ואינה משקפת את המציאות. I.S.M איננה עוסקת עוד בפעילות שתכליתה להפריע לפעילות כוחות צה"ל. ציר הפעילות הנוכחי שלה סובב פעולות מחאה נגד הקמת גדר הביטחון (או "ההפרדה" לפי המינוח של באי כוח העותרת). בנדון זה, לדבריה, "בית המשפט העליון כבר נעשה שותף ל- I.S.M כי קבע שהמקום בו עובר הגדר, הפקעת אדמות ועקירת העצים לצורך הקמת הגדר - ועליהם מחו [אנשי I.S.M] בית המשפט העליון אמר שזה לא חוקי ולא בסדר". היא מאשרת ש"הייתה סדרה רצינית של פעילויות ש-'הפריעו' לחיילי צה"ל לבצע דברים שאסור היה להם לבצע" (עו"ד צמל הזכירה, כמשל, את התקרית שבה חסמו אנשי I.S.M בגופם את תנועת חיילי צה"ל שביקשו להרוס בית ושבמהלכה נהרגה פעילה בשם ריצ'ל מאש חיילי צה"ל ותקרית נוספת שבה היה ניסיון לזעזע את הגדר וצה"ל היה צריך לירות במפגין). גם כיום "יש תכנון בקיץ לגיוס אנשים ... לפעול יחד עם האוכלוסייה הפלסטינית בדרכי שלום בפעולות מחאה...היום הורסים בתים לצרכים טאקטיים והריסת הבתים שנויה במחלוקת"). אכן, הוסיפה עו"ד צמל, היו גם מקרים חריגים של הסתננות אל שורות I.S.M של אנשים שנטלו חלק במעשי חבלה (למשל שני האזרחים הבריטיים שהשתתפו בפיגוע החבלני ב-מייקס פלייס בתל אביב) או של סיוע בתום לב בדרך של הסעת פלסטינים ממקום למקום. אך אלה יוצאים מן הכלל שאינם יכולים ללמד על הכלל ובודאי לא להטביע על כל חברי התנועה - והעותרת בכללם - תווית של מבצעי מעשי טרור ופח"ע לסוגיה. העותרת, באורח אישי, שוחרת שלום, פעילה בארגוני שלום וזכויות אדם שונים. היא התחברה ל- I.S.M לאחר שוידאה שאין לתנועה כל תכלית של פעילות אלימה. היא מעורבת בנושא הקרוי: "ישראלים -פלסטינים" ורוצה לממש את זכותה למחות כנגד הפרת זכויות אדם. היא לא תשתתף בשום פעילות מפריעה לפעילות הצבא, בוודאי שלא בפעילות אלימה. היא תרצה לתעד בצילום את מראה עיניה ולהגשים את תוכניתה לצלם את מהלכה הסמלי של קשישה, ניצולת שואה יהודיה תושבת ארה"ב, לאורך הגדר. הטיעון הדיוני מכוון לכך שהגורם המוסמך לא הפעיל שיקול דעת, לא קיבל החלטה עצמאית משלו וממילא החלטתו משוללת סמכות. הסמכות החוקית לסרב להתיר את כניסתו של אדם לישראל מוקנית לשר הפנים או למי שהוסמך על ידו. מכאן נובע שהשר או הגורם המוסמך צריך להפעיל שיקול דעת המבוסס על תשתית ראייתית הולמת ולהבחין בין חלופות אפשריות. בענייננו נראה כי הגורם המוסמך לא הפעיל שום שיקול דעת שכן הוא שימש כחותמת גומי ל"המלצת הצנזורה (גיא)". לא נמסר לגורם המחליט שום מידע מבוסס פרט לאמירות כלליות בדבר היות העותרת "חברה בארגון שמאל קיצוני הפועל בשטחים" וכן שיש "כנגד הנוסעת הכללה וודאית לפח"ע". בנסיבות כאלה, ההחלטה שהתקבלה אינה משקפת שיקול דעת עצמאי ומשום כך היא חסרת סמכות. עיקרי תשובת המשיבים לטענות באספקט המהותי הגיבו באי כוח המשיבים באומרם כי טעמי הסירוב מבוססים על העובדה שהעותרת נטלה חלק בפעילות I.S.M באזור