התפטרות מרצון עקב ירידה בהיקף העבודה

1. את התביעה בתיק זה הגישה התובעת נגד שתי החלטות של הנתבע, משנדחו שתי תביעותיה, האחת, לתשלום מענק לחייל משוחרר שעבד ב"עבודה מועדפת", או "עבודה נדרשת", לפי סעיף 174 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה- 1995 (להלן-"החוק" ו-"המענק"), בגין תקופת עבודתה בבית הדפוס "אומגה", שהוא עסק בבעלות הוריה (להלן-"בית הדפוס"), שם היא עבדה, לטענתה, ממחצית ינואר 1998 עד סוף אוגוסט 1998. והשנייה, לתשלום דמי אבטלה, בגין תקופת אבטלה שהחלה בחודש פברואר 1999, כ- 5 חודשים לאחר שפוטרה, לטענתה, מעבודתה בבית הדפוס. 2. הנתבע דחה את שתי התביעות. את התביעה למענק דחה הנתבע משני נימוקים, כמפורט במכתב הדחייה מיום 7.3.99: האחד, שהעבודה בה עבדה התובעת בבית הדפוס אינה נמנית על סוג העבודות שמוגדרות כ"עבודה מועדפת", או "עבודה נדרשת". השני, שהתובעת לא היתה במעמד של "עובדת" בבית הדפוס, משלא התקיימו, יחסי עובד-מעביד בינה לבין אביה, כפי שציינה פקידת התביעות במכתב הדחייה: "לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בינך לבין מעבידך, מכיוון שהועסקת ללא שכר וכן עבודה שעבדת היא עזרה הדדית בין בני משפחה". את התביעה לדמי אבטלה דחה הנתבע בטענה שהתובעת לא היתה "מבוטחת" בביטוח אבטלה, כנדרש לפי סעיף 158 לחוק. הגם שבמכתב הדחייה לא הסבירה פקידת התביעות את הנימוק האמור, עולה מכתב ההגנה כי מדובר למעשה באותו נימוק בגינו נדחתה התביעה למענק, משטוען הנתבע כי התובעת לא היתה "עובדת" של אביה, ועל כן היא אינה עונה על הגדרת "מבוטח" לפי סעיף 158 לחוק. נציין כבר כאן, כי בסיכומים לא חזר הנתבע על הטענה שסוג העבודה בה עבדה התובעת בבית הדפוס לא היה מסוג העבודות המוגדרות כ"עבודה מועדפת" או "נדרשת". יש להניח כי הנתבע הגיע למסקנה כי אין יסוד לטענה זו. מכל מקום, משנזנחה הטענה בסיכומים, יש לראות את הנתבע כמי שוויתר עליה ולמעשה אין הוא חולק עוד על העובדה שמדובר בעבודה מועדפת ואין צורך לדון בטענה זו. 3. שאלה שבמחלוקת היא, איפוא, כפי שציינה ב"כ הנתבע בסיכומיה, האם במסגרת עבודתה בבית הדפוס התובעת היתה "מבוטחת", כהגדרת המונח "מבוטח" בסעיף 158 לחוק, היינו "תושב ישראל... והוא עובד הזכאי לשכר שמעבידו חייב בתשלום דמי ביטוח בעדו". המבחן הקובע, העיקרי, לעניין הגדרת "מבוטח" בביטוח אבטלה, הן לעניין הזכאות לדמי אבטלה והן לעניין הזכאות למענק הוא, איפוא, האם התובעת היתה "עובדת" בבית הדפוס של הוריה בתקופה הרלונטית לפני תקופת האבטלה. 