כללי 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (סגן הנשיא, השופט פיליפ מרכוס) מיום 6.6.04, בתיק אימוץ 23/02, לפיו הוכרזו שנים מילדיהם של המערערים (להלן - ח' ו-ט') כבני אימוץ, לצורך אימוץ פתוח, בהתאם להוראות סעיף 13(7) לחוק אימוץ ילדים, תשמ"א-1981 (להלן- "החוק" או "חוק האימוץ"), שעילתו העדר מסוגלות הורית. תמצית המסגרת העובדתית 2. המערער, פלוני, סובל מסכיזופרניה פרנואידית כרונית מגיל 24. במהלך השנים התאשפז רבות במוסדות פסיכיאטריים והתקשה לתפקד. המערערת, פלונית, סובלת מאותה מחלה, ברמה קשה יותר, וכן מפיגור שכלי בינוני. היא התאשפזה מדי פעם מאז היותה בת 13. בני הזוג הכירו באחד האשפוזים, ונישאו. אפוטרופסם של בני הזוג היה אביה של פלונית. 3. למערערים נולדו שישה ילדים: נ' (בת 21), ד' (בת 17), א' (בת 14), ח' (בן 11), ט' (בת 10) ומ' (בת 5). הערעור שלפנינו מתייחס אל הילדים ח' ו-ט', אך גורל יתר הילדים יכול לשפוך אור ולסייע לנו לגבש עמדתנו בערעור זה, ולכן נתאר להלן את גורלם של ששת ילדי בני הזוג- המערערים. 4. בתם הבכורה של המערערים, נ', גדלה מיום לידתה אצל אם המערערת, אשר נ' רואה בה את אמה. קשריה של נ' עם המערערים רופפים מאוד. הבת השנייה, ד', הועברה אף היא עם הולדתה לסבתה, אך כיוון שהסבתא לא עמדה במעמסה של גידול שתי הבנות, הועברה ד' לסידור פרטי במשפחה אחרת, ובהמשך היא הוכרזה בת אימוץ, ואומצה. 5. א', ח' ו-ט' גדלו בתחילה בבית הוריהם - המערערים, אך לאחר הזנחה מתמשכת (התעלמות מבעיה רפואית אצל הבן ח' שדרשה ניתוח, וסירוב המערערים לאשפזו; הימנעות משליחת הילדים למוסדות החינוך; בעיות רגשיות, התפתחותיות וחינוכיות קשות אצל הילדים) ואף התרחשות אירוע אלימות מצד פלוני, הוצאו הילדים מבית המערערים לאומנה. במשך הזמן, התקשתה האם האומנת להתמודד עם קשייו של הבן ח', וביקשה להוציאו מן הבית. בשל טובת הילדים, הועברו ח' ו-ט' יחד למרכז חירום ואחר כך למשפחה אומנת אחרת, אשר קידמה אותם רבות. א' נשארה בבית המשפחה האומנת הראשונה, בשל קשריה עמה ונכונות המשפחה להחזיקה לאורך זמן. אכן מצער שהקטינים טולטלו כך. קטין "אינו סחורה המטולטלת ממחסן למחסן" (כדברי הנשיא שמגר בדנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית פ"ד נ(1) 48, 81). 6. עתה נקלטו ח' ו-ט' בבית המשפחה האומנת (הנוכחית), והם חיים שם כיום כבני המשפחה ממש. הם מקיימים קשר עם הוריהם באמצעות ביקורים במרכז קשר. המערערים לא תמיד מגיעים למפגשים. כאשר הם מגיעים, לעיתים הם מאחרים, וגם במהלך שעת המפגש יוצאים החוצה פעמים רבות לעשן, מתפרצים על הצוות, ואינם מצליחים לשמור על מיקוד ולהתרכז במטרות הפגישה. כבר עתה נקדים ונאמר כי למרות האכפתיות שמפגינים המערערים כלפי ילדיהם, ולמרות רצונם בהם, אין