בני נוער שעות נוספות   1.            המערערים הורשעו בבית-הדין האזורי בחיפה (תפ 810014/97) בעבירות של "העבדת נער במנוחה השבועית" לפי חוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953 (להלן: חוק עבודת הנוער או החוק), בגין העסקת שמונה נערות ונערים יהודים בארבעה מועדים שונים, בלילות שבת ובימי שבת. המערערת 1 (להלן: החברה) הורשעה בעבירה על סעיפים 21(א) ו-33(א) לחוק עבודת הנוער והוטל עליה קנס כספי בסך 30,000₪. המערער 2 (להלן: מר פדן או הנאשם) הורשע בעבירה לפי סעיף 38 לחוק והוטל עליו קנס כספי בסך 50,000₪. כנגד הרשעת המערערים בדין וכנגד גזר הדין שהושת על החברה, סב הערעור שלפנינו. שתי הערות מקדימות: (א) נקדים ונציין, כי חלק מן הסוגיות המועלות בערעור זה נדונו והוכרעו לאחרונה בפסיקתו של בית-דין זה, בעניין יעקוביאן () ובפסק הדין בעניין הנדימן (), אשר סבה על הרשעה לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, ובה נדרשנו לסוגיית העסקתם של עובדים יהודים בשבת, בעת המנוחה השבועית. דברינו שם יפים בחלקם אף לענייננו, הגם שבסיס דיוננו הוא באישום על פי חוק העסקת הנוער. על כן, בכל שהארכנו שם נקצר כאן, בהמשך דברים. (ב) את הדיון וההכרעה בערעור זה נחלק לשני פרקים. בפרק הראשון והעיקרי נדון בערעורה של החברה על ההרשעה וגזר הדין; בפרק השני נדון בערעורו של מר פדן, כנגד הרשעתו מתוקף תפקידו בחברה, לפי סעיף 38 לחוק עבודת הנוער וגזר הדין. פרק ראשון: ערעור החברה על פסק-הדין 2. אלה הן הוראות חוק עבודת הנוער הצריכות לענייננו:   1 (א) בחוק זה - "ילד" פירושו - מי שעדיין לא מלאו לו 16 שנה; "צעיר" פירושו - מי שמלאו 16 שנה אך עדיין לא מלאו לו 18 שנה; "נער" פירושו - ילד או צעיר;   שעות המנוחה ; העונשין.   חוק עבודת הנוער הוא מן החיקוקים המנויים בתוספת השניה לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, בהם מוקנית סמכות השיפוט לבית-הדין. בהתאם, ובגדר הוראות הדין, התנהל ההליך הפלילי נגד המערערים, בבית-הדין האזורי ובערעור, על פי הוראותיהם של סעיפים 24(ב) ו- 26(ב) לחוק בית-הדין לעבודה, לפי סדרי הדין ודיני הראיות החלים בהליכים פליליים בבית משפט.   הדיון בבית-הדין האזורי 3.            המערערים - הנאשמים: מר פדן משמש כמנהל במערערת 1, שהיא חברה בע"מ, המפעילה את רשת המסעדות "מקדונלדס". העבירות בהם הואשמו החברה ומר פדן סבו על הַעֲסָקָה שלא כדין לפי חוק עבודת הנוער, בשתיים ממסעדות החברה. מלכתחילה הואשמו המערערים בעבירות לפי סעיפים 21(א) ו-33(א) לחוק עבודת הנוער. ביום 18.4.1999 הגישה המשיבה (להלן: המדינה) בקשה להגשת כתב אישום מתוקן, במסגרתו נכלל אישום נוסף, לפי סעיף 38 לחוק עבודת הנוער. בהחלטה מיום 11.5.99 התיר בית-הדין את תיקונו של כתב האישום כמבוקש, בהעדר תגובה מטעם הנאשמים (להלן: כתב האישום המתוקן).   4. על ארבעה האירועים מושא כתב האישום העידו מטעם המדינה מפקחי משרד העבודה, מר שאכיב מועדי ומר פואד חמדאן (להלן: המפקחים). שני האירועים הראשונים התרחשו במסעדת מקדונלדס בקניון לב המפרץ חיפה ביום שישי, 17.10.1997, בשעה 20:10. המפקחים העידו על כך שבמועד זה ביקרו לראשונה במסעדה, ומשמצאו כי מועסקות בה שתי נערות שגילן מתחת לגיל 18 שלחו לבעלי המקום מכתב התראה על העסקת נוער שלא כחוק. בבדיקה חוזרת שקיימו המפקחים במקום, שבוע לאחר מכן, בערב שבת ה-24.10.1997 בשעה 20:20, נמצאו שתי הנערות עובדות בו, למרות ההתראה. המפקח חמדאן העיד אודות האירוע השלישי, כי ביום שבת ה - 1.11.1997 שב וביקר באותה מסעדה ומצא בה נער עובד. הוסיף המפקח והעיד על האירוע הרביעי, שהתרחש באותה שבת, כעבור שעתיים, עת ביקר במסעדת מקדונלדס בקניון החדש בחיפה ואף בה מצא