4. על העובדות הצריכות לעניין העידו בפנינו התובעת ואביה, ליאון דנון (עד נוסף, שעדותו הראשית הוגשה בתצהיר, לא הופיע להחקר על תצהירו והתובעת וויתרה עליו). על פי התרשמותנו מהעדויות, משנתנו דעתנו לכל חומר הראיות והמסמכים, לרבות ההודעות שמסרו שני העדים לחוקר מטעם הנתבע, ולטענות הצדדים בסיכומיהם, הגענו למסקנה כי התובעת אכן עבדה בבית הדפוס, משמע שהתקיימו יחסי עובד מעביד בינה לבין אביה, מינואר 1998 עד סוף אוגוסט 1998, כפי שנפרט בעובדות שייקבעו להלן: (1) התובעת, ילידת 1977, השתחררה משירות סדיר בצה"ל, בספטמבר 1997. (2) בתקופה הרלבנטית לתביעה היתה התובעת רווקה והתגוררה בבית הוריה בבנימינה. (3) ההורים, ברטה וליאון דנון, בעלי עסק עצמאי, בית דפוס "אומגה" בתל-אביב. בהודעתו לחוקר (מוצג נ/5 תאר מר דנון את פעילות העסק: "… אני שותף ביחד עם אשתי. שנינו במעמד עצמאיים. כמו כן, אנחנו מעסיקים, חוץ מאתנו, 2-3 עובדים, תלוי בעומס העבודה. במקום יש 3 מכונות דפוס, גליוטינה אחת, מכונת חירור, מכונת איסוף, מכונת קיפול, מכונת אריזה … אנחנו עוסקים בכל סוגי הדפוס..". (4) מר דנון, אביה של התובעת, מנהל את העסק ועובד בעצמו בעבודה המקצועית, כדפס. בכל שאר העבודות, הוא מעסיק מספר עובדים, בהתאם להיקף העבודה. לדבריו: "הרבה פעמים התחלפו עובדים בעסק". אמה של התובעת, שירשה את העסק מהוריה, שותפה לבעלה בבעלות העסק ועובדת לעיתים בעצמה בבית הדפוס, הגם שעולה מהעדויות כי האם עובדת רק לסרוגין. התרשמנו מעדות התובעת ואביה, כי הבת אינה בקיאה בהסדר הפורמלי לפיו עובדים ההורים בבית הדפוס, משהעידה כי "אמא שלי גם היתה עובדת שכירה, היא קיבלה גם משכורת", בעוד שאביה הסביר כי הוא ואשתו, בעלי העסק, שניהם עובדים כעצמאיים, ולפי הצורך הם מעסיקים 1-3 עובדים שכירים נוספים. (5) מספר חודשים לאחר ששוחררה משירות סדיר בצה"ל, באמצע חודש ינואר 1998, החלה התובעת לעבוד בבית הדפוס של הוריה בתל-אביב. מר דנון העיד כי הציע לתובעת לעבוד בעסק, משנזקק לעובד נוסף, כדבריו (בעמ' 5): "התחלתי להעסיק את הבת, כשהייתי זקוק לעובד נוסף. היא היתה פנויה ואני הצעתי לה לעבוד. כשקרן היתה בצבא, תמיד היו עובדים אחרים בבית הדפוס. תמיד היה עובד שעשה את העבודה שהיא עשתה". (6) התובעת עבדה 5 ימים בשבוע. יומיים בשבוע היא עבדה בשעות "רגילות", משעה 8.00 בבוקר עד 17.00 אחה"צ, ובשאר הימים היא הקדימה להגיע לבית הדפוס, יחד עם אביה, בשעה 06.45 ויצאה בשעה מוקדמת יותר (בין 14.00 ל - 15.00), משעבדה באותם ימים, בשעות הערב, כקופאית בבית הקולנוע בקניון "אורות" באור עקיבא, הסמוך לבית מגוריה בבנימינה. (7) יום יום נסעה התובעת מבית הוריה בבנימינה לבית הדפוס בתל-אביב ובסיום יום העבודה היא חזרה לבנימינה. בימים שהקדימה להגיע, היא נסעה עם אביה, ברכב שלו, ובימים אחרים היא הגיעה לתל-אביב ברכבת, או באוטובוס. (8) בבית