יהודה ושומרון במהלך ביקורה בישראל ביולי 2003 וכי מטרת ביקורה הנוכחי היא לשוב ולהשתתף בפעילות התנועה בשטחים ובישראל. פעילות אנשי I.S.M בשטחים משבשת, הלכה למעשה, את פעולתם של כוחות צה"ל ומקשה על מלאכת סיכול מעשי חבלה וטרור שצה"ל מבצע בשטחים הללו. פעילי התנועה מתעמתים עם החיילים, מתבצרים בבתים המיועדים להריסה, מסייעים למאבק תושבי האזור נגד גדר הביטחון באמצעות הסעת אנשים, ממקום למקום, בזמנים של סגר, כדי לעקוף את מגבלות התנועה שלהם ולאפשר השתתפות בפעולות מחאה. המשיבים מתנגדים גם להיתר כניסה לישראל תוך איסור מעבר אל השטחים. הם אומרים כי אין כל דרך לפקח על תנועותיה של העותרת ועל מעשיה גם בתוך תחומי "הקו הירוק" היכולים להיות בעלי השלכה והשפעה על פעולות חברי התנועה האחרים. תשובת המשיבים לטענות באספקט הדיוני, כפולה. ראשית, הם אומרים, בית המשפט העליון גדר את תחומי הדיון הנוכחי לעיון בחומר החסוי ופסיקת הדין בעתירה לאחר מכן. משמעות הדבר היא שהאספקט הדיוני חורג מן המסגרת המותווית לדיון הנוכחי. שנית, הגורם המוסמך במשרד הפנים פעל בתוך ד' אמות סמכותו. העובדה שהוא קיבל את המלצת גורמי הביטחון אינה חותרת מתחת לפני קיום שיקול דעת עצמאי בידיו ואין שמץ סיבה, קל וחומר ראיה, לחשוב שלא הופעל כל שיקול דעת. הכרעה בעתירה טעמי החלטת הסירוב בגדרה של עתירה זו אינני צריך לשקול נסיבות של סירוב כניסה בשל זיקה לפעילות חבלנית מזה, או בשל השקפת עולם פוליטית או נטילת חלק בפעילות הפגנתית פסיבית, מזה. פשוט מפני שהמשיבים וגורמי הביטחון אינם טוענים שהעותרת קשורה באיזו צורה ואופן לפח"ע ועל פי מה שנוכחתי לדעת אין להם בסיס לחשוד שהיא תהיה מעורבת בפעילות כזאת (על פי מובנה המקובל; היינו, מעשי חבלה וטרור). המשיבים וגורמי הביטחון המייעצים להם גם אינם מבססים את החלטת הסירוב על השקפות העולם של העותרת, קיצוניות ככל שיהיו (לדברים העולים מדו"ח התשאול אתייחס למטה מכאן) ואף לא על ניסיון למנוע את השתתפותה הפסיבית בהפגנות ובתהלוכות חוקיות, שאין עמן עימות עם חיילים או שוטרים. טעמי הסירוב נעוצים בחשש לפעילות העשויה לשבש את פעולות צה"ל וגורמי הביטחון בשטחים המוחזקים או, אפילו בתחומי הקו הירוק (כגון באזור "קו התפר"); פעילות שתרתק אליה כוחות צבא משמעותיים ושעלולה להתדרדר למהלכי תגובה מזיקים שאיש לא התכוון להם מראש. באורח כללי כבר הבעתי את דעתי בפסק הדין הקודם בעתירה זו ובפסק דין אחר שמניעת כניסת זרים למדינת ישראל המונעת מחשש מבוסס שתכלית הכניסה היא מתן סיוע ישיר או עקיף לגוף המציב מכשול על דרכם של גורמי הביטחון בלחימה בגורמי טרור, היא החלטה המבוססת על טעם סביר. טעם כזה מצוי בגדר שיקול הדעת הרחב למנוע כניסת זר לישראל, שהוקנה לגורם המוסמך לפי חוק הכניסה לישראל (בשלב הזה, אני מתייחס אל הביטוי: "כניסה לישראל" כביטוי מסגרת המקיף גם אפשרויות כניסה לשטחים המוחזקים ולשטחי הרשות