עובדים נער ושתי נערות, כולם מתחת לגיל שמונה-עשרה. במאמר מוסגר יוער, כי בעקבות ביקור אחרון זה, הוצאה התראה לבעלי המקום לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, ולא לפי חוק עבודת הנוער. טופס ההתראה הוגש לעיונו של בית הדין לראשונה בעת הדיון בערעור, אולם אין בכך כדי לשנות ממסקנותינו דלהלן. במהלך עדותם הגישו העדים לבית-הדין האזורי קבלות על רכישת מוצרים במסעדות; דו"חות ביקור פיקוח שערכו ובהם שמות המסעדות ושמות הנערות והנערים העובדים הנזכרים בכתב האישום ופרטיהם; בנוסף הוגשו תמציות רישום ממרשם האוכלוסין של אותם נערים ונערות (להלן: תמציות הרישום). המערערים מצידם בחרו שלא להביא ראיות כלשהן, והכרעת הדין ניתנה לאחר הגשת סיכומים בכתב.   פסק הדין של בית-הדין האזורי 5. בהכרעת הדין מיום 4.7.1999 קבע בית-הדין האזורי (השופט הראשי דורון מיבלום) ש"אין למעשה מחלוקת, כי הנאשמים העסיקו נערים יהודים בחנותם, בזמן המנוחה השבועית". נדחתה טענתם של המערערים כי ימי שישי בערב אינם "יום שבת", כמשמעות המונח בחוק העסקת הנוער. עדויות המפקחים היו נאמנות על בית-הדין, ובהסתמך עליהן קבע, כי "אותם נערים ונערות אכן הועבדו בזמן מנוחה השבועית, כאשר במקום מתנהלת פעילות מסחרית של מכירת מזון"; בהתייחס לשאלה העיקרית שבמחלוקת - הוכחת היותם של הנערים והנערות "בני הדת היהודית", קבע בית-הדין כי "הוכח לפני במידה הדרושה לצורך הרשעה במשפט פלילי, כי הנערים הנערות שהועסקו בשבת הם יהודים על פי דתם, כמו גם על פי הלאום שלהם". זאת, מתוך שבית-הדין ראה עצמו מונחה בהלכה שיצאה מלפני בית-דין זה בפסק הדין בעניין גוד נייט סנטר () "לפיה די בהצגת תמציות הרישום כדי לשמש ראיה לכאורה לצורך הוכחת השתייכותם של עובדים ללאום היהודי, לצורך חוק שעות עבודה ומנוחה". קביעתו העובדתית של בית-הדין האזורי הייתה מבוססת על תמציות הרישום של הנערים והנערות הנזכרים בכתב האישום, בהן נרשם הלאום "יהודי". בכך מצא בית-הדין "משום הוכחה לכאורה ליהדותו של מי שמופיע בהן כבן הלאום היהודי - הן לגבי השתייכותו הדתית, והן לגבי השתייכותו הלאומית. הוכחה לכאורה זו, הפכה להוכחה מעל לכל ספק סביר בהעדר ראיה לסתור מטעם הנאשמים". בהתקיים הרכיבים הללו קבע בית-הדין כי התמלאו בחברה יסודות העבירה של העבדת נער במנוחה השבועית לפי סעיפים 21(א) ו - 33א לחוק עבודת הנוער.   6. גזר הדין ניתן בבית-הדין האזורי (השופט הראשי רמי כהן) ביום 6.6.2000, לפי הוראותיהם של סעיפים 33א ו-38 לחוק עבודת הנוער בשילוב עם סעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין), הקובע את שיעור הקנסות. בית-הדין דחה את טענת המערערים, כי יש לגזור עליהם עונש סמלי בלבד, וקבע כי על העונש ליתן ביטוי לכוונת המחוקק בדבר איסור העבדת נער יהודי בשבת. מנגד, נתן בית-הדין דעתו לכך שהעונש המירבי בגין העבירות בהן הורשעה החברה עומד על סך 77,200₪ ולכך שזו הפעם הראשונה בה הורשעו הנאשמים בעבירה על פי העבירות שבכתב האישום המתוקן. על כן, לא מוצה הדין עם החברה, והושת עליה קנס של 30,000₪.   ערעור החברה על ההרשעה   תחולתו של ההיתר הכללי במסגרת חוק עבודת הנוער 7.            טענו המערערים, כי בעניינם אין לקבוע שיום המנוחה השבועית יהיה יום השבת דווקא. זאת, מן הטעם שעל המסעדות הנזכרות בכתב האישום חל היתר כללי להעבדה בבתי אירוח במנוחה השבועית ובשעות נוספות () (להלן: ההיתר הכללי), ולפי האמור בו מותר להעביד עובד בבית אוכל בזמן המנוחה השבועית, ובלבד שהעובד יזכה בשעות מנוחה כמספר השעות בהן עבד בשעות המנוחה השבועית, ובִמְקומן.   8. דינה של טענה זו להידחות. ההיתר הכללי הותקן מתוקף הסמכות הקבועה בסעיפים 11 ו-14 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א - 1951 (להלן: חוק שעות עבודה ומנוחה), ועל פי לשונו המפורשת מוגבל הוא לדל"ת אמותיו של חוק זה בלבד ולאיסור הקבוע בסעיף 9 לחוק שעות עבודה ומנוחה, בדבר העבדת עובד - שאינו נער - במנוחה השבועית. מנגד, אין חוק עבודת הנוער פותח ולוּ צוהר לאפשרות של העסקת נוער במנוחה השבועית, אף לא במסגרת ההיתר הכללי או שכמותו. בנדון זה מקובלת עלינו טענת המדינה, לפיה אי החלתם של היתרים להעסקת עובד במנוחה השבועית על עובד אשר חוק העסקת הנוער חל עליו, נובעת ממטרת המחוקק בחוק עבודת הנוער, ומכוונתו להעניק לבני נוער עובדים הגנה נוספת על זו המוענקת בחוק שעות עבודה ומנוחה לעובדים בגירים. על ייחודו של חוק עבודת נוער, על האיסור הקטגורי להעבדת נוער בשעות המנוחה השבועית הימנו ועל השוני בינו לבין חוק שעות עבודה ומנוחה עמדה, משכבר הימים, שרת העבודה גולדה (מאירסון) מאיר, בעת הצגת החוק בקריאה הראשונה בכנסת ():   "העבדת נער בשעות נוספות ובמנוחה השבועית אסורה לחלוטין, ואין להתירה אף אם אפשר לעשות כן לגבי מבוגרים על-פי חוק שעות העבודה והמנוחה, תשי"א-1951..."   הנה כי כן, ההיתר הכללי מצטמצם בתחום הוראת החוק שמוצאו הימנה ובגדרה בלבד, ואין להרחיב ולפרוש אותו על איסור שבחוק עבודת הנוער. משכך הוא, אף אין ההיתר הכללי עומד למערערים, כפטור להעסקת הנערים בשבת. ליל ששי - בתחום "יום השבת" 9. מוסיפים המערערים וטוענים, שבשניים מתוך ארבעת האירועים שבכתב האישום מדובר בהעסקה בימי שישי בערב, בעוד אשר "יום השבת" מתחיל רק בחצות הליל של יום שישי. על כן, אין לראות בהעסקת הנערים ביום שישי בערב עבירה על החוק. אף דינה של טענה זו להידחות. על הפרשנות הראויה למונח "שבת" שבחוק שעות עבודה ומנוחה עמד לאחרונה בית-דין זה בפסק-הדין בעניין יעקוביאן () וכך אמר הנשיא אדלר באותה פרשה, עת נסמך גם על פסיקתו המוקדמת של בית המשפט העליון בהקשר זה () :   "אנו סבורים כי המונח "שבת", המופיע בסעיף 18א(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, צריך שיתפרש כמשמעותו על פי המסורת היהודית, היינו - מכניסת השבת בעת שקיעת החמה בערבו של יום ששי ועד צאתה בצאת הכוכבים בערבו של יום השבת".   הוסיף הנשיא אדלר וקבע, כי בהעדר הגדרה מפורשת של המונח "שבת" בחוק שעות עבודה ומנוחה, יש לפרש מונח זה על פי הוראות סעיף 1 לחוק יסודות המשפט, התש"ם - 1980, בפנִיָה ל"מורשת ישראל", כדבריו:   "תקופת השבת על פי "מורשת ישראל", מן המפורסמות היא, מתחילה ביום שישי עם חשכה ומסתיימת בצאת הכוכבים למחרת היום". השופטת דורנר, בדחותה בקשת רשות ערעור על פסק הדין בעניין יעקוביאן, אישרה בהחלטתה () את פסיקתו של בית-דין זה בדבריה אלה:   "...פשיטא, והדבר נהיר לכל, כי את המונח "שבת" יש לפרש לאור המשמעות הנודעת לו במורשת ישראל. אף לשונו של סעיף 18א לפקודה, שבו מוזכרת השבת בכפיפה אחת עם מועדי ישראל ובקשר ל"עדה" היהודית, אינה מאפשרת מסקנה אחרת. יתר-על-כן, מבחינת תכליתו של החוק ברור, כי אין להעניק למונח "שבת" פירוש אחר, שהרי המחוקק - באוסרו על הפעלת בתי עסק בשבת - ביקש לייחד מועד זה לאור משמעותו במסורת ישראל, כיום מנוחה ושבתון".   פרשנות זו של המונח "שבת" הולמת במלואה אף את הוראתו של סעיף 21 לחוק עבודת הנוער, הקובעת במפורש את האיסור לפיו "לא יועבד נער במנוחה השבועית" שהיא "לפחות שלושים ושש שעת רצופות ותכלול - לגבי נער יהודי - את יום השבת". שכן, בהקשר זה, מדברים אנו בשתי הוראות חוק תאומות, שני ענפיו של אותו עץ. בשולי הדברים נציין, שאילו התקבלה פרשנותם של המערערים, עלול היה הדבר לגרום לכך שיואשמו בהעבדת נוער במוצאי השבת ולתוצאה זו, כך יש להניח, אין הם מפללים, אף לא לשיטתם.   "נער יהודי" - תמצית הרישום כראיה מספקת לצורך החוק 10. טוענים המערערים, כי תמציות הרישום אינן מהוות הוכחה מספקת ליהדותו של אדם. בכך נסמכים הם על סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק המרשם), אשר זו לשונו:   "הרישום במרשם, כל העתק או תמצית ממנו וכן כל תעודה שניתנה לפי חוק זה יהיו ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום המפורטים בפסקאות (1) עד (4) ו-(9) עד (13) לסעיף 2.   מכלל ההן מבקשים המערערים לשמוע את הלאו. לאמור, משהוצאו פרטי הרישום של דת ולאום (פסקאות 5 ו-6 בסעיף 2 לחוק המרשם) מגדר הוראתו של סעיף 3 לחוק המרשם, לא יראו ברישומם אף לא ראיה לכאורה לנכונותם. דינה של טענה זו להידחות, לאור פסיקתנו בעניין הנדימן () בה נאמר, בין היתר, על ידי השופט צור:   "יהודי לצורך חוק שעות עבודה ומנוחה הוא כל עובד המצהיר על עצמו כיהודי, בין בכלל ובין בפני המעסיק, הצהרה שעל פניה היא נכונה..." בהקשר זה הוסיף בית-הדין הארצי וקבע שם, כי הוכחת יהדותו של עובד, במסגרת ההליך הפלילי נגד המעסיק, יכול ותיעשה בדרכים שונות: בהודעת העובד בפני מפקח העבודה; בעדותו בבית-הדין; או בהגשת תמצית הרישום על פי חוק מרשם האוכלוסין. לעניין אחרון זה נאמר כך:   "תמצית הרישום משקפת מידע אובייקטיבי המצוי במשרד הפנים. מידע זה מקורו בפרטים הנמסרים עם לידתו של אדם או בפרטים שמסר אדם על עצמו במהלך חייו. פרטים אלה משקפים את המציאות, לפחות על פי עמדתו של האזרח, וככזה יש לרישום ערך ראייתי, גם לצורך הרשעה בפלילים".   דברים אלה ראויים ונכוחים גם בענייננו ואין לנו אלא לשוב ולאמצם אף כאן. נוסיף ונציין, כי מסגרת דיוננו מצטמצמת בהרשעה לפי סעיפים 33א ו-38 לחוק עבודת הנוער, ולצורך זה אין אנו נדרשים להפליג אל עבר סוגיית "מיהו יהודי" על מכלול היבטיה, לרבות אלה ההלכתיים. עמד על כך סגן הנשיא אליאסוף, בפסק הדין בעניין גוד נייט סנטר () בקובעו, כי משהוצגה תמצית המרשם עובר נטל הראיה למעסיק-הנאשם, ובידו להרימו בדרך שיבחר "להוכחת עובדות המתייחסות למעמד האישי של העובד". חזר על כך לאחרונה השופט צור, בפסק הדין בעניין הנדימן, בדבריו אלה:   "קיים משקל ראייתי לרישום, לפחות משקל ראשוני. משקל זה, כשהוא לעצמו, די בו כדי להעביר את נטל הבאת הראיות ולחייב את הנאשם להשיב לאשמה". ()   בענייננו, בחרה החברה שלא להביא כל ראיה שהיא מצידה בנדון זה, והרישום שהוגש לבית-הדין האזורי לא נסתר, לא על-ידי העובדים עצמם, אף לא על-ידי אחרים שעבדו עמם, או מעסיקם. אי לכך, ו"בהעדר ראיה לסתור, מהווה הרישום ראייה מספקת לעניין הוכחת יהדותו של כל עובד ואין לומר שהתביעה לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל על כתפיה" ().   לא למותר לציין כי לפי הוראתו של סעיף 2 לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב -2002 (להלן: חוק תנאי עבודה) חייב המעביד למסור לעובד, סמוך לאחר תחילת עבודתו, את פירוט תנאי העבודה שלו ובין היתר "יום המנוחה השבועי של העובד" (). חוק תנאי עבודה חל גם על "נער" עובד כמשמעותו בחוק עבודת הנוער, אשר לפיו, יום השבת הוא יום המנוחה השבועי של נער עובד שהוא "יהודי". על כן, משרשם המעסיק, על פי הודעתו של הנער העובד, כי הנער הוא "יהודי" ויום המנוחה שלו הוא יום השבת, יראו אף ברישום בהודעה בדבר תנאי עבודה, ראיה לכאורה ליהדותו של הנער העובד. ().   פרטי "לאום" "דת" ו"גיל" - תמצית הרישום כראיה מספקת לצורך החוק 11.        