המוסד לביטוח לאומי מבקש כי נקבל את ערעורו ונקבע שהמשיב חייב בתשלום דמי ביטוח בריאות בגין תקופה של שלוש שנים בה שהה בשבדיה. המחלוקת נסבה על פרשנותה של האמנה בדבר ביטחון סוציאלי בין מדינת ישראל לבין ממלכת שבדיה - Convention on Social Security between the Kingdom of Sweden and the State of Israel. האמנה נעשתה בשטוקהולם ביום 30 ליוני, 1982 ונכנסה לתוקף ביום 1 ביולי, 1983. גדר המחלוקת נובע מהעובדות הבאות המשיב, סטודנט לביולוגיה ימית במכללה הימית במכמורת, נסע לשבדיה ביום 8.7.1996 למטרת לימודים וחזר לישראל ביום 27.1.1999. במהלך לימודיו בשבדיה הוא עבד כעוזר קב"ט בחברת אל-על. אותה עת ובמהלך עבודתו בחברת אל-על, שילם המשיב דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות לממשלת שבדיה. עם שובו של המשיב לארץ הודיעוהו מסניף המוסד לביטוח לאומי בקרית חיים כי אין הוא חייב בתשלום דמי ביטוח בריאות בגין התקופה בה שהה בשבדיה, וזאת על-פי האמנה. לימים עבר המשיב להתגורר באזור נתניה. סניף המוסד לביטוח לאומי בנתניה הודיעו כי האמנה אינה חלה על ביטוח בריאות, ועל-כן הוא אינו מבוטח בביטוח בריאות אלא אם כן הוא ישלם את כל חובו בדמי ביטוח בריאות לתקופה בה שהה בשבדיה. המשיב טען כי הוא שילם דמי ביטוח בריאות בשבדיה כשם ששילם דמי ביטוח לאומי ועל-כן הוא מבוטח גם בישראל על-פי האמנה האמורה. כן ביקש המשיב כי בית-הדין יקבע, שבתקופה האמורה הוא לא היה תושב ישראל ועל-כן הוא לא היה חייב בתשלום דמי ביטוח בריאות בישראל. בתקופה זו התגוררו הוריו בחוץ לארץ - אביו בגרמניה, אמו, שחלתה בסרטן, בשבדיה. כשחלה החמרה במצבה של האם, היא חזרה לישראל. המשיב בא במשך תקופה זו פעמיים לבקרה. על-כן טען המשיב כי הוא לא היה תושב ישראל בתקופת שהותו בשבדיה, הוא לא התכוון לשוב לישראל ולכן אין לראותו כתושב ישראל בתקופה זו, תושב החייב בתשלום דמי ביטוח. קביעתו של בית-הדין האזורי סגנית השופט הראשי א' קציר, אליה הצטרפו נציגי הציבור מר פ' אהרון וגברת כ' גרודסקי (ב"ל 2108/00) קיבלה את תביעת המשיב ופסקה כי המשיב אינו חייב בתשלום דמי ביטוח בריאות למוסד לביטוח לאומי בגין תקופת שהייתו ולימודיו בשבדיה. אשר לטענתו של המשיב באשר לאי-היותו תושב ישראל בתקופת שהייתו בשבדיה, דחה בית-הדין האזורי טענה זו. בית-הדין קבע כי נטל ההוכחה באשר לאי-חלות האמנה על ביטוח בריאות מוטל על כתפי המוסד לביטוח לאומי, ומאחר והמוסד לביטוח לאומי לא הגיש את האמנה, לא עלה בידו להרים את הנטל. בסיכום קבע כי המוסד לביטוח לאומי לא הוכיח שעל-פי האמנה הבינלאומית חייב המשיב בתשלום דמי ביטוח בריאות בישראל. השאלות שבמחלוקת השאלה הבסיסית עליה חלוקים הצדדים היא, האם לפי האמנה האמורה חלה זו, בנוסף על חלותה על ענפי הביטוח הלאומי המאוזכרים בה, גם על ביטוח בריאות. עיקר טענות המערער - המוסד לביטוח לאומי - בערעור האמנה נערכה למעלה מעשר שנים לפני חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994 בישראל. על-כן אין היא חלה על אי-תשלום כפל דמי ביטוח בריאות אלא