הפלסטינית). השקפתי יוצאת מן ההנחה - שהגורם המוסמך הניח אותה - שכל פעולות צה"ל וגורמי הביטחון בשטחים המוחזקים ובשטחי הרשות הפלסטינית הם בגדר לחימה ישירה או עקיפה בטרור ולפיכך כל מעשה המיועד להפריע לפעילות אנשי הצבא, גם אם אין בו, כשלעצמו, יסוד של אלימות [כגון התנפלות למרגלות רק"ם של צה"ל כדי לחסום את תנועתו, התמקמות בבניין המיועד להריסה, פגיעה במתקן (כגון הגדר), או אפילו שינוי סדרים שנקבעו על ידי הצבא (כגון פתיחת שערי הגדר שהצבא החליט להשאירם נעולים) הוא מעשה המשבש את פעילות הצבא נגד הטרור בשטחים או היוצא מן השטחים. אמנם העותרת איננה סבורה שכל פעולות הצבא (אם בכלל) בשטחים הן פעולות לגיטימיות לסיכול טרור. היא רואה בפעולות מסוימות של הצבא משום הפרת זכויות אדם ובאת כוחה אשרה כי "יש בפירוש התארגנויות של זרים ופלשתינים כנגד הפרת זכויות אדם...". אולם השקפת העותרת והסוברים כמותה יהא מעמדם ותוארם אשר יהא, אינה רלוונטית. שכן עלי לשקול את סבירות החלטתו של הגורם המוסמך שקיבל את החלטת הסירוב ואת מידת הביסוס שיש לה ולא את סבירות השקפת העותרת או השקפות חברי כנסת תומכים או גורמים אחרים. עמדת הגורם המוסמך המשמיעה איסור כניסה לישראל לגורמים זרים, שאין להם זכות כניסה לישראל, כדי שלא יפריעו לפעולות הצבא ולא יכתיבו לצבא "סדר יום" לפי השקפתם, היא, בעיני, גישה סבירה. אין לכך דבר עם שאלת הלגיטימיות של התנהלות גורמי צה"ל בשטחים. זו עשויה להבחן ולהיבדק באמצעי הבחינה, הביקורת וההשפעה הפנימיים בישראל וכבר היו דברים מעולם. ההשקפה הגורסת שזרים רשאים לבוא לישראל כדי "להרים דגל" במובן זה שהם יהלכו לפני המחנה (לפני צה"ל), יתירו את המותר (לפי השקפתם) ויאסרו - או ינסו למנוע - את האסור (לפי השקפתם) אינה מקובלת על המשיבים. גישת המשיבים נראית לי סבירה אם לא למעלה מכך. הנה כי כן שעה ששדה המריבה מצטמצם לבדיקת חשש לפעילות אקטיבית, מצד העותרת, העשויה להפריע לפעולת גורמי הביטחון עולה השאלה האם היה לו לגורם המוסמך על מה לבסס את החשש הזה. התשובה היא שחששם של גורמי הביטחון שערכו את המלצתם לגורם המוסמך במשרד הפנים מבוסס על שני מרכיבים שקדמו להחלטת הסירוב ועל מרכיב שלישי שנוסף לאחר קבלת ההחלטה. אדון ראשונה בשני המרכיבים שקדמו להחלטה ואילו למרכיב השלישי אתייחס בהקשר לעתירה החלופית של העותרת. המרכיב האחד מגולם במידע אודות סוגי הפעילות וטיב הפעילות שאנשי I.S.M ביצעו ומבצעים בשטחים. עיינתי היטב במידע החסוי שהוצג לי בידי אנשי שרות הביטחון הכללי. הדברים משכנעים. טיבה הכללי של הפעילות של אנשי התנועה הזאת הכלול במידע שהוצג לי הובהר למעלה בפרק הצגת עיקרי טענות המשיבים. כמדומה לי שעו"ד צמל לא הכחישה שכזאת וכזאת נהגו אנשי התנועה לבצע אלא שלשיטתה הדבר "התיישן" וכעת מתרכזת התנועה בפעילות נגד הגדר. כאמור המידע שהציג לי שירות הביטחון משכנע. הוא אינו "מיושן" כל עיקר. המידע