תשלום רטרואקטיבי לשש שנים

1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בבאר-שבע (השופט א' אברהמי; ב"ל 464/95), שלפיו נדחתה תביעתם של המערערים לתשלום שבע שנים למפרע של קיצבת ילדים ליוצאי צבא או "הענקה", כמשמעותה בסעיף 40(ב1)(1) לחוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), תש"ט-1949 (להלן גם - הקיצבה). התביעה נדחתה הן מחמת התיישנות בהגשתה לבית-הדין הן לגופו של עניין. בשניים אלה נדון לפי סדרם, על רקע השתלשלות העניינים: המסכת העובדתית והמצע המשפטי הנדרש לעניין. רקע עובדתי מכלל החומר שהובא לפנינו ומטענות הצדדים הובררה המסכת שלהלן: 2. מתוקף שירותם של המערערים או בני משפחתם בצה"ל, הגישו המערערים למוסד לביטוח לאומי (הוא המשיב; להלן גם - המוסד) תביעות לתשלום הקיצבה. מועד הגשתן של התביעות למוסד, או נסיבות הגשתן, לא באו לידי ביטוי בכתב-התביעה ולא עלו כלל לדיון בבית-הדין האזורי או לפנינו (להלן - התביעות המקוריות או התביעה המקורית). כל אשר הוברר הוא כי לכל אחד ואחד מן המערערים שולמה הקיצבה במועד שונה, בתקופה שבין אוקטובר 1986 לנובמבר 1990, וכי תשלום הקיצבה נעשה למפרע לשנה אחת, לפי הוראתו של סעיף 128 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968 (להלן - חוק הביטוח הלאומי או החוק) שהייתה בתוקף בעת שהוכרה זכאותם והוחל בביצוע התשלום. 3. בחודש מרס 1995 פנה בא-כוח המערערים אל המוסד לביטוח לאומי, בשמם של 53 תובעים, בטענה שלפיה מרשיו הגישו את תביעתם המקורית לקיצבת יוצאי צבא באיחור "בגלל אי ידיעתו לזכויותיו" וקיבלו את הקיצבה למפרע לשנה אחת בלבד, בגדר הוראתו של סעיף 128 לחוק. אי לכך, נטען, התובעים זכאים לקבל את הקיצבה שבע שנים למפרע "וזאת על פי דיני ההתיישנות" ובהסתמך על פסיקתו של בית-הדין הארצי לעבודה בנדון זה (להלן - התביעה המאוחרת). 4. במכתב מיום 29.6.1995 דחה המוסד לביטוח לאומי את תביעתם של 49 מבין התובעים, מן הטעם שהטיפול בתביעותיהם הסתיים וכן בשל כך שאין להחיל עליהם בדיעבד את השינוי שנעשה בפסיקתו של בית-הדין הארצי, שעליה נעמוד בהמשך הדברים. 5. משנדחתה התביעה הגישו המערערים תביעתם לבית-הדין האזורי, ומשנדחתה גם על-ידיו הוגש הערעור שלפנינו. הדיון בבית-הדין האזורי ופסק-הדין 6. מלכתחילה הוגשה התביעה לבית-הדין האזורי על-ידי אבו ערער פחרי סלימאן (הוא המערער 3; להלן - אבו עראר פחרי) "ו-75 אחרים". בהמשך הדברים נמסרו למוסד פרטים מזהים בנוגע למערערים ולאחר בדיקת השמות שהוגשו לו נמחקו חלק מן התובעים מכתב-התביעה, אך התביעה נותרה כללית ובלתי קונקרטית. מטעם 58 התובעים העיד תובע אחד בלבד(!), הוא אבו עראר פחרי, אשר לא היה בידו להעיד או לבסס כל טענה בקשר לכל אחד ואחד מן התובעים האחרים. לגבי דידו טען כי בסמוך לאחר שקיבל את הקיצבה לפי תביעתו המקורית דרש לקבל תשלום רטרואקטיבי לשש שנים נוספות על השנה שבגינה קיבל תשלום חד-פעמי. המוסד לא נענה לדרישתו בכתובים, ועל-כן נמנע ממנו להגיש תביעתו מבעוד מועד לבית-הדין. 7. לבד מעדותו של אבו עראר פחרי הוגש מטעם המערערים תצהירו של אבו גאמע אחמד (הוא המערער 1; להלן - אבו