רק על ענפי הביטוח הלאומי האחרים. אף האמנות האחרות בתחום הביטחון הסוציאלי שנחתמו לאחר קבלת חוק ביטוח בריאות ממלכתי אינן מתיימרות לחול על תחום ביטוח הבריאות הממלכתי בהיות החוק מורכב. המוסד לביטוח לאומי מלין על הקביעה כי באין בפני בית-הדין האמנה, אין בפני בית-הדין תשתית ראייתית. טענתו היא שטעה בית-הדין כאשר קבע שהמוסד לביטוח לאומי לא הרים את נטל ההוכחה באשר לכך כי המשיב חייב בתשלום דמי ביטוח בריאות גם בישראל. גם אם שגה המוסד לביטוח לאומי בכך שלא הגיש את האמנה, הרי זו היא בבחינת דין הפטור מראיה. מכל מקום נטל הראיה לקיום פטור חל על הטוען לו. הוספת הוראות לאמנה שהצדדים לא הסכימו להחיל, עלול לגרום לכך שאדם לא יהא מבוטח באף אחת מהשיטות. חוק ביטוח בריאות ממלכתי מזכה בביטוח תושב ישראל המתגורר מחוץ לישראל לשירותי בריאות, וזאת בשונה מהוראות לפי דיני הביטוח הלאומי. טענות המשיב בערעור המשיב סמך טיעוניו על פסק-דינו של בית-הדין האזורי, וטען לתחולתה של האמנה בעניינו גם על דמי ביטוח בריאות. לטענתו הוא עבד באל-על במסגרת הסדר "עמ"י" - עובד מקומי ישראלי. נאמר לו על-ידי משרדי אל-על כי לעובדים מסוגו מפרישה אל-על דמי ביטוח בריאות לממשלת שבדיה ועל-כן אין היא מפרישה כספים למוסד לביטוח לאומי בארץ. זאת לאור האמנה למניעת כפל תשלום. ראוי להזכיר כי תחילה התגורר המשיב בקריית חיים ושם נאמר לו על-ידי המוסד לביטוח לאומי, כי אין הוא חייב בתשלום דמי ביטוח בריאות. הוא עבר לנתניה, ושם נאמר לו כי חלה עליו חובה זו. המשיב שב וטען כי הוא לא היה תושב ישראל עת שהה בשבדיה. החלטתנו בעת הדיון בפנינו חובו הנומינלי של המשיב היה 2,228 ש"ח. בעת הדיון הגיע החוב לכ-9,000 ש"ח. הורינו למוסד לביטוח לאומי להסיר את כל העיקולים אשר הוטלו בגין החוב ולהחזיר למשיב את כל הקנסות שנגבו, אם נגבו, לאחר מתן פסק-דינו של בית-הדין האזורי. זאת נוכח העובדה שהמשיב זכה בבית-הדין האזורי וביצוע פסק-הדין של בית-הדין האזורי לא עוכב. תכלית האמנה האמנה באה להבטיח את זכויות המבוטחים בכל אחת משתי המדינות החתומות על האמנה לעוברים ממדינה אחת לשנייה, ומטרתה למנוע כפל תשלומי דמי ביטוח. פירושו, שאם המשיב היה מבוטח בשבדיה עת שהה שם, אין הוא חייב בתשלום דמי ביטוח במדינת האם שלו לגבי הענפים המוזכרים באמנה, לתקופה בה שהה במדינה השנייה ושילם שם דמי ביטוח. על-מנת לבחון את הפרשנות הראויה של האמנה נבחן קודם כל את לשון האמנה עצמה. במבוא נאמר כי מדינת ישראל וממלכת שבדיה, ברצותן להסדיר את היחסים בין שתי המדינות בתחום הביטחון הסוציאלי, הסכימו ביניהן לכרות את האמנה דלקמן: סעיף 2 להוראות הכלליות קובע: "חלק 1 - הוראות כלליות‏ סעיף 2 1. אמנה זו תחול א. בזיקה לשבדיה, לגבי התחיקה על (א) ביטוח בריאות וביטוח הורות (ב) קיצבה בסיסית (ג) ביטוח קיצבה נוספת (ד) קיצבאות ילדים (ה) ביטוח נפגעי עבודה (ו) ביטוח אבטלה וסיוע אבטלה, ב. בזיקה לישראל, לגבי חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשכ"ח-1968, ככל שהוא חל על ענפי ביטוח אלה: (א) ביטוח זיקנה ושאירים (ב) ביטוח נכות (ג) ביטוח נפגעי עבודה (ד) ביטוח אמהות (ה) ביטוח ילדים (ו) ביטוח אבטלה. 