התובע פרש לפנסיה מוקדמת מעבודתו בעיריית חדרה (להלן - הנתבעת או העירייה), במסגרת אחד ממסלולי הפרישה שנקבעו בהסכם ההבראה שחתמה הנתבעת עם ועד עובדי העירייה. עיקר תביעת התובע שלפנינו היא לקבלת מענק פרישה על פי חוק שירות המדינה גימלאות; כמו כן עותר התובע לתשלום ריבית פיגורים עקב איחור בהפרשות לקופת התגמולים, לקרן ההשתלמות ולקופת הגמל המפעלית ולפיצויי הלנה בגין אי תשלום ריבית הפיגורים; עוד עותר התובע לתיקון הוותק שצבר בעבודתו, לוותק של 30 שנה, ולתשלום הזכויות הנובעות מתיקון הוותק. התובע הגיש בתיק בש"א 549/04 בקשה לצרף כראיה נוספת את מכתבו של הממונה על השכר, מר יובל רכלבסקי, מיום 1.12.2003. נתייחס לבקשה זו בהמשך הדברים. ואלה העובדות החשובות לענייננו: התובע הועסק על ידי הנתבעת כמנהל מחלקת שכר ותקציבן ראשי החל מ-2.1987. הנתבעת נקלעה לקשיים כספיים, בתקופת עבודתו של התובע. עקב כך, חתמה הנתבעת על הסכם הבראה עם ועד עובדי העירייה במאי 1999, ובו נקבעו שורה של תנאים שיוצעו לעובדים שיסכימו לפרישה מרצון. בסוף חודש מאי 1999, פנה התובע לנתבעת וביקש לברר מהן האפשרויות העומדות בפניו והאם יוכל לפרוש פרישה מוקדמת במסגרת הסכם ההבראה ולקבל את תנאי הפרישה המועדפים. נוכח ממצאי בדיקתו, ביקש התובע להצטרף לתוכנית הפרישה המוקדמת. בקשתו אושרה בידי ממלא מקום מנכ"ל העירייה במהלך חודש יולי 1999, והתובע סיים את עבודתו בנתבעת ביום 1.8.99, כשהוא בן 49. טענות התובע: עתירתו העיקרית של התובע נסבה על זכאותו למענק הפרישה. לטענתו, רק לאחר פרישתו הודיעה לו הנתבעת כי לא יקבל מענק פרישה, וזאת בניגוד להסכם ההבראה ולחוק הגימלאות. לפי הוראות הסכם ההבראה, העובדים שיפרשו יהיו זכאים - בנוסף לתנאים הקבועים בו - לכל הזכויות המגיעות להם מכוח חוק, הסכם ונוהג, למעט כמה חריגים שצוינו. סעיף 22 לחוק הגמלאות קובע כי מי שפוטר מהשירות, זכאי למענק פרישה, ודינו של התובע כדין מפוטר. לפיכך, היה על הנתבעת לשלם לו מענק פרישה כפי שמוגדר בחוק הגמלאות. את טענתו כי יש לראות בפרישתו המוקדמת פיטורים, ביסס התובע על כמה נימוקים: פרשנות זו מעוגנת בחוק הגימלאות, ובהסכם ההבראה עצמו; פרישה מוקדמת לפני גיל 60 נחשבת כפיטורים בשלטון המקומי, לפי קובץ נהלי העבודה בשלטון המקומי; עובדים מהמסלול השלישי בהסכם ההבראה נחשבים מפוטרים בהסכמה, וזאת אף שזכויותיהם וותקם פחותים מאלה של העובדים מהמסלול השני, שאליו משתייך התובע. התובע צירף לתביעתו חוות דעת של מר גרניט, התומכת בפרשנותו לפרישה המוקדמת. לחלופין טען התובע כי הוא זכאי למענק פרישה מכוח נוהג הקיים בנתבעת. על נוהג זה ידע התובע מידיעה אישית, שכן הוא שניהל את מערכת השכר של הנתבעת בטרם פרישתו. הנתבעת פיגרה בתקופת עבודתו של התובע בתשלומיה לקרן השתלמות, קופת הגמל המפעלית וקרן התגמולים. לתובע נגרמו נזקים כספיים בגין פיגוריה, ולפיכך על הנתבעת לשלם לתובע ריבית פיגורים בתוספת פיצויי הלנת שכר. חלה טעות בחישוב הוותק של התובע, והוא זכאי ל 4 חודשי וותק נוספים. הטעות נגרמה מאחר שהנתבעת קבעה כי זכאותו של התובע לתואר שני היא החל מיוני 1995, בשעה שבפועל היה התובע זכאי לתואר שני כבר באוקטובר 1994. לפי החישוב הנכון, הוותק של התובע הוא 30.013 שנים, ועל הנתבעת לשלם לתובע רטרואקטיבית את כל הפרשי השכר המגיעים לו בגין הוותק