השתק מחמת רשלנות סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין בית הדין האזורי, השופטת עליה פוגל, (בש"א 4756/01, (עב 7146/00)) דחה את תובענתו של המערער על הסף מחמת מניעות והשתק דיוני ומחמת התיישנות. ההיה מקום לדחות את התביעה על הסף. יש לציין כי בעת הדיון בפנינו הסכימה הסתדרות המורים לכך שלא היה מקום לסלק את התביעה על הסף. היא ביקשה למחוק את התביעה כנגד דב רונן אישית, להחזיר את העניין לבית הדין האזורי תוך תיקון כתב התביעה. ההליכים המערער הגיש תביעה לבית הדין האזורי (תב"ע נא/2-52) נגד מעסיקתו, מדינת ישראל, משרד העבודה והרווחה (להלן - המדינה). בתביעתו זו עתר מהערער, בין השאר, לסעדים כספיים בגין העסקתו. בין המערער למעסיקתו, המדינה, נכרת הסכם פשרה לסילוק מוחלט וסופי של מלוא תביעותיו בגין עבודתו והפסקתה במשרד העבודה והרווחה, לרבות העברתו מתפקיד לתפקיד. הסדר זה קיבל תוקף של פסק דין. לימים הגיש המערער תביעה לבית משפט השלום בתל אביב כנגד המשיבים (ת.א. 77585/94). מהות התביעה הוגדרה "פיצויי נזיקין". המשיבים הגישו בקשה לסילוקה של התביעה על הסף בגלל היעדר סמכות עניינית של בית משפט השלום. בית משפט השלום נעתר לבקשה וסילק את התביעה על הסף עקב היעדר סמכות עניינית. המערער ערער על כך לבית המשפט המחוזי (תיק ע"א 730/96) תוך שביקש לאפשר לו להמשיך את ניהול התובענה בבית משפט השלום או לחילופין להעבירה לבית הדין לעבודה. בית המשפט המחוזי, השופטים א. אבן-ארי, ד. בר-אופיר, ה. אחיטוב (ע"א 730/96), העביר את הדיון לבית הדין האזורי לעבודה תוך שקבע: סיכומו של דבר: הערעור מתקבל בזה והדיון בתובענה מועבר לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. הדיון יתנהל שם לפי התובענה כפי שהוגשה במקורה לבית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קבע כי המשיבים, המבקשים בפניו, יוכלו להעלות טענת התיישנות בבית הדין האזורי. המשיבים הגישו לבית הדין האזורי בקשה לסילוק התביעה על הסף בגין התיישנות, מניעות או השתק דיוני. כמו כן הם עתרו למחיקת המשיב מספר 2, מר דב רונן, מכתב התביעה ומחיקת סעיפים מתצהיר עדותו הראשית של המערער. בית הדין האזורי דחה את התובענה על הסף מחמת מניעות והשתק דיוני ומחמת התיישנות. טענות המערער אין זהות בין הצדדים להסכם הפשרה ותביעה זו. העילה בהסכם הפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין בתב"ע נא/2-52 שונה מהעילה שבבסיס התביעה מושא הערעור. לטענתו של המערער הוא תבע מהמדינה לקיים את ההסכם שעשתה עמו ואילו כיום הוא תובע את מהמשיבים בגין ייצוג לא הולם. לפי הטענה הם יכלו להשיג בעבורו הסכם מיטיב יותר ולא עשו זאת מחמת רשלנות, ניגוד אינטרסים או מניעים פסולים אחרים. כן טוען המערער בתביעתו זו כי המשיבים אחראים למעשים ומחדלים שבוצעו בחריגה מתפקידם וסמכותם, בניגוד למדיניות משרד העבודה והרווחה וממניעים זרים. הסכם הפשרה שהושג בין המדינה למערער בתיק נא/2-57 אינו מונע ממנו, לטענתו, את הזכות לתבוע בגין עילות אלו. אשר לטענת ההתיישנות טוען המערער כי בתביעה הנוכחית הוא העלה