שהוצג לי הוא עדכני ומציין התרחשויות מן הזמן האחרון. יתר על כן, הפעולות שאנשי התנועה מוכנים לבצע נגד הגדר (לפני ואחרי פסיקת בג"ץ בהקשר לגדר) הן כשלעצמן בגדר הפרעה ושיבוש מהלכי הצבא והן אינדיקטיביות למה שיש חשש שאנשי התנועה יתנו יד, כשיתהווה צורך, מחר או מחרתיים. אכן אם תחלוף תקופה בת ממש שבמהלכה לא יימצא שאנשי התנועה ממשיכים את דרכי ההפרעה לצבא שהם היו מורגלים בהן, אפשר שבכך תחול "התיישנות" על פעולות העבר של התנועה. הרושם הברור מן המידע שהוצג לי הוא שאופי הפעילות המתואר לעיל הוא אקטואלי ולא מיושן. המרכיב השני מגולם במידע אודות פעילות שביצעה העותרת בביקורה הקודם בישראל. הוצג לעיוני מידע קונקרטי על מעשיה של העותרת, בביקורה הקודם, במסגרת קשריה עם I.S.M. לא אוכל לפרט את המידע. אוכל לומר באורח כללי שמדובר במידע על קשריה של העותרת עם אנשי I.S.Mבשטחים וכן על פעילות קונקרטית שלה בשיתוף עם אנשי אותה תנועה. זה מידע מספיק בשים לב לטיבה ולאופייה של הראיה המנהלית והוא עולה בקנה אחד עם טיב הפעולות שהתנועה נטלה חלק בהן. מקצת הודאה עולה מן התצהיר המשלים של העותרת. היא תיארה בו את השתתפותה בפעולת מחאה ליד כפר אנין שבמסגרתה פתחו המשתתפים את שערי גדר הביטחון שהצבא ראה לנכון לנעול אותם. ברי שהעותרת סבורה שזו פעולה לגיטימית ובלתי אלימה אך גם אם קולה, בעיניה, כמשק כנפי יונה ומהלכיה נעטפים בעלי זית, לא אוכל לומר שהשקפת הגורם המוסמך האומרת שהוא אינו חייב להניח לעותרת ולשכמותה לקבוע את המותר והאסור, לפתוח ולנעול שערים וכיוצא באלה, אינה השקפה סבירה. סיכומה של נקודה זו הוא שהחשש של המשיבים כי בביקור הנוכחי תיתן העותרת יד לפעולות של I.S.M או גורמים אחרים העומדות על דרכו של צה"ל או על דרכם של כוחות ביטחון אחרים הוא חשש מבוסס למדי והוא מצוי בגדרו של טעם סביר לסירובם להרשות את כניסת העותרת לישראל. הסוגיה הדיונית בעיקרון מקובלת עלי טענת באי כוח המשיבים כי הסוגיה הדיונית חורגת ממסגרת הבירור שהוגדרה על ידי בית המשפט העליון. פסק הדין של בית המשפט העליון (עע"ם 6505/04) יוצא מן הבקשה של באת כוח העותרת (המערערת שם) שהדיון יוחזר אלי כדי שאכריע בעתירה לאחר שאעיין "בחומר החסוי שעליו ייסד המשיב את החלטתו" (ההדגשה שלי). זו הסכמה מכללא לכך שהמשיב אכן ייסד את החלטתו על החומר החסוי. ואכן פסק הדין מורה להחזיר את הדיון לבית משפט זה לשם עיון בחומר החסוי ובעקבות זאת אתן " פסק דין משלים בעתירה" (ההדגשה שלי). מהי אותה "השלמה" אם לא התייחסות למשמעותו של החומר החסוי, הא ותו לאו. אף על פי כן נתתי דעתי לטיעון הדיוני ולהלן אעיר את הערותיי בהקשר זה. אני עושה כן משני טעמים. ראשית, אפשר שיוגש ערעור על פסק הדין דנן ואינני יודע אם בית המשפט העליון יראה לנכון להתייחס אל מלוא יריעת הטענות שעלו ב"סיבוב" הקודם, אם לאו. שנית, הטיעון הדיוני, במיוחד על רקע הנסיבות