הנכון. טענות הנתבעת: הסכם ההבראה כלל פרישה מרצון של עובדים, בלא כל פנייה, כפייה או התערבות העירייה. העובדים שבחרו בהסדר זה, וביניהם התובע, קיבלו תנאי פרישה משופרים לאין ערוך מתנאי פרישה רגילים. רצונו של התובע לפרוש מעבודתו התעורר לאחר שנודע לו כי נדחתה מועמדותו למשרת סגן הגזבר בעירייה. בסמוך לחתימת הסכם ההבראה, פנה התובע למנכ"ל הנתבעת, מר אריק קורן, וביקש ממנו לפרוש מהעבודה. מר קורן תיאר לו את תנאי הסכם ההבראה, והתובע הגיש בקשה לקבל את התנאים הכלולים בו. לפיכך, לא ניתן לראות בפרישתו של התובע פיטורים, והוא אינו זכאי למענק פרישה לפי חוק הגימלאות. מענק הפרישה לא נכלל במכוון בהסכם ההבראה, לאחר שאפשרות הכללתו בהסכם זה עלתה במשא ומתן טרם החתימה על הסכם ההבראה, ונדחתה לאור התנגדותה הנחרצת של הנתבעת. עובדי הנתבעת שפרשו מכוח הסכם ההבראה, פנו - בהנהגתו של התובע - למשרד הפנים בבקשה לאשר להם מענק פרישה. בעקבות בירור שנערך במשרד הודע להם כי עובדים שפרשו מרצון במסגרת תוכנית ההבראה אינם זכאים למענק הפרישה. בהתאם לפרשנות הנכונה של חוק הגמלאות, וכן לפי אומד דעתם של הצדדים בעת כריתת החוזה - מענק הפרישה לא נכלל במסגרת התנאים שקיבלו העובדים שפרשו מכוח הסכם ההבראה. התובע לא פוטר מעבודתו, אלא פרש מרצונו, ולכן הוא אינו עומד בתנאי סעיף 22 לחוק הגמלאות. כמו כן, אומד דעתם של הצדדים בעת חתימת הסכם ההבראה היה שלא לכלול את מענק הפרישה בין ההטבות שניתנו לעובדים שיפרשו לפי הסכם זה. אין כל נוהג או כלל ברשויות המקומיות בכלל, ובנתבעת בפרט, לשלם לעובדים שפרשו מרצון מענק פרישה. נטל הוכחת נוהג כזה היה מוטל על התובע, והוא לא הרימו. אשר לתביעות לשלם לתובע הפרשי ריבית, הצמדה ופיצויי הלנת שכר בגין פיגור בהעברת תשלומים לקופות השונות, התובע לא טען מעולם נגד האיחורים בתשלומים אלה, אף שידע עליהם היטב מתוקף תפקידו כתקציבן ומנהל מחלקת השכר. לפיכך, יש לדחות תביעותיו אלה בגין התיישנות, השתק ומניעות. יש לדחות את טענות התובע באשר לחישוב הוותק, עקב הרחבת חזית פסולה. הטענה כי על התובע לחשב את הוותק החל מאוקטובר 1994, הועלתה לראשונה בתצהיר, ואין לה זכר בכתב התביעה. ב"כ הנתבעת הודיע בדיון כי הוא מתנגד להרחבת החזית. כמו כן, חישוב הוותק של התובע נעשה לפי מסמכים שהתובע עצמו המציא לנתבעת, ולא טרח במשך ארבע שנים להעמיד את הנתבעת על טעותה. דיון והכרעה: שלושה נושאים עומדים להכרעה: זכאות התובע למענק הפרישה, זכאות התובע לריבית פיגורים בגין האיחורים בהפרשות לקופות בתוספת פיצויי הלנה וזכאות התובע לעדכון הוותק. נבחן אותם אחד לאחד. זכאותו של התובע למענק הפרישה: התובע טוען כי הוא זכאי למענק פרישה עם סיום עבודתו בנתבעת. התנאים שנקבעו בהסכם ההבראה שערכה הנתבעת עם ועד העובדים שלה, והרלוונטיים לעניין שבפנינו, הם כדלקמן: "2. הסכם פרישה מרצון 2.1 הצדדים יפנו לכל העובדים שגילם 40 שנה ויותר ו/או לעובדים, שכתוצאה מהכרה לזכות לרצף זכויות על ידי העירייה צברו עשר שנות עבודה או יותר (למעט עובדים אשר העירייה אינה מעוניינת בפרישתם מסיבה עניינית) יציעו להם לפרוש מרצון מעבודתם בעירייה, בהתאם לתנאי סעיף 2 זה. 2.2. העובדים המסיימים עבודתם לפי פרק זה, יהיו זכאים עם ניתוק יחסי עובד-מעביד לפנסיה תקציבית כמשמעותה בחוק הגמלאות, על פי התנאים הקבועים בחוק הגמלאות, כמו כן, יהיו זכאים העובדים לכלל הזכויות הנובעות מסיום עבודתם ושאינם מוסדרות באופן מפורש בהסכם זה שמקורן בחוק, בהסכם ונוהג הנהוגים ביחסים שבין העיריה לבין עובדיה בעת חתימת הסכם זה, למעט מענקים חד-פעמיים, הסכם מקומי 40 שנות עבודה (נספח א') ולמעט הסכם מקומי בדבר תוספת דרגת בפרישה. 