אף אין לקבל את טענתם של המערערים, לפיה יש לייחס משקל לכך שבתמצית הרישום נכתב בפרט הלאום של הנערים "יהודי", בעוד אשר פרט ה"דת" נותר ריק, ועל כן לא הוכחה יהדותם. כבר נפסק, שככל שהמדובר הוא ברישום כ"יהודי" בפרטי ה"דת" או ה"לאום" במסגרת הוראותיו של חוק המרשם, כרוכים פרטי מרשם אלה האחד במשנהו, דבר העולה מהוראותיהם של סעיף 3א לחוק המרשם וסעיף 4ב לחוק השבות, תש"י - 1950 (). משכך הוא, ולצורך הוכחת היותו של העובד "נער יהודי" במסגרת סעיף 21(ב) לחוק עבודת הנוער, מספיק הרישום "יהודי" שבתמצית המרשם, בפרט הלאום, כראיה לכאורה - הניתנת לסתירה - גם לעניין פרט הדת כ"יהודי" של הנער או הנערה. בענייננו, משלא נסתרה ראיה זו, עומדת בעינה קביעתו של בית-הדין האזורי בדבר יהדותם של הנערים והנערות הנזכרים בכתב האישום. אשר לגילם של הנערים, קיימת החזקה שבסעיף 39(א) לחוק העסקת הנוער, לפיה תמצית הרישום בדבר גילו של אדם תשמש "ראיה בכל תביעה לפי חוק זה, אלא אם הוכח על פי תעודת-לידה שהאדם נולד בתאריך אחר". ראיה כזו, לסתירה, לא הביאו המערערים.   תמצית הרישום - כ"ראיה מוסדית" 12. הוסיפו המערערים, בטיעונם לפנינו, כי תמצית הרישום אינה עונה על תנאי הקבילות הנדרשים מ"רשומה מוסדית", לפי הנדרש בסעיפים 35-36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 (להלן: פקודת הראיות). מענה לטענה זו נמצא, אף הוא, בפסיקתנו בעניין הנדימן, שם נאמר, כי תמצית הרישום הינה "תעודה ציבורית", כמשמעות ביטוי זה בסעיף 29 לפקודת הראיות, וככזו ניתן להגישה לבית-הדין כראיה קבילה. לפיכך, יש לתת לתמצית הרישום לגבי יהדותם של הנערים, כמו גם לגבי גילם, משקל ראייתי, ולו משקל ראשוני. די במשקל זה כדי להעביר את נטל הבאת הראיות אל כתפי המערערים ולחייבם להשיב לאשמה. זאת, לנוכח החזקה לפיה המידע האצור בידי רשות ציבורית נכון הוא כל עוד לא נסתר.   חוקתיות 13. עוד טענו המערערים, כי הוראות חוק העסקת הנוער, המונעות העסקת נוער יהודי בשבת, פוגעות בזכות היסוד לחופש עיסוק, ואינן עולות בקנה אחד עם הוראות חוק יסוד: חופש העיסוק, על כן יש לבטלן, לאור פקיעת תוקפו של סעיף שמירת הדינים בחוק היסוד בחודש מרץ 2002. טענה זו עלתה אף היא לפנינו בעניין הנדימן ונדחתה בחוות דעתו של חברי, השופט צור:   "האם - כטענת המערערת - יש בהוראות חוק שעות עבודה ומנוחה הנוגעים לענייננו כדי לסתור את חוק יסוד חופש העיסוק? אני סבור שהתשובה על כך שלילית. אכן, בענייננו, חוק שעות עבודה ומנוחה האוסר על העסקת עובדים בשבת, מגביל את חופש העיסוק של המעביד, אך אין לומר שהגבלה זו סותרת את הוראות סעיף 4 לחוק יסוד: חופש העיסוק לפיה - "אין פוגעים בחופש העיסוק שלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש...". לא יכול להיות ספק כי קביעת יום המנוחה השבועית לגבי יהודים בשבת דווקא, עולה בקנה אחד עם מטרת חוק היסוד לעגן את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (סעיף 2 לחוק יסוד: חופש העיסוק)" ().   דברים אלה ראויים ונכוחים גם לענייננו, עת המדובר הוא בחוק העסקת הנוער, ומסקנתנו היא, על כן, כי הוראותיו של חוק זה מתיישבות עם חוק יסוד: חופש העיסוק והולמות את הנדרש בו.   כללם של דברים: 14.        לא הייתה מחלוקת על כך שהנערות והנערים עבדו במסעדה בליל ששי ובשבת, והמערערים לא הביאו מצידם כל עדות לסתור את נכונות תמציות הרישום שהוגשו כראיה לבית-הדין האזורי בדבר יהדותם וגילם של הנערים והנערות שנמצאו עובדים בשבת, כנטען בכתב האישום. בהעדר ראיה לסתור, כאמור, לא ניתן לקבוע, כמבוקשם של המערערים, שהתביעה לא הרימה את נטל ההוכחה. משכך הוא, ומשהתמלאו יסודות העבירה של העבדת נער במנוחה השבועית, קובעים אנו כי בדין הורשעה החברה בעבירה לפי סעיפים 21(א) ו-33א לחוק עבודת הנוער, ומשכך הוא, דינו של הערעור שהגישה החברה על ההרשעה להדחות.   ערעור החברה על גזר הדין 15.        