1. לפני ערעור בתחום מס הכנסה על החלטת פקיד השומה מיום 8.5.97 לפסול את ספרי המערער לשנת המס 1997 על פי סעיף 145ב לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]. 2. אלה הן העובדות העיקריות שאינן שנויות במחלוקת: א. המערער הינו בעל עסק של מוניות, ובבעלותו מספר מוניות המספקות שירותי הסעה במשך כל שעות היום והלילה. הוא מעסיק נהגים שכירים בעיסקו. ב. בתאריך 14.2.97 נערכה ביקורת אנשי מס הכנסה באחת המוניות השייכות לעיסקו של המערער. המבקרים צפו בנהג השכיר שהועסק על ידי המערער כשהוא מוריד שלושה נוסעים מהרכב והתברר כי תקבול בסך 15 ש"ח ששולם לנהג לא נרשם בקופה הרושמת. הנהג הודה שלא רשם נסיעה זו בקופה הרושמת ולא נתן קבלה בגינה (ת2/). ג. התקיים שימוע שבו ניתנה למערער הזדמנות להתייחס לארוע שארע. בשימוע זה לא חלק המערער על העובדות שנרשמו בדו"ח הביקורת, אלא הסביר כי הנהג היה שכיר שהתקבל לעבודה רק יומיים-שלושה קודם למקרה. ביום השלישי, ובעקבות הארוע המתואר, פוטר הנהג מעבודתו. על פי פרוטוקול השימוע מיום 5.5.97 (ת6/) טען הנישום: "העובד היה שכיר שגנב ממני כסף. אני לא אגיש תלונה במשטרה על 15 ש"ח". בעקבות השימוע החליט פקיד השומה להטיל על הנהג קנס מינהלי בגין אי-רישום תקבול, ובאשר לבעל המונית, הוחלט להפעיל לגביו קוד 7 - שמשמעו "אי רישום תקבול". ביום 8.5.97 הודיע פקיד השומה למערער כי עקב אי רישום תקבול ומאחר שלא שוכנע כי קיימת סיבה מספקת לכך, פנקסיו לשנת 1997 פסולים. על החלטה זו קובל המערער בפני בית משפט זה. עיקר טענותיו הן כי הנהג אמנם פעל שלא כהלכה כאשר לא רשם את התקבול. יחד עם זאת, לדבריו, הוא מצידו פעל ככל שנדרש בנסיבות הענין על מנת להדריך את הנהג ולהנחות אותו כיצד לפעול ברישום התקבולים וכן ענה לדרישות הביקורת והפיקוח הנדרשים ממעסיק כלפי שכירים העובדים בשירותו. בכל אלה יצא המערער ידי חובתו כלפי רשות המס ואין לראותו אחראי לארוע שארע בדרך של פסילת ספריו. הוא מוסיף כי למחרת הארוע פיטר את הנהג מתפקידו משחשד בו גם כי ביקש לגנוב ממנו כסף ואף פנה להגיש תלונה במשטרה אלא ששם הציע לו שוטר שהכירו כי אין טעם להתלונן לאור היקפו הקטן של סכום הכסף שבו מדובר. תמצית טענותיו של המשיב היא זו: הנטל על המערער להפריך את ההנחה העולה לכאורה כי פנקסיו פגומים ולכן נפסלו. המערער לא עמד בנטל זה משלא הציג מערכת ראיות מהימנה העשויה לשכנע כי ניהל את מערך החשבונות והתיעוד בדבר היקף הכנסותיו כהלכה ובאופן אמין. מכאן, שאין לקבל את הערעור ויש להותיר את החלטת פסילת הספרים בעינה. 3. נתתי דעתי למכלול חומר הראיות וטיעוני הצדדים, ובאתי לידי מסקנה כי יש לדחות את הערעור ולהותיר על כנה את החלטת פקיד השומה לפסול את ספריו של המערער. אלה הטעמים להחלטתי זו. א. נטל ההוכחה הכלל הרחב לענין נטל ההוכחה משמיע כי בערעור מס הכנסה מוטל נטל השכנוע על המערער, הן בשאלת קבילות הפנקסים והן בשאלת גובה השומה, שכאן אינה סלע מחלוקת בערעור. במקרה שלפנינו אין מדובר אף באחד המצבים בהם נדרש פקיד