בכך די כדי להצדיק גידול הילדים על ידם. 7. הביקורים במרכז הקשר צומצמו בהוראת בית המשפט, לאור בקשת המשיב, לביקור של שעה פעם בשבועיים. מזה זמן מה מסרב הבן ח' להגיע למפגשים, ולאחרונה אף הבת ט' אינה מוכנה להגיע. ח' הביע חששות בפני גורמים שונים (פסיכולוגית, עובדת מרכז קשר והאם האומנת) שהוריו הביולוגיים יחטפו אותו ושהוא יאלץ לעבור לגור איתם. באבחון שנערך לילדים בסוף שנת 1999 - תחילת 2000 התברר כי הם קשורים למשפחה האומנת, בעוד שדמויות המערערים לא הוזכרו כלל או לא הוזכרו באופן ספונטאני. 8. בביקורים במרכז הקשר השתדלו המערערים להיטיב עם ילדיהם, הקפידו להביא להם מתנות שונות, ולשאול לשלומם. למרות ניסיונותיהם הכנים של המערערים, לא נראה כי די ברצונם בלבד על מנת להפכם להורים מספקים. במהלך הדיון בערעור, הבנו מב"כ המערערים, כי מזה זמן אין המערערים מבקרים את ח' ו-ט' במרכז הקשר, כאשר ההסבר (או התירוץ) לכך הוא העדר אמצעים כספיים לתשלום עבור נסיעה באוטובוס מביתם למרכז הקשר. 9. א' פוגשת את ח' ו-ט' במסגרת מרכז הקשר, וכן בתיווך המשפחה האומנת המגדלת אותם, אשר מביאה אותם לפנימייה בה לומדת א'. לעיתים, מזמינה המשפחה האומנת את א' לשהות עם ח' ו-ט' בחופשות, כדי לשמר את הקשרים בין שלושת האחים. 10. הבת מ' גדלה, נכון להיום, בבית המערערים. לאחר שנולדה, שוחררה מבית החולים לבית הוריה, לאור תוצאות בדיקה פסיכיאטרית שעברה פלונית עת לידתה. מ' פוגשת את א', ח' ו-ט' במרכז הקשר. מפגשים אלה מיטיבים עמה, אך היא תלויה מאוד בהוריה וחרדה מנטישה, ולכן היא איננה מגיבה טוב למפגש בעת שהוריה אינם בחדר. במחציתה השנייה של שנת 2002, הוגשה לבית המשפט לנוער בקשה להכיר בה כקטינה נזקקת ולהעמידה תחת פיקוח והשגחה של פקידת סעד. הליכים אלה הוקפאו בהסדר מיום 29.1.03, לאור שיפור בשיתוף הפעולה של המערערים עם פקידת הסעד, תוך שמירת הזכות לחידושם, אם שיתוף פעולה זה ייפסק או יפחת. 11. מתסקיר הסעד מיום 26.9.04, המתייחס גם לילדה מ', מתברר כי המערערים כשלו מלשלוח את מ' לגן, והיא נמצאה משוטטת ברחוב בעת שאמה ישנה ואביה עובד. רשויות הרווחה בודקות בימים אלה האם חל שיפור במצב, והאם המערערים עומדים בהתחייבותם לשלוח את מ' לגן, אך נראה כי המערערים אינם מצליחים לגדלה כראוי, וקיים חשש שאף היא תצטרך לעזוב את הבית. איננו רואים צורך להעמיק בנקודה זו, שכן הדיון בערעור מתמקד בילדים ח' ו-ט', אך גם מהתסקיר הנזכר עולה - כמו ממכלול החומר שבפנינו - כי המערערים מתקשים מאוד, בלשון המעטה, לתפקד כהורים, כפי שהראנו לעיל, וכפי שאף עולה מחומר הראיות שהיה בפני בית המשפט קמא. מסוגלות הורית 12. בחוות דעתו מיום 8.2.95, קבע הפסיכיאטר לילדים, דר' הטב, כי לפלוני מסוגלות הורית מוגבלת, אך קיימת, בעוד פלונית משוללת מסוגלות הורית מכל וכל. כן קבע כי אם תופעל תוכנית תמיכתית לגבי המערערים, ותוכנית זו תיכשל, אזי המלצתו היא לאימוץ ללא דיחוי, לאור מצבם של ח' ו-ט'. 