נגד התובעים נפתח תיק הוצאה לפועל לתשלום חובם של אחרים. טרם בוצעו פעולות הוצאה לפועל כלשהן. האם זכאים התובעים לפיצוי מצד הזוכה?   1. התובעים ערבו להלואה שנטלו ה"ה זליג (החייבים) מאת הבנק הנתבע. משלא שולמה ההלוואה הגיעו הצדדים, לאחר התדיינות משפטית, להסכם פשרה, לפיו הועמד החוב על סך -.400,000 ₪, ואילו הערבים יכולים היו להשתחרר מערבותם, אילו שלמו סכום של -.100,000 ₪ מתוך הסכום האמור. הערבים שלמו את הסכומים לפי הסכם הפשרה. החייבים לא עמדו בהתחייבותם לתשלום יתרת הסכום, לפי הסכם הפשרה. הבנק, אשר סבר כי החייבים הם ששלמו את הסכום שהיה על הערבים לשלם, ראה בכך משום הפרת הסכם הפשרה, והודיע לערבים כי ינקוט בהליכי הוצאה לפועל נגדם. ואכן, ביום 28.6.2001, פתח הבנק תיקי הוצאה לפועל נגד החייבים ונגד הערבים גם כן.   ביום 23.7.2001 הוגשה התביעה שבפני, בה עותרים התובעים לשני סעדים: א. פסק דין הצהרתי לפיו הופטרו מערבותם לחובם של החייבים, ולכן גם לחובם כלפי הבנק, וכי אין לבנק הזכות לבטל את ההסכם עמם.   ב. תביעה כספית בסכום של -.400,000 ₪ (-.100,000 ₪ לכל אחד מן התובעים), לפיצוי בגין לשון הרע או בגין התרשלות שהתרשל הבנק נגדם, או בגין הפרת ההסכם עמם, שגרמו להם עגמת נפש רבה.   בכתב ההגנה טען הבנק בעיקר נגד אופן העמדת הדברים. הבנק מבקש להדגיש את ההליכים לקראת הסכם הפשרה, ואת הבנת הבנק שהובילה להסכם, ולפיה, הואיל והוברר כי החייבים אינם יכולים לשאת בסכום המלא, מחל להם הבנק על חלק גדול מן החוב המקורי, 60%, והעמיד את היתרה לפרעון לשעורין. אילו ידע הבנק כי החייבים מסוגלים לשאת בתשלום סכום גדול של -.100,000 ₪, לא היה הבנק מסכים להסדר הפשרה כפי שנקבע. משנתעורר חשדו של הבנק כי החייבים הם ששלמו את חובם של הערבים, פנה ב"כ הבנק לב"כ החייבים והערבים, שייצג את כולם בהליכים המשפטיים, והסביר כי הבנק רואה בתשלום חובם של הערבים על ידי החייבים משום הפרת הסכם. במכתב מאוחר יותר הודיע, כי הסכם הפשרה מבוטל. התשובה שנתקבלה היתה כי מי שייצג בעבר את הערבים, שוב אינו מייצגם, ולכן אין משרדו יכול לקבל דברי דואר בעבורם. לגופו של ענין השיב ב"כ הערבים לשעבר, כי הטענה אינה נכונה עובדתית ומשפטית. אותו נוסח כמעט נמצא במכתב בא כוחם הבא של הערבים: אין בסיס משפטי או עובדתי לנטען על ידי הבנק.   ב"כ הבנק טוען, כי תיק ההוצאה לפועל נפתח נגד החייבים בעיקר. הואיל ולא נתקבלה תשובה מפורטת מטעם הערבים, הוסיף הבנק את הערבים כחייבים בתיק ההוצאה לפועל. עם זאת, לא היה בכוונת הבנק לפעול נגד הערבים. ב"כ הבנק סבור כי ראש ההוצאה לפועל הוא הכתובת הנכונה לבירור הטענה המשפטית כי החייבים הם שפרעו את חובם של הערבים, בניגוד להסכם, ועל כן סבור הוא כי פעל כדין. משנתקבלו האישורים שצורפו לכתב התביעה, המלמדים על כך שהערבים שלמו איש את חלקו, בלא להעזר בחייבים לשם כך - הודיע ב"כ הבנק כי יסגור את תיק ההוצאה לפועל נגד התובעים. עוד נטען, כי בעצם הגשת הליכים משפטיים או פתיחת תיק הוצאה לפועל נגד אדם, אין לראות משום פעולה אסורה לפי חוק איסור לשון הרע. כן טוען הבנק נגד גובה הפיצוי הנדרש.   