הספציפיות, מעלה שאלה שראוי להתייחס אליה גם בדרך הצופה פני עתיד. חוק הכניסה לישראל מורה כי הגורם המוסמך ליתן את החלטת הסירוב הוא שר הפנים או מי שהוסמך על ידו (להלן: "הגורם המוסמך"). אין ספק שהחלטת הסירוב צריכה להיות החלטת הגורם המוסמך ולא החלטתו של גורם חיצוני כלשהו, גם אם מדובר בטעמי סירוב ביטחוניים שגורמי הביטחון אמונים עליהם. בקבלו את החלטתו על הגורם המוסמך להשתכנע כי קיימים טעמי סירוב מצדיקים וכי אין, מנגד, טעמים עדיפים להתרת הכניסה לישראל. מקובלנו שבגדר שיקול דעת עצמאי של הגורם המוסמך יכולה לבוא גם הסתמכות על חוות דעתו או על המלצתו של גורם אחר שהגורם המוסמך קבעו לשם כך. עמד על כך בית המשפט העליון בשוקלו את תקינות תהליך קבלת החלטה להשעות קצין משטרה מתפקידו: גם העובדה שהמשיב לא עיין בעצמו בחומר הראיות לא פגמה בתהליך הבדיקה המינהלית שעל-פיו גיבש המשיב את החלטת ההשעיה. בהיזקקו למסקנות בדיקתו של צוות, שמונה על-ידיו לצורך זה, יצא המשיב ידי חובת הבדיקה העובדתית המוטלת עליו. סעיף 10(2) לפקודה אכן מורה, שקיומה של עילה להשעיה צריך שיוכח להנחת דעתו של המשיב. אך הוראה זו אין משמעה, שבכל מקרה ובכל הנסיבות מוטל על המשיב לבדוק בעצמו את הראיות. בדבר קיומה של תשתית עובדתית רשאי המשיב לסמוך גם על תוצאות בדיקתו של מי שמונה על-ידיו לצורך זה. על המשיב עצמו להיווכח, בכל מקרה נתון, אם יש בסיכומו של הבודק כדי לספק הוכחה להנחת דעתו; ובדרך-כלל יש להעמיד את המשיב בחזקתו, כי ידע להעריך נכונה, אימתי בידו להסתפק בדו"ח המוגש לו ואימתי מוטל עליו לחקור ולדרוש בעצמו בראיות גופן [ בג"ץ 961/92 בן יאיר נ' מפכ"ל משטרת ישראל פ"ד מו(3) 516 (מפי השופט מצא)]. האם כך הווה בענייננו? עלי להודות שמתעורר ספק בדבר. התיעוד היחיד שהונח לפני בהקשר להחלטת הסירוב הוא דו"ח התשאול שחלקו הרלוונטי אומר כך: תוכן התשאול: כנגד הנוסעת הכללה וודאית לפח"ע. בהמלצת הצנזורה (גיא) הוחלט לסרב את כניסתה משום שהיא חברה בארגון שמאל קיצוני הפועל בשטחים. ... החלטה: מסורב סיבת הסירוב: הכללה לסירוב משהב"ט זה דו"ח מביך. אני יכול להניח (או, לכל הפחות, לקוות) שמשרד הפנים התווה נוהל הקובע שיטת ביצוע "הכללה" לסירוב כניסה ושבמסגרת הנוהל הזה הוגדרו הגורמים הממליצים ונקבעו כללים לעניין תכני ההמלצה (כללים שיניחו את הדעת מזווית ההשקפה שתוארה בפסק דין בן יאיר הנ"ל). אינני יודע אם ה"צנזורה" (איזו צנזורה?) כלולה בגדר הגורמים הממליצים לפי הנוהל ואפשר גם שעורך הדו"ח השתמש במינוח בלתי מוצלח לתיאור שירות הביטחון כגורם הממליץ. אולם זה עניין משני. העיקר הוא שלאחר שעיינתי בחומר החסוי התברר לי ששירות הביטחון לא יכול היה להמליץ על סירוב הכניסה בשל הסתברות "וודאית לפח"ע" ולכאורה גם לא המליץ לסרב כך על שום חברות העותרת ב"ארגון שמאל קיצוני". מה אם כן אירע? השירות נתן המלצה חסרת בסיס? או שמא גורמי משרד הפנים