2.3 בנוסף, יהיו העובדים הפורשים בתנאי פרק זה, זכאים לתוספת של 8% גמלה עד לתקרה של 70%. 2.4 בנוסף, ובכפוף לאמור בסעיף 2.2 יהיו עובדים המסיימים עבודתם לפי פרק זה זכאים לתוספת של שתי דרגות מלאות... וכן לתשלום מענק הסתגלות ברוטו כדלקמן: 2.4.1 ותק בין 10-13 שנים - 4 חודשים ... החישוב לצורך סעיף זה הינו המשכורת האחרונה ברוטו + 1/12 מהתשלום השנתי עבור ביגוד והבראה". אין חולק כי התובע פרש על פי סעיף 2.2. להסכם ההבראה. הסכם ההבראה אינו קובע במפורש כי עובד הפורש לפי סעיף 2.2 להסכם יהא זכאי לתשלום מענק פרישה. יחד עם זאת קובע סעיף 2.2 להסכם ההבראה כי העובדים הפורשים יהיו זכאים לכלל הזכויות הנובעות מסיום עבודתם, שאינן מוסדרות באופן מפורש בהסכם ההבראה ושמקורן: בחוק, בהסכם או בנוהג. משהסכם ההבראה אינו קובע במפורש זכאות למענק פרישה, נדרשים אנו לפרש את סעיף 2.2 להסכם ההבראה. חוזה יש לפרש על פי אומד דעתם של הצדדים, עמד על כך כבוד המשנה לנשיא א. ברק (כתוארו אז) בפסק דין אפרופים: "חוזה מתפרש על-פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הם המטרות, היעדים, האינטרסים, התכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה "קבילים" הם. בעזרתם מגבש הפרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים. המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כל שהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת, אם לשון החוזה היא ברורה אם לאו. שאלה זו תתבהר רק בסיומו של התהליך הפרשני. עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני: 'על תכלית החוזה ניתן ללמוד מתוכו וממהות הסדריו ומבנהו, וכן ממקורות חיצוניים לו, כגון מהלך המשא והמתן בין הצדדים והתנהגותם לאחר כריתת החוזה, חוזים אחרים הקיימים ביניהם, הנוהג המסחרי הידוע להם או שיש להניח שהם ידעו עליו ממקורות אחרים שיש בהם כדי להצביע על תכלית החוזה ומטרתו' (ד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ. ISRAEL BRITISH BANK, פ"ד מד(2) 265, (274; ראה גם ע"א 154/80 הנ"ל, בעמ' 223). לאחר שהפרשן גיבש את אומד דעתם (המשותף) של הצדדים, הוא בוחן אם אומד דעת זה "משתמע" - כלומר, יש לו עיגון - מתוך החוזה. אם התשובה היא בחיוב, יפורש החוזה על-פי אומד דעת זה, שבגיבושו שימשו בערבוביה נתונים הבאים מהחוזה ומחוצה לו." (ע"א 4628/93 - מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991), פ"ד מט(2) 265, עמ' 285-286). ובהמשך: "הנה כי כן, לא מבחן דו שלבי אשר לשונו הברורה או הלא ברורה של החוזה משמשת נקודת היתוך ראייתית שלו, אלא מבחן חד שלבי, ובו תנועה בלתי פוסקת מלשון החוזה לנסיבותיו החיצוניות, תוך יצירת חזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה. חזקה זו ניתנת לסתירה באמצעות מכלול הנסיבות." (שם אפרופים, בעמ' 286-287). נושא מענק הפרישה עלה במסגרת המשא ומתן לכריתת הסכם ההבראה בין הצדדים והנתבעת התנגדה להכללתו