2. למעט מכפי שצוין אחרת בהוראות סעיף קטן 4, תחול אמנה זו גם על כל תחיקה הבאה לשלב, לתקן, או להשלים את התחיקה הנזכרת בסעיף קטן 1 לסעיף זה. 3. אמנה זאת תחול על תחיקה בדבר שיטה חדשה או ענף חדש של הביטחון הסוציאלי היתרים על אלה שפורטו בסעיף קטן 1 לסעיף זה רק אם הוסכם על כך בין הצדדים המתקשרים. 4. אמנה זאת לא תחול על תחיקה המרחיבה את תחולתה של התחיקה הנזכרת בסעיף קטן 1 לסעיף זה לגבי קבוצות אנשים חדשות, אם הרשות המוסמכת במדינה הנוגעת בדבר תודיע לרשות המוסמכת של המדינה האחרת, ללא דיחוי שלא לצורך, שאין כוונה להרחיב כך את תחולת האמנה". ברי כי תכליתה של האמנה היא למנוע מתושבי כל אחת משתי המדינות שהן צדדים לאמנה לשלם כפל דמי ביטוח. פרשנות האמנה עם ממלכת שבדיה - האם היא חלה על ביטוח בריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי (א) האם האמנה היא דין שאין צורך להוכיחו המוסד לביטוח לאומי ביקש לשכנענו כי האמנה היא דין שאין צורך להוכיחו. משום כך הוא סובר, שטעה בית-הדין האזורי בקובעו שאי-הגשת האמנה פירושה אי-הרמת נטל ההוכחה. אין לי צורך להתייחס לשאלה זו לאור המסקנה אליה הגעתי. מעבר לדרוש ברצוני לציין כי אמנה אינה בגדר "דין" כמשמעו בחוק הפרשנות, תשמ"א-1981, ובפקודת הפרשנות [נוסח חדש]. עמד על כך השופט ע' רבינוביץ בדב"ע נז/0-39 שיינברגר - המוסד לביטוח לאומי [1]: "לא ניתן להסתמך על אמנת הידידות כמקור משפטי היכול להקנות לשיינברגר זכויות לקצבת זקנה משום ש'ההוראות שבאמנה ובהסכם הביצוע אינן חלק מהדין החל במדינת ישראל, אלא נורמות במישור הבינלאומי, גם כאשר מותנה בהסכם בינמדינתי או בינלאומי שיש להעניק זכויות מוגדרות לאנשים מסויימים, נשארת ההתחייבות הכלולה בהסכם בגדר התחייבות בינלאומית של המדינה ותו לא. אין האנשים הנוגעים בדבר רוכשים לעצמם כל זכות של ממש על יסוד ההסכם ואין הם יכולים לממש זכות כזאת בבית המשפט, אם בתורת נהנים על פי ההסכם או אחרת' (בג"צ 419/83 יהודה דורון ואח' מר י.סריג נגד המפקח על מטבע חוץ, בנק ישראל ואחרים, עמ' 333)". דברים ברוח זו נאמרו על-ידי הנשיא צ' בר ניב בדב"ע לג/3-25 ועד אנשי צוות דיילי אוויר - חזין [2], בעמ' 377: "ברי לבית הדין כי אמנת העבודה הבינלאומית, אף אם אושרה על ידי ישראל לכשעצמה אינה מקור של זכויות וחובות בתחום היחסים בין אדם לרעהו". אין צורך להרחיב בנקודה זו. הדברים ידועים. אמנה, גם אם אושררה על-ידי מדינת ישראל, עדיין אינה דין בישראל. על המדינה לחוקק את האמנה במילותיה של האמנה או להפנות אליה בחוק. כל עוד היא לא חוקקה חוק המאמץ את האמנה, אין זו דין המדינה, אלא אם כן היא הפכה להיות חלק מהמשפט המנהגי הבינלאומי. זאת לא נטען ואין לנו כל ראיות על כך. ראה גם ע"א 432/78 ויילר נ' צ'קבר [3], בעמ' 777; א' ברק פרשנות במשפט, כרך ב, פרשנות החקיקה [7], בעמ' 575; צ' ברנזון ספר ברנזון (כרך א) [8], בעמ' 197, מציין: "אמנת עבודה בינלאומית, ככל התחייבות