כפי שהוצגו הדברים לעיל, אין מחלוקת בין הצדדים לגבי העובדות. המחלוקת ביניהם נוגעת לפרשנות המשפטית, ולשאלה אם רשאי היה הבנק לפתוח את תיק ההוצאה לפועל גם נגד הערבים. אם לא היה בסיס משפטי לפתיחת תיק ההוצאה לפועל כאמור - האם זכאים התובעים לפיצוי בגין הנזקים הנטענים על ידם? ואם כך - באיזה סכום.   2. בסיכומיהם חזרו שני הצדדים על טעמיהם. בקצרה, ב"כ התובעים רואה בפתיחת תיק ההוצאה לפועל נגד הערבים משום התנהגות כוחנית שאין לה בסיס בחוק, שהביאה לנזק לתובעים. ב"כ הבנק סבור כי אילו נכונים היו חשדותיו, אזי רשאי היה לפעול בדרך בה פעל. משפנה לתובעים, ולא זכה לקבל תשובה ברורה באשר למקור המימון של הסכום ששלמו הערבים - סבור היה כי חשדו העובדתי נכון הוא. משכך, לדעתו רשאי היה לבטל את ההסכם, ולדרוש מן הערבים, ביחד עם החייבים, את תשלום כל ומלוא סכום הפשרה.   3.                   לגופו של ענין מלווה תהייה את פעולת שני הצדדים: נדמה שלא יכול להיות צידוק חוקי להתנהגות הבנק. אסביר זאת להלן. נדמה, שמתוך רצונו של ב"כ הבנק לעמוד במשימת גביית החוב המלא, שכח מושכלות ראשונים, ולא הפריד כפי שאמור היה להפריד, בין החייבים לבין הערבים, ולכן גם לא פעל לפי מלות ההסכם. ההסכם בין הבנק לבין החייבים והערבים העמיד באופן ברור את חובם של הערבים בנפרד מחובם של החייבים. על כן, המסקנה לפיה ניתן היה להמשיך ולפעול נגד הערבים לאחר ששלמו את חובם - מוטעית מבחינה משפטית. לא זו אף זו: מהתנהלות ב"כ הבנק עולה מפורשות, כי ביקש ללחוץ על הערבים על מנת שאלו ילחצו על החייבים לשלם את חובם לפי הסכם הפשרה. לחץ המתבטא בפתיחת תיק הוצאה לפועל נגד אדם שאינו בבחינת חייב - מנוגד לדין.   גם התנהגות התובעים איננה ברורה לי. לטענתם, נגרם לתובעים נזק מעצם פתיחת תיק ההוצאה לפועל, והמשך התדיינות בענין שהגיע לסיום לאחר ששלמו את חובם. ואולם, במקום לנקוט בתשובה הפשוטה ביותר, טענת "פרעתי", מצאו התובעים לנכון להגיש את התביעה שבפני ולבחון פעם נוספת את פעולות הבנק. אדם החרד מעצם ההתדיינות, שעצם הגשת תיק ההוצאה לפועל נגדו עלולה לגרום לו לנזק רפואי, כפי שנטען מפי שניים מן התובעים, אינו שש להנציח את ההתדיינות בהתדיינות חדשה.   ועם זאת, זכות התובעים להגיש את התביעה שבפני אינה יכולה להיות שנויה במחלוקת. על כן, אפנה לבחינת טענותיהם והגנת הנתבע.   4. בחינת חוקיות פעולת הבנק א. אם עמדו הערבים בהסכם הפשרה, לא היה הבנק רשאי לפתוח תיק הוצאה לפועל נגדם, שהרי תיק הוצאה לפועל יפתח רק נגד "חייב" שהוא "מי שפסק דין ניתן לחובתו" (סעיף 1 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967). אין חולק כי לא ניתן פסק דין נגד הערבים.   ב. יתרה מזו, גם בהנחה שהבנק צדק בהנחה העובדתית כי החייבים הם מי שנשאו בתשלום חובם של הערבים - טענת הבנק כי ביקש לבחון אם היה בכך משום הפרת ההסכם על ידי הערבים והחייבים לפתרון בפני ראש ההוצאה לפועל דוקא, אין בה ממש. אם אכן סולק החוב, שוב אין מקום לדיון בטענת "פרעתי", או בטענה הדומה לה, "מי פרע".   השאלה על ידי מי סולק החוב היא חיצונית לשאלת קיום החוב, או תשלום החוב, וכלל אינה בסמכות ראש ההוצאה לפועל. אם טענת הבנק היתה כי בתשלום על ידי אחר - בהנחה שאכן היה תשלום בידי אחר - הפרו הצדדים לחוזה את החוזה; ואם היה בכוונת הבנק להביא את שאלת הפרת החוזה לפתרון על ידי ערכאה שפוטית - הרי הערכאה המתאימה אינה ראש ההוצאה לפועל, אלא בית המשפט, באמצעות תביעה למתן פסק דין הצהרתי.   ג. יש להסיר מיד מעל הפרק את טענתו של הבנק במכתב שנשלח לב"כ הערבים והחייבים ביום 9.5.2001, ולפיו ביטל לכאורה את הסכם הפשרה. מעצם פתיחת תיק ההוצאה לפועל מתברר שלא ביטל את ההסכם, שכן סכום החוב הנדרש בו מבוסס על הסכם הפשרה. זאת ועוד, הבנק לא רשאי היה לבטל את ההסכם לאחר שהערבים עמדו בו במלואו, שהרי התחייבות הבנק היחידה כלפי הערבים, היא הפטרם מחבותם לאחר התשלום. מכל מקום, פתיחת תיק הוצאה לפועל בגין חוב שלא שולם על פי הסכם פשרה עומדת בסתירה לטענת ביטול אותו הסכם, ויש לראות בעצם פתיחת תיק ההוצאה לפועל משום חזרה של הבנק מן הטענה של ביטול ההסכם.   