השומה "להצדיק את החלטתו", שאז סדר הבאת הראיות משתנה בלא לפגוע בנטל השכנוע הסופי המוטל כל העת על המערער. ההנחה היא כי: "פעולתה של רשות המס המעוגנת בחוק מוחזקת כפעולה שנעשתה כדין והמעוניין בביטולו של הצו שהוציאה הרשות, הוא הנישום המערער עליו. לכן, על הנישום רובץ הנטל לשכנע את בית המשפט כי יש לבטל את הצו או לשנותו. עם הוצאת הצו, נוצר מצב מסויים שאת שינויו מבקש המערער, ומי שמבקש את השינוי, עליו נטל השכנוע, זאת - זולת אם קיימת הוראה מיוחדת בחוק לענין נטל השכנוע ו/או נטל הבאת הראיות" (רע"א 1436/90 גיורא ארד נ' מנהל מס ערך מוסף, פד"י מו(5) 101, 107-8). ב. פסילת ספרים בשל אי רישום תקבולים קובע סעיף 145(א)(1) לפקודת מס הכנסה: "נישום הרושם תקבוליו בסרט קופה רושמת, שובר קבלה, חשבונית, ספר פדיון יומי או תיעוד אחר שהוא חייב לנהל על פי הוראות הנציב מכח סעיף 130 ולא רשם בהם תקבול שהיה חייב לרושמו על פי אותן הוראות, יראו את פנקסיו כבלתי קבילים זולת אם שוכנע פקיד השומה כי היתה סיבה מספקת לאי הרישום ...". הוראה זו מניחה הנחה כי אי רישום תקבול שחייבים לרושמו הופך את הפנקסים לבלתי קבילים אלא אם הובאו ראיות משכנעות לקיומה של סיבה מספקת לאי הרישום. מכח הוראה מהותית זו עולה גם כן המסקנה כי הנטל על המערער לשכנע כי היתה סיבה מספקת לאי רישום התקבול על ידי נהגו השכיר, ורק אם ישתכנע בית המשפט בקיומה של סיבה סבירה כזו, יהא מקום לבטל את החלטת הפסילה. הפסיקה עסקה לא אחת בשאלה אילו תכנים יש לתת למושג "סיבה מספקת" לאי רישום תקבול. היא מאוחדת, כך נראה, בדעה כי אמת המידה ל"סיבה מספקת" אינה מבוססת על יסוד נפשי של הנישום, וכי המבחן הוא אוביקטיבי, קרי: "מבחנו של הנישום הסביר. השאלה היא אם נישום סביר פועל בנסיבות הענין כפי שפעל הנישום בענין שלפנינו" (ע"א 789/80 פקיד שומה רחובות נ' שקד, פד"י לז(2) 103). הטעם לדבר הוא כי מטרת ההוראה בסעיף 145(ב)(א)(1) אינה רק מניעת השתמטות מכוונת מתשלום מס, "אלא מטרתה גם ליצור מסגרת ארגונית אשר תמנע שכחה, הזנחה ורשלנות" (שם, עמ' 107; וראה ע"א 1999/92 חדד נ' פקיד שומה נתניה, פד"י מט(1) 441, 446). עוד הובהר, כי שילוב יסוד סוביקטיבי ביישום התנאי האמור עלול היה לסכל את מטרת החקיקה בתיתו הגנה בידי אלה שאינם מקיימים הוראות מחייבות בניהול ספרים מחמת רשלנות, או שכחה. מטרת ההוראה הינה לכלול גם את אלה בגדר מושאי פסילת הספרים, והוא - גם אם היו תמי לב ולא היתה בליבם כוונת השתמטות ממס כלל. אומר השופט חשין בענין חדד, שם, עמ' 449: "גם אם הוראת סעיף 145ב לפקודת מס הכנסה - כפי שנתפרשה בהלכה - יש בה כדי להכביד על נישומים, הנה הרחבת פתח המילוט של 'סיבה מספקת' עלולה להקשות על פקיד השומה עד כי לא יוכל למלא תפקידו כהלכה. החשש שמא קופה של מחט יהפוך פתחו של אולם מחייבנו בזהירות רבה. אכן, המדובר דרך כלל הוא בנסיבות הידועות אך ורק לנישום, ויקשה לבסס הלכה על דברתו של נישום היא בלבד (שעה שהכל מסכימים כי לא מילא את המוטל עליו)". העקרון הכללי המתואר