13. בהמשך, התברר כי בפני דר' הטב לא היה כל המידע בעניין המערערים, ועל כן הועבר אליו המידע המלמד על כך שאכן הופעלה תוכנית תמיכתית, אך לא היה בה כדי לשנות את המצב. לאור מידע נוסף זה כתב דר' הטב תוספת לחוות דעתו וקבע כי הרשויות אכן השקיעו מאמץ וסבלנות, אך ללא הועיל, כך שח' ו-ט' ניזוקו ומוסיפים להינזק בשל התפקוד ההורי הלקוי של המערערים. בסיום התוספת, שב דר' הטב להמלצתו לפיה, לאור כשלון התוכנית, מתבקשת המלצה לאימוץ ללא דיחוי. 14. באוגוסט 1997, נכח דר' ולד, הרופא המטפל דאז של המערערים מטעם שירותי בריאות הנפש, בביקור יחיד בין המערערים ובין ח' ו-ט'. בעקבות ביקור זה קבע דר' ולד כי מצב המערערים התייצב. דר' ולד העלה ספקות באשר לאפשרות להוציא את הילדים מחזקת המערערים באופן סופי, והמליץ על תקופת ניסיון או בחינה מחודשת של המסוגלות ההורית. 15. לאור המלצה זו, נבדקו המערערים, ח' ו-ט' פעם נוספת, על ידי דר' הטב. בחוות דעתו (השלישית) קבע כי שני המערערים אינם מסוגלים לגדל אף אחד מילדיהם לחוד וביחד, ומזיקים להם אפילו בפגישות השבועיות. הוא המליץ להכריז על הילדים ח' ו-ט' כבני אימוץ כלפי המערערים, כאשר הקשר עם האחות א' יישמר. כיוון שא' הייתה גדולה יותר וקשורה למשפחתה האומנת דאז, קבע המומחה כי היא לא תאומץ, אך תישאר במשפחה האומנת, תוך דילול המפגשים עם המערערים. 16. מאוחר יותר, התברר כי בעת עריכת חוות הדעת הנוספת, לא עמדה בפני דר' הטב חוות דעתו של דר' ולד, ועל כן התבקש דר' הטב לבחון שוב את עמדתו, אך הוא סרב, בטענה שכבר חיווה דעתו. כיוון שכך, וכיוון שחוות דעתו של דר' ולד הייתה מבוססת על ביקור חד פעמי טוב יחסית, בקשו רשויות הרווחה מדר' ולד לצפות בביקור נוסף, אך הוא סרב לעשות כן, ושב וקבע במאי 1998 כי המערערים נמצאים במצב מאוזן, וכן שמצבם בעת שהם בטיפול משתפר, כך שהתמונה אינה חד משמעית. עוד המליץ על נקיטת זהירות רבה לפני הסקת מסקנות סופיות. 17. בינואר 2000 דיווח דר' ולד לפקידת הסעד כי התפתחה בינו לבין המערערים מערכת יחסים של אמון, שאיפשרו רצף טיפולי ושינו את המצב הקודם שהיה רצוף סערות ומשברים פסיכוטיים. כן קבע כי מצבם של המערערים מאוזן, והם משתפים פעולה עם הטיפול התרופתי, אך קיים בהם חשש מפני לקיחת ח' ו-ט' על ידי רשויות הסעד. 18. באוקטובר 2001 הוגשה חוות דעת של מומחית מוסכמת, דר' גולומב, מהעמותה לילדים בסיכון, אשר מונתה על ידי בית המשפט לנוער, בהחלטתו מיום 16.7.00. דר' גולומב בדקה את ח' ו-ט' ואת המערערים. בחוות דעתה קבעה המומחית כי המערערים משוללי מסוגלות הורית בשל מצבם, חסרי תובנה לגבי מגבלות מסוגלותם ההורית, וכי עקב מצבם אין אפשרות של עבודה ממשית איתם לצורך שיפור מסוגלותם ההורית. כן קבעה דר' גולומב כי החזרת ח' ו-ט' לביתם תגרום להם נזק, וכי יש להכריז עליהם כבני אימוץ, ולאפשר למשפחתם האומנת לאמצם באימוץ פתוח. לגבי א' נקבע כי יש להשאירה במשפחתה האומנת לטווח ארוך, תוך הענקת אפוטרופסות להוריה האומנים. 