ד. מחקירת עו"ד מסרי אשר ייצג את הבנק עולה, כי ציפה שהערבים יציגו בפניו את ההוכחות לכך ששלמו בעצמם את החוב. משהציג עו"ד מסרי בפני ב"כ הערבים את תהיותיו לגבי אופן קיום ההסכם - לא קיבל תשובה ברורה על תהיותיו. אדרבא, מקריאת מכתבי הצדדים זה לזה עולה הכותרת של דו שיח של חרשים. האחד מתכוון לבקש הוכחה מי שלם את החוב, ואינו מבקש ברורות, והאחר - היודע כי הערבים הם ששלמו - נמנע מלתת מידע זה בידי האחד.   השאלה היא, אם בהעדר תשובה רשאי היה הבנק להניח כי החייבים הם ששלמו את החוב.   ושוב, גם אם שולם החוב לא על ידי הערבים, שאלה נכבדה היא, אם רשאי היה הבנק לבטל את ההסכם בשלב זה. יובהר, כי אין התניה בהסכם כי אסור לערב לשלם מתוך כספים של החייב. החשש של הבנק כי החייבים ישלמו את חובם של הערבים לא קיבל ביטוי הולם בהסכם הפשרה. משלא הותנה במפורש כי הערבים, ורק הערבים, ישאו בחובם של הערבים - שוב אין הבנק יכול להלין על כך שאדם אחר משלם את חובו של אותו ערב. בודאי אין הבנק יכול לעשות כן באיצטלה תמימה של הליכי הוצאה לפועל. היה וסבר כי בתשלום החוב על ידי החייבים הפרו הצדדים את החוזה עמו - היה עליו לפנות לבירור ענין זה בערכאה שפוטית.   על אחת כמה וכמה כך, כאשר חוק הערבות עצמו מעניק לערב את הזכות לחזור על החייב לתשלום החוב ששולם על ידי הערב (סעיף 9 לחוק הערבות התשכ"ז-1967). אם כך על פי חוק, כיצד יכול הבנק לסייג את זכותו של הערב כלפי החייב?   אין המדובר בדיון תאורטי בלבד. השאלה המשפטית המתוארת לעיל היא שביסוד התביעה. שכן אם לא עמדה לבנק הזכות לחייב את הערבים עצמם בתשלום שהושת על הערבים - בודאי לא היה רשאי לפעול נגד הערבים בלשכת ההוצאה לפועל.   ה. לאור הדיון לעיל, הנחתו המשפטית של הבנק, כי התשלום על ידי החייבים במקום על ידי הערבים מהווה הפרה של הסכם הפשרה, היא הנחה משפטית שגויה. על סמך הנחה משפטית שגויה זו נפתח תיק ההוצאה לפועל. ההנחה המשפטית השגויה נסמכת גם על מידע עובדתי שגוי. ואולם, הואיל וההנחה המשפטית שגויה היא, בין שהמידע העובדתי שגוי ובין שהוא נכון - הרי אין משמעות לטענה העקרית של ב"כ הבנק, והיא, כי היה על הערבים להשיב למכתבו מיד, ליתן בידיו את ההוכחה כי הם עצמם נשאו בתשלום חובם, וכך למנוע את המשך ההתרחשות. הגם שהיה בידי הערבים למנוע את המשך ההתרחשות פשוט על ידי המצאת הראיות שהיו בידיהם לב"כ הבנק - לא היתה עליהם חובה לעשות כן. בהגישו תיק הוצאה לפועל, ולו על מנת לבחון את הטענה העובדתית, הפעיל הבנק זכות משפטית לכאורית שלא כדין, ובודאי שלא בתום לב. אם כל כוונתו של הבנק בפתיחת תיק ההוצאה לפועל היתה בירור השאלה העובדתית מי שלם את חובם של הערבים, הרי עשה שמוש בהליך שלא לשמו, ושלא בתום לב. ראה לענין זה רע"א 1565/95 סחר ושרותי ים נ' ויינשטיין תק-על 2000 (4) 750). אם, לעומת זאת, מטרת פתיחת תיק ההוצאה לפועל נגד הערבים היתה להפעיל לחץ על החייבים לשלם את חובם הם, הרי זה ממש שמוש נלוז בהליכי ההוצאה לפועל, ליצירת לחץ בלתי הוגן על החייבים.   