בין המערערים לבין המדינה נתגלעה מחלוקת בדבר השיעור המירבי של הקנס אותו ניתן היה להטיל על החברה - אם היה זה בסך של 77,200₪, כפי שנקבע בגזר הדין, או שמא עמד על הסך של 76,800₪, כטענתם של המערערים. אין בדעתנו להיכנס למחלוקת זו, על נפתוליה, הן בשל ההפרש הזעום שבין הסכומים הללו, והן - ובעיקר בשל כך, שסכום הקנס בו חויבו המערערים הועמד על 30,000₪ בלבד, וממילא היה נמוך בהרבה מן הסכום המקסימלי. לגופו של עניין, אין סכום הקנס שהושת על החברה חורג מן הסביר בנסיבות העניין, ואין אנו מוצאים עילה להתערבותנו בו. משכך, דוחים אנו את ערעור החברה אף על גזר הדין.   פרק שני: ערעורו של מר פדן על ההרשעה   המסגרת הנורמטיבית 16. בנוסח המקורי של סעיף 38 לחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953 (להלן: הנוסח המקורי) נקבעה "אחריות חבר הנהלה או מנהל" ונאמר בו כך:   "חברה, אגודה שיתופית, או כל חבר בני אדם אחר,שהעבידו נער בניגוד לחוק זה, או שלא בהתאם לתקנות או להיתר שניתנו לפיו, רואים כאחראים לעבירה גם כל חבר הנהלה, מנהל, () שותף או פקיד של אותו חבר ואפשר להביאו לדין ולהענישו כאילו עבר הוא את העבירה, אם לא הוכיח אחד משני אלה - (1)  שהעבירה נעברה שלא בידיעתו; (2)  שנקט בכל האמצעים הנאותים כדי להבטיח שיקוימו הוראות חוק זה".   בתיקון לחוק עבודת הנוער משנת תשנ"ח - 1998 (להלן: תיקון מס' 9 לחוק) תוּקן גם סעיף 38 ונקבעה בו, לפי כותרתו: "חובת פיקוח" (תיקון התשנ"ח) בזו הלשון:   38(א) נושא משרה בתאגיד חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות כאמור בסעיפים 33, 33א, 33ב, 33ג ו - 33ד בידי התאגיד או בידי עובד מעובדיו; המפר חובתו האמורה, דינו - קנס פי אחד וחצי מן הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין; לענין סעיף זה, "נושא משרה" - מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל, ופקיד האחראי מטעם התאגיד על התחום שבו בוצעה העבירה. (ב) נעברה עבירה לפי סעיפים 33, 33א, 33ב, 33ג ו-33ד בידי תאגיד, חזקה היא כי נושא משרה הפר חובתו האמורה בסעיף זה, אלא אם כן הוכיח כי נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות, ועשה כל שניתן כדי למלא את חובתו." ()   ההליך בבית הדין האזורי 17.        ביום 11.12.1997 הוגש כתב האישום המקורי כנגד החברה וכנגד מר פדן, נאשם 2, בהיותו "מנהל בחברה". בעובדה זו, כשלעצמה, הודו הנאשמים ביום 4.11.1998 בעת הקראת כתב האישום. המדינה הגישה כראיה את תמצית רישום של רַשָּם החברות, בה רשום מר פדן כאחד מחמשה בעלי מניות; כמי שמחזיק ב - 4,140 מתוך 10,000 מניות רגילות; כמחזיק ב - 51 מתוך 100 מניות הצבעה; וכַּמנהל היחיד בחברה. המערערים לא התנגדו להגשת תמצית הרישום "כדי להראות את הקשר בין החברה לבין המנהל" - כדברי המדינה - ובא כוחם הודיע כי אין בכך רבותא, שכן כבר בשלב ההקראה לא כפרו בכך "שהנאשם מס' 2 הוא מנהל החברה".   18. ביום 18.4.1999, בתום פרשת ההוכחות ובתוך המועד שנקבע להגשת הסיכומים, הגישה המדינה בקשה לתיקון כתב האישום, בטענה שהושמטה ממנו עבירה לפי סעיף 38 לחוק "בנוגע לאחריות חבר הנהלה או מנהל". בהעדר תגובה לה התבקשו הנאשמים, התיר בית הדין האזורי את תיקון כתב האישום כמבוקש, תוך מתן אפשרות לנאשמים להתייחס בסיכומיהם לאישום הנוסף. כתב האישום המתוקן הוגש לאחר כניסתו לתוקף של תיקון מס' 9 לחוק, מבלי שהתבקש תיקון בפרק העובדות שבכתב האישום בכל הנוגע לתיאור תפקידו ומעמדו של מר פדן בחברה, אשר נותר בעינו, כפי שהיה בכתב האישום המקורי, לאמור: "מנהל בחברה". בסיכומים שהגישה המדינה ימים מספר לאחר מכן, בתאריך 27.4.1999, נזכר מר פדן כ"מנהלה של הנאשמת". הנאשמים בסיכומיהם עמדו על התיקון שחל בחוק, מאז הגשתו של כתב האישום המקורי, באופן שהאחריות למניעת עבירות עברה מ"מנהל בחברה" ל"מנהל פעיל בתאגיד", כ"נושא משרה" בו. אי