19. כאמור, גם בביקורים במרכז הקשר התגלו קשיים בהגעה סדירה והתמדה מצד המערערים, והיו התבטאויות כועסות ואלימות מצידם. באחד הביקורים לא הצליחו אנשי מרכז הקשר להרגיע את הרוחות, נאלצו להזמין משטרה בשל התפרעות המערערים. 20. כתוצאה מכל האמור, קבע בית המשפט קמא בהחלטתו הנ"ל על הכרזת ח' ו-ט' כבני אימוץ פתוח כלפי המערערים. שיטת אימוץ זו, שאף הייתה השיטה המבוקשת כבר בבקשה שהוגשה לפני בית המשפט קמא, נבחרה בשל היותה מתאימה יותר לנסיבות המקרה דנן ולצורכי ח' ו-ט', כך שיתאפשר המשך קשר עם המערערים ועם חלק מן האחים הביולוגיים, בהתאם לחוות הדעת שהוגשו. בית המשפט העדיף אפשרות זו על פני אומנה ומינוי אפוטרופוס, משום שסבר כי ח' ו-ט' זקוקים לקביעות ולביטחון ביחסיהם עם המשפחה שתאמץ אותם. בכך אימץ בית המשפט את חוות דעת המומחית המוסכמת, דר' גולומב, ואת חוות דעתו של דר' הטב. הערעור 21. המערערים טענו חמש טענות כנגד פסק הדין: המשיבים לא עמדו בנטל ההוכחה לצורך שלילת זכותם של המערערים, כיוון שבנושאים הרי גורל שכאלה נדרשת עמידה בנטל הוכחה מוגבר. בית המשפט לא יכול היה להגיע להחלטתו בלא לשמוע את ח' ו-ט', וזאת לפי סעיף 7 לחוק. טעה בית המשפט כשקבע כי המערערים משוללי מסוגלות הורית, ועל כן ניתן להכריז על ח' ו-ט' כבני אימוץ לפי סעיף 13(7) לחוק. מהטעמים הבאים: (1) נקודה זו לא הוכחה ברמת הוכחה נדרשת - שלטענת המערערים היא, כאמור, מעבר לספק סביר - אלא רק ברמת מאזן הסתברויות רגיל. (2) דר' גולומב לא נימקה עניינית את חוות דעתה השניה הממליצה על הכרזת ח' ו-ט' כבני אימוץ, למרות השיפור בהתנהגותו של ח' והירידה ברמת החרדה שלו. (3) לא תמיד ניתנה למערערים התמיכה המתאימה; לאור חוות דעתו של דר' ולד, הרופא המטפל במערערים, כי מצבם של המערערים עשוי להשתפר יש לאפשר להם ניסיון נוסף. טעה בית המשפט קמא כשקבע כי טובת ח' ו-ט' מחייבת הוצאתם לאימוץ. זאת כיוון שנקבע כי הוצאתם לאימוץ עשויה לגרום להתדרדרות במצבם של המערערים, ולכן אף ח' ו-ט' ייפגעו. טעה בית המשפט קמא כשקבע כי אימוץ פתוח עדיף על אפוטרופסות, כיוון שח' ו-ט' כבר חיים בכפילות הורים, וכיוון שמחויבות ההורים האומנים לח' ו-ט' הנה מוחלטת. לכן, אין צורך להעניק את הקביעות של אימוץ, כיוון שמטרות האימוץ יושגו גם בלעדיו, בדרך של הענקת אפוטרופסות קבועה. דיון 22. דין כל חמש הטענות להידחות. 