סכום גלובלי בהשבחת שכר על אובדן השתכרות א. מבוא 1. התביעה בענייננו הינה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובעים עקב מותו של יקירם שאול הוכברג ז"ל, יליד 26.3.53 שנהרג בתאונת דרכים ביום 30.9.94 (להלן: "התאונה"). המנוח הותיר אחריו את אשתו התובעת 1 ילידת 9.8.57 ושלושה ילדים - התובעת 2 שני ילידת 30.12.78, התובעת 3 אורלי ילידת 29.6.82, והתובע 4 מאור יליד 2.7.88. כן הותיר אחריו המנוח את אימו - התובעת 5. לתביעה צורף אף עזבון המנוח - התובע 6. הנתבעת ביטחה את המנוח בעת התאונה. קיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי פרטי הנזק הנטענים, ולפיכך, אתייחס אליהם אחד לאחד. ב. הפסד הכנסות המנוח כללי - ועיקר טענות הצדדים 2. המנוח היה אופטומטריסט במקצועו וניהל יחד עם שותף ע.ת. 2 אהרון ליסמן חנות לאופטיקה ברחוב אלנבי בתל-אביב (להלן: "החנות"). נוסף לעבודתו בחנות ניסה המנוח לפתח עסקים אחרים. ערב מותו עסק המנוח בניסיון לפתח עסק ליצוא ערכות לבדיקות רפואיות לספרד. 3. התובעים טוענים, בין היתר, כי הפסד ההכנסה מחנות האופטיקה מגיע לכדי הסכום של 14,767 ₪, שזה הסכום המשוערך של הכנסה חודשית ממוצעת לתשעת החודשים הראשונים של שנת 1994, כעולה מדו"ח שתוקן על ידי שלטונות מס הכנסה. לסכום זה, לגירסת התובעים, יש להוסיף עוד 25% עבור תוספת צפויה בהכנסות. אשר לעסקים הנוספים שהמנוח ניסה לפתח, נטען על ידי התובעים כי יש להוסיף בגינם, על דרך של אומדן, תוספת להכנסת המנוח כאופטיקאי. התובעים טוענים כי המנוח היה עובד לפחות עד גיל 75 שנה. 4. לטענת הנתבעת, בין היתר, הכנסות המנוח, לצורך חישוב הפסדי הכנסה של התובעים בגין מותו, היו אלה שעליהם הצהירו המנוח ושותפו בשנת 1994 לשלטונות המס. אין לבסס את חישוב הפסדי ההכנסה, לגירסת הנתבעת, על השומות שהוציאו שלטונות המס לחנות האופטיקה, ושהיו מבוססים על תחשיב הבנוי על אחוזי רווח. כן נטען על ידי הנתבעת כי אין לבסס את הפסד ההכנסה אך על ההכנסות בתשעת החודשים הראשונים של שנת 1994, אלא על ההכנסה בכל השנה. הנתבעת אף טענה כי כושר השתכרותו של המנוח ירד במהלך השנים, שכן בשנת 1991 נפגע בתאונה, בעקבותיה נגרמה לו פגיעה בברך שבעטיה הוענקו לו 10% נכות. אשר לעסקיו האחרים של המנוח, טענה הנתבעת, כי היו אלה תוכניות שלא הגיעו לכדי מימוש ואין לפסוק בגינם סכום כלשהו כפיצויי לתובעים. הנתבעת גרסה כי המנוח היה עובד עד לגיל 65. הפסד הכנסות בגין עיסוקו של המנוח בחנות האופטיקה 5. ליסמן העיד כי המנוח היה בעל המקצוע ביניהם, והרוח החיה בעסק, משהיה אדם נמרץ, שיצר קשר טוב עם הלקוחות. מאז נהרג המנוח ההכנסות מהחנות ירדו. לדבריו (עמ' 12 לפרוט') בשלושת החודשים האחרונים של שנת 94 כמעט ולא עבד "... כי הקליינטים כמעט ולא נכנסו, אנשים אמרו לי שקשה להיכנס לחנות באבל ואפילו הציעו לי להחליף את המקום". ליסמן אף טען בעדותו כי לאחר מות המנוח בשנת 94 הוא לא העביר כסף למשפחתו ואף הוא עצמו בקושי משך כסף מהחנות בשל מיעוט ההכנסות. התובעת 1 אף היא העידה כי לאחר מות בעלה לא קיבלה דבר משותפו ליסמן (עמ' 6 לפרוט'): "... כיוון שהיה להם הסכם שמי שלא בחנות לא מקבל שום דבר...". 