גאמע), שעליו לא נחקר. בתצהירו חזר אבו גאמע על הטענות הכלליות ביחס לכלל המערערים, שלפיהן לא קיבלו הודעה מטעם המוסד בנוגע לזכותם לתבוע תשלום רטרואקטיבי של הגימלה למשך שבע שנים. לגופו של עניין לא הועלתה בתצהיר זה אף לא טענה עניינית אחת הנוגעת למצהיר או לתובעים האחרים, כגון באיזה מועד הגיש לראשונה את תביעתו המקורית למוסד; מה היו הסיבות לאיחור בהגשת התביעה; באיזה מועד ובאיזו דרך הודיע לו המוסד על הכרה בזכותו לקיצבה, ומאיזה מועד החל לקבלה; באיזה מועד קיבל את התשלום הרטרואקטיבי לשנה אחת ולאיזו תקופה. הטענה היחידה בעלת גוון עובדתי הייתה זו: "כאשר באנו לקבל קצבת ילדים כיוצאי צבא נתנו לנו פחות מאשר צריך לקבל עפ"י הדין, דהיינו בין שנה לשנתיים ולא מיום זכאותנו לקצבת יוצא צבא וגם לא קיבלנו 7 שנים רטרואקטיבית לפי חוק ההתיישנות". לא נטען כי המצהיר, או מי מן המערערים, הגיש בעקבות התביעה המקורית ערעור בעל-פה או בכתב למוסד, על שיעור הקיצבה או על משך התקופה; אם קיבל תשובה לפנייתו אם לאו. 8. בכתב-ההגנה מטעם המוסד ניתן פירוט מועדי תשלום הגימלה כפי שנעשה לכל אחד ואחד מן המערערים לפי שמותיהם, ונטען כי בעת ביצוע התשלום על-פי התביעה המקורית המערערים לא היו זכאים לתשלום רטרואקטיבי למעלה מתקופת השנה שנקבעה בסעיף 128 לחוק; כי הודעה על זכאותם לתשלום הקיצבה נמסרה להם בעתה; כי היה עליהם להגיש ערעור על החלטת המוסד בעיתה ומשלא עשו כן התיישנה תביעתם ודינה להידחות; כי לגבי חלק מן המערערים חלפה גם תקופת ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958; לגופו של עניין נטען כי שינוי ההלכה בפסיקתו של בית-הדין הארצי אינו חל על המערערים ועל-כן אף בשל כך דין התביעה להידחות. 9. מטעם המוסד העידו שתי הפקידות שטיפלו בעניינם של המערערים ובתביעה המאוחרת שהגישו. גב' שטרנשטיין, רכזת גימלאות בסניף המוסד לביטוח לאומי בבאר-שבע (להלן - גב' שטרנשטיין) העידה כי מבין המערערים "אף אחד לא בא וביקש מעבר לשנה. זה היה רק בשנים האחרונות". כמו כן העידה על היכרותה האישית עם אבו עראר פחרי ומגעיה עמו בנוגע לתביעתו לקבלת תשלום הקיצבה רטרואקטיבית. 10. בית-הדין האזורי קיבל למעשה את טענת המוסד בנוגע להתיישנות התביעה ודחה את טענתם של המערערים כי נבצר מהם להגיש את תביעתם המאוחרת בעתה משום שלא קיבלו הודעה בכתב מאת המוסד לביטוח לאומי בדבר דחיית תביעתם לתשלום הרטרואקטיבי. בנדון זה נקבע: "אין לנו את עדותם של התובעים. כל מה שיש לנו הינו עדותה של גב' שטרנשטיין על הנוהל הרגיל במקרים מעין אלה אצל הנתבע ועדותו של אבו פחרי המתייחסת אליו בלבד". "חוסר הבנתם גרם לאי-הגשת התביעה במועד הרלבנטי ולא אי קבלת ההודעה. גירסה זו מסתברת יותר בעיני מן הגירסה המשופצת שנטענה לפני ולפיה לא נשלחה להם הודעה על כי לא אושר להם תשלום רטרואקטיבי מעבר לשנה". נוסף על כך מצא בית-הדין כי אף בעצם התשלום החד-פעמי שנעשה למערערים בעתו יש למעשה "...לראות הודעה על החלטות הנתבע ביחס לתשלום רטרואקטיבי לשנה אחת בלבד". 