23. בהליכי אימוץ נדרש מבית המשפט לקבוע מה יהיה בעתיד (להבדיל מתפקידו הרגיל של בית המשפט, שהוא לקבוע ממצאים ביחס לאירועים שהיו בעבר). על כל פנים, בענייננו, הוכח ברמת הסתברות גבוהה מאוד, ולאור ניסיון העבר, כי המערערים אינם מסוגלים לספק ל-ח' ו-ט' את צורכיהם, וכי ח' ו-ט' נפגעים מכך. בביקורים במרכז הקשר ניכרים קשייהם של המערערים, כמו גם צלקותיהם וחששותיהם של ח' ו-ט'. מעבר לזאת, הובא לידיעת בית המשפט כי גם לגבי הבת שבחזקתם, מ', שבים ומתעוררים קשיים. 24. המערערים מתבססים על דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א 706 ,669/00 פלונית נ' פלוני, פ"ד נד(3), 196, 212, ומנסים להסיק מהם כאילו נקבעה על ידי בית המשפט העליון הלכה חדשה, לפיה נטל הראיות בענייני אימוץ כבד כמו בהליך הפלילי. ברם, לאור דבריו של השופט י' אנגלרד באותו פסק דין (שם, עמ' 225), אמנם בעניין קשה והרה גורל עסקינן, יהיו שיאמרו, ואנו ביניהם, אפילו דיני נפשות. אך גם משכך, מבחינה משפטית, עודנו מצויים בתחומי המשפט האזרחי, אשר לכלליו אנו כפופים, ואין לפגוע בריבונותו ולהחיל עליו את דיני הראיות של אחיו הפלילי. מכל מקום, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, ניתן לאמץ במקרה שבפנינו את דברי הנשיא א' ברק באותה פרשה (שם, בעמ' 232 מול האות ה): "אין אני נצרך להכריע בשאלה זו וניתן להשאירה בצריך עיון לעת מצוא. כך, שכן אליבא דידי הושם בפנינו בסיס ראייתי מספיק לקביעה כי בדין הכריז בית המשפט המחוזי על הקטינה כבת-אימוץ." 25. גם אם נחיל את אותו "מאזן הסתברויות מחוזק" אשר עשוי להיות ראוי בענייננו, הרי שהוכחה עמידה במאזן זה, ואין למערערים על מה שילינו. נדגיש כי ניתנה זכות שימוע מלאה לכל המעורבים בכל שלב, וכן שהמומחית, דר' גולומב, הייתה מוסכמת על הצדדים. מסקנתנו היא, כי אכן הוכחה אי מסוגלות הורית, ומתקיימים תנאיו של סעיף 13(7) לחוק האימוץ, לצורך הכרזה על הילדים כבני אימוץ, כיוון שהמערערים הינם בגדר הורה אשר איננו מסוגל לדאוג לילדיו כראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו". 26. זאת ועוד, דר' גולומב נימקה היטב את חוות דעתה הראשונה, ובחוות הדעת השנייה נדרשה להשלמות בלבד. כיוון שמסקנות שתי חוות הדעת דומות, הרי שבענייננו, די בהנמקה שבחוות הדעת הראשונה, ואין בפגם הלכאורי בחוות הדעת השנייה כדי לשנות את התוצאה. 27. טענת המערערים כאילו לא עשו רשויות הרווחה די, כנדרש בסיפא סעיף 13(7) לחוק, אינה מקובלת עלינו. בית המשפט קמא קבע כי המערערים קיבלו את הסיוע המתאים. המערערים אינם מסוגלים להבין את מצבם ובעיותיהם. בהעדר תובנה כזו, אין סיכוי רב שעזרה או טיפול יועילו לתפקודם ההורי הלקוי. עוסקים אנו בהורים שנתוני הפתיחה שלהם קשים ביותר, לאור מצבם הרפואי- נפשי (ראה פסקה 1 לעיל), ואשר