1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים, אשר אסר לפרסם את תוכנם של כתבי בי הדין והמסמכים שהוגשו לתיק בית המשפט בגדרה של תובענה אזרחית שהגישה המבקשת נגד המשיבים. לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה, ועל יסוד הוראות תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ולאחר שניתנה לצדדים הזדמנות להשמיע את טענותיהם בנושא, ושוכנעתי כי לא תפגע זכותו של מי מהם כבעלי דין - החלטתי לדון בבקשה לגופה, כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. 2. המבקשת הגישה לבית משפט השלום בירושלים תובענה כנגד המשיבים לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, כתוצאה מניצולה המיני על ידי המשיב מספר 2, בעת שהועסקה אצל המשיבה מספר 1. עוד בשלביו הראשונים של ההליך בבית משפט השלום פנו המשיבים בבקשה לקיים את הדיון בתובענה בדלתיים סגורות, בקשה שנסמכה על הוראת סעיף 68(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן - "החוק"). ביום 28.1.02 החליט בית משפט השלום לדחות את הבקשה ועקב כך הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (בר"ע 4098/02 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' פלונית, דינים מחוזי כרך לג(4), 22), אשר נדונה לפני כב' השופט גל. בפסק הדין מיום 23.7.02, נפסק על ידי כב' השופט גל, כי בגדרה של הוראת סעיף 68(ב)(5) לחוק, שעניינה סגירת דלתות לשם הגנה על עניינו של נאשם או מתלונן בעבירת מין, מצוי גם נתבע במשפט אזרחי, כאשר עילת התביעה כנגדו מבוססת על טענה שבוצעה על ידו עבירת מין כהגדרתה בסימן ה' לפרק י' לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בית המשפט הוסיף ופסק, כי הגם שהוראת הסעיף הנ"ל יכולה לסייע למשיבים בבקשתם לסגירת הדלתיים, עדיין יש הכרח לבחון האם עניינם של המשיבים ייפגע בפועל אם תדחה בקשתם לקיום הדיון בדלתיים סגורות, תוך עריכת איזון מתאים בין אינטרס המשיבים (הנתבעים) לבין אינטרס המבקשת (התובעת). מכיוון שלא הונחה לפני בית משפט השלום תשתית עובדתית שעל יסודה ניתן היה לבחון את מערכת האיזונים הרלוונטית, שכן בקשת המשיבים לא נתמכה בתצהיר ולא פרטה את העובדות הנדרשות לצורך ההכרעה, נדחתה בקשת רשות הערעור, תוך שבית המשפט מציין, שהמשיבים רשאים לפנות מחדש לבית המשפט קמא, "בבקשה המעוגנת בנתונים העובדתיים הרלוונטיים". המשיבים אכן שבו ופנו לבית משפט השלום בבקשה נוספת לקיום דיון בדלתיים סגורות, אך היה זה בעל פה, בפתח הדיון במועד שנקבע לשמיעת ההוכחות. בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט, אשר ציין, שהבקשה הועלתה בצורה לא מסודרת. אכן, המשיבים לא פעלו על פי הנחייתו של בית משפט זה בבר"ע 4098/02 ולא הגישו בקשה שנתמכה בתצהיר לביסוס העובדות העומדות ביסודה. 