לעיל יפה לכל סוגי העוסקים. מורכבות מיוחדת ביישומו של עקרון זה עשויה להתעורר כאשר הנישום הינו מעסיק של עובדים ואי רישום התקבול נעשה על ידי אחד מעובדיו במהלך עבודתו. נבחן מצב דברים זה. ג. אחריות נישום לאי רישום תקבול על ידי עובדו הוראת סעיף 145ב(א)(1) לפקודה אינה מבחינה בין אי רישום תקבול על ידי הנישום עצמו לבין אי רישום התקבול על ידי עובדו של הנישום. עלתה השאלה - ושוב בהקשר לאופן יישומה של ההגנה בגין "סיבה מספקת" לאי רישום תקבול - באילו נסיבות יוכל מעביד להתגונן בפני אי רישום תקבול על ידי עובדו, כאשר בפועל לא היה שותף בשעת מעשה לאי הרישום. בענין ע"א 789/80 פ"ש רחובות נ' שקד (פד"י לז(2) 103), נדונה שאלה זו והוכרעה כך (מפי השופט (כתוארו אז) ברק): כדי להיכנס לגדרה של ההגנה האמורה, על נישום לקבוע לעצמו סדרי ניהול עסק אשר יאפשרו קיומן של ההוראות השונות בדבר רישום תקבולים. כדברי בית המשפט (שם, עמ' 107): "בקביעתם של סדרים אלה, עליו לקחת בחשבון את טיבו של העסק ואת האילוצים שבהם הוא עשוי להימצא תוך שעליו לקבוע סדרים שכאלה שיאפשרו לו למלא אחר הוראות החוק חרף האילוצים השונים. אי קיום ההוראות הנובע משגרתו של העסק על המיוחד שבו, אינו יכול להוות 'סיבה סבירה'. כך, למשל, לחץ העבודה בעסק שבו מצוי לחץ עבודה אינו 'סיבה סבירה' לאי רישום תקבולים, שכן על הנישום לקבוע מראש סידורים מתאימים אשר יאפשרו קיומן של הוראות החוק אף אם הנישום פועל תחת לחץ עסקי (ע"א 389/79). הוא הדין בעובדה שנדרשים רישומים של סכומים קטנים ועדיף מבחינתו של הנישום לסכם ולרשום במרוכז, מדי פעם, את סך כל התקבולים (ע"א 470/80). לעומת זאת, אם התרחש אירוע בלתי צפוי וחריג ניתן לראות בו 'סיבה סבירה' לאי הרישום. כמובן, כל מקרה לעובדותיו". ועוד: כאשר נישום נעזר בעובדים אחרים בעיסקו, אין הוא יכול לצאת ידי חובתו בכך שנתן להם הוראות, אלא עליו לוודא כי הוראותיו מקויימות על ידי העובדים (ע"א 378/85, פ"ש ת"א נ' שוורץ, פד"י מא(2) 819, 821-2). יוצא, איפוא: המעביד אחראי לאי רישום תקבול החייב ברישום בעיסקו, בין אם המחדל נעשה ישירות על ידו ובין אם על ידי עובד המועסק על ידו. עם זאת, אחריות זו אינה מוחלטת, ואם אי הרישום נעשה בידי העובד, יוכל המעביד לצאת ידי אחריותו אם שכנע כי קבע סדרי ניהול עסק סבירים המצריכים קיום ההוראות בענין רישום התקבולים. ההנחה היא כי אם קיימים סדרי ניהול כאלה, בדרך כלל לא יתהוו מחדלי רישום. מכאן, שמחדל רישום בדרך השגרה עשוי לרמז על העדר הסדרי ניהול מתאימים. היא גם הנותנת, ש"סיבה מספיקה" לאי רישום הוא מושג שהחלתו חורגת בדרך כלל מארועי שגרה והיא שמורה למצבים מיוחדים החורגים מפעילות עיסקית שוטפת של יום יום. שאם לא כן, היה נמצא כי אמצעי האכיפה הנתונים בידי רשות המס להשגת היעד של ניהול ספרים תקין היו נגרעים באופן משמעותי והיתה ניתנת לגיטימציה בחיי המעשה להשמטות ולדיווחים לא נכונים גם בשגרתו של העסק. ד. מן הכלל אל הפרט: כיצד משליכים עקרונות אלה על ענייננו? הנטל על המערער