כשלו מלתפקד כהורים החל בבתם הראשונה, וזאת למרות סיוע מסיבי ביותר מצד רשויות הרווחה, אשר כל שניתן לומר עליהן בתיק זה הוא כי הן ראויות לציון לשבח על טיפולן המסור והסבלני במשפחה זו. המערערים נתלו באמרת ספק של בית המשפט קמא בלא לפרט מהו הסיוע הנדרש לדעתם, וכיצד ישנה סיוע זה את מצבם של ח' ו-ט', לטובה. על כן, אין בטענה כללית זו כדי לשכנע את בית המשפט כי אכן קיימת מסוגלות הורית, ולו פוטנציאלית, של המערערים כלפי ח' ו-ט'. 28. סעיף 7 לחוק האימוץ - עניינו בשמיעת דעתו של ילד גדול מספיק, וזאת לצורך השאלה האם הוא רוצה להיות מאומץ על ידי המאמצים הפוטנציאליים, ולא בשאלה האם הוא רוצה לצאת מחזקת הוריו. דהיינו: דעתו של הקטין נשמעת בשלב השני, לאחר הכרזתו כבר אימוץ. פרשנות זו אף הגיונית, לאור הנטל הנפשי הבלתי סביר שהייתה מטילה שאלה מן הסוג השני על הילד. (כן ראו לעניין הגיל בו ניתן להתחשב בדעתו של הקטין את האמור בע"א 352/80 צוקרמן נ' צוקרמן פ"ד לד(4), 689). לכן, אי שמיעת הילדים אינה פוסלת את הכרזתם כבני אימוץ, אלא עשויה לפסול את האימוץ על-ידי המאמצים הספציפיים. מעבר לזאת, נראה כי ח' ו-ט' גילו דעתם, בהתאם ליכולתם, לגבי רצונם לגור עם ההורים החדשים, הן דרך הענקת השם "מאמי" לאם המאמצת, וכלה בחשש מפני חטיפה על ידי האם הביולוגית. הבן ח' גם הצהיר בעקיפין שהוא אינו רוצה שייקחו אותו מן האם המאמצת. 29. טענתם הרפה של המערערים לגבי מסוגלותם ההורית מעידה על עצמה כאלף עדים. בהתנהגותם ובמגבלותיהם של המערערים, לאורך שנים ארוכות, על גבם של ילדים רכים אשר סבלו ונושאים צלקות, הוכח כי הם אינם מסוגלים להיות הורים. אף בביקורים במרכז הקשר, ניכר יחס של בעלות כלפי ח' ו-ט', וניכרת מלחמת אמת מצד המערערים להחזיק בח' ו-ט', אך אין בכך די. להוותם של המערערים, היה העולם בלתי הוגן כלפיהם בעת שהעניק להם חולי, וחוסר הגינות זה פוגע בהם שוב, כאשר נדרש לקחת מהם את ילדיהם, ח' ו-ט', כדי להצילם. ברם, אין בכוחו של בית המשפט לרפא את המערערים ממחלת הנפש ממנה הם סובלים. בית המשפט יכול להזיק לח' ו-ט', שלא חטאו ולא פשעו, בכך שישלול מהם כרטיס לחיים פחות או יותר נורמליים. כאשר יוכרזו ח' ו-ט' כבני אימוץ ויאומצו, ידעו לבטח כי יש עבורם מקום בטוח וודאי תחת השמש, הוא בית משפחתם האומנת, אשר תאמץ אותם. 30. חוות דעת של שני מומחים, אחת מהם מוסכמת, ובהפרשי זמן, קבעו שהמערערים אינם בעלי מסוגלות הורית, ואף המציאות לימדה כך, כיוון ש-ח' ו-ט' אשר קמלו בחזקת המערערים החלו לפרוח ולהתפתח אצל אחרים. המערערים אף לא הגישו חוות דעת הנוגדת את ממצאי בית המשפט קמא. עם כל הצער שבדבר, אין אפשרות להותיר את המצב על כנו, ויש לאפשר ל-ח' ו-ט' הזדמנות לחיים אצל הורים כשירים. 