הדפוס, היא עסקה באותן עבודות, כמו שאר העובדים, שהתחלפו מידי פעם בפעם, בעיקר ב"עבודת שולחנות", כפי שתארה בעדותה לחוקר ובתצהירה: "ביצעתי משימות שונות שהוטלו עלי על ידי מעסיקי (שהוא גם אבי), והכל תוך שימוש ותפעול ציוד ומכונות דפוס חשמליות. בעבודה בבית הדפוס נדרשתי לבצע עבודות פרפורציה (חירור), איסוף, יישור, הדבקה, הפרדה, חיבור בסיכות, חיתוך בגליוטינה, אריזה וכיוצ"ב, וכן כאשר בוצעו בבית הדפוס עבודות הדפסה גדולות, היה עלי להשגיח על מכונת ההדפסה". "עבודת השולחנות", המתוארת לעיל, כרוכה בהפעלת מספר מכונות חשמליות, כפי שהסבירה התובעת בתצהירה ובעדותה (בעמ' 3) "העבודה שתארתי בתצהיר נקראת בדיוק "עבודת שולחנות"… מכונת פרפורציה היא מכונה חשמלית תעשייתית. אני מפעילה את המכונה… המכונה הזאת מחוררת דפים. אני מכניסה את הדפים למכונה, אני מחוררת, קובעת את מיקום החירור ומפעילה את המכונה… יש גם מכונה ליישור דפים, יש גם גליוטינה חשמלית, על כל המכונות האלה אני עבדתי…". תאור דומה, מסר גם אביה בעדותו: "יש כמה מכונות. אחת מיישרת, אחת מחוררת, יש גליוטינה, יש ויברטור (שמיישר) - היא הפעילה את כל המכונות האלה". בנוסף לעבודת השולחנות, בשעות שלא היה לחץ עבודה, עסקה התובעת באופן שולי גם בעבודות פקידות, כגון: הדפסת צ'קים, תעודות משלוח ורישום הסחורה בספרים (ראה הודעת התובעת לחוקר). (9) על פי הסכם העבודה, כפי שסוכם בין התובעת לבין אביה, נקבע שכרה של התובעת בסכום של 3,000 ש"ח לחודש. אין מחלוקת כי התובעת לא קיבלה לידיה את מלוא השכר, במהלך תקופת העבודה, הגם שמקובלת עלינו עדותם של התובעת ושל אביה, כי השכר שולם לה במלואו, על פי ההסדר שסוכם ביניהם, כדלקמן: מידי פעם, בדרך כלל אחת לשבוע, שילם לה אביה מפרעה בסכום של כ - 200-250 ש"ח. בדרך זו היא קיבלה כ- 1,000 ש"ח לחודש במזומן, ובנוסף לכך שילם לה אביה עבור הנסיעות, מבנימינה לתל-אביב, ברכבת או באוטובוס (מלבד הנסיעות בהן הצטרפה אליו, בנסיעה ברכבו). יתרת השכר, עד לסכום של 3,000 ש"ח לחודש, לא שולמה לידי התובעת במהלך תקופת העבודה, אלא נשמרה עבורה, לצורך נסיעה מתוכננת לחו"ל, כ"חסכון" למטרת הנסיעה. ואמנם, בפועל, משסיימה לעבוד ונסעה לטיול בחו"ל, שילם אביה עבור הוצאות הנסיעה וההוצאות הנלוות, את יתרת השכר שהצטברה לזכותה, על פי החישוב שנערך בהתאם להסכם העבודה ולתלושי השכר, כדברי התובעת בתצהירה: "קיבלתי את שכרי בצורת מקדמות על חשבון משכורת במשך כל חודשי העסקתי, ובתום תקופת עבודתי, כאשר ביקשתי לממש טיול לחו"ל, שולמו הוצאות הנסיעה מכספי המשכורת שהשתכרתי וחסכתי, ובסך הכל כ- 17,961.