אחרת של המדינה במישור הבינלאומי, אינה מחייבת את אזרחי המדינה כיחידים ואף לא את המדינה כלפיהם, כל עוד שההתחייבות - במידה שהיא נוגעת להם - לא קיבלה תוקף במדינה גופא באורח חוקי מחייב. במילים אחרות - כל עוד שההתחייבות לא לבשה צורה של חוק ונעשתה חלק ממשפט המדינה המוכר על ידי בתי המשפט. בדרך זו נכנס הגוף המחוקק לתמונה, שכן אמנה שאינה תואמת את המצב החוקי בארץ, או העשויה להשפיע עליו, לא תוכל להתגשם בלי חקיקה מתאימה מצד הכנסת. מכאן הנחיצות לשיתוף פעולה בין הכנסת והממשלה כדי להפוך את ההתחייבויות הבינלאומיות שהמדינה מקבלת על עצמה על ידי אשרור אמנה לבעלות תוקף מחייב במדינה גופא, ובדרך כלל על הממשלה להבטיח את עצמה לפני האשרור שאמנם הכנסת תיענה לה. הדרך הנכונה מבחינה חוקתית והבטוחה ביותר מבחינה מעשית - היא כמובן לעשות את התיקונים הדרושים בחוק לפני האשרור". פועל יוצא מכל האמור לעיל הוא כי אמנה היא מקור לפרשנות הדין אך לא בגדר מעשה חקיקה או "דין". על-כן לא חלה לגביה חזקת דין. (ב) חלות האמנה על חוק בריאות ממלכתי האמנה הנדונה נעשתה בשטוקהולם ביום 30 ביוני 1982, ונכנסה לתוקף ביום 1 ביולי, 1983. חוק ביטוח בריאות ממלכתי הוא משנת תשנ"ד-1994. הנה-כי-כן בעת שנכרתה האמנה האמורה לא היה חוק ביטוח בריאות ממלכתי בתוקף בישראל. לא כך הדבר בשבדיה, שם הביטחון הסוציאלי כלל גם ביטוח בריאות. על-כן קובעת האמנה כי זו חלה - "בזיקה לשבדיה, לגבי התחיקה על (א) ביטוח בריאות...  ...". בנוסף באשר למדינת ישראל קובעת האמנה כי היא תתייחס לכל אותם ענפי הביטחון הסוציאלי שהיו קיימים אותה עת. השאלה היא האם ניתן בדרך של פרשנות לראות את האמנה כחלה גם על ענף שלא היה קיים אותה עת. נבחן את לשון האמנה. האמנה מציינת, בסעיף 2 לחלק על ההוראות הכלליות, בסעיף קטן 2 לו, כי - "למעט מכפי שצוין אחרת בהוראות סעיף קטן 4, תחול אמנה זו גם על כל תחיקה הבאה לשלב, לתקן, או להשלים את התחיקה הנזכרת בסעיף קטן 1 לסעיף זה". בנוסף מציינת האמנה, בסעיף קטן 3 לנ"ל, כי - "אמנה זאת תחול על תחיקה בדבר שיטה חדשה או ענף חדש של הביטחון הסוציאלי היתרים על אלה שפורטו בסעיף קטן 1 לסעיף זה רק אם הוסכם על כך בין הצדדים המתקשרים". ברי מכאן, והדבר אף תואם מדיניות נכונה, כי סעיף קטן 2 מתייחס לתיקונים של ענפי הביטחון הסוציאלי אשר כבר קיימים ומאוזכרים באמנה. כך, למשל, אילו גיל קצבת זקנה היה משתנה, או שסעיפי ליקויים מסוימים של נכות נפגעי עבודה היו משתנים, הייתה האמנה חלה על השינוי. זאת מאחר והיא חלה על ביטוח זקנה וביטוח נפגעי עבודה. עם זאת מדבר סעיף קטן 3 במפורש על כך שהאמנה תחול על "תחיקה בדבר שיטה חדשה או ענף חדש של הביטחון הסוציאלי היתרים על אלה שפורטו בסעיף קטן 1 לסעיף זה", רק אם הוסכם על כך בין הצדדים המתקשרים. הדבר אף תואם מדיניות נכונה. חוק חדש שלא היה קיים עת נכרתה האמנה, על שני הצדדים לבוחנו בצוותא ולהגיע להסכמה באשר לתחולתו ולהיקף הפרישה של תחולתו. לא מדובר בתיקון חקיקתי של ענפי הביטחון הסוציאלי הכלולים באמנה. ודוק. לא מדובר בפרשנות פורמאלית. חוק ביטוח בריאות ממלכתי הוא חוק חדש ויש לבוחנו לאור ביטוח הבריאות הקיים בשבדיה. יש לבדוק האם ניתן להקיש בכך שתושב ישראל מבוטח בביטוח בריאות בשבדיה, על היותו מבוטח בישראל. עבודת הכנה כזו לא נעשתה ובוודאי שהדדיות לגבי חוק ביטוח בריאות ממלכתי לא נכרתה. אשר-על-כן, אין האמנה חלה על חוקים החורגים מענפי הביטוח שאינם נזכרים מפורשות בסעיף 2 סעיף קטן 1.