3. במועד ההוכחות (15.9.03) נחקרו חלק מעדי המבקשת חקירה נגדית על תצהיריהם. עובר לתחילת חקירתה הנגדית של המבקשת, הגיעו הצדדים לכלל הסכמה, בהמלצת בית המשפט, לפיה תסולק התובענה תמורת סכום כולל של 240,000 ש"ח שישולם למבקשת, כל זאת "מבלי שהצדדים מודים באיזה שהיא טענה בטענות שכנגד ומבלי שהנתבעים [המשיבים] נוטלים על עצמם איזה שהיא אחריות או מסכימים לטענה מטענות התובעת [המבקשת]". בית המשפט נתן להסכמה זו תוקף של פסק דין והוסיף, על יסוד ההסכמה, כי המשיבים יהיו רשאים להודיע על ביטול הסכמתם בתוך שבעה ימים. 4. ביום 21.9.03, כשבוע לאחר מועד מתן פסק הדין, פנו המשיבים בבקשה "להורות על סגירת דלתות ומתן צו איסור פרסום", בקשה שהוגשה בגדר בש"א 6485/03. במקביל הודיעו המשיבים, כי אין הם מבקשים לחזור בהם מהסכמתם שעל יסודה ניתן פסק הדין. בבקשה האמורה ביקשו המשיבים להורות על סגירת הדלתות בהתבסס בעיקרו של דבר על פסק דינו של כב' השופט גל בבר"ע 4098/02 ועל קביעתו לפיה זכאים המשיבים להסתמך על הוראת סעיף 68(ב)(5) לחוק, כמפורט לעיל. המשיבים מציינים בבקשתם, כי התיק הפלילי שנפתח כנגד המשיב מספר 2, על יסוד תלונתה של המבקשת, נסגר מחוסר אשמה, וגם ערר שהגישה המבקשת בענין זה ליועץ המשפטי נדחה, כמו גם עתירה שהוגשה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 4759/99 קנינגהם נ' היועץ המשפטי לממשלה, דינים-עליון, כרך נח, עמ' 147). עוד מציינים המשיבים בבקשתם, כי טענותיה של המבקשת, המייחסת למשיב 2 ביצוע עבירות מין, לא הוכחו, לא נקבע לגביהן ממצא כלשהו, והמבקשת עצמה הסכימה לסלק את טענותיה ותביעותיה תמורת תשלום הסכום עליו הוסכם מבלי שמי מהצדדים יודה בטענות מישנהו. המשיבים גורסים כי "מאחר וכל הטענות הנטענות [בבקשה] הן טענות משפטיות גרידא, הנסמכות על העובדות העולות מהתיק עצמו או מספק הדין שניתן בו", לא היה צורך לצרף לבקשתם תצהיר. 5. המבקשת התנגדה לבקשה. המבקשת ציינה בתשובתה, כי לבית המשפט קמא אין עוד סמכות ליתן סעד כמבוקש על ידי המשיבים בבקשתם. לגירסת המבקשת, ניתן פסק דין סופי ואין עוד סמכות לבית המשפט להיזקק לבקשות בענין סגירת הדלתות. בהקשר זה מציינת המבקשת, כי לאחר שהמשפט הסתיים אין מקום לקיים דיון בשאלת סגירת הדלתות, מה גם שבית משפט השלום דחה פעמיים את בקשת המשיבים בסוגייה האמורה. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי גם סעיף 70 לחוק, שעניינו איסור פרסום, אינו רלוונטי לענין, על אף שהוראת הסעיף הנ"ל לא נזכרה בבקשה, שכן הסעיף האמור מתייחס אך לאיסור פרסום בכל הנוגע לדיון שהתקיים בדלתיים סגורות ואילו במקרה דנן הדיון, בכל שלביו, התקיים בדלתיים פתוחות. עוד מציינת המבקשת, כי הפרשה שביסוד התובענה פורסמה זה מכבר באמצעי תקשורת, כמו גם פסק דינו של בית המשפט שניתן היה לאתרו באתר האינטרנט של בית המשפט. במצב זה הטענה היא שאין כל משמעות או אפקטיביות לצו איסור פרסום שיינתן עתה. טענה נוספת שבפי המבקשת היא, שקבלת הבקשה שהוגשה על ידי המשיבים מהווה שינוי פסק הדין ושינוי ההסכם אשר על יסודו ניתן פסק הדין. לגירסת המבקשת, אם היתה יודעת מראש שייאסר עליה לפרסם את תוכן ההליכים, כולם או מקצתם, היא לא היתה מגיעה להסכם שניתן לו תוקף של פסק דין. 6. ביום 1.10.03 ניתנה על ידי בית המשפט קמא ההחלטה שהיא נושא בקשת רשות הערעור הנדונה, כדלהלן: "לאחר עיון בבקשה ובתגובה, ובהתחשב בהסכמתם ובנכונותם של הצדדים להגיע להסדר, ובהתחשב בכך שהצדדים הגיעו להסדר, בין היתר, ע"מ להימנע מעדותם וחקירתם של המעורבים העיקריים בפרשה, ניתן צו לפיו לא יפורסם תוכנם של כתבי בי דין והמסמכים שהוגשו לתיק בית המשפט אולם הצדדים יהיו רשאים לפרסם את פסק הדין עצמו ועובדת