בהסכם ההבראה (סעיף 9 לתצהירו של מר קורן מוצג נ/9; עמ' 9 לפרוטוקול מיום 15.1.02, שורות 26-29; עדות חבר הועד מר סעדה בעמ' 2 לפרוטוקול מיום 15.1.02, שורה 28). מנגד ועד העובדים עמד על כך שמענק הפרישה יכלל בהסכם ההבראה (סעיף 2 לתצהירו של מר סעדה, מוצג ת/4). מר קורן העיד כי טענת אנשי הועד היתה שמענק הפרישה הוא בהתאם לחוק, מאידך טענת ההנהלה היתה שזה לא כך. על כן לא ציינו הצדדים בהסכם ההבראה שמענק הפרישה הוא חלק מההטבות (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 15.1.02, שורות 8-10) . הנה איפוא נותרו הצדדים חלוקים באופן מפורש באשר לזכאות העובדים למענק הפרישה ולא הגיעו לכלל הסכמה בעניין, על כן לא ניתן לקבוע על-פי "אומד דעתם המשותף של הצדדים" כי התובע זכאי למענק פרישה. סעיף 2.2 להסכם ההבראה קובע, כאמור, כי העובדים הפורשים יהיו זכאים לכלל הזכויות הנובעות מסיום עבודתם, שאינן מוסדרות באופן מפורש בהסכם ההבראה ושמקורן: בחוק, בהסכם או בנוהג. נבחן, איפוא, האם התובע זכאי למענק הפרישה מכוח חוק, הסכם או נוהג. התובע טוען כי הוא זכאי למענק פרישה לפי סעיף 22 לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב] התש"ל-1970 (להלן - חוק שירות המדינה גימלאות). ראשית יובהר כי חלותו של חוק הגמלאות על מערכת היחסים שבין הצדדים, היא מכוח סעיף 79 לחוקת העבודה של העובדים ברשויות המקומיות, שהינה הסכם קיבוצי. וזו לשונו של סעיף 22 לחוק שירות המדינה גימלאות: "מי שפוטר מהשירות לפני שהגיע לגיל 60 והוא זכאי לקיצבת פרישה לפי סעיפים 15 (2) (3) או (4) או 78 - ישולם לו בנוסף על הקצבה מענק השווה לחלק העשרים וארבע של משכורתו השנתית כפול במספר שנות שירותו...". סעיף 22 לחוק הגמלאות מקנה זכות למענק פרישה לעובד שפוטר בטרם הגיעו לגיל 60. המחלוקת בדבר חלותו של סעיף זה תוכרע באמצעות קביעה אם בנסיבות המקרה שבפנינו ניתן לראות בפרישה המוקדמת של התובע "פיטורים". בית המשפט העליון, כמו גם בתי הדין לעבודה, חזרו ופסקו כי אין דין פרישה לגימלאות כדין פיטורים (ע"א 49/66 אריה מארגל - מדינת ישראל פ"ד כ(3) 281, 282; ע"א 263/66 פ"ד כ(4) 57, 58; בג"ץ 654/78 ריבה גינגולד - בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד לה(2) 653,649; בג"ץ 739/79 פלתורס בע"מ - בית דין הארצי לעבודה ומשה סופר, פ"ד לד(3) 122, 126-127; דב"ע מח/65-3 הט.וו.א. טרנס וורלד אירליינס נ' שימל מאיר, תק-אר 89(1), 105 עמ' 109; דב"ע לה/29-3, רוזי רחל פוטוקר שטיין - אגד, אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, פד"ע ו' 288; דב"ע שם/139-3, מועצת פועלי חיפה - יהושע ירחמיאל ואח', פד"ע יב 365, 371; דב"ע לב/22-3, עירית חדרה - מנחם מליחי, פד"ע ד 113; דב"ע לד/53-3 נחמיה לב - אשר חסון, פד"ע ה' 442). ואולם הגם שאין דינה של "יציאה לגימלאות" כדין "פיטורים" או "התפטרות מוסכמת" הרי שניתן להקיש לעניין יציאה לגימלאות מעניין "פיטורים מוסכמים" או "התפטרות מוסכמת" (דב"ע תשן/98-3 שושנה גולוד - עירית רמת גן, פד"ע כ"ב 251, 255). על מנת שהתובע יהא זכאי למענק פרישה חייב היה להיעשות אקט של פיטורים. האם נעשה, איפוא, אקט של פיטורים בעניינו של התובע? בענייננו לא נעשה כל אקט של פיטורים ואין ניתן לראות בפרישתו המוקדמת של התובע כפיטורים. כך תיאר התובע את