ב. הימנה. ומשכך הוא, חוק ביטוח בריאות ממלכתי אינו בא בגדר תחולתה. לאחר דברים אלו אני מבקשת לציין כי ראוי הוא שהבחינה המשותפת תיעשה, וזאת לגבי כל האמנות שיש למוסד לביטוח לאומי עם מדינות אחרות. שאלת היות המשיב תושב מדינת ישראל בתקופה בה שהה בשבדיה לאור מסקנתי רלוונטית עתה השאלה אם המשיב היה תושב ישראל בעת שהותו בשבדיה. עצם היותו של אדם "תושב" מכניסו למסגרת הביטוח על-פי החוק, ומזכה בשירותי בריאות, אך גם מחייב אותו בתשלום דמי ביטוח בריאות על-פי סעיף 14 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי (עב"ל 92/98 זעירא - המוסד לביטוח לאומי [4]). המשיב ביקש לשכנע את בית-הדין האזורי ואותנו בערעור, כי הוא לא היה תושב ישראל בתקופת שהותו בשבדיה, ועל-כן לא חלה עליו חובת תשלום דמי ביטוח בריאות. בית-הדין האזורי דחה את טענתו תוך שציין: "המונח 'תושב ישראל' לא הוגדר בחוק הביטוח הלאומי ועל כן שאלת פרשות מושג זה, הינה שאלה עובדתית על פי מכלול הנסיבות וכללי הפסיקה וההלכה. המבחן העיקרי הוא היכן מרכז חייו של אותו אדם, זיקתו למקום זה, זיקה שלא יש בה מהזמניות ויש בה להוכיח מקום בו הוא נמצא, כמקום ש'בו הוא חי' ובמקום ש'זה ביתו'". מסקנתו של בית-הדין האזורי היא: "ממכלול הראיות בתיק זה עולה, כי ישיבתו של התובע בחו"ל נשאה אופי של ארעיות ולא אופי של קבע. מטרת יציאתו של התובע מן הארץ היתה לימודים. הוא לא רכש דירה בחו"ל, לא קיבל רשיון עבודה קבוע ובשאלון בשנת 99 הצהיר כי נשלח לחו"ל על ידי מעסיק ישראלי והחוזה נחתם ונערך בישראל. יתרה מזאת, לטענת התובע ביקר בישראל פעמיים בלבד, ביקורי קרובים, בהם שהה התובע עם אמו בבית החולים ובפעם השנייה היה בתקופת אבל. אך בהתאם לדרכונות של התובע היה מספר פעמים נוספות בארץ... התובע לא שינה את מרכז חייו וזיקתו לישראל במהלך שהותו בשבדיה. הוא נסע לתקופה קצרה של שלוש שנים וחזר לאחר סיום לימודיו. לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי התובע לא שינה מעמדו כ'תושב ישראל' בתקופה בה שהה בשבדיה, בשנים 96-99". מעבר לטענה הפורמאלית כי המשיב לא ערער על קביעה זו ולכן אין לנו צורך להיזקק לטענותיו בעניין זה, הרי שגם לגופו של עניין מקובלת עלינו מסקנתו של בית-הדין האזורי. סגן הנשיא י' אליאסוף הגדיר את היותו של אדם תושב ישראל לצורך ביטוח זיקנה (דב"ע 0-391/97 חלמיש - המוסד לביטוח לאומי [5], בעמ' 94-93): "תנאי התושבות בישראל חל לא רק בענפי ביטוח לפי חוק הביטוח הלאומי, אלא הוא מאפיין גם תחולה של החקיקה הסוציאלית האחרת בישראל (ראה, לדוגמה, סעיף 2(א) לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1980; סעיף 