הנתנו". כאמור, על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור, כאשר בעלי הדין חוזרים בבקשה ובתשובה על עיקרי הטענות שטענו בבית המשפט קמא במסגרת בש"א 6485/03, כשהם מוסיפים את הטענות הבאות: המבקשת מוסיפה וטוענת, כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט אינה הגיונית, הואיל ועל פי ההחלטה ניתן לפרסם את עובדת קיומו של פסק הדין, ובכלל זה את העובדה שעל המשיבים לשלם למבקשת סכום לא מבוטל, אך לא ניתן לפרסם מדוע שולם אותו סכום ועל יסוד איזו עילת תביעה. המבקשת מציינת את חשיבות הפרסום במקרה דנן, המשרת את האינטרס הציבורי הכללי, שכן יהיה בפרסום כדי להזהיר קורבנות פוטנציאלים מפני המשיבים. המשיבים מוסיפים לטענות שכבר פורטו לעיל, כי הבקשה לסגירת הדלתות הוגשה לבית משפט קמא עוד בטרם הסתיים הדיון הואיל וביום 15.9.03 התבקשה בקשה זו בעל פה. אמנם הבקשה נדחתה, אך לשיטת המשיבים, הדחייה נבעה רק מטעמים פרוצדורליים, בהתחשב באופן הגשת הבקשה, כך שהבקשה מיום 21.9.03, שהוגשה בכתב לאחר מתן פסק הדין, היא בגדר המשכה של הבקשה שנשמעה בעל פה. מכל מקום הטענה היא, שבית המשפט לא "קם מכיסאו" בכל הקשור להחלטות בנוגע לסגירת הדלתות או לאיסור פרסום וגם מכיוון שממילא עמדו למשיבים שבעה ימים להודיע על חזרתם מההסכמה והבקשה בענין סגירת הדלתות הוגשה בתוך אותם ימים. 7. בית משפט השלום לא הבהיר בהחלטתו על איזו הוראת דין נסמכת ההחלטה לאסור פרסום תוכנם של כתבי בי הדין והמסמכים השונים שהוגשו לתיק בית המשפט. הנימוק המרכזי שביסוד החלטת בית המשפט, שהיא החלטה קצרה ולקונית, הוא, שהצדדים הגיעו להסדר בין היתר על מנת להימנע מעדותם או מחקירתם של המעורבים העיקריים בפרשה. נראה, כי בית המשפט סבר, שאיסור הפרסום עולה בקנה אחד עם רוח ההסכמה שהושגה על ידי הצדדים. לענין אחרון זה יאמר, כי אינני סבור שהסכמה שבין הצדדים לענין סגירת דלתות או איסור פרסום מהווה סוף פסוק בסוגיות אלה. עסקינן בנושאים שלכלל הציבור יש בהם ענין, ובית המשפט אינו פוסק בהם אך על פי עמדות בעלי הדין שלפניו. גם כאשר כל הצדדים מסכימים כי דיון יתנהל בדלתיים סגורות, או כי ייאסר פרסומם של חלקים מהדיון, אין בית המשפט מחויב ליתן להסכמה זו תוקף של החלטה, אף אם להסכמה יש משקל במערכת שיקולי בית המשפט. על בית המשפט להתחשב גם באינטרס הציבור. זאת ועוד, אינני סבור כי בעצם ההסכמה להתפשר בטרם נחקרו על תצהיריהם המעורבים הישירים בפרשה (המבקשת והמשיב 2), מקופלת, מכללא, הסכמה על איסור פרסום תוכן תיק בית המשפט. אמנם כן, נראה כי בעלי הדין העדיפו לסיים את המחלוקת בפשרה, מבלי שבית המשפט ייקבע מימצאים במחלוקות שביניהם ומבלי שהמעורבים ייחקרו, אך אין בהסכמה זו כדי להשליך על השאלה הנדונה כאן, שאלה האמורה להיחתך על פי הוראות הדין הרלוונטיות, אליהן לא התייחסו בעלי הדין בעת שהגיעו להסדר פשרה. במצב זה סבורני שלא אוכל להסכים עם הנימוק שביסוד החלטתו של בית המשפט קמא, מה גם שעל פי ההלכה הפסוקה פומביות הדיון מבטאת עקרון חוקתי יסודי שכדי לסטות ממנו דרושים טעמים טובים המעוגנים בהוראה מפורשת בחוק. 8. אינני גורס, כטענת המבקשת, כי לאחר שהסתיים ההליך במתן פסק דין אין עוד סמכות לבית המשפט לדון בשאלת איסור הפרסום. אכן, על פני הדברים, כאשר