31. טובת הילד היא טובת הילד, לא טובת ההורים. רצון ההורים אינו ערך בפני עצמו, והוא חייב להישקל כנגד טובתו של הילד (ראו ע"א 3036/90 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם), וכן בע"מ 6930/04, 6509/04 פלונית ופלוני נ' האב והאם הביולוגיים (טרם פורסם, פס"ד מיום 22.8.04) וההפניות שם). ח' ו-ט' סובלים מפיגור בכל תחומי החיים עקב שהייתם אצל המערערים. החמרת מצבם של המערערים אינה עילה מספקת כדי לשלול מ-ח' ו-ט' סיכוי להתפתחות תקינה. הילדים אינם רכוש הוריהם, אשר אך נועד להנעים את זמנם של ההורים, אלא הם נשמות נפרדות, בעלות זכויות עצמאיות לחיים, להתקדמות, ולהגנה. היטיב לבטא זאת השופט מ' חשין, בע"א 6106/92 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(4) 221, 235: "משפט הטבע הוא, שילד יגדל בבית אביו ואמו: הם שיאהבו אותו, הם שיאכילו וישקו אותו, הם שיחנכו אותו, והם שיעמידו אותו על רגליו עד אם היה לאיש. זו זכותם של אב ואם וזו זכותו של הקטן. ואולם הורים יוכלו שיקפחו זכותם זו שנתן להם האלוהים. כך יהיה אם יקפחו את זכותו של הקטן. קטן אינו חפץ הניתן להיטלטל מיד-אל-יד ולו ככלי-יש-חפץ-בו. קטן הוא אדם, הוא בן-אדם, הוא איש - גם אם איש קטן בממדיו. ואיש, גם איש קטן, זכאי בכל זכויותיו של איש גדול". 32. קיימת שורה של פסקי דין הקובעים כי בנסיבות כגון דא, אימוץ הוא הפתרון העדיף לילדים (ראו: נילי מימון, דיני אימוץ ילדים, לשכת עורכי הדין, תשנ"ד, בעמ' 99). האימוץ הפתוח יאפשר למערערים להמשיך ולפגוש את ח' ו-ט', כל עוד טובת הילדים לא תדרוש אחרת, והוא מהווה פתרון מאוזן, בו מתחשבים באופן מקסימאלי הן באינטרס של המערערים בשמירת הקשר עם ח' ו-ט' ובאפשרות ליצירת מערכת יחסים מיטיבה יותר בבגרותם, הן באינטרס של האחיות א' ובעיקר מ' ושל הקשרים בין האחים, והן באינטרס של ח' ו-ט' לחיים בסביבה מספקת והולמת. האימוץ הפתוח ינתק את הזכויות והחובות המשפטיות, אך לא את אלה הרגשיות, הדתיות והמוסריות, ויאפשר שימור מוגבל של משפחת המוצא (ראו בספרה הנ"ל של מימון, בעמ' 364-365, ובדברי הכנסת המצוטטים שם. לעניין השיקולים להכרעה בין אימוץ פתוח לסגור (ראו גם ע"מ (ת"א) 47/98 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, לא פורסם). עם זאת, האינטרס של שימור משפחת המוצא ושל הקשרים עם ההורים הוא אינטרס משני בלבד, ולכן תלוי בטובתו של כל אחד ואחד מהילדים בכל שלב. 33. בטענתם של המערערים כאילו הכרזת ח' ו-ט' כבני אימוץ, משנה באופן מהותי את מצבם לרעה, אין ממש. כיוון שמדובר בהוצאה לאימוץ פתוח, הרי שרמת הקשר הנוכחית בין המערערים לבין ח' ו-ט' יכולה להישמר, בהתאם לטובת הילדים. כיוון שהמערערים אינם מתנגדים למתן אפוטרופסות קבועה של המשפחה האומנת על ח' ו-ט', הרי שנכון להיום מקובל עליהם המצב הנוכחי - ילדיהם מגודלים על ידי אחרים ופוגשים את המערערים רק מעת לעת. לכן אין אנו פוגעים באינטרס מהותי שלהם בכך שאנו קובעים כי מצב זה יימשך. 