11. עוד קבע בית-הדין כי בחוק הביטוח הלאומי אין חובת משלוח הודעות בדואר רגיל או רשום, ולפי פסיקתו של בית-הדין הארצי, על המוסד להודיע את החלטותיו בדרך סבירה, וכזאת עשה בנוהגו כלפי המערערים בנסיבות המייחדות אותם במקום מגוריהם, כבדווים ב"פזורה". 12. בהתייחס לעדותו של אבו עראר פחרי נקבע כי למעשה ידע על כך שתביעתו לתשלום רטרואקטיבי לשנה אחת נדחתה "...אך הוא לא הגיש תביעה מטעמים השמורים עימו". בית-הדין מצא תימוכין לקביעתו זו בעדותה של גב' שטרנשטיין, שלפיה הסבירה לו גם באופן אישי על הטעם לדחיית תביעתו לאחר שפנה אליה. מכל מקום, קבע בית-הדין האזורי, "חלפו למעלה משבע שנים מעת שהחל הנתבע לשלם לו קצבת יוצאי צבא (פברואר 1986 ועד שהוגשה התביעה דנן)". אי לכך התיישנה תביעתו לבית-הדין אף לפי חוק ההתיישנות. קל וחומר עת מדובר בהגשת תובענה כנגד המוסד לביטוח לאומי על-פי החוק. הערעור 13. בערעורם טענו המערערים כי המוסד לביטוח לאומי חייב לשלם להם את הקיצבה שבע שנים למפרע ולא שנה אחת בלבד, מתוקף הוראותיו של חוק ההתיישנות; כי המוסד לא מסר להם הודעה כדין על אי-התשלום הרטרואקטיבי כנתבע על-ידיהם, ועל-כן לא היו יכולים להגיש תביעתם במועד לבית-הדין; כי אין לראות בעצם תשלום הקיצבה הודעה אודות דחיית תביעתם לתשלום למפרע לתקופת שבע השנים; לא הוכחה חזקה בדבר ידיעתם של המערערים כי המוסד דחה את תביעתם; תביעתו של אבו עראר פחרי מייצגת את כלל תביעותיהם של המערערים "היות ומדובר בעובדות דומות ונסיבות דומות"; אין להחיל על הבדווים דין שונה בנוגע לדרכי ההודעה על זכאותם לגימלה. 14. בהתייחס לטענה אחרונה זו רואים אנו להקדים את המאוחר ולקבוע כבר כאן כי אכן הצדק עם המערערים. דין אחד למערערים שהם בדווים ולכל תושבי ישראל האחרים. בתוך כך חובה על המוסד לביטוח לאומי לקיים כללי הודעה זהים לכל תושבי האזור שבו מתגוררים המערערים, יהא מקום מושבם אשר יהא, בין שגרים הם בבית מידות, בין שמתגוררים הם ב"פזורה" ובין שמעון להם בצריף דל או באוהל מט ליפול. 15. המוסד לביטוח לאומי מצדו ביקש לדחות את הערעור, תוך שהוא תומך בפסיקתו של בית-הדין האזורי, ועל כך הוסיף וטען: למערערים נשלחו הודעות בדבר זכאותם לתשלום הקיצבה רטרואקטיבית, אולם בשל חלוף הזמן מאז סוף שנות השמונים לא נשתמרו במוסד בקשותיהם של המערערים "ותיקיהם, ככלל בוערו"; המערערים ישבו בחוסר מעש משך שנים ולא פנו למוסד בתביעה לתשלום רטרואקטיבי לתקופה ארוכה יותר; התביעה המאוחרת הוגשה בחודש יולי 1995, בסמוך לאחר שינוי בפסיקתו של בית-דין זה; חל שיהוי בהגשת תביעתו של אבו עראר פחרי למוסד לביטוח לאומי והתיישנות על תביעתו לבית-הדין; אשר לכל יתר המערערים - הוא עצמו הודה כי אינו יודע אם קיבלו הודעה מהמוסד אודות זכאותם לתשלום. דיון והכרעה 16. שניים הם המחסומים שבפניהם ניצב ערעור זה. האחד דיוני, והוא האיחור הניכר בהגשת התביעה לבית-הדין האזורי, המקים את טענת ההתיישנות הקבועה בדין; השני מהותי, ולפיו שינוי בפסיקתו של בית-דין זה אינו חל על תביעתם המקורית של המערערים שההחלטה בה ניתנה על-פי הוראת החוק באותה עת. לשניים אלה נידרש להלן. התיישנות התביעה 17. בתקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), תש"ל-1969 (להלן - תקנות המועדים) נקבע כי