הסתיים "הדיון" שהתקיים בפועל בדלתיים פתוחות, לכאורה אין עוד מקום להידרש לשאלת סגירת הדלתיים, במובן סעיף 68 לחוק. ואולם, עדיין יהיה מקום, במקרה המתאים, לבחון האם נדרש איסור פרסום במובן הוראת סעיף 70 לחוק. אין לקבל את טענת המבקשת לפיה לסעיף 70 לחוק תחולה רק כאשר מוכרז על קיום דיון בדלתיים סגורות. למקרה זה מכוונת הוראת סעיף 70(א) לחוק, אך יתר חלקי סעיף 70 עשויים להיות רלוונטיים גם למקרה בו לא הוחלט על סגירת הדלתות. גם הוראת סעיף 70 לחוק נוקטת במונח "דיון", אך נפסק, כי מונח זה: "ראשיתו למן פתיחת ההליך והוא חולש על כל המתרחש במסגרת אותו הליך, כולל כתבי הטענות, הבקשות למיניהן וכו' ללא קשר לצורת הטיעונים, אם בכתב המה או בעל פה. פירוש אחר מוביל לתוצאה שאין הדעת סובלתה ועל כן יש להימנע ממנו" (ר"ע 176/86 פלונית נ' פלוני, פ"ד מ(2), 497 בעמ' 500). גם בפסק הדין ברע"א 3614/97 אבי-יצחק ואח' נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ ואח', פ"ד נג(1) 26, (להלן - "ענין אבי-יצחק") נפסק ע"י כב' השופט אור (שביטא את דעת הרוב), כי, ככלל, ניתן לראות בכתבי בי דין "משום דברים שפורסמו בישיבה פומבית של בית המשפט" (שם, עמ' 90). במצב זה, גם לאחר שהסתיים ההליך במתן פסק דין, עשויה להיות הצדקה לדון בשאלות של איסור פרסום. לעיתים קורה כי דיון התנהל בדלתיים סגורות, ולאחר סיום ההליך מוגשת בקשה לעיון מחדש בהחלטה ולהתיר פרסום ההליך, או חלקים ממנו. דווקא לאחר סיום ההליך, כשנפרשת לעיני בית המשפט התמונה המלאה, ניתן, לעיתים, לשקול באופן ממצה ומקיף את השאלה האמורה. אפשרות זו מעוגנת בהוראת סעיף 70(א) לחוק, המקנה סמכות לבית המשפט להתיר פרסום אודות דיון שהתנהל בדלתיים סגורות. אינני רואה מדוע לא ניתן יהיה, במקרה המתאים, לפנות לאחר סיום ההליך בבקשה לאסור פרסום חלקים ממנו, גם אם ההליך התקיים בפומבי. אמנם במצב זה יכולה להיות רלוונטיות, לצורך ההחלטה, לעובדה שבפועל ההליך התנהל בפומבי וזכה לפרסום (או היה יכול להיות מפורסם), ואולם, במקרה הראוי, יתכן ותהיה סיבה טובה להקטין את הנזק שנגרם עקב הפרסום על ידי הטלת איסור פרסום לעתיד. נמצא, כי אין לקבל את "טענות הסף" של המבקשת ויש לבחון האם במקרה דנן היה מקום להורות על איסור פרסום כפי שהורה בית המשפט קמא. 9. הסוגיה שעל הפרק מחייבת התייחסות לשני נושאים, שכלל לא נזכרו בטיעוני הצדדים, על אף שיש להם נפקות ישירה לענייננו, עד שניתן לומר שנושאים אלה אמורים היו להיות בבסיסה של כל החלטה בבקשה מהסוג הנדון. הענין הראשון הוא קיומה של הבחנה בין איסור פרסום הדיונים שהתנהלו באולם בית המשפט לבין איסור פרסום המסמכים שבתיק בית המשפט. אכן, כפי שפורט לעיל, נראה כי הדעה המקובלת היא, שלצורך הוראת סעיפים 68 ו- 70 לחוק, ניתן לכלול גם את תוכן המסמכים בגדר העניינים שהועלו ב"דיון". עם זאת, הדין מבחין בין שני סוגי העניינים הנ"ל. עקרון פומביות הדיון, במובן הצר, רחב יותר מזכות העיון בתיק בית המשפט. עמד על כך כב' השופט אור בפסק הדין בפרשת אבי-יצחק הנ"ל, כאשר פסק כי: "בדין הקיים, הנגישות של אזרחי המדינה מן השורה למסמכים שהוגשו לבית המשפט פחותה מן הנגישות לדיוני בית המשפט. לגבי הדיונים באולם בית המשפט קיימת זכות לכל אזרח להיות נוכח