6. יועץ המס של החנות ע.ת. 4 יהודה שינר העיד כי בשנות המס 93 ו- 94 תוקנו על ידי מפקחת במס הכנסה הדו"חות שהמנוח וליסמן הגישו בשל כך שנמצא כי אחוזי הרווח, עליהם הצהירו, נמוכים מאחוז הרווח המקובל בענף ובעסקים דומים. לשנת המס 93 הוספה הכנסה של 5,000 ₪ ואילו לשנת המס 94 הוסף סכום של 20,000 ₪ להכנסה. בעוד שאחוז הרווח לפי הדו"חות שהמנוח וליסמן הגישו היה 62%, אליבא דשלטונות המס עמד אחוז הרווח בחנויות אופטיקה על 72%. שינר הסביר כי ביקש מהמפקחת במס הכנסה שהוציאה שומה מוגדלת, להתחשב במותו של המנוח, והיא הסכימה לכך. מאחר שהשתכנע שיש צורך להוסיף על ההכנסה המוצהרת, בשל קיומו של התחשיב, המליץ ללקוחותיו, ליסמן ומשפחת המנוח, לקבל את דרישת שלטונות המס והם קיבלו את המלצתו. 7. את הדו"חות לשנת 94 ערך שינר לפי הוראותיו של ליסמן שאמר לו לציין הכנסה בגובה של 66,766 ₪ בדו"ח שלו, והכנסה בסך 63,700 ₪ בדו"ח של המנוח (עמ' 16 לפרוט'). לנוכח עדותו של ליסמן, כי לאחר מות המנוח כמעט ולא נכנסו לקוחות לחנות, והוא הפסיק להעביר כסף למשפחת המנוח, יש לראות בסכום של 63,700 ₪ הכנסות המנוח בתשעת חודשי עבודתו בשנת 94. 8. באי כוח הצדדים ניתחו בסיכומיהם הכנסות המנוח במהלך השנים 90 - 94. ב"כ התובעים אף השווה ההכנסות לשכר הממוצע במשק באותן תקופות. עיון בניתוח הנתונים מלמד שההכנסות במהלך השנים היו פחות או יותר באותה רמה. שיערוך ההכנסות מהחנות - (התחשיב נעשה לפי ממוצע שנתי 30.6) מלמד כי ההכנסות בשנת 90 היו 146,070 ₪; בשנת 91 היו 132,630; בשנת 92 היו 134,455; בשנת 93 היו (עם התוספת של 5,000 ₪ שהוספו לדו"ח על ידי מס הכנסה) 117,521 ₪; ובשנת 94 היו לתשעה חודשים (עם התוספת של 20,000 ₪ שהוספה לדו"ח על ידי מס הכנסה) 130,978 ₪. הנתבעת טענה כי יש לקבוע את הפסד השכר החודשי על בסיס השכר החודשי הממוצע של המנוח לחמש השנים האחרונות לחייו. איני מקבלת טענה זו, שכן את החישוב יש לערוך על בסיס שכרו של המנוח בשנת המס האחרונה של חייו. 9. ליסמן לא טען בעדותו כי שנת 94 היתה טובה יותר מהשנים הקודמות, ושינר בפירוש העיד כי הדו"ח שערך לשנת 94 היה דו"ח אמת. לכן, ספק אם הדו"ח המתוקן לשנת 94, שבו הוספו על ידי שלטונות המס להכנסת המנוח עוד 20,000 ₪, משקף את הכנסתיו בפועל. יחד עם זאת, סבורתני, שאין להתעלם מתוספת זו כליל בהיותה מבוססת על הערכת שלטונות המס את גובה הכנסתו של המנוח, לאור מומחיותם בתחום זה של הערכת הכנסות. לפיכך, נראה לי כי נכון יהיה לקבוע את הפסד הכנסת המנוח בהתבסס על הכנסתו המוצהרת לתשעת החודשים בשנת 94, בתוספת מחצית מהסכום שהוסף על ידי שלטונות מס הכנסה. לכן קובעת כי הפסד התמיכה החודשית הינו הסכום של 13,442 ₪. סכום זה צמוד למדד שהיה ידוע ביום 14.3.02. 