לכך, טענו המערערים, יש לבחון את העבירה המיוחסת למר פדן בגדר הוראתו של סעיף 38 לפי תיקון מס' 9 לחוק. זאת, בהסתמך על הוראתו של סעיף 5 לחוק העונשין התשל"ז-1977, לפיה יש להחיל על הנאשם את החיקוק המֵקֵל עימו. במסגרת זו, טענו המערערים, כי כל שהוכיחה המדינה הוא ש"המדובר במנהל החברה", ובכך לא כפרו "ועל כך אין כלל מחלוקת". אי לכך, משהמדינה לא הביאה ראיה לכך שהנאשם הוא מנהל "פעיל" - ובשל כך בלבד - טענו המערערים, יש לזכות את מר פדן מכל האישומים נגדו.   19. בית הדין האזורי דחה את טענותיהם של המערערים והרשיע את מר פדן בעבירה שיוחסה לו, מטעמים אלה: "ברי כי הנאשם, מר עמרי פדן, העומד בראש המנגנון המפעיל את סניפי רשת "מקדונלדס" בישראל, עונה להגדרה הנ"ל של נושא משרה. אמת נכון, המאשימה לא טרחה להביא ראיות בכל הנוגע למידת אחריותו של מר פדן להעסקת הנערים והנערות בשבת, אך המחוקק הבהיר כי האחריות להביא ראיות בעניין זה מוטלת דוקא על הנאשם " ().   זאת, לאור החזקה אותה קובע החוק בסעיף 38(ב) לחוק, לפיה מוטלת על "נושא המשרה" האחריות לביצוע העבירה "אלא אם כן הוכיח כי נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות, ועשה כל שניתן כדי למלא את חובתו". הוסיף בית הדין וקבע:   "הנאשם היה מיוצג. הוא לא הופיע לפנינו, ונשפט בהיעדרו. גם בסיכומים לא מצא ב"כ הנאשמים לנכון להתייחס לשאלת אחריותו של הנאשם לעבירה שביצע התאגיד, בו הוא משמש כנושא משרה. לפיכך, אין די בכך שלא הובאו ראיות לעניין אחריותו של הנאשם, כדי לסתור את החזקה הקבועה בסעיף 38 לחוק, ולהביא לזיכויו".   בגזר-הדין לא מיצה בית הדין (השופט הראשי רמי כהן) את הדין עם מר פדן, ולמרות שהעונש המירבי בגין העבירות בהן הורשע הוא 115,800₪, גזר עליו תשלום קנס של 50,000₪ בלבד, בהיות זו הרשעתו הראשונה באותן עבירות. כנגד ההרשעה וגזר הדין הוגש ערעורו של מר פדן.   הטענות בערעור 20.        בעניינו של מר פדן, טענו המערערים, כי טעה בית הדין האזורי בכך שקבע כי מר פדן הוא "המנהל הכללי של הנאשמת" וכי "הוא עומד בראש המנגנון המפעיל את סניפי מקדונלדס בישראל", מבלי שלקביעות אלה הייתה אחיזה בחומר הראיות, מה גם שהמדינה מצידה הסתפקה בהבאת ראיה להיותו "מנהל בחברה" בלבד, ולא הביאה כל ראיה, כנדרש לפי סעיף 38 לאחר התיקון לחוק, בדבר היותו של מר פדן "מנהל פעיל" בחברה. לשיטתם של המערערים, היה על בית הדין "להציג לנגד עיניו את הוראת החוק המקילה, לפיה צומצם היקף האחריות האישית", ולא להחילה על מר פדן שהוא כלשונם: "דירקטור בחברה, הא ותו לא". המדינה, בתגובתה, טענה כי מר פדן רשום כַּמנהל היחיד בחברה, ואין אחר מלבדו הרשום כמנהלהּ. בנוסף, סמכה המדינה על הודאתו של מר פדן בדבר היותו "מנהל החברה".   דיון והכרעה 21. בסעיף 38 המקורי לחוק הוטלה על המנהל אחריות משנית לעבירה, כפועל יוצא מן העבירה שביצעה החברה, "כאילו עבר הוא את העבירה". משפעלה החברה בניגוד לחוק, רואים במנהל כמי שביצע את העבירה, כל עוד לא הוכיח "שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט בכל האמצעים הנאותים להבטיח שיקוימו הוראות חוק זה". בסעיף 38 לאחר תיקון מס' 9 לחוק נהפכו היוצרות. על "נושא משרה בתאגיד", ובתוך כך על "מנהל פעיל בתאגיד", מוטלת חובה ישירה ועצמאית "לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות... בידי התאגיד או עובדיו". במסגרת חובת הפיקוח, נקבעה החזקה, לפיה אם נעברה העבירה על ידי התאגיד, יראו את "נושא המשרה" כמי שהפר את חובתו הראשונית, "אלא אם כן הוכיח כי נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן כדי למלא את חובתו". הנה כי הן, חובה ישירה ורחבה זו, אשר קנס כבד בצידה - "פי אחד וחצי מן הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין" הטיל המחוקק - בתיקון מס' 9 לחוק - לא עוד על "מנהל" בחברה, כי אם, ובראש וראשונה, על "נושא משרה בתאגיד" - הלא הם אותם אורגנים אשר להם הכוח לקיים הלכה ולמעשה את חובת הפיקוח בתאגיד, כנדרש בסעיף 38(א) לחוק: "מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל ופקיד האחראי מטעם התאגיד על התחום שבו בוצעה העבירה". 