לשכנע כי היתה סיבה מספקת לאי רישום התקבול. הוא לא שכנע בגרסתו מהטעמים העיקריים הבאים: 1) ראשית, הסיטואציה בה מדובר כאן נוגעת לשיגרת ניהול העסק, ואינה מדברת כלל במצב יוצא דופן, חריג ומיוחד. עניין לנו בעסק מוניות, אשר בו, דרך השגרה, פועלות המוניות באמצעות עובדים שכירים האמורים לרשום את תקבולי הנסיעות. במקרה זה מדובר בנהג שכיר אשר היה חדש בעבודתו ועבד בעסק רק כיומיים-שלושה קודם לכן. גם תופעה זו של נהג שכיר חדש במונית הינה תופעת-שגרה. ככלל, לא ניתן לראות במצב דברים זה ענין חריג המהווה "סיבה מספקת" לאי רישום התקבול. תחלופת העובדים בעסק מוניות מסוג זה המנוהל על ידי המערער בוודאי קיימת, וחדשות לבקרים נהגים ותיקים עוזבים וחדשים נכנסים במקומם. אילו הוכר כ"סיבה מספקת" אי רישום תקבול על ידי עובד חדש והיה מחסן את המעביד מפני פסילת ספרים, נמצאנו מכשירים סטיות מהותיות מניהול ספרים תקין כמעט כענין של יום ביומו. נראה כי לא לכך התכוון החוק כאשר דיבר על סיבה מספקת לאי רישום תקבול. 2) על המעביד מוטלת חובה לקיים מערך פיקוח ובקרה על עובדיו בתחום רישום ותיעוד התקבולים. כאשר מדובר בעובד חדש חלה על המעביד חובה מיוחדת בענין זה. בימים הראשונים מוטלת על המעביד-הנישום אחריות מיוחדת ללוות את העובד החדש במתן הוראות והנחיות וכן להבטיח כי הוא מקיים את ההוראות כהלכה. ועוד: אין די שהמעביד בפועל יקיים מערך פיקוח ובקרה כאמור. עליו לשקוד גם על קיומן של ראיות מהימנות לקיום מערך פיקוח כזה כדי שבבוא העת, באם תעלה השאלה בפני רשויות המס, הוא יוכל להוכיח כי אכן עמד באמות המידה הנדרשות. לרוב, עדויות יחידות בעל פה מפי המעביד ושותפיו כנוגעים בדבר לא תספקנה, וחיזוק במסמכים ובתיעוד אוביקטיבי מזמן אמת עשוי לתת את החיזוק הנדרש. כך, למשל, מערכת מסמכים הכוללת חתימה על התחייבות מצד העובדים לרשום את התקבולים כנדרש בהוראות, ומערכת רישומים במשרד המשקפת את האופן והמועדים בהם ניתנה הדרכה לעובדים, והמועדים והאופנים בהם בוצעו הפיקוח והבקרה, עשויים להועיל. שאם לא כן, עשויה עדותם היחידה של הנוגעים בדבר, בעלי הענין, שלא להיות מספקת. 3) במקרה שלפנינו כל שהוצג הוא זה: (א) המערער-הנישום העיד כי נתן לנהג החדש הדרכה מה עליו לרשום לפני תחילת עבודתו, וכי ערך פיקוח ובקרה על קיום ההוראות. לא הובאו כל ראיות מחזקות לדבר - בין ברישומים בעסק, בין בעדות הנהג (שכלל לא הוזמן להעיד) - ובין באמצעים אחרים שהיה בהם כדי לתמוך בדבר. וכן, לא הוכח כי נעשה מאמץ מיוחד מצד המערער לפקח על אופן מילוי הוראות הרישום על ידי הנהג החדש בימי עבודתו הראשונים. המערער אמנם העיד כי הוא מחתים עובדים על התחייבות לרשום כל תקבול, אך לא הראה ולו התחייבות חתומה אחת כזו - בין על ידי הנהג שכשל ברישום כאן, ובין על ידי נהג אחר (ראה עמ' 16). (ב) המערער הסתמך על כך שלמחרת מועד הביקורת של גורמי מס הכנסה הוא פיטר את העובד שסרח, כי חשש שהוא התכוון לגנוב ממנו. בעצם הפיטורין אין לראות משום אינדיקציה ליציאת המעביד ידי חובה, שהרי זו