סמוכין לטענה אחרונה זו ניתן היה למצוא בדברי עו"ד מסרי בחקירתו הנגדית: עו"ד מסרי הבהיר, כי אילו היו החייבים משלמים את חלקם בהסכם הפשרה, כלל לא היה פונה לערבים, למרות חשדותיו שהחייבים הם ששלמו עבור הערבים (עמוד 38 לפרוטוקול, שורה 14 ואילך). עם זאת טען, כי בעצם פתיחת תיקי ההוצאה לפועל לא היה משום נסיון ללחוץ על הערבים על מנת שילחצו על החייבים (עמוד 50 שורה 3 ואילך). הדברים אינם מתיישבים, ולהיפך: כיוון שחלקם של הערבים שולם, הרי לא יכולה להיות מטרה אחרת לפתיחת תיקי ההוצאה לפועל כי אם ללחוץ על החייבים לשלם את חובם. הוספת שמותיהם של הערבים היתה יכולה ליצור לחץ זה. טענת ב"כ הבנק, שלכאורה ביקש באמצעות הליכי ההוצאה לפועל ללמוד את העובדות בקשר לזהות המשלם, אינה משמעותית, כיוון שאינה נכונה משפטית. אילו היה מתברר שהחייבים הם ששלמו, האם יכול היה להמשיך בהליכי הוצאה לפועל נגד הערבים, בלא שקיבל פסק דין המצהיר על בטלות ההסכם? התשובה לכך שלילית, ועל כן גם התרוץ העובדתי למעשה המשפטי אינו יכול לעמוד.   יתרה מזו: בהסכם הפשרה הועמד החוב על סך -.400,000 ₪ בלבד. מתוכם היה על הערבים לשלם סכום של -.100,000 ₪, שאין מחלוקת כי שולם. למרות האמור, נפתחו תיקי ההוצאה לפועל בסכום כולל של למעלה מ -.400,000 ₪, דהיינו כל ומלוא החוב, בלא הפחתת הסכום שאין מחלוקת כי שולם.   5. אני סבורה, כי טעות עובדתית הובילה לטעות משפטית, ובסופו של יום פעל הבנק בהתרשלות רבתי, בחוסר תום לב, ואף בזדון, כאשר ביקש ללחוץ על החייבים לשלם את חובם שלהם, באמצעות לחץ על הערבים. שוב אזכיר כי בהסכם הפשרה נותק הקשר בין חובם של החייבים לבין חובם של הערבים, והערבים הופטרו מחובם כלפי הבנק לפי הערבות המקורית, עם תשלום -.100,000 ₪ שהושת עליהם.   המסקנה המתבקשת היא, שברצונו להביא לפרעון החוב, חצה הבנק את גבולות המותר המשפטי, בכוונה להביא לתוצאה הרצויה לו, המשך תשלום חלקם של החייבים. במהלך זה פעל הבנק שלא כדין, והפעיל "זכות" משפטית שלא בתום לב. לאמיתו של דבר לא הפעיל זכות משפטית, שכן לא היתה לו זכות כזו.   דיון בעילות התביעה 6. איסור לשון הרע העילה הראשונה, לפי חוק איסור לשון הרע, מניחה כי בעצם פתיחת תיק הוצאה לפועל נגד אדם, נעשה פרסום. בהנחה שאותו אדם אינו חייב, כפי שקרה בעניננו, הרי המדובר בפרסום כוזב, ואם נגרם כתוצאה ממנו נזק לשמו הטוב של אותו אדם, או אם עלול היה להגרם נזק כזה - הרי זו עוולת הוצאת לשון הרע.   ב"כ התובעים טען - אך לא הוכיח - כי רישומי ההוצאה לפועל הם פומביים, וכי עצם העובדה שנפתח נגד אדם תיק הוצאה לפעול ידועה לפחות לבנקים המסחריים. על כן, לא ינתן אשראי למי שנפתחו נגדו תיקים בהוצאה לפועל. הטענה נטענה באופן מפורש בתצהירו של התובע מס' 2, אהרן ענפי, אשר טען כי נדחתה בקשתו לקבל הלוואה תמורת משכון דירתו, לאחר שנודע לפקיד הבנק כי נפתח תיק ההוצאה לפועל נגדו. בחקירתו הנגדית הוברר, כי ענין המשכנתא קדם לפתיחת תיק ההוצאה לפועל. לפיכך, לא ניתן ללמוד מעדות זו את הנתון שביקש ב"כ התובעים ללמוד: שלכאורה העובדה שנפתח תיק הוצאה לפועל נגד אדם ידועה במערכת הבנקאית כולה. אם אכן נמסר המידע מלשכת ההוצאה לפועל, הרי מנוגד הדבר לסדרת חיקוקים שענינם הגנה על הפרטיות וזכות הציבור למידע. בראש ובראשונה חוק ההוצאה לפועל עצמו, הגוזר על הפועלים מכחו סודיות, בסעיפים 5ה, 7ב(ד)(ה), 68א(ד), ועוד: סעיף 5, 23ב' לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981; ס' 9(א)3)-(4) לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998. בעצם פתיחת תיק הוצאה לפועל יש משום "פרסום" כמשמעותו בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1975. בשני שלבים יכול היה להיות "פרסום". האחד - בהגשת בקשת הביצוע ללשכת ההוצאה לפועל, והשני - במשלוח אזהרת ההוצאה לפועל לתובעים.   