הנסיבות שקדמו לפרישתו: "לא נשארתי מסיבה פשוטה: הייתי מאוכזב שראש העיר הבטיח לי להיות גזבר העירייה ודיבר איתי כבר על חוזה וחזר בו. מנהל משאבי אנוש אמר לי שקיבלתי את התפקיד ואח"כ טירפדו אותו. היות ובדיוק נפלה תוכנית פרישה אטרקטיבית שעם המענק היתה אמורה להיות אטרקטיבית החלטתי לפרוש..." (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 3-6). התובע לא מכחיש כי לא הנתבעת היא שיזמה את הפסקת עבודתו, אלא הוא עצמו ביקש לנצל את ההסדר האטרקטיבי שהוצע באותה תקופה, כדי לפרוש מעבודתו. בנסיבות אלה, לא ניתן לראות בצירופו של התובע להסדר הפרישה כ"פיטורים", ולפיכך סעיף 22 לחוק שירות המדינה גימלאות אינו חל עליו. התובע מבקש לעגן את טענתו שפוטר בקובץ נהלי העבודה בשלטון המקומי - אוגדן תנאי השירות, אשר בו מציין כי אישור בקשת פרישה לעובד שטרם מלאו לו 60 כמוהו כהודעת פיטורים על כל המשתמע מכך. לא ניתן לקבל טענה זו. אוגדן תנאי השירות הוא קובץ הוראות חד-צדדיות, שאין להן תוקף נורמטיבי מחייב (ע"ב (תל-אביב-יפו) 1478/00 - יחיאל אברהמי - מועצה מקומית גדרה, תק-עב 2000(2) 6931, עמ' 6933). זאת ועוד, לא ניתן לראות באוגדן כלי פרשנות מחייב לפירוש חוק הגימלאות, מקום שהנסיבות מלמדות כי הפרשנות הנכונה - היא הפוכה. התובע טען לחוסר צדק בכך שעובדים שפרשו לפי המסלול השלישי בהסכם - ושוותקם ומעמדם היה נמוך משלו - קיבלו תנאים עדיפים. לא שוכנענו כלל כי התנאים של עובדי המסלול השלישי היו אכן עדיפים על פני אלה שקיבל התובע על פי המסלול השני. שכן, שלא כמו התובע, העובדים שפרשו לפי המסלול השלישי לא קיבלו כל גמלת פרישה. עוד טוען התובע כי ההסדר שהוצע למצטרפים להסדר הפרישה במסלול השלישי, מלמד על כוונתם של הצדדים לראות בכל הפורשים מרצון בהתאם להסכם ההבראה "מפוטרים בהסכמה". כך נקבע באשר לעובדים שיפרשו במסלול השלישי: "3. הצדדים יפנו לעובדי העירייה שאינם זכאים לגמלה, למעט עובדים שהעירייה אינה מעוניינת בסיום עבודתם מסיבה עניינית, ויוצע להם לסיים עבודתם בעירייה בתנאי 'מפוטר בהסכמה'.." (הסכם ההבראה, נספח ט' לתצהיר התובע - מוצג ת/1). ההסדר שנקבע לעובדים במסלול הפרישה השלישי מחזק דווקא את המסקנה ההפוכה מזו של התובע. שכן, לו התכוונו הצדדים לראות גם בעובדי המסלול השני "מפוטרים בהסכמה", היו מציינים זאת במפורש, כפי שעשו לגבי עובדי המסלול השלישי. מכך שלא עשו זאת, ניתן ללמוד שעובדי המסלול השני לא נתפשו על ידי מנסחי ההסדר כמפוטרים בהסכמה. התובע טוען לקיומו של נוהג לפיו הנתבעת שילמה מענק פרישה לעובדים שפרשו לפנסיה מוקדמת מרצונם וביוזמתם. התובע ציין שמות של שני עובדים: משה גורביץ וישראל תוהמי. מנהלת מחלקת השכר, גב' רונית קאופשטיין, העובדת בנתבעת מאז שנת 1994, העידה כי לא ידוע לה על נוהג שמתוכו יש לשלם לתובע מענק פרישה (סעיף 21 לתצהירה מוצג נ/7). בעדותה בפנינו ציינה כי בכל שנות עבודתה, מאז שנת 1994, הא טפלה במקרים בודדים של פרישה, לפני הסכם ההבראה, ובמקרים אלה חלק מהפורשים קיבל מענק פרישה וחלקם לא, ואלה שקיבלו מענק פרישה, קיבלו על פי החוק בלבד ובעניין זה לא היו חריגים (עמ' 8 לפרוטוקול מיום 15.1.02 שורות 5-10). נוהג טעון הוכחה (ע"א 4937/92 "אגרא" נגד שיקלר, פ"ד מח 818, 828) יש להתייחס לתורת הנהג במשפט העבודה בזהירות רבה. הוכחת נוהג