תובענה שנדחתה על-ידי המוסד לביטוח לאומי תוגש לבית-הדין לעבודה תוך שישה חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע. בפסיקתו העקבית של בית-דין זה נקבע כי בית-הדין אינו מוסמך להאריך את המועד להגשת התובענה ועל-כן קם מחסום ההתיישנות בפני תובע שלא הגיש תביעתו במועד, וכי "הכלל הוא, כי אי-ידיעת החוק איננה מהווה טעם להארכת המועד להגשת תביעה". עם זאת נפסק כי "טענת 'ההתיישנות' היא טענה שאפשר לטעון, אך אין חובה לטעון אותה..." וכי מן הראוי שהמוסד לביטוח לאומי, כגוף ממלכתי, לא יעלה טענה זו "...בכל מקרה ובכל הנסיבות". 18. ולענייננו: האם הצדיקו נסיבות המקרה העלאת טענת התיישנות כלפי המערערים וקבלתה על-ידי בית-הדין האזורי? טענתם הכללית של המערערים, שלפיה לא קיבלו הודעה מן המוסד על דחיית תביעתם לתשלום רטרואקטיבי של שבע שנים בסמוך לאחר שהוכרה זכאותם לקיצבה, נדחתה על-ידי בית-הדין האזורי, ואין אנו רואים להתערב בקביעותיו העובדתיות בנדון זה, בייחוד כאשר המדובר בתביעה כללית ובלתי קונקרטית, חסרת בסיס עובדתי בהתייחס לכל אחד מן המערערים. לא למותר לציין כי עצם האיחור בהגשת התביעות המקוריות לא נטען על-ידי המערערים לגופו ולפרטיו, וניתן לעמוד עליו רק בשל כך שתשלום הקיצבה למערערים נעשה שנה אחת (ואולי שנתיים) למפרע. בתוך כן, ועד שנידרש לדיון בשאלה אם המערערים קיבלו הודעה מן המוסד על דחיית תביעתם לתשלום הרטרואקטיבי, היה עליהם להקדים ולבסס טענה שלפיה פנו למוסד בדרישה להרחבת תקופת התשלום הרטרוארקטיבי. משלא הועלתה כלל טענה מעין זו על-ידיהם, ברי שלא היה בידי המוסד להשיבם על שלא נדרש לו - לחיוב או לשלילה. ועוד זאת, בשל חלוף הזמן מאז בוצע התשלום לראשונה בשנת 1986 ועד לשנת 1995, שבמהלכה הוגשה התביעה המאוחרת למוסד לביטוח לאומי ולבית-הדין האזורי, ומשבוערו כדין תיקי המוסד לביטוח לאומי - אין לסתור את חזקת ההודעה כדין שנשלחה למערערים, ובכלל זה לאבו עראר פחרי, בדבר זכאותם לגימלה, ובהתייחס לטענה ודרישה, אם וככל שבאה מאת מי מהם. 19. ודוק, כאשר המדובר בתביעה לקיצבה או בתביעה לגימלה, מוטלת על הטוען בדבר החובה לבסס את תביעתו הוא בעצמו, במישרין, תוך התייחסות לנסיבות המייחדות את מעמדו בדין. אין המדובר בזכות כללית העשויה לצמוח לכלל המערערים מזכייתו בדין של אחד מהם, ואין בתצהירו או בעדותו של אותו אחד כדי להקנות זכות שצמחה לו, אם וככל שצמחה, ל-57 התובעים הנותרים. 20. משהגענו עד הלום, יוטעם כי אכן חלה על המוסד לביטוח לאומי החובה ליתן למבוטח מענה בכתב על פנייתו, ואם נדחתה שומה עליו להודיע לו על זכות הערעור לבית-דין זה ועל מועדה. חובה זו קמה מתוקף הוראתו של סעיף 5 לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1959 וכפי שנקבע בפסק-הדין בעניין מסיס "ידיעת דיינים היא כי אכן המוסד נוהג מקדמת דנא לעשות כן, במסגרת סדרי המינהל התקין". במאמר מוסגר נציין כי כך נהג המוסד גם בענייננו, דבר העולה מעדותה של גב' שטרנשטיין, שלפיה "נשלח הודעה לתובע שהוא זכאי לקצבת יוצא צבא מתאריך זה וזה. לגבי כל החלטה של המוסד יש למטה הודעה שניתן לערר בית הדין לעבודה". על חובת מסירת ההודעה למבוטח עמד בית-דין זה בפסיקתו, שביטוי לה נמצא, בין היתר, בחוות-דעתו של חברי השופט רבינוביץ בפסק-הדין בעניין פארח, שם נאמר: "...