שלב I - הגשת בקשת הביצוע ללשכת ההוצאה לפועל הנתבע טוען כי הגיש את בקשת הביצוע מתוך רצון לברר מי נשא בתשלום החוב לפי ההסכם. לטענתו, הערכאה הנכונה לבדיקה זו היא לשכת ההוצאה לפועל. לכאורה, מבקש הנתבע להחיל על הפרסום את ההגנה שבסעיף 15(8) לחוק הקובע כדלקמן:   "15. הגנת תום לב במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:... (8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה;".   תפקיד לשכת ההוצאה לפועל הוא רק בהוצאה לפועל של פסק דין באמצעות הליכי גביה. אין היא נדרשת, אלא במסגרת תחומה ומצומצמת של הוראות חוק ההוצאה לפועל, לבירור טענות עובדתיות ומשפטיות (כגון טענת "פרעתי"). לפיכך, אין לשכת ההוצאה לפועל בבחינת "רשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין".   גם אם נניח שהסעיף חל, הרי שתחולתו מותנית בקיומו של תום לב מצד הנתבע, כאמור ברישא לסעיף 15 לחוק. במקרה זה, לא זו בלבד שלא קמה חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16 (א) אלא להיפך - קמה חזקת חוסר תום לב מכח סעיף 16(ב)(2).   סעיף 16(ב)(2) מונה שני תנאים לקיום החזקה: התנאי הראשון - "הדבר שפורסם לא היה אמת". הסכומים שהתובעים היו חייבים לבנק לפי הסכם הפשרה שולמו במלואם. לפיכך, לא היה עוד חוב שחבו התובעים לבנק, ועל כן הפרסום לא היה אמת. עובדה זו היתה ידועה לבנק מראש, והיא העובדה הרלבנטית לצורך הפרסום. שהרי, גם אם שילמו החייבים את חלקם של הערבים, אין בכך עדיין משום הצהרה שהערבים לא עמדו בהתחייבותם. אך גם אם נפנה לשיטת הבנק, שזהות המשלם היתה חשובה לא פחות מעצם התשלום - במקרה זה יש לברר את התנאי השני.   התנאי השני הוא - "לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא". הנתבע אכן פנה לתובעים ולבא כוחם והבהיר כי הוא סבור שלא עמדו בהסכם, וכי על כן יפתח תיק הוצאה לפועל נגדם. עם זאת, מהמכתבים לא עולה בקשה מפורשת לצירוף "הוכחות" על ביצוע התשלום. בדיעבד ניסה עו"ד מסרי להציג את מכתביו לב"כ התובעים כדרישה לגילוי מי עומד מאחורי התשלום. ואולם, קריאה במכתבים אינה מעלה דרישה ברורה כזו, אלא מסקנה כי כך היה ואיום לנקוט בהליכים. התוצאה היא שקמה חזקה כי הפרסום נעשה שלא בתום לב, ועל כן אין לבנק הגנה מכוח סעיף 16 לחוק. הפרסום בשלב זה בוצע לפקידי ההוצאה לפועל וראש ההוצאה לפועל.   שלב II - משלוח אזהרת ההוצאה לפועל עצם העובדה שטופס האזהרה נושא את שמות החייבים כולם עלולה להחשב "פרסום". ראה: ע"פ (ת"א) 1643/89 רם דורון נ' מנחם נחושתן, פ"מ תשנ"ב (1) 146, שם נפסק, כי לשון הרע שנאמרה על נפגעים שונים במעמד אחד, עלולה להחשב כפרסום כלפי יתר הנפגעים.   חוק איסור לשון הרע גם אינו דורש הוכחת פרסום בפועל, אלא   "2. ... (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות - ... (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע".   למרות כל האמור לעיל, פרסום זה, הגם שבוצע לבקשת הנתבע, בוצע בפועל על ידי לשכת ההוצאה לפועל שהנפיקה את האזהרה. ככזה נכנס הוא בגדר הפרסומים המותרים ככל הנראה (סעיף 13(5) לחוק). התוצאה היא, שהוכחה עילה מכוח חוק איסור לשון הרע בשלב הראשון - עצם פתיחת תיק ההוצאה לפועל נגד התובעים. לגבי השלב השני - משלוח האזהרה - כיון שנעשה על ידי לשכת ההוצאה לפועל עצמה ולא על ידי הנתבע, הגם שנגרמה על ידי הנתבע - ספק אם ניתן לראות בה משום עוולה שביצע הנתבע. כיון שממילא נמצאה אחריות בעוולה זו, לא ראיתי מקום להוסיף ולהכריע גם בשאלה זו. אני נוטה לחשוב, שפרסום לשון הרע באמצעות אחר, אם הוכחו יסודות העוולה, תחשב אף היא לשון הרע, אם לא חלה עליה אחת ההגנות לפי החוק. 7. עוולת הרשלנות ביסוד העוולה חובת זהירות מושגית המתקיימת בעניננו (ראה לענין זה גם פסק דין סחר ים הנזכר לעיל); חובת זהירות קונקרטית, המתקיימת אף היא; הפרה של אותה חובה, בעצם הפעילות שלא כדין; ונזק. אם יתברר כי אכן נגרם נזק למי מן התובעים כתוצאה מפתיחת תיק ההוצאה לפועל - אזי מתקיימים כל יסודות העוולה. ראה גם ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון פ"ד לט(1) 11.   