בדיון, אלא אם הוחלט על סגירת הדלתיים לפי סעיף 68 לחוק בתי המשפט. לעומת זאת לגבי המסמכים שבתיק בית המשפט התלוי ועומד הכלל הוא העדר נגישות" (שם, עמ' 88). אכן, פסיקה זו התבססה על הוראות תקנות הארכיון 1935 (להלן - "תקנות הארכיון"), תקנות שבוטלו בינתיים והוחלפו בתקנות בתי המשפט (עיון בתיק בית משפט), תשס"ג-2003 (להלן - "תקנות העיון"), אך נראה שגם על פי תקנות העיון הגישה לתיק בית המשפט אינה חופשית כגישה לדיוני בית המשפט. אמנם נקודת המוצא של תקנות העיון היא ש"כל אדם רשאי לבקש מבית המשפט לעיין בתיק בית המשפט" (תקנה 4(א) לתקנות העיון), ואולם, בית המשפט מחוייב לשקול, בדונו בבקשת עיון, גם את עניינו של מי "שעלול להיפגע כתוצאה מהעיון" (תקנה 4(ד) לתקנות העיון). אגב, בעבר עשה מנהל בתי המשפט שימוש בסמכות שהוקנתה לו בתקנה 3א לתקנות הארכיון והתיר ל"עיתונאי מוסמך" לעיין בארכיוני בית המשפט. עם זאת, בהיתר הכללי מיום 12.5.59 נקבע כי: "לא יורשה עיתונאי מוסמך לעיין בארכיון שבתוך בית המשפט אלא משהחל הליך בישיבה פומבית של בית המשפט והארכיון נוגע לדברים שנעשו או נשמעו בהליך הפומבי כאמור" (ראו בענין אבי-יצחק, עמ' 89). ניסוח זה משמעותו, לדוגמה, כי גם מי שניתן לו היתר כללי לעיין בתיקי בית המשפט, לא יעשה כן אלא לגבי מסמכים הנוגעים ל"דברים שנעשו או נשמעו בהליך הפומבי". במצב זה ספק אם על פי ההיתר הנ"ל היתה לעיתונאי זכות עיון בתצהירי המבקשת והמשיב 2, עליהם הם לא נחקרו בפומבי. כיום, לאחר ביטול תקנות הארכיון, פרסם מנהל בתי המשפט "אמות מידה למתן היתר עיון כללי" (ילקוט פרסומים 5259, תשס"ד, עמ' 143, מיום 31.12.03), אך אין בידי נתונים בדבר הוראותיו של "היתר עיון כללי" שניתן בפועל למי מהזכאים לקבלו, אם ניתן, והאם גם היום מוגבל העיון כפי שהוגבל בעבר על פי ההיתר שפורט לעיל. האמור לעיל מצביע על כך, כי המציאות המשפטית מכירה באבחנה בין היקף פומביות הדיונים המתנהלים בבית המשפט לבין היקף פומביות המסמכים שבתיק בית המשפט (ראו גם: ע"פ 7528/95 הלל נ' מדינת ישראל פ"ד נ(3), 89; בש"פ 3487/00 רז נ' מדינת ישראל, דינים-עליון, כרך נח, 97). אין פירוש הדבר כי המסמכים שבתיק בית המשפט חסויים מטבעם. ואולם, קיימים טעמים טובים להבחנה האמורה. לתיק בית המשפט מוגשים מסמכים שונים, עוד בטרם התקיים הדיון הפומבי. לדוגמא, בתביעות נזיקין מוגשים מסמכים רפואיים, לגבי מצבו הרפואי של בעל דין. הגישה למסמכים אלה אינה צריכה להיות מיידית ופתוחה לכל. ייתכן שתקנות העיון הרחיבו את זכות הגישה לתיק בית המשפט מעבר למצב שהיה קיים על פי תקנות הארכיון, אך עדיין אין לומר שעקרון הפומביות של ההליך המשפטי הוחל באופן גורף ומלא על המסמכים שבתיק, ולו מהטעם הפשוט שגם כיום נדרשת הגשת בקשה מיוחדת לצורך עיון בתיק. עם זאת, אין להתעלם מכך שגם אם גישת הציבור למסמכי תיק בית המשפט אינה חופשית כגישתו לדיוני בית המשפט גם ללא צו איסור פרסום, עדיין יש נפקות לקיומו של צו איסור פרסום בנוגע למסמכים, שכן צו לאיסור פרסום המסמכים חל גם על בעלי הדין עצמם, להם גישה לאותם מסמכים. מהאמור לעיל עולה, כי לא ניתן לשלול את האפשרות, שבמקרה המתאים ייאסר פרסום תוכן המסמכים שהוגשו לתיק בית המשפט, גם אם לא יהיה מקום לאסור פרסום תוכן הדיונים. במקרה