השתלשלות אירועים רצופה ואחידה שסופה בשנת 1990. עוד טוען המערער כי חלק ממסכת העובדות הרלוונטיות לתביעה נתגלו לו רק במהלך שנת 1988. טענות המשיבים 1 ו-2 - הסתדרות המורים ודב רונן המשיבים 2-1 (להלן - ההסתדרות ורונן) טוענים כי נוצר כלפיהם מעשה בית דין בגין זהות העילות. את טענתם זו הם סומכים על קביעתו של בית הדין האזורי לפיה התחייב המערער בהסכם הפשרה בהליך כנגד המדינה שלא להגיש תביעות כנגד מדינת ישראל. בתביעה מושא הערעור שלפנינו עוקף המערער, על פי הטענה, התחייבות זו ומגיש תביעה כנגד עובדי משרד העבודה והרווחה וכנגד ההסתדרות ומי שהיה נציגה כמי שהיו מעורבים בהסכם הפשרה. עוד טוענים המשיבים כי גם המערער טוען לזהות אינטרסים בין המשיבים למדינה בכל הנוגע לציפיותיו בקשר לאי העלאת טענת התיישנות על ידם. המערער עושה שימוש לרעה בהליכי המשפט. התביעה התיישנה - העילה התגבשה או נודעה למערער מעבר לשבע שנים בטרם הוגשה התביעה. טענות המשיבים 6-3 אף משיבים אלו טוענים כי המערער מושתק לאור הסכם הפשרה בינו למדינה. נוסח הפשרה מונע מן המערער הגשת כל תביעה עתידית הקשורה לעבודתו, או להפסקת עבודתו בשירות המדינה, לרבות העברתו מתפקיד לתפקיד ולרבות עוגמת הנפש שנגרמה לו. בתביעה מושא הערעור עוקף המערער את התחייבותו זו. כן טוענים המשיבים כי מערער מושתק בגין מעשה בית דין שנובע מזהות העילות היוצר השתק עילה. הואיל והתשתית העובדתית זהה הרי מדובר באותה עילה. המשיבים 3-6 אף הם טענו התיישנות. לטענתם היה המערער מודע לעובדות המהוות את עילת התביעה כבר בעת ניהול המשא ומתן עם המדינה החל משנת 1985. ראיה לכך הם מצאו בתביעה שהגיש בשנת 1991 בתב"ע נא/2-57 בה גולל את המסכת העובדתית של העברתו מתפקיד לתפקיד עד לפרישתו מן המשרד. סמכותו העניינית של בית הדין האזורי לדון בתביעה בית הדין לעבודה קנה לו סמכות עניינית לדון בתביעה מכוח ההעברה של העניין אליו על ידי בית המשפט המחוזי. סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], ה'תשמ"ד - 1984 החל על בית הדין לעבודה מכוח סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 מורה: סעד בשל חוסר סמכות (א) מצא בית המשפט שאין הוא יכול לדון בענין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או הענינית, והוא בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט או לבית הדין אחר, והלה ידון בו, כאילו הובא לפניו מלכתחילה, ורשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית המשפט הקודם. (ב) בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר עניין כאמור, לא יעבירנו עוד. בבסיס נורמה זו לפיה ערכאה אליה הועבר דיון קונה לה סמכות עניינית ואין היא רשאית להעביר שוב את העניין לערכאה אחרת מונחת התפיסה שיש להימנע ככל האפשר מלאפשר לבעלי הדין "להטלטל" מערכאה לערכאה. מסכם המשנה לנשיא שלמה לוין (רע"א 00 / 3319 יאיר שור וג'וליה אלן שור נגד בן-יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ ומינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(2), 817, 820): טעמים פרגמטיים מצדיקים להימנע ככל האפשר מלאפשר לבעלי-הדין "לטלטל" את ההליכים המתנהלים ביניהם מבית-משפט אחד למשנהו ולאחר מכן שוב לבית-משפט אחר; גם לדיונים בעניין הסמכות צריך להיות פעם סוף על-מנת שבעלי-הדין ייכנסו מוקדם ככל האפשר לעובי הקורה של טענותיהם לגופו של העניין; גם לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בע"א 145/58 קלקודה נ' "אגד" (א.