חיבת להיות ודאית וחד משמעית (דב"ע מח/40-3 חבקין - "גחלת" פד"ע כ' 169, 175 - 174). לטענת התובע, מכיוון שהיה מנהל מחלקת השכר, הוא היחיד שיכול להעיד על נוהג זה, ברם אין אנו מקבלים זאת. בענייננו התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח נוהג בנתבעת לתשלום מענק פרישה במקרים של פרישה מרצון ולפיכך טענותיו בעניין זה נדחות. לא למותר יהא לציין את עמדת משרד הפנים באשר למענק הפרישה. סעיף 14 להסכם ההבראה (נספח ט' לתצהיר התובע - מוצג ת/1) קובע: "מוסכם כי התנאים העודפים המיוחדים להסכם זה כפופים לאישור הדרוש על פי כל דין וכן לאישור משרד הפנים ויותאמו לאישור זה". ביום 28.5.2000 הודיע מר יואל ינון, ממונה פיקוח ובקרת שכר ברשומ"ק, בתשובה לפנית ראש עירית חדרה, מר סדן (נספח נ/4 למוצג נ/9), את עמדת משרד הפנים באשר למענק הפרישה, וכך נאמר, בין היתר, במכתב זה: "עפ"י סעיף 22 לחוק שרות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב] התש"ל-1970, מענק פרישה משולם לעובד שפוטר ביוזמת המעביד. עפ"י הממצאים שבידינו עיריית חדרה פנתה לעובדים בהצעה לפרישה מרצון כולל הטבות פרישה שכללו חודשי הסתגלות או חודשי הודעה מוקדמת הגדלת שירות (עפ"י סעיף 100 לחוק הגמלאות) ושאר ההטבות בהסכם הקיבוצי כגון: פדיון ימי חופשה, פדיון ימי מחלה לעובדים שזכאים לכך ודרגת פרישה. עמדתנו היא שעובדים שהסכימו להיכלל בהסדר פרישה הנ"ל אינם זכאים למענק פרישה מכיוון שתשלום מענק זה חורג מהסכם "חבילה", לפרישה מרצון כפי שהעירייה הציעה לעובדים". בטרם נחתום דיוננו בעניין מענק הפרישה, נתייחס לבקשת התובע בתיק בש"א 549/04 לצרף את מכתבו של הממונה על השכר, מר יובל רכלבסקי, מיום 1.12.2003 וכן את תלושי השכר שלו לחודשים 11/2003 ו - 12/2003 כראיות נוספות בתיק. על פי סמכותו, לפי סעיף 29ב לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985, החליט הממונה על השכר בעניין תנאי פרישתו של התובע , וזו תמצית החלטתו במכתבו מיום 1.12.2003: ערב פרישתו של התובע שולם לו שכרו לפי דרגה 43+ בדרוג המח"ר וזאת כאשר מתח הדרגות המתאים לתפקידו הינו 39-41. דרגת פרישה ניתן לתת עד דרגה אחת מעל הדרגה המקסימלית שבמתח הדרגות המוגדרות לתפקידו של העובד הפורש, לפיכך התובע לא היה זכאי לדרגת פרישה כלל, קל וחומר שלא היה זכאי לשתי דרגות פרישה וזאת גם לאור העדר אישור משרד הפנים לסעיף זה בהסכם ההבראה של עיריית חדרה. על אף זאת, מציין מר רכלבסקי, כי לפנים משורת הדין, ומשיקולים של צדק, הוא מאשר לשלם לתובע גמלה על בסיס שכר קובע לפי דרגה 44+ בדרוג המח"ר. באשר לתוספת של 8% לגמלה, שקיבל התובע, התוספת הינה בניגוד לתנאים המקובלים בהסכמי הבראה המאושרים על ידי משרד הפנים, לפיכך מאשר מר רכלבסקי לתובע תוספת של 6% בלבד, שהוא השיעור המקסימלי המקובל בהסכמי ההבראה שאושרו על ידי משרד הפנים . משכך מורה מר רכלבסקי לעיריה לתבוע מהתובע השבת כל סכום ששולם לו מעבר למה שקבע. התובע מבקש לאפשר לו לצרף את מכתבו של מר רכלבסקי וכן את תלושי השכר שלו לחודשים 11/2003 ו - 12/2003 על מנת להראות כי ההצעה שהוצעה לו, לא היתה אטרקטיבית וכי התנאים העודפים לא אושרו על ידי הממונה על השכר והנתבעת נדרשה להוריד דרגה אחת וכן 2% מהגמלה. לאור החלטתנו, כי התובע אינו זכאי למענק פרישה משום שלא פוטר, אין