- ש"ח (נטו)". מקובלת עלינו גירסת התובעת, כי ההסדר של תשלום מפרעות, על חשבון המשכורת, ו"חסכון" יתרת השכר למועד שלאחר סיום תקופת העבודה, נעשה על דעתה ועל פי בקשתה, משביקשה לחסוך את הכסף, לצורך הטיול, כפי שהעיד גם אביה (בעמ' 6): "שילמתי לה מקדמות על חשבון השכר. היא קיבלה דמי נסיעות ולעמים נתתי לה מפרעות. את רוב הכסף לא נתתי לה, אלא שמרתי עבורה לצורך הנסיעה לחו"ל. כך היא רצתה, כדי לא לבזבז את הכסף. היא קיבלה במזומן כ- 1,000 ש"ח לחודש, כל שבוע כ- 250 ש"ח… היא ביקשה לקבל כמעט את כל השכר במרוכז וכך נהגנו". להזכירך, שהתובעת התגוררה באותה תקופה בבית הוריה ולא היו לה הוצאות מגורים ומחייה, וכי בנוסף ל- 1,000 ש"ח שקיבלה על חשבון המשכורת מאביה, היא עבדה במקום עבודה נוסף, בשעות הערב, כקופאית בבית קולנוע, משמע שהיתה לה הכנסה חודשית קבועה, שאיפשרה לה לחסוך את יתרת השכר עבור הנסיעה המתוכננת לחו"ל, כפי שאמרה בהודעתה לחוקר: "העדפתי למשכן את המשכורת אצל אבא שלי". מכאן, שהאמור במכתב הדחייה, כי "לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בינך לבין מעבידך, מכיוון שהועסקת ללא שכר" - אינו מדוייק. התובעת הועסקה בבית הדפוס תמורת שכר עבודה, שחלקו שולם לה במזומן, במפרעות, וחלקו שולם לה במרוכז, בתום תקופת העבודה, על פי סיכום מראש, בהתאם לבקשתה. (10) תנאי העבודה של התובעת, מבחינת התנהגות, משמעת, הופעה לעבודה, חופשות, הפסקות וכיוצ"ב חובות וזכויות החלות על עובד - היו זהים לתנאי העבודה של העובדים השכירים האחרים (ראה עדות התובעת, סעיפים 7-9 לתצהירה). (11) מידי חודש, בכל תקופת העסקתה, הונקפו לתובעת תלושי שכר, דווח עליה כעובדת לרשויות המס ושולמו עבורה דמי ביטוח לאומי כחוק. תלושי השכר משקפים את המשכורת החודשית ששולמה לה בפועל, הגם שחלק הארי של המשכורת שולם לידיה רק בתום תקופת העבודה, במרוכז, כאמור לעיל. אין לייחס כל משמעות לכך שבכל תלושי השכר שצרפה התובעת לכתב התביעה, נרשם תאריך זהה של ביצוע התלוש. התלושים שצורפו לתביעה הם עותקים שהוצאו מהמחשב, לצורך התביעה, בעוד שהתלושים המקוריים נמסרו לתובעת ביד, כל חודש, במהלך תקופת העבודה, כדבריה (בעמ' 4): "אני הגשתי למוסד תלושי שכר שהוצאו מהמחשב בתאריכים שונים. כשהגשתי את הבקשה למענק, ביקשתי עותק נוסף של תלושי השכר. כל פעם שמישהו ביקש ממני להמציא תלושי שכר, המוסד, או עורכת הדין, אני ביקשתי מרואה החשבון להוציא תלוש שכר. את התלושים המקוריים אף פעם לא שמרתי". (12) נסיבות הפסקת העבודה. התובעת עבדה עד סוף אוגוסט 1998. בטופס התביעה לדמי אבטלה ציינה התובעת את סיבת הפסקת העבודה: "פיטורין". בהודעתה לחוקר ובתצהיר עדותה הראשית היא לא התייחסה כלל לנסיבות הפסקת עבודתה בבית הדפוס, ואילו בעדותה בבית הדין היא חזרה וציינה כי פוטרה