ש.ד.) בע"מ, פ"ד יג 260, מפי השופט זוסמן בעמ' 263: "בסעיף 37 הנ"ל [כיום סעיף 79 - ש' ל'] גילה המחוקק את כוונתו לשים קץ למצב, שבעל-דין יהא נאלץ להתדפק על דלתות בתי-המשפט למיניהם, אשר ישיבו פניו ריקם מפאת חוסר סמכות. בעוד שבעבר גרמה הגשת תביעה לבית-משפט, אשר לא היה מוסמך לדון בענין, לדחיית התביעה, הוסמך אותו בית-משפט עכשיו להעביר את הענין לבית-המשפט המוסמך, ולמען מנוע, כי בית-המשפט אליו הועבר הענין, יעבירנו לבית-משפט שלישי או יחזירו אל בית-המשפט הראשון, בא סעיף 37(ב) ואוסר על העברה שניה שכזאת". .............. אנו סבורים שצו העברה שניתן לפי סעיף 79 לחוק מחמת היעדר סמכות מכל סיבה שהיא מקנה לבית-המשפט את הסמכות לדון בתובענה. אם תרצה, הוא מהווה מעין השתק המונע בעל-דין שלא העלה בעתה טענה של חוסר סמכות מסוג אחד מלעורר טענה של היעדר סמכות מסוג אחר לפני בית-המשפט הנעבר. הלכה זו בוססה על ידי הנשיא יואל זוסמן בעניין קלקודה נגד אגד הנ"ל ומאז היא שלטת בהלכות בתי המשפט לערכאותיהם (ראה ע"ע 300466/97 מועצה מקומית כפר מנדא - מוסטפא סייד אחמד, מפי השופט עמירם רבינוביץ- טרם פורסם). עולה מהאמור כי בית הדין האזורי קנה לו סמכות ואין הוא רשאי להעביר את העניין עוד גם אם הוא סבור שלא היתה לו מלכתחילה סמכות עניינית. האם מושתק המערער מלתבוע את המשיבים בתביעה כנגד המדינה, מעסיקתו של המערער, סמך המערער על עילות הצומחות מיחסי עובד-מעביד. בדיון בפנינו סומך המערער על טענות של ייצוג לא הולם. הצדדים אינם זהים. העילות אינן זהות. ודוק. אין רלוונטיות לשאלה אם הפגיעה לה טוען המערער זהה בשני המקרים. אין גם רלוונטיות לשאלה אם מדובר באותה מסכת עובדתית. התביעה כנגד המדינה והפשרה היא במסגרת יחסי העבודה. התביעה כנגד המשיבים עניינה ייצוג לא הולם ורשלנות. כאמור התביעה הנזיקית היא בסמכות בית הדין לעבודה מכוחה של ההעברה מבית המשפט המחוזי. התביעה של ייצוג לא הולם סומכת על כך שהארגון היציג תפקידו לייצג את העובד. סמכות זו נתונה לבית הדין האזורי מכוח סעיף 24 לחוק בית חוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969: סמכות בית הדין האזורי 24(א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון - ........ (4) תובענות שבין עובד לארגון עובדים הקשורות בחברות או בתחום פעילותו של הארגון בעניני עבודה או בכל חוק אחר; יתכן שאין ממש בתביעה, אך אין כל בסיס לסילוקה על הסף. ואכן באת כוחם של ההסתדרות ורונן הסכימה לכך. אשר לטענת ההתיישנות, זו צריכה להידון בעת הדיון בעובדות ולהיקבע בעזרת ראיות. בית הדין האזורי ידון בשאלה זו כאשר ידון בתביעה לגופה. קראתי את פסק דינו של חברי השופט יגאל פליטמן ואין בידי להסכים למסקנה אליה הגיע. לא מדובר בתובענה זהה לזו שהגיש המערער כנגד המדינה. על כן גם אין לאמר שהפשרה אליה הגיעו הצדדים - המדינה והמערער - בתביעה הקודמת מונעת מהמערער להגיש תביעה כנגד המשיבים. הנה כי כן בית הדין קנה סמכות על ידי העברת העניין אליו מבית המשפט המחוזי. אין הוא מושתק באשר לא מדובר באותה עילה ובאותם צדדים. הערעור מתקבל. המשיבים ביחד ולחוד ישלמו למערער הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך -.10,000 ₪ תוך 30 יום. השופט עמירם רבינוביץ 1. לאחר שקראתי את דעת חבריי, אני מסכים עם דעתה של חברתי, סגנית הנשיא השופטת ברק. 2. איני סבור כחברי, השופט יגאל פליטמן, שבית דין זה לא קנה סמכות לדון בתביעה כמות שהיא, לאחר שבית המשפט המחוזי בתל-אביב קבע מפורשות בסעיף 6 לפסק דינו (ע"א 730/96), כי: "הדיון בתובענה מועבר לבית הדין האזורי לעבודה בת"א. הדיון יתנהל שם לפי התובענה כפי שהוגשה במקורה לבית משפט השלום". מסקנת הדברים היא, שהתביעה במלואה, כמות שהיא, ללא כל סייג, הועברה לדיון בפני בית הדין לעבודה. 3. בנסיבות הקיימות, גם אין לקבוע כבר בשלב זה, כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת השתק פלוגתא, כדעת חברי השופט פליטמן. מעיון בכתב התביעה בתיק זה למדים אנו, כי נטען לגבי המשיבים או חלקם (למעט ההסתדרות), שפעלו לסגירת המכון מתוך אינטרסים של עצמם, בניגוד לאינטרסים של המדינה, ולא כאורגנים של המדינה. הצגת דברים זו מולידה לכאורה עילת תביעה עצמאית כלפי המשיבים או חלקם, שאין לה זיקה וקשר להתנהגותם כעובדי מדינה הפועלים למען המדינה. מבחינה זו, לא ניתן לומר בוודאות מספקת כבר בשלב זה, שנוצר השתק פלוגתא, החוסם את המערער מלהגיש את תביעתו כנגדם. 4. לאור האמור לעיל, דעתי היא, שיש להותיר את התביעה הן כנגד הסתדרות המורים והן כנגד שאר המשיבים. השופט יגאל פליטמן 1. מקובלת עלי דעת חברי, כי לא היה מקום לסילוק על הסף של התביעה כנגד הסתדרות המורים וכי התביעה כנגד דב רונן ראויה להימחק. אולם אין בידי להסכים לדעתם ש"בית דין זה קנה סמכות לדון בתביעה הנזיקית נגד עובדי משרד העבודה (המשיבים 6 - 3); (להלן - המשיבים) מכוח פסק דינו של בית המשפט המחוזי". 2. עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, מגלה, כי בניגוד לקביעתם הלקונית של חברי, כמצוטט לעיל, הרי שהתביעה שהגיש המערער הועברה על ידי בית המשפט המחוזי לבית הדין לעבודה, באשר בסופו של דבר היא איננה תביעה נזיקית, כי אם תביעה שעילתה סכסוך הנובע מיחסי העבודה. לעניין זה, אין טוב מלהביא דברים בשם אומרם, כלומר את החלטת בית המשפט המחוזי, בה נכתב כזאת: ".... 2. בא כוחו הנכבד של המערער עו"ד קליין, טען בפנינו (בפתח דבריו) כי עילת התביעה שהוא סומך עליה היא עילת רשלנות, והרי אין חולקים על כך שבית - משפט השלום מוסמך לדון בתובענה אשר נסבה על עילה זו, גם אם היא נובעת מיחסי עבודה המתקיימים בין הצדדים. עלינו לבחון, אם כן, האם כתב התביעה מניח תשתית עובדתית לעילה זו. העיון בכתב התביעה מצביע על כך שאין בו טענה המתייחסת במפורש להתנהגותם הרשלנית של המשיבים, ולאחריותם כלפי המערער בעוולת רשלנות. 