דנן, המשיבים לא טרחו כלל להבחין בבקשתם בין תוכן הדיונים לבין תוכן המסמכים; לא היפנו להוראות הדין הנוגעות לעיון במסמכים; לא הבחינו בין סוגיהם השונים של המסמכים (יתכן שיש מקום להבחין בין כתבי טענות לבין תצהירים וכו') ולא פרטו אלו מבין המסמכים ראויים לחסות בצל איסור הפרסום ואלו לא. גם החלטת בית המשפט קמא לא התבססה על האבחנה הנ"ל. כזכור, הבקשה היתה גורפת, ונסמכה על סעיף 68 לחוק, כפי שפורש ע"י כב' השופט גל בבר"ע 4098/02, ולא על הטיעונים המפורטים לעיל. במצב זה אינני סבור שמן הראוי שבית המשפט יערוך עבור המשיבים את האבחנות הצריכות לענין וימיין עבורם את המסמכים השונים. 10. הסוגיה המהותית השניה אליה לא התייחסו בעלי הדין נוגעת לתיקון סעיף 70(ד) לחוק, תיקון שנכלל בסעיף 1 לחוק בתי המשפט (תיקון מס' 33), תשס"ג-2003 (ס"ח 1883, תשס"ג, עמ' 20, מיום 29.12.02). על פי תיקון זה, שעדיין לא עמד בתקפו במועד מתן פסק הדין בבר"ע 4098/02, נוספה לסעיף 70(ד) לחוק הוראה לפיה בית המשפט רשאי לאסור כל פרסום באשר לדיוני בית המשפט "...לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות" של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון. על פני הדברים, להוראה זו השלכה ישירה על הסוגיה הנדונה בענייננו. והנה, המשיבים לא היפנו את בית המשפט קמא ולא את ערכאת הערעור להוראה האמורה. אין מדובר אך בהשמטת איזכורה של הוראת חוק, ענין שבית המשפט יכול להשלימו. ההיזקקות להוראה האמורה מחייבת את הנזקק לה לשכנע את בית המשפט שאכן מדובר ב"פגיעה חמורה בפרטיות", לרקע מכלול נסיבות המקרה, וזאת לא עשו המשיבים. כפי שהוסבר בפסק דינו של כב' השופט גל בבר"ע 4098/02, על המבקש סגירת דלתות (ולעניין זה אין הבדל בין סגירת דלתות לבין איסור פרסום) להניח לפני בית המשפט תשתית עובדתית ראויה, על מנת שבית המשפט יוכל לשקול את מידת הפגיעה באינטרס של הפונה. המשיבים היו אמורים ללמוד מפסק הדין הנ"ל כיצד עליהם לנהוג בבקשות מהסוג הנדון, ולעגן את הבקשה בנתונים העובדתיים הרלוונטיים, תוך גיבויים בתצהיר. והנה, כאשר שבו המשיבים ופנו לבית המשפט קמא, הם לא עיגנו את בקשתם כאמור. כפי שכבר הוזכר, לא רק שהבקשה לא ניתמכה בתצהיר (ומשום מה נאמר בה שאין צורך בתצהיר שכן היא מבוססת על טענות משפטיות גרידא ועל העובדות העולות מהתיק), המשיבים גם לא היפנו לעובדות הרלוונטיות ובקשתם היתה גורפת וכללית. נמצא, שבמקרה דנן לא ניתן "לגייס" לטובת המשיבים את הוראת הסיפא לסעיף 70(ד) לחוק, אם כי במקרה המתאים ייתכן שהיה ניתן להביא את עניינם של המשיבים לגדרה של הוראה זו. מכל מקום, מכיוון שמדובר בהוראת חוק חדשה, אשר טרם נבחנה בפסיקה, מן הראוי ליישמה רק לאחר טיעון מלא. כאמור הצדדים כלל לא התייחסו לסעיף הנ"ל. 11. מחדלי המשיבים בכל הנוגע לדרך ביסוס הבקשה, הן מבחינה משפטית והן מבחינה עובדתית, אינם ענין של מה בכך בהתחשב באופי בקשתם. אינני רואה צורך לפרט את כל ההלכות שעמדו על חשיבות עקרון הפומביות ועל המעמד הנורמטיבי הגבוה שלו. בין היתר, עמד על כך כב' השופט חשין בע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1) 318, בעמ' 340-341: "עקרון פומביות הדיון המשפטי הוא עקרון-יסוד חוקתי בדין ישראל, וכיום שוכן הוא בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה ... מחרה מחזיק אחריו סעיף 68 (א) לחוק בתי המשפט ... ... בית משפט ישב וידון בפומבי, ודבר חוק היסוד לא יהיה יוצא לכלל אלא אם נקבע אחרת בחוק או אם הורה בית משפט אחרת לפי חוק. --- ואולם זאת נזכור, שאת היוצאים לכלל הפומביות יש לפרש על דרך הצמצום (...) ולעולם תיטה הכף אל עבר פומביות הדיון". על הטעמים שביסוד עקרון הפומביות עמד כב' השופט אור בהרחבה בפסק דינו בענין אבי-יצחק, ועל מקומן של ההוראות בדבר איסור הפרסום במכלול ההוראות שעניינן כירסום בעקרון הפומביות עמדה כב' השופטת דורנר ברע"א 3007/02 יואב יצחק נ' ארנון מוזס, פ"ד נו(6) 592, בעמ' 600: "הכלל הבסיסי הוא, איפוא, שאין פוגעים בעקרון הפומביות, לרבות בדרך של איסור פרסום, אלא על יסוד הוראה מפורשת בחוק או החלטת בית המשפט על פי עילות מפורשות שנקבעו בחוק. אין גם זהות בין קיום ההליך בדלתיים סגורות לבין איסור הפרסום. איסור הפרסום עומד כשלעצמו ואין הוא פועל יוצא מסגירת הדלתיים. דרושה הוראה מיוחדת כדי לאסור פרסום". ובמקום אחר בפסק הדין הנ"ל נאמר: "ככלל, הזכות לפרטיות - הגם שהיא זכות יסוד - נסוגה מפני עקרון הפומביות" (שם, עמ' 598). בגיבוש ההחלטה בשאלת הפרסום ניצב אל מול עקרון הפומביות החוקתי, עקרון הגנה על הפרטיות, חוקתי אף הוא. על כך נאמר על ידי כב' הנשיא ברק בבג"צ 1435/03 פלונית נ' בית הדין למשמעת של עובדי המדינה, תקדין-עליון 2003(2), 11, בפיסקה 7 לדבריו: "פומביות הדיון היא עקרון יסוד של כל משטר דמוקרטי. היא בעלת מעמד חוקתי-על-חוקי (ראו סעיף 3 לחוק-יסוד: השפיטה, וכן רע"א 3007/02 יצחק נ' מוזס, פ"ד נו(6) 1792). אין דיוני סתר; הכל גלוי לעין השמש. עקרון זה קשור בזכות הגישה לבית המשפט. חרף הקשיים המעשיים העשויים להתעורר, הכלל הוא פומביות. החריג הוא היעדר פומביות (ראו' ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד, 64 (תשנ"ט); ראו עוד בע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 444, 450 -451). בעזרתו 'נשמר אמונו של הציבור ברשות השופטת' (בש"פ 2794/00 אלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 363, 369) ... יחד עם זאת, כמו מרבית העקרונות עליהם בנוי המשטר הדמוקרטי והמשפט הנוהג בו, אין לראות בפומביות הדיון עקרון מוחלט. זהו עקרון יחסי. עליו לסגת לעיתים מפני זכויות ואינטרסים נוגדים. אחד מאותם זכויות ואינטרסים הוא הפרטיות. אף זכות זו הינה בעלת מעמד חוקתי-על-חוקי (סעיף 7 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו)". אם נמצא על פי עובדות המקרה דנן כי אכן ישנה התנגשות בין עקרון הפומביות של ההליך המשפטי לבין הצורך בשמירה על הפרטיות, אזי מנחה אותנו הנשיא ברק בפיסקה 12 לדבריו כיצד נפתור התנגשות זו: "בהתנגשות זו אין ידה של האחת על העליונה ואין האחת מבטלת את השניה. השתיים ממשיכות להתקיים במלוא היקפן במשפט הישראלי, על כן משתרעת פרטיותו של אדם גם על פרטיות בכל הנוגע לדיונים בבית המשפט; ועל כן משתרעת הפומביות גם מקום שהיא פוגעת בפרטיות. פתרונה של התנגשות זו - פתרון שיש להגיע אליו כדי שהפרט והציבור ידעו כיצד עליהם לפעול - אינו ברמה החוקתית. הפתרון מצוי בדברי החקיקה השונים ובפרשנותם הראויה. אלה פוגעים הן