34. המסקנה העולה מכלל הראיות היא כי למערערים אין סיכוי ממשי להפוך להורים כשירים תוך זמן סביר, ולכן אין שום סיבה שלא לאפשר ל-ח' ו-ט' בית קבוע ויציב, אשר הוא עדיף על אפוטרופסות שניתן לסיימה בכל עת. 35. מתסקיר מעודכן של העובדות הסוציאליות מיום 26.9.04 עולה כי הפגישות עם המערערים נחוו על ידי ח' ו-ט' כמעמסה רגשית, והם אינם מעוניינים בביקורים האלה ואינם מבטאים צורך או געגוע כלפי המערערים. ח' חדל לפגוש את המערערים בחודש דצמבר 2002, ו-ט' חדלה מלפגשם לפני למעלה מחצי שנה. הפגישות, שבין א' לבין ח' ו-ט', נעשות כיום במישרין. ח' ו-ט' באים לבקרה בפנימייה בה היא לומדת, או שהיא מגיעה לבית המשפחה האומנת של ח' ו-ט'. לעומת זאת, מאז שהמערערים חדלו מלפגוש את ח' ו-ט', אין הילדים פוגשים אף את אחותם מ', כיוון שמאז 27.6.04, חדלו המערערים מלהגיע לביקורים שנקבעו להם עם א' במרכז הקשר. לטענת המערערים,ד אין הם באים לביקורים כיוון שאין להם כסף לבוא לפגישות. ציינו את הסברו של בא כוחם לפיו יש להם קושי כלכלי לממן אפילו נסיעה באוטובוס לבית המשפט. ברם, אין באמירה זו הסבר מתקבל על הדעת. סבורים אנו כי העדר המאמץ לבוא לבית המשפט, כמו אי ההגעה לביקורים, מוסיפים ומוכיחים כי משאביהם הנפשיים וכוחותיהם הרגשיים של המערערים כה מועטים, עד שאינם מסוגלים לגדל את ח' ו-ט'. סיכום 36. יש לילדים ח' ו-ט' זכות לתחושת ביטחון. יש לאפשר לח' ו-ט' לשאת את שם המשפחה בה הם גדלים, לקרוא להורים המאמצים "אמא" ו"אבא" בלא רגשי אשם, ולדעת שההורים המאמצים לעולם, ואף לא בשעת כעס, לא יוכלו לזרוק אותם. זו היא זכות בסיסית וחיונית ביותר, בעיקר לאור חוויות החיים הקשות של ח' ו-ט'. חובה לתת לילדים אלה נקודת התייחסות קבועה ובטוחה בעולם. 37. על כן, באיזון האינטרסים בין זכותם העתידית ההיפותטית של המערערים לבין זכותם המיידית והממשית של ח' ו-ט', אין לנו אלא להעדיף את הוודאי על הספק, עם כל הצער שבדבר. 38. ליבנו למערערים, אשר נפגעו על ידי הטבע, וכעת נפגעים שוב, בשל אותה פגיעת טבע, מידי אדם. פתחנו ואמרנו שבדיני נפשות עסקינן, ואכן כך הוא. בדחילו ורחימו ניגשנו להכרעה בעניין זה, ובלב כבד אנו חותמים את החלטתנו, שכן לעולם קשה היא הפרדת ילד מהוריו הביולוגיים, ושלילת זכותם להורות עליו. בענייננו, ההחלטה קלה מעט יותר, כיוון שבמסגרת האימוץ הפתוח יישמר הקשר בין המערערים לבין ילדיהם ח' ו-ט'. 39. אין אנו מוצאים כל עילה ואפשרות לקבל את הערעור, והוא נדחה. 40. בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות. קטיניםהתחום הנפשירפואהחולי נפשאימוץמסוגלות הורית / יכולת הורית