הודעת המוסד לתובע על דחיית תביעתו או על קבלתה צריכה להיות בכתב בלבד, ואין תוקף להודעה בעל פה, לעניין קביעת מועד תחילת מירוץ תקופת ההתיישנות". 21. כללם של דברים בפרק זה: משנתנו דעתנו לכלל נסיבות העניין בערעור זה, כמבואר לעיל, נמצא כי בדין נדחתה התביעה מחמת ההתיישנות הניכרת בהגשתה לבית-הדין האזורי, משלא הוּכחה מניעה להגשת התביעה בתוך המועד שנקבע בתקנות. לא למותר לשוב ולציין כי לגבי חלק מתביעות המערערים, אלה שזכאותם לקיצבה הוכרה בין השנים 1988-1986, לרבות זו של אבו עראר פחרי, חלה ממילא תקופת התיישנות של שבע שנים לפי חוק ההתיישנות. אף לגופו של עניין דין הערעור להידחות 22. אין חולק כי בעת שהמערערים הגישו את תביעתם המקורית למוסד חלה הוראתו של סעיף 128 לחוק, שבה נקבעה התקופה המרבית להגשת תביעה לגימלת כסף למוסד, והיא בת "...שנים עשר חדשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה, אולם רשאי המוסד ליתן גימלה, כולה או מקצתה, אף אם נתבעה אחרי המועד האמור". במסגרת שיקול-הדעת הנתון לו על-פי הוראה זו, נהגה במוסד מדיניות שיהוי, שלפיה אם עילת התביעה הייתה מעוגנת במסמך רשמי, שולמו הגימלאות "...עד שנתיים, רטרואקטיבית מיום הגשת התביעה [שהוגשה באיחור]". מדיניות זו אושרה בפסיקתו של בית-דין זה, ונקבע כי "...אין בו פגם או דופי" (שם [12], בעמ' 239) ובית-הדין לא יתערב בשיקול-דעתו של פקיד התביעות בנדון זה. בפסקי הדין בעניין אליעזר ובעניין הררי נפל דבר ונעשה שינוי בהלכתו של בית-דין זה. נקבע שכאשר בסיס עילת הזכאות לקיצבה מעוגן במסמך רשמי (לידה, גיל, פטירה) וכאשר המבוטח לא עיכב במודע את הגשת התביעה למוסד, יהא זה סביר לקבוע כתקופת שיהוי את פרק הזמן של שבע שנים, כפי שנקבע בחוק ההתיישנות, כפרק הזמן שבגינו תשולם קצבה בתוקף למפרע מיום הגשת התביעה. אם לא הגיש המבוטח את תביעתו למרות שהיה מודע לזכויותיו, יהא הטעם אשר יהא, בית-הדין לא יתערב בשיקול-הדעת שהפעיל המוסד לעניין תקופת התשלום הרטרואקטיבית שיאשר. 23. להשלמת התמונה, הגם שלמעלה מענייננו הוא הדבר, נעמוד על התפתחות הדברים עד הלום. בחלוף כשלוש שנים משינוי ההלכה תוקנה הוראתו של סעיף 128 לחוק שהיה בינתיים לסעיף 296 לחוק הביטוח לאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, וכותרתו "מועד לתביעת גימלת כסף והתקופה שבעדה תשולם". בסעיף קטן (ב), שהוסף לסעיף 296 בחוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 19), תשנ"ח-1998 נקבע תחום התקופה שבעדה תשולם הגימלה "...