מעבודתה, וגם נתנה הסבר לפיטוריה, כדבריה (בעמ' 3): "פיטרו אותי באוגוסט, כי כבר לא היתה הרבה עבודה. לא היו צריכים כל כך הרבה עובדים. אני עמדתי לנסוע לחו"ל… " התובעת גם טוענת כי קבלה מכתב פיטורים, סמוך לפיטוריה, כדוגמת המכתב שהמציאה לבית הדין, הנושא תאריך 11.2.99 (למעלה מחצי שנה לאחר "הפיטורים), שבו נאמר: "לאור צמצומים בהיקף העבודה הוחלט להפסיק את העסקתך החל מתאריך 1.9.98…". על פי גירסתה, מכתב הפיטורים הנושא תאריך 11.2.99 הנו העתק של מכתב הפיטורים שניתן לה סמוך לפיטורים, כדבריה (בעמ' 3): "נתנו לי את המכתב בפברואר כי ביקשו ממני מכתב בביטוח לאומי. אני ניגשתי ללשכת התעסוקה ושם ביקשו ממני מכתב פיטורים. הוציאו עבורי מהמחשב מכתב פיטורים. נתנו לי את המכתב ביום שביקשתי. אני לא יודעת איפה המכתב המקורי, היה לי גם מכתב פיטורים סמוך לפיטורים". בעניין זה - גירסת התובעת אינה מקובלת עלינו, מכמה טעמים: ראשית, לא מקובל עלינו ההסבר שנתנה התובעת באשר לצורך בפיטורים. בתקופת עבודתה של התובעת עבדה בבית הדפוס, לדבריה, רק עובדת שכירה אחת, בנוסף לתובעת. אין , אפוא, כל בסיס לנימוק שהתובעת פוטרה כי "לא היו צריכים כל כך הרבה עובדים", מה גם שהתובעת העידה כי אמה חזרה לעבוד במקומה, מיד לאחר שהתובעת סיימה את עבודתה. שנית, אביה של התובעת העיד כי לאחר שהתובעת הפסיקה לעבוד התקבל עובד אחר במקומה, משמע שלא היו כלל צמצומים בכח אדם. שלישית, אין כל בסיס לטענת התובעת, כפי שנרשם גם ב"מכתב הפיטורים", כי הנימוק להפסקת עבודתה היה "לאור צמצומים בהיקף העבודה ". אביה של התובעת, בעל העסק, הפריך גירסה זו, משהעיד במפורש כי "לא היתה ירידה בהיקף העבודה". רביעית, וזה העיקר, עולה מעדות אביה של התובעת, כי התובעת התפטרה מרצונה, על פי החלטתה ובהתאם לנוחיותה - ולא פוטרה, כדבריו (בעמ' 5): "אני לא פיטרתי אותה. היא נסעה לחו"ל. היא מצאה עבודה קרוב יותר לבית. היה לה קשה כל בוקר לקום כל כך מוקדם, ועבדה בשני מקומות עבודה. לא היתה ירידה בהיקף העבודה". גם בהודעה לחוקר, מסר אביה של התובעת עדות דומה: "ש. מה הסיבה להפסקת העבודה? ת. היא מצאה עבודה קרוב לבית. היא הפסיקה למעשה לעבוד כי היתה אמורה לנסוע לחו"ל. הנסיעה נדחתה לעוד שבוע בערך, עקב מחלת החבר שלה ובינתיים היא מצאה עבודה בתור פקידה במפעל טכסטיל באזור התעשיה באור עקיבא…". אנו קובעים, אפוא, שהתובעת התפטרה מרצונה, ולא פוטרה. (13) כפי שכבר צויין לעיל, לאחר שהתובעת הפסיקה את עבודתה בבית הדפוס, התקבל עובד אחר במקומה. 