3. ברור הדבר כי על מנסח כתב התביעה לא מוטלת חובה להתייחס במפורש למונח 'רשלנות' או למונחים דומים לו. די בכך שעוולת הרשלנות נובעת אפילו בדוחק מתוך הטיעונים העובדתיים, כדי שהדיון יתנהל לעיצומו בבית משפט ולא בבית הדין לעבודה, גם אם אותה עוולה מתייחסת אל או נובעת מקשרי עובד ומעביד (ר' סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969). העיון בכתב התובענה מצביע על כך שהתובענה מבוססת על יחסי עובד-מעביד שהתקיימו בין המשיבים 2 - 5 (כעובדיה של מדינת ישראל) לבין המערער, מבלי שיגדיר במפורש את מהות העילה. יחד עם זאת ראוי להדגיש כי המשיבים הללו לא היו מעבידיו של המערער, אלא מנהליו או הממונים עליו במסגרת עבודתו בשירות המדינה, ואכן הם היו מיוצגים בפנינו על ידי באת כוח המדינה עו"ד יעקובוביץ. כבר אמרנו כי עילת הרשלנות איננה מפורטת במידה הראויה בכתב התביעה (למרות שבא כוח המערער מגולל בו יריעה עובדתית רחבה ומקיפה), אולם ברור שמדובר שם על סכסוך הנובע מיחסי עבודה; ומשום כך נכון יהיה אם בית הדין לעבודה ידון בעניין ויבחן את ההיבטים העובדתיים והמשפטיים של המחלוקת ויאמר את דברו". כאן המקום להעיר, שכל שכתבה חברתי, סגנית הנשיא, באשר לסמכותו העניינית של בית הדין האזורי לדון בתביעה על פי סעיף 79 לחוק בתי המשפט, מוסכם גם עלי. ההבדל בינינו מתמצה בכך, שבניגוד לדעתה כי עילת התביעה אשר הועברה אלינו הינה נזיקית, "וכאמור התביעה הנזיקית היא בסמכותו של בית הדין לעבודה מכוחה של ההעברה מבית המשפט המחוזי"; אינני סבור שקוצר ידיעתו של בית המשפט המחוזי הגיע כדי כך שנסתר ממנו, שתביעה נזיקית הינה בסמכותו. אלא, שניתוחו את כתב התביעה, עליו אני סומך את שתי ידי, מצביע על כך כי כדין הועברה התביעה לבית הדין לעבודה, באשר מדובר בסכסוך הנובע מיחסי עבודה. 3. בית הדין האזורי, בפסק דינו המנומק ערך השוואה מפורטת, בין התובענה שהגיש המערער כנגד המדינה לתובענה שהגיש כנגד המשיבים ומסקנתו היתה כי עילתן של שתי התובענות הללו זהה ביסודה. כיוון שראוי לדעתנו לאמץ את החלטתו לענין זה, לא נסתפק בקביעה בלתי מנומקת, כי "מדובר בתביעה שונה מהתביעה שהיתה כנגד מדינת ישראל" אלא נביא את החלטתו של בית הדין קמא , על טעמיה, כלשונה: "17. מבחן נוסף לקביעת מעשה בית דין לצורך השתק דיוני הוא מבחן 'זהות העילות': מבחן 'זהות העילות' לעניין טענת מעשה בית דין רחב הוא, ודי בכך ששתי התביעות מבוססות על עילה שהיא זהה ביסודה. אין דרישה כי הזהות תתבטא בחפיפה מוחלטת בין העילות (י' לובוצקי, סדרי הדין בבית הדין לעבודה, פרק חמישי, בעמ' 47 - 53). 'עילת תביעה' בהקשר של מעשה בית דין היא כל מסכת העובדות שעומדות מאחורי הדיון המשפטי. התביעה בתיק נא/57-2 והתביעה הנוכחית מתארות מסכת עובדתית זהה ביסודה, כאשר ההבדל העיקרי הוא בכך שבתביעה הנוכחית מתאר המשיב את פרשת סגירת המרכז בבאר שבע והעברתו לתל אביב באופן מפורט תוך הדגשת מסכת ההתנכלויות הלכאורית כנגדו, בעוד בתביעה דאז מתוארת אותה מסכת עובדתית בתמציתיות. 