3(א) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994; סעיף 1 לחוק משפחות חד-הוריות, תשנ"ב-1992; ראה גם סעיף 2 להסכם בדבר גמלת ניידות מיום 1.6.1997). המונח 'תושב ישראל' אינו מוגדר בחוק הביטוח הלאומי. היותו של אדם 'תושב ישראל' לעניין חוק הביטוח הלאומי היא שאלה עובדתית הנגזרת מחומר הראיות והנקבעת על-פי ההלכות שנפסקו בבית-הדין לעבודה, ולעניין זה הרישום בתעודת הזהות בכל הנוגע לתושבות הינו ראיה לכאורה בלבד (ראה בנושא זה דב"ע נג/04-20 המוסד לביטוח לאומי - אבו האני, בעמ' 128-126; דב"ע נה/0-132 המוסד לביטוח לאומי - עלי, בעמ' 199; דב"ע תשן/0-209 נסימיה - המוסד לביטוח לאומי, בעמ' 302-301; דב"ע נה/0-19 שעאבנה - המוסד לביטוח לאומי, בעמ' 136 מול האות ד). כך נאמר לעניין זה בדב"ע מה/04-73, בעמ' 84: '9. לא יהא זה נכון לקבוע נוסחה כוללת ומרשם כולל, אשר יהיה בהם כדי לענות על כל המצבים שבהם מתעוררת השאלה, אם פלוני הוא תושב ישראל, אם רכש מעמד כזה, או אם הפסיד מעמד כזה. תשובה תבוא ממכלול הנסיבות, כעולה מכל האמור לעיל. נדגיש רק זאת, שבחשבון סופי תקבע הזיקה למעשה, זיקה שלא יהא בה מהזמניות או מהארעיות, וזיקה שיש בה להוכיח ראיית מקום שבתחום ישראל, כמקום ש'בו הוא חי', ש'זה ביתו'. הזיקה שבה מדובר נדונה בדב"ע נו/0-286 אביוב - המוסד לביטוח לאומי והוסברה כדלקמן: 'קביעת ה'זיקה' המקום ש'בו הוא חי' וש'זה ביתו' נעשית על-פי התשתית העובדתית והערכת העובדות בשים לב למכלול הנסיבות. רכישת מקום מגורים בחו"ל ע"י תושב ישראל, קבלת רשיון עבודה קבוע, עבודה במקום עבודה קבוע במשך פרק זמן משמעותי. ניתוק של קשר כלכלי כל שהוא עם ישראל, כל אלה, בין היתר, יכולים להעיד, בנסיבות מסוימות, חוסר זיקה לישראל והעתקת מרכז החיים והבית למקום אחר בחו"ל'". על פסק-דין זה הוגש בג"ץ אשר דן בשאלה אחת והיא, האם ראוי הוא שמי שהיה מבוטח בביטוח זקנה בישראל במשך שנים רבות וחי לעת זקנה בחו"ל לא יזכה לקצבת זקנה (בג"ץ 890/99 חלמיש נ' המוסד לביטוח לאומי [6]). אין הבג"ץ דן בשאלה שבפנינו באשר לעצם התושבות. בענייננו הוכח שלמשיב הייתה זיקה לישראל, שמרכז חייו בישראל ושהוא אך נסע על-מנת ללמוד בשבדיה. תוך כדי לימודיו הוא עבד בחברת אל-על. מכאן, הן משום שלא הוגש ערעור בשאלת התושבות והן לגופו של עניין יש לדחות את טענת המשיב לפיה הוא לא היה תושב ישראל לצורך חוק ביטוח בריאות ממלכתי בתקופה בה שהה בשבדיה. סיכומו של דבר דין ערעורו של המוסד לביטוח לאומי להתקבל. מאחר והמשיב הוטעה לחשוב כי היותו מבוטח בביטוח בריאות בשבדיה מבטח אותו גם בביטוח בריאות בישראל, כפי שהדבר קיים לגבי ביטוח ענפי הביטוח הלאומי, ואל על על-כן לא הפרישה עבורו דמי ביטוח בריאות בישראל, וגם המוסד לביטוח לאומי סבר תחילה כי זה הדין, אנו ממליצים למוסד לביטוח לאומי לגבות את הסכום הנומינלי בתשלומים, ולא להצמידו, שאם לא כן יהא הדבר לאבן נגף למשיב לצורך המשך ביטוחו לפי חוק בריאות ממלכתי בעתיד. הערעור מתקבל. אין צו להוצאות.דמי ביטוח בריאותרפואהביטוח בריאות