בפרטיות והן בפומביות". המשיבים מבקשים לכרסם בעקרון הפומביות בשם ההגנה על הפרטיות. לשם כך היה עליהם להניח לפני בית המשפט תשתית עובדתית ראויה ולהסתמך על עילה מוכרת, שיסודה בהוראת חוק מפורשת, שמכוחה רשאי בית המשפט להורות על איסור פרסום. ראינו כי המבקשים התבססו על הוראת סעיף 68(ב)(5) לחוק. לא רק שספק אם הוראה זו מתייחסת לשלב שלאחר סיום הדיון, ולהוראה הרלוונטית (סעיף 70(ד) סיפא) לא היתה כל התייחסות מצד המשיבים, אלא שגם לא הונחה תשתית עובדתית ביסוד הבקשה. למעשה חוזרים המשיבים על הבקשה כפי שנדחתה בעבר, והשינוי היחיד הוא שבינתיים הסתיים ההליך בפשרה, נתון אשר אין לו נפקות לשאלת איסור הפרסום. אינני סבור שבמצב זה על בית המשפט לצאת מגידרו ולהשלים עבור המשיבים את שהחסירו או להורות על בירור מחודש של הבקשה, לאחר שהצדדים ישלימו את טיעוניהם. 12. מסקנתי זו מתחזקת עוד לנוכח העובדה, שההליך כולו התנהל בדלתיים פתוחות ולא הוטל, בזמן אמת, כל איסור פרסום. בסיטואציה כזו על המבקשים איסור פרסום לנמק מדוע הנזק הנוסף שעלול להיגרם להם, בהתחשב בנזק שכבר נגרם, או שהיה יכול להיגרם בתקופה הממושכת בה התנהל ההליך (למעלה מארבע שנים!), מצדיק כיום איסור פרסום. ושוב, אין לי אלא לחזור ולציין כי המשיבים לא עיגנו את בקשתם בתצהיר שיבהיר עובדות אלה. העובדה, כי המבקשת טוענת לניצול מיני ולביצוע עבירות מין ע"י המשיב מס' 2 ידועה לכל המעיין בפסק הדין בבר"ע 4098/02 ובבג"צ 4759/99 שהוזכרו לעיל. עוד יכולה להיות ידועה העובדה שפסק הדין ניתן על יסוד פשרה מבלי שהמשיבים מודים בטענות המבקשת. במצב דברים זה, ולרקע הנתונים הנ"ל, היה ראוי שהמשיבים יפרטו מהי ה"פגיעה החמורה" בפרטיות מי מהם שיכולה להצדיק איסור פרסום בשלב הנוכחי. אין מדובר בענין מובן מאליו העולה מהעובדות שבתיק בית המשפט, כפי שטענו המשיבים בבקשה שהגישו לבית המשפט קמא. באשר לחשש מהאשמות שווא שידבקו במשיבים (חשש אשר היווה מניע ליצירת סייג לפומביות הדיון לשם הגנה על עניינו של נאשם בעבירת מין כקבוע בסעיף 68(ב)(5) לחוק), ניתן למצוא לכך תשובה בדברי כב' השופט אור בפסק דינו בענין אבי-יצחק בסעיפים 63-65 לפסק הדין. המדווח על תוכן המסמכים שבתיק מחוייב לדיווח הוגן ונכון, ולפיכך אף אם כתבי טענות ותצהירים עלולים להיות מוטים וחד צדדיים, הרי שהדיווח צריך לכלול התייחסות לכך שהמחלוקות לא הוכרעו והמשיבים לא הודו במיוחס להם, כך שהציבור יקבל את האמור במסמכים הנ"ל "בערבון מוגבל". לרקע נתונים אלה סברתי שלא היה מקום לקבל את בקשת המשיבים, במיוחד שבקבלתה יש כדי לפגוע באינטרס ציבורי ראשון במעלה ובעקרון-על חוקתי, ואילו המשיבים לא הניחו לפני בית המשפט תשתית מספקת, לא מבחינה עובדתית ולא מבחינה משפטית, שבכוחה לשכנע כי מדובר בפגיעה חמורה בפרטיותם. 13. אני מקבל את הערעור ומבטל את החלטת בית המשפט קמא מיום 1.10.03 שניתנה בבש"א 6485/03. המשיבים יישאו בהוצאות המבקשת, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הוצאת כל הוצאה, וכן בשכ"ט עו"ד בסך 5000 ש"ח להיום ובתוספת מע"מ. ניתן להחזיר את הפיקדון למבקשת. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום, ח' באדר תשס"ד (2 במרץ 2004), בהעדר הצדדים. צבי זילברטל, שופט דיון בדלתיים סגורות