ערכו רישום על בלי מה? הרושם הוא שדבר מה התעוות ואת המעוות יש לתקן. יתר על כן, מתעורר חשש לעניין כשרות שיקול הדעת של מי שקיבל את החלטת הסירוב. האם משמעות הדברים היא שעלי לבטל את החלטת הסירוב בשל הפגמים שתיארתי? אינני סובר כך. אחרי שהשתכנעתי שיש טעמים ענייניים סבירים להחלטת הסירוב עלי להשתמש בעקרון הבטלות היחסית. העיקרון הזה משמיע שהצורך להורות על ביטולה של החלטה מנהלית שנמצאה פגומה כפוף לאופי הפסלות של ההחלטה, לנסיבות נתינתה, לאפשרויות הקיימות לתיקון המעוות ולמאזן התועלת והנזק העלולים מביטול ההחלטה או מהימנעות מכך (ראו למשל:בג"ץ 8850/02 פסטינגר נ' שר המשפטים; ע"ב 92/03 מופז נ' ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-16; רע"פ 4398/99 הראל נ' מ"י פ"ד נ"ד(3) 637, 643). כאמור יש טעמים סבירים להחלטת הסירוב. מכאן שאפילו נאמר שבתהליך קבלתה נמצא פגם, ניתן לחזור על התהליך ולקבל, באורח תקין, את אותה החלטה ממש. יתר על כן, ביטול החלטת הסירוב משמעותו התרת כניסת העותרת לישראל, על הסיכונים הגלומים בכך שאותם לא ניתן יהיה למנוע ואותם לא תצליח ההחלטה המחודשת לסכל. מאזן השיקולים מוליך, אם כן, למסקנה שיש לקיים את החלטת הסירוב על אף החשש לפגמים פרוצדורליים קשים שדבקו בה. עם זה ראוי, לדעתי, שגורמי משרד הפנים ושרות הביטחון הכללי יתנו דעתם להערות שלעיל, יוודאו קיומו של נוהל ראוי שבמסגרתו יכול הגורם המוסמך לקבל החלטה בגדר סמכותו, החלטה מבוססת כדבעי שאפשר לעת צורך לעיין בה ולהבין את תוכנה וטעמיה. העתירה החלופית מן הדברים שנאמרו עד הנה מתבקש שהחלטת הסירוב נועדה למנוע את כניסתה של העותרת לישראל בעיקר כדי שהדבר ישמש כמחסום מפני כניסתה לתחומי יהודה שומרון ועזה (בין שאלה שטחי הרשות הפלסטינית ובין שטחים שמעמדם אחר). שם, באזורים הללו, טמון עיקר פוטנציאל הסיכון שבעותרת ובחבירתה לגורמים שעמם היא פועלת. באורח טבעי אפשר לחשוב שפוטנציאל הסיכון במדינת ישראל (בתוככי השטח התחום במה שידוע כ"קו הירוק") קטן הרבה יותר. האם מוצדק שאקבל את עתירתה החלופית של העותרת להרשות את כניסתה לישראל תוך הטלת מגבלות שונות? המשיבים מתנגדים לכך. טענתם היא שהעותרת אינה ראויה לאמון ואין יכולת מעשית לפקח אחר תנועותיה. מה גם שפוטנציאל ההפרעה לצה"ל ועימות עם כוחות הביטחון אינו מתוחם רק לשטחים. בהקשר לחוסר האמון בעותרת הצביעו המשיבים על שני התצהירים שלה שהוגשו לבית המשפט. התצהיר הראשון הוגש בתמיכה לבקשתה לסעד זמני. בתצהיר זה העלימה העותרת את קשריה עם I.S.M ואת פעילותה במסגרת תנועה זו, בביקור הקודם (היא הצהירה כך: "... אינני יודעת את הסיבה לסירוב להכניסני לישראל מלבד העובדה כי כמה מחברי, יהודים ולא יהודים הינם קשורים לארגון האיי אס אם". בתצהיר השני, הוא התצהיר המשלים, אישרה העותרת: "הצטרפותי לפעילויות הספציפיות של התנועה לסולידריות בינלאומית וגו'" ותיארה את