5. האם התקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובעת לבין אביה? אשר לקביעת קיומם של יחסי עובד מעביד בין בני משפחה קבעה הפסיקה את הצורך בזהירות מיוחדת: "כאשר הצדדים הם קרובי משפחה יש לבחון בקפדנות יתר את טיב היחסים שנוצרו: יחסים וולנטריים, התנדבותיים, או קשר חוזי להסדרת מערכת זכויות וחובות ויש לתת את הדעת, בין היתר, לסימני היכר כגון מסגרת שעות עבודה, שכר ריאלי או "סמלי" וכד'" (דב"ע לג/ 0-108 המוסד לביטוח לאומי נ. כץ, פד"ע ה' 36,31; דב"ע מח/ 0-141 גלנדאור נ. המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ' 98, 100). נבחן, אפוא, את טיב היחסים שנוצרו למעשה: (1) בענייננו, עולה מהעובדות שנקבעו לעיל, כי הלכה למעשה נוצרו יחסי עובד-מעביד; התובעת עבדה בפועל, באופן סדיר ומילאה את תפקידה בנאמנות, כמפורט לעיל. תמורת עבודתה, שולם לתובעת שכר עבודה ראוי והולם, ולא שכר "סמלי". בנסיבות המקרה, כפי שתוארו לעיל, גם העובדה שחלק הארי של השכר שולם לתובעת במרוכז, לאחר שהסתיימה תקופת עבודתה בבית הדפוס - אין בה כדי לשלול את מעמדה כעובדת, משמקובלת עלינו עדות התובעת ואביה, כי בתשלום השכר באיחור לא עוכב השכר על ידי המעביד, אלא "נשמר" כקופת בטחון, בידי אביה של התובעת. הגם שהסדר כזה אינו מקובל במערכת רגילה של יחסי עובד-מעביד, משמדובר במערכת יחסים שמשולבים בה גם יחסי עובד-מעביד וגם יחסי משפחה - נהג מר דנון בעניין תשלום השכר כבעל שני "כובעים". "כמעביד", הוא שילם לתובעת את מלוא השכר, תמורת עבודתה, ו"כאבא" - הוא חסך עבורה את הכסף, שמר את כל יתרת השכר עבורה, והעמיד את מלוא הסכום שהצטבר לרשותה, לצורך מימוש תכנית הנסיעה לחו"ל - הכל כפי שסוכם ביניהם מראש. (2) גם בעניין החופשות, לא מצאנו ממש בטענות ב"כ הנתבע בסיכומיה. התובעת העידה, כפי שציינה ב"כ הנתבע בסיכומים, כי "לא לקחתי חופשה ארוכה, למעט חופשות של יום פה ויום שם". גירסתה מתיישבת עם עדות אביה, כדבריו: "היא לא קיבלה ממש חופשה, אלא מה שמגיע לה לפי החוק". אין כל סתירה בין הדברים. משמדובר בתקופה עבודה של פחות משנה, אין לייחס משמעות לכך שלא הוכחה מכסת ימי החופשה המדוייקת שהיא ניצלה. יתרה מזאת, גם אם אביה של התובעת לא הקפיד במדוייק על מספר ימי החופשה שהתובעת לקחה "יום פה יום שם", ועל שעות עבודה נוקשות, אין בכך כדי לשלול את מעמדה כעובדת, כפי שנאמר בעניין חנה גלנדאור הנ"ל: "לא מעטים המקרים בהם קרוב משפחה של בעלי החברה עובד בחברה, ואין מקפידים עימו בקלה כחמורה בכל הנוגע והמתייחס למסגרת שעות העבודה, ושכרו אינו "ריאלי", אלא "מוגזם"או "סמלי", אך אין באלה כדי לשלול את מעמדו כ"עובד" החברה". (3) טענת ב"כ הנתבע בסיכומיה, כי מדובר "בעזרה משפחתית בלבד" וכי "התובעת מודה בעצמה כי לא עלה צורך ממשי בהעסקתה וכי לא קדמה לה בתפקידה כל עובדת אחרת ועבודתה שלה בוצעה על ידי אמה ועובדת