18. בסעיף 9 לכתב התביעה בתיק נא/2-57 טען המשיב כי בגין סגירת מקום העבודה בבאר שבע והעברתו בעקבות כך לתל אביב, ובשל אי עריכת הסכם העברה פורמלית נגרמו לו נזקים בגינם תבע פיצוי כספי. בסעיף 12 לתביעתו הנוכחית מפורטים נזקי המשיב בגין העברתו מבאר שבע לתל אביב. 19. ... 20. ............... שתי התביעות מזוהות עם מערכת עובדתית אחת עליה מבסס המשיב את הפגיעה בזכויותיו. משאותה מערכת עובדתית מהווה תשתית לתביעות בגין נזקים שנגרמו בעטיה, מדובר באותה עילת תביעה לצורך מבחן 'זהות העילות', גם אם הפגיעות שנגרמו לתובע היו שונות ויש לו בגינן תביעות לסעדים שונים. 21. משמתקיים מבחן 'זהות העילות' - הרי שמדובר בהשתק עילה. הסכם הפשרה שהתקבל בתיק נא/2-57 מהווה 'מעשה בית דין', המשיב מנוע מלטעון טענותיו בשנית בגין אותה עילת תביעה ודין תביעתו להידחות מטעם זה". 4. לדידי, לא רק שהתובענה שהוגשה כנגד המשיבים איננה תביעה נזיקית, ולא רק שאין מדובר בתביעה שונה מהתביעה שהגיש המערער כנגד המדינה; אלא אף זאת - הפשרה שהושגה בבית הדין האזורי בתביעה כנגד המדינה מונעת בעדו מלהגיש את התובענה כנגד עובדיה, כמצויין בפסק דינו של בית הדין האזורי, לאמור: "19. כמו כן, בכתב התביעה בתיק נא/2-57 מסתמך המשיב במספר סעיפים על הסכם הפרישה שהושג באמצעות המבקשים. בתביעה הנוכחית מתייחס המשיב לאותו הסכם פרישה וקובל על היותו רשלני. הסכם הפשרה שהושג בתיק נא/2-57 קובע מפורשות: 'תשלום הסכום הינו לכיסוי מלא וסופי ומוחלט של מלוא תביעות התובע בגין עבודתו, ו/או הפסקת עבודתו אצל הנתבעת לרבות העברתו מתפקיד לתפקיד ולרבות עוגמת הנפש שנגרמה לתובע לטענתו, בין התביעות הקיימות ובין התביעות העתידיות מכל מין וסוג שהוא, לרבות תביעות בגין עוגמת נפש, כאב וסבל ופגיעה בשם הטוב ולמעט התביעה לגמול פיקוח אשר תמשיך להתברר...". מן המצוטט ברור, כי הסכם הפשרה נועד לחסום כל התדינות נוספת, המושתתת על אותה מסכת עובדתית, ואין לעקוף הסכם זה על ידי כך שנתיר הגשת תובענה באותה עילה כנגד עובדי המדינה, באשר בכך יש משום חתירה תחת יסודות הסכם הפשרה וקביעת מדיניות בלתי רצויה לדעתנו. 5. סוף דבר - לו דעתי היתה נשמעת, היה ערעור המערער כנגד המשיבים נדחה, מטעמיו של בית הדין האזורי בפסק דינו. נציג עובדים מר משה כהן-סבן אני מצטרף לדעתו של השופט רבינוביץ. נציג מעבידים מר יוסף ליאב הנני מצטרף לפסק דינו של כבוד השופט יגאל פליטמן ומקובלת עלי דעתו מאחר ולעניות דעתי התובענה שהגיש המערער כנגד המדינה זהה במהותה לתובענה שהגיש כנגד המשיבים ומאחר והגיע להסכם פשרה לגבי תביעתו כנגד המדינה אין מקום להגשת תביעה כנגד המשיבים שהינם עובדים שכירים של המדינה. על אף האמור לעיל בהתייחס להעלאת טענת ההתיישנות של המשיבים, אין זה ראוי שהמדינה ו/או עובדיה יעלו טענת ההתיישנות על מנת למנוע דיון לגופו בערעור. סוף דבר - הוחלט כאמור בפסק דינם של סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין והשופט עמירם רבינוביץ כנגד דעתם החולקת של השופט יגאל פליטמן ונציג מעבידים מר יוסף ליאב. רשלנותהשתק / דיני מניעות