עשויה להיות תגובה טבעית של מעסיק לאור הנזק הרב הצפוי לו כתוצאה ממחדלו של הנהג. מכל מקום, אין בכך בלבד כדי להצביע על יציאת ידי חובתו של המעביד לפני מעשה. (ג) בעדותו בבית המשפט העיד המערער כי בעקבות ביקורת אנשי המס פנה למשטרה וביקש להתלונן על הנהג. שם, לדבריו, יעץ לו שוטר שהכירו כי על סכום כזה של 15 ש"ח אין טעם להתלונן, ולכן התלונה לא הוגשה. לכך יש לומר: ראשית, בשימוע בפני המפקח יצחקי אמר הנישום כי לא יגיש תלונה למשטרה על 15 ש"ח (ת6/), ולא דיבר על פנייה למשטרה כלל. שנית, השוטר אליו התייחס המערער בעדותו בבית המשפט הוזמן להעיד דווקא על ידי המשיב אך נמנע מלהתייצב. בנסיבות אלה, אינני רואה בהתייחסות לנושא התלונה המשטרתית משום חיזוק כלשהו לגרסת המערער. (ד) יש לציין כי הפגם בהתנהגותו של הנהג לא הצטמצם רק לענין אי רישום התקבול של 15 ש"ח - אף שזה היווה הבסיס לפסילת הספרים. מממצאים שמסר המפקח יצחקי עולה כי העובד עבד משעה 20: 30 בערך, וביצע כ- 3 נסיעות עד למועד הביקורת במונית שהיתה בסביבות 23: 15. עיון בסרט הקופה מלמד כי לא נרשמה אף אחת מהן. טענת הנישום לענין זה הינה כי מדובר בנסיעות אשראי בתשלום קבוע מראש המשתלם בסוף חודש ולא בתום הנסיעה הספציפית ולכן לא נרשמו. אין חולק כי אי רישום שלושת נסיעות האשראי אינו, כשלעצמו, בגדר עילת פסילה, אולם אי רישום זה רלבנטי לשאלה האם שכנע המערער בקיומה של "סיבה מספקת" לאי רישום התקבול על ידי עובדו, במובן של קיום סדרי ניהול תקינים של רישום ותיעוד בעיסקו. העדר כל רישום במונית של נסיעות האשראי - בין בקופה הרושמת ובין בדרך אחרת - מעיד על פגמים בסדרי הרישום המתבקשים. שהרי אין ספק כי גם נסיעות באשראי שבעליהם משלמים בסוף החודש טעונות רישום כלשהו על ידי בעל המונית והעברת הרישום בצורה מסודרת לתחנה בסוף המשמרת. גם אם אין הכרח ברישום כזה ב"קופה הרושמת", שכן בסיומה של נסיעת-האשראי טרם נתקבל התשלום, קשה להניח שניתן לנהל מערכת ספרים תקינה בלא רישום כלשהו של נסיעות האשראי מיד לאחר ביצוען והעברת הרישום לחשבון מרוכז במשרד, וזאת, גם אם נכון הדבר שבסופה של כל משמרת מועברים פתקי נסיעות האשראי, חתומים על ידי הנוסעים, למשרד הראשי. חרף זאת, לא הוכח ביצוע רישום כזה. (ה) ואשר לשיטה הכללית של רישום, פיקוח ובקרה: פרט לעדותו הכללית של המערער, לא הובאו כל מסמכים להוכחת השיטה שהפעיל לרישום נסיעות האשראי. ברי, כי את הנסיעות במזומן היה צריך לרשום במונה בקופה הרושמת של כל מונית. נסיעות האשראי גם הן היו חייבות ברישום מדוייק מיד לאחר ביצוען על ידי כל מונית, ולאחר מכן היה מקום לרכזן במשרד לצורך הוצאת דרישת תשלום כוללת בסוף החודש. בתחום זה לא הוכחה במסמכים הקורלציה בין הנסיעות שהתקיימו בפועל במוניות לבין דף הריכוז המשרדי של נסיעות האשראי בסוף החודש. ועוד, לטענת המערער, הוא אמור לקבל דו"ח מהנהג בכל יום על נסיעות האשראי, אולם באופן תמוה הדו"ח של אותו יום בו נעשתה ביקורת מס הכנסה לא נשאר אצלו. הוא אומר (עמ' 13): "הוא לא נשאר