ובלבד שלא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 48 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור...". הנה כי כן, ממועד התיקון ואילך הציב המחוקק "מחסום קשיח" בן 48 חודשים בפני המבוטח המתמהמה בהגשת תביעתו למוסד לביטוח לאומי, ונמצאו המוסד והמבוטח כבולים יחדיו בהוראות השיהוי על-פי החוק, תוך שניטל מן המוסד שיקול-הדעת בקביעת פרק הזמן של תקופת השיהוי. שינוי ההלכה והתביעה המאוחרת 24. כמבואר לעיל, תביעתם של המערערים להכיר כתקופת שיהוי בפרק זמן של שבע שנים למפרע מיום הגשת תביעותיהם המקוריות הובאה לראשונה לפני המוסד בשנת 1995, כחודשיים ימים לאחר שניתן פסק-הדין בעניין הררי [15]. למעשה מבוקשם של המערערים הוא שבית-דין זה יורה על תחוּלה רטרואקטיבית של השינוי שנעשה בהלכה הפסוקה, באופן שהשיהוי שחל בהגשת תביעותיהם המקוריות למוסד יוכר לתקופה של שבע שנים למפרע מיום הגשתן. 25. למבוקשם זה של המערערים אין להיעתר. פסיקתו של בית-דין זה בעניין אליעזר [14] ובעניין הררי [15] איננה הלכה חדשה שנפסקה, ואף אין היא פירוש ראשון שניתן להוראה חקוקה. בפסיקתו באותן פרשות אבחן בית-דין זה את ההלכה שהייתה קיימת באשר לגדר שיקוליו של פקיד התביעות ושינה ממנה, בהתקיים תנאים מסוימים בלבד, כמבואר לעיל. כבר נפסק כי משנעשה שינוי בהלכה הפסוקה השינוי הוא פרוספקטיבי, ויחול על כל הליך ממועד שינוי ההלכה ואילך. בית-דין זה עמד על כך בפסק-הדין בעניין סביר, שבו נדונו השלכותיו של שינוי בהלכה הפסוקה בנוגע לתשלום קיצבה למבוטח משעה שנשללה ממנו הזכות לקיצבה שבה בחר. באותו עניין נדחתה תביעת המבוטח לתשלום רטרואקטיבי של הקיצבה ממועד שינוי ההלכה, והנשיא אדלר פסק כי המבוטח יהא זכאי לתשלום פרוספקטיבי בלבד של הקיצבה, ממועד שינוי ההלכה ואילך. כך גם בפסק-הדין סיגלר שבו עמד השופט צור, בין היתר, על כך שלעניין התחולה הרטרואקטיבית והפרוספקטיבית יש לעשות בהתאם את ההבחנה "...בין פסק-דין המשנה הלכה קיימת לבין פסק-דין המצהיר, לראשונה, על מצב משפטי נתון". 26. כך גם בענייננו. דין תביעתם המאוחרת של המערערים להידחות ככל שהמבוקש בה הוא לבוא בגדר שינוי בהלכה שנעשה זמן רב לאחר שהוכרה זכאותם לקיצבה, ולאחר ששולם להם התשלום למפרע על-פי הדין שהיה קיים באותה עת. 27. למעלה מן הנדרש נוסיף ונציין כי תביעתם המאוחרת של המערערים אף אינה ממלאת אחר התנאים שנקבעו בעניין אליעזר [14] ובעניין הררי [15], גם אילו באו בגדרה. כפי שפירטנו לעיל, תביעתם היא כללית ולא ניתן ללמוד ממנה דבר על עילת הזכאות של מי מן המערערים - לרבות אבו ערער פחרי שהעיד ואבו גאמע שהגיש תצהיר. איש מהם לא ציין כלל את עילת זכאותו לקיצבה, את מועד הגשת התביעה למוסד או את הטעם לאיחור בהגשתה. די בנסיבות אלה כדי שלא להיענות למבוקשם של המערערים להחיל עליהם תקופת שיהוי של שבע שנים, כפי השינוי שחל בפסיקתו של בית-דין זה. די בנסיבות אלה כדי להותיר על כנה את החלטתו של פקיד התביעות, אשר ניתנה כדין בעת ביצוע התשלום בפועל, בסמוך להכרה בזכאותם של המערערים על-פי התביעות המקוריות שהגישו לקבלת הקיצבה. 28. סיכום הדברים הוא אפוא כי החלטתו של המוסד לביטוח לאומי לשלם למערערים את הקיצבה לשנה אחת - ואולי גם שנתיים (כאמור בתצהירו של אבו גאמע) - למפרע התקבלה כדין, הן לגופו של עניין הן בגדר הוראתו של סעיף 128 לחוק הביטוח הלאומי ולאורה. משכך הוא לא קמה עילה להתערבותנו בפסיקתו של בית-הדין האזורי ודין הערעור להידחות. 29. סוף דבר: הערעור נדחה. אין צו להוצאות. ניתן היום, ו' באייר תשס"ג (8.5.2003), בהיעדר הצדדים. רטרואקטיביות