אמנם המחוקק הציב עוולה מיוחדת לבחינת הנגישה (סעיף 60 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)). האחראי בעוולה זו היא מי שפתח בהליך נפל בבית המשפט או בהוצאה לפועל, להביא לשיטת רגל או לפירוק חברה. ואולם, עצם קיומה של עוולה מיוחדת זו אינו מפחית כלל מן האפשרות שתקום אחריות בגין רשלנות בנסיבות דומות, שאינן מחילות את עוולת הנגישה. ראה דיון לענין זה בסעיף 13 לפסק דין גורדון הנזכר לעיל.   8. הפרת חוזה בפעולתו כנ"ל, בפתיחת תיק הוצאה לפועל נגד הערבים, הפר הבנק את ההסכם עמם. התובעים מלאו את חלקם בהסכם הפשרה, ואילו הבנק, תחת מילוי חלקו שלו, פעל בניגוד להסכם עם התובעים, בתבעו מהם את תשלום יתרת סכום הפשרה, שכלל לא הושת עליהם בהסכם. גם הפרה זו מזכה את התובעים בפיצוי (סעיפים 10 ו- 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970).   הנזק   9. התובעים טוענים כי בהתנהגות האמורה של פתיחת תיק ההוצאה לפועל נגרם נזק לשמם הטוב. לחילופין, כי בהתרשלות הבנק נגרם להם נזק. עוד ולחלופין, כי הבנק הפר את החוזה עמם, ומכח הפרה זו הם זכאים לפצוי.   הבנק טוען כי מחד גיסא לא נגרם לתובעים כל נזק ממשי, ומאידך גיסא, התובעים יכולים היו בקלות למנוע כל נזק, אילו שתפו פעולה עם ב"כ הבנק מראש, והמציאו לידיו את ההוכחות לאופן תשלום החוב על ידי כל אחד מהם. מכל מקום, טוען הבנק, יכולים היו התובעים להראות הוכחות אלו בתגובה לפתיחת תיק ההוצאה לפועל, ואזי היו שומטים את הבסיס היחיד להגשת תיק ההוצאה לפועל נגדם. משלא עשו כן, לא עמדו בחובת הקטנת הנזק החלה על כל נפגע כלפי כל פוגע.   אכן, יש להשית על התובעים אשם תורם: הבנק הזהיר את התובעים כי הוא מתכוון לפתוח תיקי הוצאה לפועל, והתובעים יכולים היו לפחות לנסות להניאו מכך על ידי המצאת ההוכחות לתשלום על ידם. עם זאת, לא ברור שהצגת הראיות אכן היתה גורמת לשינוי הטקטיקה שנקט הבנק. הגם שקבלו את מכתב האיום של ב"כ הבנק, לא היו התובעים צריכים להניח כי הבנק יפעל בניגוד לחובותיו על פי דין ויפתח תיק הוצאה לפועל נגדם. התובעים רשאים היו לראות בעצם הפניה מה שבאמת היה בה: נסיון ללחוץ עליהם על מנת שהחייבים ישלמו את חלקם. לא היתה על התובעים כל חובה לשתף פעולה עם נסיון לחץ כזה, ואין לצפות כי ישתפו פעולה כך.   על כן סבורני, כי התובעים זכאים לפצוי בגין פתיחת תיק ההוצאה לפועל. עם זאת, בהערכת שווי הפצוי יש להתחשב גם בהתנהגות התובעים עצמם.   10 פיצוי לפי חוק איסור לשון הרע החוק מניח כי בעצם הפרת האיסור להוציא לשון הרע נגרם נזק, וגם אם התובע אינו מוכיחו, זכאי התובע לפצוי בסכום של עד -.50,000 ₪. הפרשנות המרחיבה את סכום הפצוי, ברע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ואח', תק-על 2001(3) 489, בסעיף 20, בהעמידה את האמור לעיל כגבול תחתון של פיצוי, אינה מתאימה לעניננו, בו מדובר בנזק מצומצם יחסית, שהתובעים עצמם היו יכולים למנוע או להקטין. יתרה מזו: כבוד הנשיא ברק בפסק דין אמר הנ"ל מעמיד את השיקולים שיש לשקול לשם קביעת גובה הפיצוי:   "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני הפרסום ולאחריו עשוי להוות אמצעי בעזרתו ניתן לעמוד את נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה השפיע על שיעור הנזק והערכתו".   (שם, בסעיף 17 לפסק הדין).   בעניננו: בשלב הראשון של הפרסום - הפרסום היה מצומצם, לעובדי ההוצאה לפועל בלבד. בשלב השני - לא הוכח כי פרט לתובעים נודע למאן דהוא דבר משלוח האזהרה. התובעים יכולים היו בקלות יחסית למנוע את הגשת תיק ההוצאה לפועל או לפחות קיים סיכוי גבוה כי אילו המציאו לנתבע את הראיות כי הם נשאו בתשלום עצמם, היה הבנק נמנע מפתיחת תיק ההוצאה לפועל נגדם. ויש להדגיש: כל אחד מן התובעים אמר שמסר בידי בא כוחו את הראיות המבוקשות. משום מה לא מסר עו"ד צ'צ'יק ראיות אלו לנתבע, וחיכה לראות כיצד יפעל הנתבע. יש לראות בכך משום תרומה לאשם, ומכאן גם לנזק. זאת ועוד: בניגוד לעניין אמר לא נגרם איזה נזק ממשי, ואילו התובעים עצמם תרמו רבות לנזקם שלהם.   11. בהתחשב בגורמים אלו, החלטתי לחייב את הנתבע בתשלום פצוי בסכום של -.15,000 ₪ לכל אחד מן התובעים שלפני.   12. הערכת הנזק בנזיקין עדויות התובעים נשמעו על ידי התובעים האחרים, וב"כ הבנק סבור כי יש בכך כדי לפגוע באמינותם. לא ראיתי חילוקי דעות עובדתיים מפליגים בין הצדדים, כפי שהבהרתי לעיל. אשר לעדותם של התובעים אודות נזקיהם, כאן ודאי אין משמעות לעובדה ששמעו זה את עדותו של האחר. הגם ששלושה מהם טוענים כי מעולם לא היו מעורבים בהליכים משפטיים, הרי לפחות בענין שבפני היו מעורבים בתביעה שניהל נגדם הבנק בבית משפט השלום, וכן בהליך הערעור, עד אשר הגיעו הצדדים להסדר הפשרה ממנו נובעת תביעה זו. תובעת מס' 1 - גב' שרה סנדרס טענה בתצהירה, כי מכתבו של ב"כ הבנק גרם לה עגמת נפש רבה, חרדה, אי שקט נפשי, עצבנות יתר, נדודי שינה, וסכסוכים עם אחותה וגיסה, החייבים. כן נטען כי בעצם פתיחת תיק ההוצאה לפועל הוצגה כמי שאינה מכבדת פסקי דין, בעלת חובות כבדים, והכל על לא עוול בכפה. הדבר היה חשוב במיוחד, כי איים לפגוע בזוגיות חדשה שלה (עמוד 35 שורות 5-8). בחקירתה הנגדית התברר, כי הגב' סנדרס כבר היתה נתונה להליכי הוצאה לפועל בעבר (עמוד 31 שורה 7 ואילך, עמוד 32 שורה 6 ואילך). האם הדבר מגביר או מפחית את החרדה מפני הליכים אלו?   תובע מס' 2 - מר אהרן ענפי טען גם הוא לאותם נזקים. בנוסף הוסיף וטען כי מעולם לא היה מעורב בהליכים משפטיים, וכי היה מכבד כל קביעה משפטית סופית גם ללא צורך בנקיטת הליכי גביה. התובע מבהיר כי חש כמי שחרב עליו עולמו, חש חוסר אונים, בושה דכאון וזעם. דמיין את אנשי ההוצאה לפועל מוציאים מטלטלין מביתו, את המשטרה עוצרת אותו, סבר שלא יוכל להמשיך לעבוד, לצאת לחו"ל, לקבל משכורת או לנהל חשבון בנק. יתרה מזו: התובע טוען כי ביקש לקבל משכנתא בבנק, ונודע לו כי הוא "חסום" משום תיקי ההוצאה לפועל התלויים ועומדים נגדו. בחקירתו הבהיר, כי הנסיון לקבל משכנתא היה עוד בחודש פברואר 2001, כך שהקשר בינו לבין תיק ההוצאה לפועל שנפתח ביוני 2001 לא יכול להיות קשר ישיר מדי (עמוד 20 לפרוטוקול שורות 1-3). כן הבהיר, כי מאז קבלת מכתבו של ב"כ הבנק עמד בקשר עם בא כחו שלו (עמוד 21 שורה 13 ואילך, עמוד 22 שורה 8 ואילך), אולם למרות תשובותיו לא נרגע.   