נוספת" - אינה מקובלת עלינו. התובעת העידה אמנם כי אביה ביקש להקל על אשתו ולשחרר אותה מעומס העבודה כדבריה: "הוא החליט להעסיק אותי כדי להקל על אמי כדי שתוכל להיות בבית", אלא שאין בכך כדי לקבוע את מהות היחסים שנוצרו למעשה, כיחסים של "עזרה משפחתית" ולשלול את מעמדה של התובעת כעובדת, מה גם שאין כל מניעה שבת תועסק כ"עובדת" כדי להקל על עומס העבודה המוטל על אמה. להזכירך, שהאם היא שותפה בעסק, לעיתים עבדה בעצמה ולעיתים הועסק עובד שכיר במקומה, וכי במהלך הדברים הרגיל של העסק, במשך כל השנים, הועסקו עובדים שכירים, לתקופות משתנות, בהתאם לצרכי העבודה, כפי שנעשה לפני שהתובעת התקבלה לעבודה וכפי שנעשה לאחר שהתובעת עזבה את העבודה. (4) עבודתה של התובעת בבית הדפוס, לא היתה אפוא מיותרת ובלתי נחוצה. נהפוך הוא, התובעת התקבלה לעבודה, משנזקק אביה לעובד, במקום עובד שעזב וגם לאחר שהתובעת עזבה, התקבל עובד אחר במקומה (בנוסף לאם שעבדה מידי פעם), כפי שהעיד מר דנון: "כשקרן היתה בצבא, תמיד היו עובדים אחרים בבית הדפוס. תמיד היה עובד שעזה את העבודה שהיא עשתה. גם אחרי שהיא פוטרה העסקנו מישהו אחר". (5) אין ספק כי במשך כל השנים, התובעת נוהגת מידי פעם לעזור להוריה בבית הדפוס, להחליף את אמה או להצטרף אליה, בשעות של צורך או לחץ עבודה, כפי שעשתה גם לפני השירות הצבאי וכפי שהמשיכה לעשות אחרי שהסתיימה תקופת עבודתה בבית הדפוס. גם אם בכך היא פועלת במסגרת "עזרה משפחתית בלבד" - אין הדבר דומה למערכת היחסים השונה שנוצרה בתקופה בה עסקינן, שבה היא עבדה תמורת שכר, במסגרת פורמלית, קבועה ומלאה. אנו קובעים, אפוא, על פי העובדות שפורטו לעיל בהרחבה, כי התובעת עבדה בבית הדפוס, וכי התקיימו יחסי עובד-מעביד בינה לבין הוריה, בעלי העסק, בכל התקופה, מ- 14.1.1998 עד 31.8.98. 6. שאלת הזכאות לדמי אבטלה משהגענו למסקנה שהתובעת היתה במעמד של "עובדת" בבית הדפוס ואין מחלוקת כי שולמו עבורה דמי ביטוח לאומי כעובדת, בכל התקופה האמורה (מ- 14.1.1998 עד 31.8.98), משמע שהיתה מבוטחת בביטוח אבטלה והשלימה תקופת אכשרה הדרושה לצורך הזכאות לדמי אבטלה. יחד עם זאת, משקבענו כי התובעת התפטרה מרצונה, ולא פוטרה - תבחן זכאותה לדמי אבטלה , בהתחשב בתקופת האבטלה, בה נרשמה כדורשת עבודה בשירות התעסוקה ובסייגים לזכאות, על פי הוראות סעיף 166 לחוק. 7. התביעה למענק לחייל משוחרר שעבד ב"עבודה מועדפת", או "עבודה נדרשת" משהגענו למסקנה כי התובעת היתה במעמד של עובדת בבית הדפוס, כאמור לעיל - נשמט למעשה הבסיס לדחיית התביעה למענק, משזנח הנתבע את הטענה השנייה, ולא חזר עליה בסיכומים, משמע שאין הנתבע חולק עוד על העובדה שסוג העבודה בה עבדה התובעת בבית הדפוס נמנה על סוג