אנו מוצאים כי מכתב זה רלוונטי לענייננו ועל כן אנו דוחים את בקשת התובע להגיש מסמך זה כמו גם את תלושי השכר. הפרשות הנתבעת לקופת התגמולים, לקרן ההשתלמות ולקופת הגמל המפעלית: בכתב התביעה תבע התובע תשלום בגין כספים שלא הועברו לקופת התגמולים, לקרן ההשתלמות ולקופת הגמל המפעלית (להלן - הקופות). לאחר הגשת כתב התביעה התברר לתובע שהנתבעת השלימה את כספי הקרן החסרים בקופות, ואולם הנתבעת לא העבירה את ריבית הפיגורים החסרה בקרן. התובע טוען כי על הנתבעת לשלם לו הלנת שכר בגין ריבית הפיגורים שלא הועברה לקופות. נשאלות, איפוא, השאלות הבאות: האם התובע רשאי לתבוע את הפרשי ריבית הפיגורים, וככל שכן, האם רשאי הוא לתבוע פיצויי הלנה בגין אי תשלום ריבית הפיגורים. תקנה 22 לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופת גמל) התשכ"ד-1964 קובעת כי מעביד ישלם ריבית פיגורים לקופה בשל איחור בהעברת כספי העמית-השכיר וחלקו הוא וזו לשונה: "לא שילם מעביד את תשלומיו כאמור בתקנה 20 או לא העביר את תשלומי העמית-השכיר בזמנם כאמור בתקנה 21, תקבל הקופה על סכומים אלה מאת המעביד ריבית בשיעור שלא יפחת משיעור ריבית הפיגורים בשל איחור בהעברת כספים מהמערכת הבנקאית שמפרסם החשב הכללי של מדינת ישראל מעת לעת". הנתבעת לא הכחישה כי העבירה בגין התובע את ההפרשות לקופות השונות באיחור רב. הנתבעת גם לא הוכיחה כי שילמה לקופות את תשלומי ריבית הפיגורים, הנתבעים על ידי התובע, בגין האיחורים בהעברת הכספים. משהיה על נתבעת לשלם ריבית פיגורים והיא לא שילמה חובות אלה לקופות, זכאי התובע לקבל פיצויי בגין אי תשלום ריבית הפיגורים. על פי האישור מבנק יהב (נספח ג' לתצהיר התובע ת/1) חוב הנתבעת בגין אי תשלום ריבית פיגורים לקופת הגמל המפעלית גמל אקדמאים, נכון ליום 29.2.2000, הוא בסך 763.24 ₪, וחוב הנתבעת בגין אי תשלום ריבית פיגורים לקרן ההשתלמות, נכון ליום 29.2.2000, הוא בסך 1,298 ₪. התובע לא הוכיח חוב בגין ריבית פיגורים לקופת התגמולים. האם זכאי התובע לתבוע פיצויי הלנה בגין חובות ריבית הפיגורים שלא שולמו לקופות? סעיפים 19א (א) ו-(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן - חוק הגנת השכר) קובעים: "(א) יראו כשכר מולן גם סכום שמעביד חייב לקופת גמל, בין שהסכום מגיע ממנו במישרין ובין שהמעביד חייב לנכותו משכר העובד, ובלבד שהסכום אשר חייב המעביד לנכות לא שולם לקופה תוך 21 ימים מהיום שבו רואים כמולן את השכר שממנו היה עליו לנכות, או שהסכום שהמעביד נתחייב לשלמו שלא בדרך ניכוי לא שולם תוך 21 ימים מהיום שבו היו רואים כמולן את השכר שלגביו קיימת החבות; והוא בין שהשכר הולן ובין שלא הולן. (ב) פיצוי הלנת השכר לפי סעיף זה יהיה - (1) לגבי סכום שהמעביד חייב לנכות משכר העובד - לפי סעיף 17; (2) לגבי סכום שמעביד חייב במישרין לקופת הגמל (להלן - החוב) - הפרשי הצמדה לתקופה שמן המועד לתשלום שכר העבודה שלגביו קיימות החבות לקופת הגמל עד יום תשלומו, בתוספת 20% על הסכום הכולל של החוב והפרשי ההצמדה כאמור בעד כל חודש שבו לא שולם החוב; בעד חלק מחודש תשולם התוספת של 20% האמורה באופן יחסי. סעיף 28 (א) (1) לחוק הגנת השכר (א) קובע: "(א) לאלה תהיה זכות תביעה במישרין נגד המעביד: ....... קופת גמל - לגבי סכום שהמעביד חייב לה כאמור בסעיף 19א ולגבי פיצויי הלנת