ה"פעילויות הספציפיות" הללו. התצהיר הראשון אינו אומר אמת, בוודאי לא את כל האמת ואמת בלבד. הוא נראה כניסיון להערים על בית המשפט ועל המשיבים. על כן, לגישתם, אין לתת אמון בהבטחות של העותרת. חככתי בדעתי והגעתי לכלל מסקנה שאם יוטלו על העותרת מגבלות שאפרט להלן והיא תעמוד בהן, לא יהיה בעצם נוכחותה בישראל כל סיכון. אלה המגבלות: תותר כניסת העותר לתחומי מדינת ישראל ותיאסר כניסתה לשטחים שמעבר לקו הירוק; העותרת תחתום על התחייבות שלא תיטול חלק ולא תשתתף, אפילו לא באורח פסיבי, בכל אירוע שיש עמו סיכוי לעימות, פיזי או מילולי, עם זרועות הביטחון. העותרת תתחייב שאם יתרחש עימות כזה באורח בלתי צפוי, תעזוב מייד את המקום; התקרבות אל גדר הביטחון, ללא תיאום מראש עם גורמי הביטחון, טומנת בחובה פוטנציאל עימות עם גורמי הביטחון. לפיכך העותרת תתחייב שבלי אישור מוקדם של משטרת ישראל, לא תתקרב אל הגדר אלא כדי מרחק של 1000 מ' ממנה (פרט לנסיעה ברכב, ממקום למקום, בצירי התנועה הראשיים); העותרת תפקיד סכום של 50,000 ₪ להבטחת קיום התחייבותה ובהתחייבותה ייאמר כי במקרה של הפרת ההתחייבות ניתן יהיה לחלט את הערבות. שלושה ערבים, יערבו בסכום של 50,000 ₪ כל אחד שהעותרת לא תפר את התחייבותה. הפרת המחויבות של העותרת תהווה בסיס להחלטה מיידית לביטול אשרת השהייה שלה ולהרחקתה מישראל. אני סבור שבנסיבות שנוצרו, אם העותרת תקבל על עצמה מחויבות למגבלות האמורות היא לא תהין להפר אותן ובכל מקרה לא יהיה קושי גדול ,גם בלי הצבת פיקוח מתמיד על מוצאה ומובאה, לגלות כל הפרה שתהיה. אכן בית המשפט איננו הגורם המוסמך לאסור או להתיר כניסת זרים לישראל. זו סמכותם של המשיבים. אולם משהעמידו המשיבים את החלטת הסירוב על טעמים מסוימים, הרי בנסיבות השומטות את בסיס הטעמים הללו, אין לסירוב מקום. התוצאה קיבוצם של דברים הוא שעלי לדחות את העתירה העיקרית ולקבל את העתירה החלופית באורח המצומצם למגבלות שקבעתי בפיסקה הקודמת. אם העותרת לא תקבל על עצמה לקיים את המחוייבות שקבעתי אותה ולא מלא אחר הנדרש במסגרת אותה מחוייבות במלואו עד מחר בשעה 17.00 תוחזר החלטת הסירוב למכונה ופסק דין זה ייחשב כדחיית העתירה במלואה. בית המשפט העליון הורה שבדוני בעתירה אתן דעתי גם לטענת המשיב שבנסיבות העניין מוצדק לחייב את העותרת בהוצאות. בדרך כלל אני סבור שבעתירות כאלה - שאינן עתירות של מי שהגיעו לישראל בידיעה שכניסתם נאסרה - בהבדל מהליכי משפט מסחריים-כספיים, אינו דין שהעותר יחוייב לשאת בהוצאות המדינה. אולם בענייננו נקטה העותרת מהלך סרק (מניעת העיון בחומר החסוי) שממנו חזרה בה לא לפני שהניעה גם את גלגלי בית המשפט העליון. לפיכך, למרות שהעתירה צלחה בידה (חלקית), אני מותיר על כנו את חלק פסק הדין הקודם בעתירה זו אשר חייב אותה בהוצאות בסך 4000 ₪. תשלום ההוצאות יהיה גם הוא תנאי להוצאת אשרת השהות שלה בישראל. עורך דיןמשרד הפניםכניסה לישראל