תובע מס' 3 - מר אדולף ליברמנטש הצהיר, כי בנוסף לעגמת הנפש שתוארה על ידי שאר הערבים, ולכך שמעולם לא היה מעורב בהליכים משפטיים, וללא ספק היה נושא בתשלום כל חוב שלו - נגרמה פגיעה קשה בבריאותו. התובע הוא חולה לב שהוכר על ידי ועדה רפואית של המוסד לבטוח לאומי כבעל 100% נכות, ולאחר שקבל את מכתבו של ב"כ הבנק נזקק להשתלת אלקטרודה נוספת בלבו. התובע צרף אשורים רפואיים המעידים על אשפוזו לצורך כך בין התאריכים 31.7.2001 ו- 6.8.2001. אשת התובע, גב' ורדה ליברמנטש הוסיפה והצהירה זאת אף מידיעתה שלה, וב"כ הבנק ויתר על חקירתה הנגדית. התובע מתאר בחקירתו את הבהלה וחוסר האמון, כמו גם את דאגתו שמא ינקוט הבנק הליכי הוצאה לפועל נגדו (עמוד 26 לפרוטוקול). יובהר, כי לא הוכח קשר סיבתי בין משלוח ההתראה לבין הצורך בניתוח נוסף אצל תובע זה.   תובע מס' 4 - מר מנחם רייך טען אף הוא לעגמת נפש רבה, בעיקר בהיותו זר להליכים משפטיים כלשהם. אף תובע זה חולה לב הוא, ונכותו 74% לצמיתות. מר רייך מתאר כי לאחר שמסר את ענינו לטפול עורך דין, נרגע (עמוד 24 שורה 22).   מן הסקירה לעיל עולה, כי כל אחד מן התובעים הוכיח את עגמת הנפש שנגרמה לו. על בית המשפט לשום סכום זה. למרות הבדלי האישיות שבין התובעים, הבדלי הגיל, המצב המשפחתי והבריאותי, המדובר באותו סוג של חרדה ועגמת נפש. בהתחשב בדברים שכבר נאמרו לעיל, בדבר אשמם התורם של התובעים לארוע הנזק, ובהתחשב בכך שלא בוצעו כל פעולות הוצאה לפועל בתיקים שנפתחו, וכי התביעה שבפני היא שהביאה להתארכות ההליכים דוקא - אני מוצאת לשום נזק זה באותו סכום שנקבע לנזק לפי עוולת לשון הרע.   13. פיצויים בגין הפרת חוזה אין ספק בדבר עצם הפרת החוזה. ככל שהופר, קובע חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970, כי הצד הנפגע "זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה, ואשר המפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה" (סעיף 10 לחוק). נזק זה כולל נזק שאינו נזק ממון (סעיף 13 לחוק).   גם פיצוי זה צריך להיות על סמך האמור לעיל, ועל כן יש לשום אותו באותו אופן ממש.   14. אין לפצות את התובעים אלא לפי אחת משלוש העילות לפיהן תבעו, כיון שהם עצמם תבעו לחילופין, וכן כיון שהמדובר בפיצוי בגין אותו ראש נזק עצמו, אם כי בעילות שונות.   15. התוצאה היא שתביעת התובעים מתקבלת, ואני מצהירה כי התובעים עמדו בהסכם הפשרה עם הנתבע, וכי אינם חייבים עוד לפיו. כמו כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לכל אחד מן התובעים סכום של -.15,000 ₪, ולהוסיף ולשלם לכל אחד מהם את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסכום של -.3,000 ₪ בצרוף מע"מ.   ניתן היום כ"ז בשבט, תשס"ג (30 בינואר 2003) בנוכחות: ב"כ התובע עו"ד צ'צ'יק וב"כ הנתבע עו"ד פוקס.   אסתר שטמר, שופטת             עו"ד פוקס: לאחר שבית המשפט מסר לנו בקצרה את תוצאות פסק הדין, אני מבקש לעכב את ביצוע פסק הדין, על מנת שנוכל לשקול להגיש ערעור.   עו"ד צ'ציק: אני מתנגד לבקשה. בקשה לעיכוב ביצוע צריכה להראות 2 נימוקים, האחד, שיש סיכוי לערעור, והשני שאם יבוצע פסק הדין יהיה אפשר להחזיר את המצב לקדמותו למקרה שיבוצע. חברי עדיין לא ראה את פסק הדין. הוא יתכבד ויגיש בש"א. מדובר ב- 4 אנשים פרטיים שגם בחומר הראיות שציין הבנק הם בעלי נכסים ולכן אבקש לדחות את הבקשה. אם חברי ימצא לאחר מכן להגיש בקשה שיגיש, ואנו נגיב.   החלטה המדובר בפסק דין כספי, ועל כן ההלכה כי אין לעכב את ביצועו. הגם שנכונה אני להניח שקיים סיכוי טוב לערעור, שכן הנושא הנקודתי שביסוד פסק הדין, למיטב ידיעתי טרם נדון עד היום, אין סיבה להניח כי מי מן התובעים לא יוכל להחזיר את הסכום שישולם לו על ידי הנתבע לפי פסק הדין, במקרה שידרש לעשות כן. לפיכך, אני דוחה את הבקשה.   ניתנה היום כ"ז בשבט, תשס"ג (30 בינואר 2003) במעמד הצדדים.   אסתר שטמר, שופטת  חוזהחובהוצאה לפועלהסכם פשרהפשרה