אצלי. הסברתי לכם קודם שאני קורע אותו. אם אני רואה שהכל בסדר, אני קורע אותם. משהו לא בסדר - אני לוקח את זה למשטרה" . חסר זה, כמובן, אומר דרשני. היה סביר להניח כי אם נסיעת האשראי מסתיימת במתן פתק לנהג על ידי הנוסע, כי יהיה תיעוד מסודר על פתקים אלה בתחנה שניתן יהיה להציגו ולבודקו. נטען עוד כי הונהגה בענין נסיעות האשראי "שיטה חלופית" לרישום בסרט קופה, אך טיבה של שיטה זו ומידת אמינותה - לא הוכחו, וככל שהוצגו ראיות כאן, לא תועדו נסיעות האשראי בסרטי הקופה כלל. המערער גם לא הוכיח קיומה של שיטה כלשהי של פיקוח על דיווחי נהגיו כגון באמצעות בדיקת קילומטרז' וצריכת דלק. פרט לעדותו הכללית בעל פה בענין זה, לא הוגשו כל ראיות תומכות אוביקטיביות המחזקות טענה זו. עדותו של אחי הנישום וכן של נהג שכיר נוסף אינן עונות על הצורך בראיות אוביקטיביות של ממש. בעיקרו של דבר, הדברים נותרו בלתי מוכחים והשאירו אחריהם טעם של מערך רישום תקבולים בלתי מסודר ובלתי מאורגן שאינו עונה על הכללים והדרישות. (ו) לכל אלה יש להוסיף: ביקורת מס הכנסה בעסקו של המערער לא היתה מבחינתו חידוש בלתי מוכר. הוא נחשף כבר לביקורות קודמות כאלה בעבר. בשנת 1993 נמצאו נהגי המערער פעמיים כמי שלא רשמו תקבולים שנדרשו ברישום. בשנת 1995 הומרה החלטה בדבר "אי רישום תקבול" ביחס לעסקו של המערער לסטייה מהותית מהוראות ניהול פנקסים, ועל נהג העסק שנתפס הוטל קנס מינהלי ששולם (עדות יצחקי, עמ' 33-34). הנה, כי כן, ליקוים רציניים במערכת ניהול הספרים נמצאו בעיסקו של המערער גם בשנים עברו, וסביר היה להניח כי בהינתן כל אלה, הוא ישקוד על מערכת בקרה ופיקוח יעילים בתחום זה כמו גם על קיומן של ראיות בכתב להוכחת קיום מערכת כזו, שמא יידרש לביסוסן. אולם אלה לא נתקיימו באורח המניח את הדעת. בהינתן כל הנימוקים האמורים, מתבקשת המסקנה כי המערער לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש ממנו לשכנע כי היתה סיבה מספקת לאי רישום התקבול על ידי הנהג השכיר. לא למותר להוסיף: סעיף 216(7) לפקודה קובע אחריות פלילית על מי שלא רשם תקבול שהיה חייב לרושמו על פי הוראות הנציב, ואם אי הרישום בוצע בידי עובדו של הנישום - יואשם בעבירה גם הנישום, "אם לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו, ושהוא נקט בכל האמצעים הסבירים להבטחת מניעת העבירה". הנה כי כן, במישור הפלילי אחריות המעביד נגזרת מאחריות העובד, אם לא הוכיח בנוסף לאי הידיעה גם נקיטת כל האמצעים הסבירים להבטחת מניעת העבירה. קריטריון זה בוודאי ישים, מקל וחומר, במישור האזרחי, ואם כאן לא הצליח להוכיח זאת, בוודאי תחול עליו אחריות ולא יוכל לטעון לקיומה של "סיבה מספקת" לאי ביצוע הרישום. בנסיבות אלה, הערעור נדחה. המערער ישלם למשיב את הוצאות המשפט וכן שכר טרחת עורך דין בשיעור 7,000 ש"ח בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. ניתן היום, כ"ו בטבת תש"ס, (4.1.2000), בהעדר הצדדים. המזכירות תעביר לצדדים עותק מפסק הדין. אילה פרוקצ'יה, שופטת מיסיםעבירות מס