העבודות המוגדרות כ"עבודה מועדפת". למען הסר ספק, נתייחס בקצרה גם לטענה זו של הנתבע, משאין לקבלה גם לגופו של עניין: מקומות העבודה וסוגי העבודה שהוכרו כעבודה מועדפת, כהגדרתה בסעיף 174 לחוק, נקבעו בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (מענק למובטל שעובד בעבודה מועדפת) תשמ"ג - 1983. ברשימה שבתוספת לתקנה 2, נכללות, בסעיף ג'(10) (ההדגשות הוספו): "עבודות בלתי מקצועיות (10) עבודה בלתי מקצועית בתעשית המזון והטקסטיל ובתעשיות אחרות, לרבות עבודה בתחנות דלק, הפעלת מכונות ועבודת נקיון ולמעט עבודות פקידותיות". התובעת עבדה בבית דפוס, שהוא מפעל בתעשיית הדפוס. עיקר עבודתה, כפי שתארו התובעת ואביה בעדותם, כמפורט לעיל, היה כרוך בהפעלת מכונות: מכונת הפרפורציה, הגליוטינה, מכונת היישור וכיוצ"ב מכונות חשמליות שהפעילה התובעת בעת עבודתה בעבודת השולחנות. לא נעלמו מעינינו דברי התובעת בעדותה לחוקר, כי "אנחנו לא עובדות על המכונה של הדפוס, רק בעבודת שולחן" - אלא שאין בכך כדי לסתור את גירסתה בבית הדין. נהפוך הוא, אין מחלוקת שהתובעת לא הפעילה את מכונת הדפוס. בכך עסק רק אביה, בעל המקצוע. המכונות שהפעילה התובעת היו אותן מכונות שאוזכרו לעיל, שהן חלק מ"עבודת השולחנות", הבלתי מקצועית, המשתלבת ומשלימה את תהליך העבודה בבית הדפוס. יתר על כן, התובעת ואביה העידו כי עובדים אחרים, חיילים משוחררים שעבדו בבית הדפוס לפני התובעת, באותה עבודה שעשתה התובעת - קיבלו את המענק בעבור אותה עבודה, כפי שהעיד מר דנון: "לפחות שלושה חיילים משוחררים עבדו באותה עבודה ולאחר מכן קיבלו מענק לעבודה מועדפת". אשר על כן, אנו קובעים כי התובעת עבדה בבית הדפוס בעבודה מועדפת, כהגדרתה לעניין הזכאות למענק לפי סעיף 174 לחוק. 8. התוצאה היא שהתביעה מתקבלת, בכפוף לסיגים הבאים: (א) התביעה לדמי אבטלה: אנו קובעים כי התובעת היתה במעמד של "עובדת" בבית הדפוס בתקופה מ- 14.1.1998 עד 31.8.98, משמע שהיתה מבוטחת בביטוח אבטלה והשלימה תקופת אכשרה הדרושה לצורך הזכאות לדמי אבטלה. יחד עם זאת, כאמור לעיל, משקבענו כי התובעת התפטרה מרצונה, ולא פוטרה - תבחן זכאותה לדמי אבטלה , בהתחשב בתקופת האבטלה, בה נרשמה כדורשת עבודה בשירות התעסוקה ובסייגים לזכאות, על פי הוראות סעיף 166 לחוק. (ב) התביעה למענק למובטל שעובד בעבודה מועדפת: משהגענו למסקנה כי התובעת היתה במעמד של "עובדת" בבית הדפוס בתקופה מ- 14.1.1998 עד 31.8.98, וכי עבודתה שם נכללת במקומות העבודה ובסוג העבודה שפורטו בתוספת לתקנות בדבר תשלום מענק למובטל שעבד בעבודה מועדפת - ישלם הנתבע לתובעת את המענק, בשיעור הקבוע בחוק. 9. הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. התפטרות