22.        בענייננו, הורשעה החברה בעבירה על סעיפים 21 ו-33א לחוק. משכך, קמה החזקה שבסעיף 38(ב) הימנו, לפיה "נושא משרה" בתאגיד הפר את חובת הפיקוח המוטלת עליו. האם הוכח כי מר פדן הוא "נושא משרה" בחברה? זו השאלה שבערעור והתשובה לכך היא בחיוב. המדינה הרימה את הנטל, בכך שהגישה לבית הדין את תמצית המרשם של רשם החברות, ממנה עולה בבירור כי מר פדן איננו "דירקטור" בחברה, כטענת המערערים, כי אם המנהל האחד והיחיד שבה. למעלה מזאת. המערערים לא כפרו כלל בכך שמר פדן הוא מנהל החברה. לית מן דפליג, כי שלא כמו מנהל בחברה, מנהל החברה כמוהו כ"מנהל פעיל" בה, שאם לא כן מי הוא המנהל הפעיל בחברה? זאת ועוד. בכך שהוכח, ללא עוררין, שמר פדן הוא מנהל החברה, הרימה המדינה את הנטל הראשוני המוטל עליה להיותו המנהל הדומיננטי והעיקרי בחברה. אם גרסו המערערים אחרת, או אם בידם ראיה לכך שלמרות היותו מנהל החברה אין הוא המנהל הפעיל שלה לצורך הוראתו של חוק עבודת הנוער, היה עליהם להרים את הנטל ולהוכיח זאת. לחלופין, היה עליהם להוכיח כי אף אם היה מנהל פעיל בחברה, נהג מר פדן "... ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן כדי למלא את חובתו". זאת אף זאת לא עשו המערערים, ומשכך אף לא נסתרה החזקה הקבועה בסעיף 38(ב) לחוק, לפיה הפר את חובת הפיקוח, כפי שקבע בית הדין האזורי בהרשיעו את מר פדן.   23.         בשולי הדברים יוער, כי לא עלתה לדיון בבית הדין האזורי, אף לא לפנינו, השאלה האם די היה בכתב האישום המתוקן, כפי שתוקן, כדי להביא את מר פדן בדל"ת אמותיו של תיקון מס' 9 לחוק ותחת הוראתו של סעיף 38(א) בנוסחו החדש. משסברו כך הצדדים וקיבלו זאת, הלכנו אף אנו בתלם שנחרש בפסיקתו של בית הדין האזורי, מה גם, שאילו "נתפס" מר פדן בהוראת החוק טרם תיקונו, גם אז היה נמצא מורשע כ"מנהל" בעבירה שהחברה נמצאה אשמה בה.   טרם סיום 24.         בטיעוניהם בעל-פה בערעור, העלו באי כוח המערערים לראשונה טענה חדשה, בדבר בטלות כתבי האישום, באשר לא התמלאה חובת רישום הטעמים המצדיקים הגשתו של כתב האישום, לפי שנקבע בסעיף 15 לחוק העבירות המינהליות, התשמ"ו -1985. זאת, בשים לב לכך, שהעבירות מושא דיוננו, בחוק העסקת הנוער, הן עבירות מינהליות, כעולה מהתוספת לחוק העבירות המינהליות ומתקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי - עבודת נוער), התשנ"ד - 1994. דינה של טענה זו להדחות, ולו בשל כך שהמערערים ראו להעלותה לראשונה בשלב הערעור בלבד. כפי שפסק בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בעניין אפרתי () כך גם בענייננו - משלא השמיעו המערערים טענתם בעיתה בבית-הדין האזורי, החמיצו שעתם ולא יישמעו עוד.   סוף דבר 25.         נדחה ערעורה של החברה על ההרשעה ועל העונש. נדחה ערעורו של מר פדן על ההרשעה ובהעדר ערעור על העונש נותר על כנו העונש שנקבע בפסק דינו של בית הדין האזורי. פסק דין זה ניתן בהיעדר הצדדים, בהסכמתם. לפי האמור בסעיף 26(ג) לחוק בית הדין לעבודה, בצירוף הוראת סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד - 1984, ניתן לערער על פסק-דין זה ברשות בלבד בתוך 45 יום, במסגרת המועד הקבוע בסעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב - 1982, שתחילתו מיום המצאתו של פסק-הדין.  העסקת בני נוערנוערשעות נוספות