שכר בשל סכום כאמור;" התובע אינו רשאי לתבוע פיצויי הלנה מהנבעת בגין אי תשלום ריבית הפיגורים, מטעמים אלה: סעיף 19א (א) לחוק הגנת השכר אינו מקים זכות לתבוע פיצויי הלנה בגין אי תשלום ריבית פיגורים. אפילו ניתן היה לתבוע פיצויי הלנה בגין ריבית פיגורים (דבר שלא ניתן, כאמור) הזכות לתבוע פיצויי הלנה, על פי סעיף 19 א (א), נתונה לקופת הגמל בלבד ולא לעובד (דב"ע נא/3-2 שפרה צח - דחף בע"מ, פד"ע כ"ב 462, בעמ' 468). יחד עם זאת משריבית הפיגורים לא שולמה, היא הופכת לקרן, ונושאת הפרשי הצמדה וריבית. על כן זכאי התובע לכך שהנתבעת תשלם לו את סכומי ריבית הפיגורים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. משכך מחייבים אנו את הנתבעת לשלם לתובע ריבית פיגורים בסך כולל של 2,061.24 ₪ (763.24 ₪ + 1,298 ₪) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית החל מיום 29.2.2000 ועד ליום התשלום בפועל. הפרשי שכר בגין תוספת וותק: לתובע חושב וותק נוסף בגין התואר השני מיום 8.6.95 ועד ליום 31.7.99 (סעיף 7 לתצהירה של גב' קאופשטיין - מוצג נ/7). התובע טוען כי הוא זכאי לתוספת וותק מואץ של 0.33 שנים כבר החל מחודש אוקטובר 1994, זאת משום שתאריך הזכאות שלו לתואר שני הינו מחודש אוקטובר 1994 (נספח א' לתצהיר התובע מוצג ת/1) ולא מחודש יוני 1995. הנתבעת מתנגדת לתביעת התובע לתוספת ותק, משום שלטענתה טענות התובע בתצהירו בנושא הוותק הינן בגדר "הרחבת חזית" אסורה. איננו מקבלים את טענת הנתבעת בדבר הרחבת חזית. בסעיף 4 לכתב תביעתו ציין התובע: "התובע יטען כי הוותק בתלוש השכר שלו צריך להיות 30 שנה במקום 29 שנים ו -9 חודשים......." משתבע התובע את נושא הוותק בתביעתו אין בפנינו הרחבת חזית. זאת ועוד, מנהלת השכר בנתבעת גב' קאופשטיין הודתה בפנינו כי יש צורך לתקן את הוותק של התובע, ואף הסבירה את העיכוב בתיקון: "צודק התובע שמגיעים לו עוד 4 חודשים....לא תיקנתי את הוותק כי על פי חוות הדעת שקיבלתי זה היה בעיצומה של התביעה ולכן לא תיקנו. כיוון שזה היה סכום זניח מאד והתביעה היתה על סכומים עצומים, אז לא תוקן" (פרוטוקול מיום 15.1.02 עמ' 5 ש' 24-26). משמנהלת השכר של הנתבעת הודתה בפנינו בטעות, שנפלה בחישוב הוותק של התובע, אנו מקבלים את טענת התובע כי יש לחשב את זכאותו לתואר שני החל מאוקטובר 1994 ויש על כן לתקן את הוותק של התובע ל - 30.013 שנים, ולשלם לו רטרואקטיבית את הפרשי השכר הנובעים מתיקון וותק זה. סוף דבר: התביעה למענק פרישה נדחית. הנתבעת תשלם לתובע ריבית פיגורים בסך 2,061.24 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית החל מיום 29.2.2000 ועד ליום התשלום בפועל. הנתבעת תתקן את הוותק ל - 30.013 שנים, וכן תשלם לתובע הפרשי שכר הנובעים מתיקון הוותק. הפרשי השכר ישולמו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד לתשלום כל שכר ושכר ועד לתשלום בפועל. בשים לב לעובדה שחלקה הארי של תביעת התובע נדחתה, הנתבעת תשלם לתובע הוצאות ושכר טרחת עוד דין בסך של 1,000 ₪ בתוספת מע"מ. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. ניתן היום י' בסיון, תשס"ד (30 במאי 2004) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה. מ. אריסון-חילו, שופטת דורית ישראלינציגת מעבידים יורם סוכניקנציג עובדים צבאריביתריבית פיגורים