10. התובעים אף טענו כי יש להוסיף להכנסת המנוח עוד 25% תוספת שכן היה משביח את שכרו. סבורתני שלא הוכח סיכוי של השבחת השכר מהחנות, ואף אין מקום להניח, לצורך עריכת חישוב הפיצוי, שהשכר היו מושבח. המנוח עבד 17 שנים בחנות בטרם נהרג, ולא הוכחה מגמה ברורה במהלך השנים של עלייה ברווחים מהחנות. נראה, לנוכח הראיות שהובאו, כי המנוח הגיע למירב כושר השתכרותו מהחנות, ולכן, אין להוסיף תוספת להכנסתו כמבוקש על ידי התובעים. ב"כ התובעים, שכהרגלו טען למרשיו את כל שרק ניתן לטעון, הפנה לפסיקה בה נפסק, במסגרת הפסד כושר השתכרות גם פיצוי עבור פגיעה בסיכויי השבחת כושר ההשתכרות. עולה מהפסיקה האמורה, כי הפיצוי בגין פגיעה בהשבחת כושר ההשתכרות, מתבססת על עובדות שהוכחו. באחד מפסקי הדין שצורפו לסיכומים בת.א (חיפה) 45/88 ועקנין חיים נגד אליהו חברה לביטוח בע"מ, היה מדובר בצעיר כבן 28 שנה, שמעסיקיו העידו כי סיכוייו להתקדם בעבודה היו טובים והוכח שמעבר לעבודה במשרה מלאה, עבד גם שעות נוספות. בפסק דין נוסף עליו הסתמכה התביעה - ע"א 8216/99 עזבון המנוח סמיון פרידמן ז"ל ואח' נ' מוצרי הוד לבן בע"מ היה מדובר במהנדס מוכשר, יחסית צעיר שהיה בתחילת דרכו בישראל - בית המשפט קבע לגביו כי בעת התאונה כושר השתכרותו עדיין לא הגיע לידי מיצוי מלא. שונה הדבר בעניינו. בעת שהמנוח נהרג הוא כבר ניהל את החנות 17 שנה ולא הובאה כל ראיה כי התכוון להכניס שינויים באופן ניהול החנות. כמו כן, מהדו"חות למס הכנסה עלה, כי ההכנסה החודשית, במהלך 5 השנים שקדמו לתאונה, הייתה פחות או יותר באותה רמה במשך כל התקופה. 11. התובעים טענו כי יש ללמוד על רמת הכנסתו הגבוהה של המנוח מרמת החיים הגבוהה שהמשפחה ניהלה. הנתבעת השיבה לטענה זו כי לא היה ברמת חיי התובעים, ערב מותו של המנוח, כדי ללמד על רמת חיים גבוהה, וגם לא על הכנסה גבוהה של המנוח, מעבר לזו הנלמדת מדו"חות שהוגשו למס הכנסה. כדי שניתן יהיה ללמוד על רמת הכנסה מרמת חיים, נראה לי, כי דרושה עדות מפורטת יותר מזו שהתובעת 1 מסרה, ושתכלול פירוט הוצאותיה השונות של המשפחה. מעדות התובעת 1 נראה, לכאורה, כי המשפחה חיה ברמת חיים ממוצעת. בכל אופן לא ניתן לקבוע, בהסתמך על עדותה, כי הכנסותיו של המנוח היו גבוהות יותר מהסכומים שעליהם הצהיר, במהלך השנים, לשלטונות המס - מה עוד שאין טענה שהמנוח העלים הכנסות בדוחותיו. הפסד הכנסה בגין עיסוקיו הנוספים של המנוח. 12. לביסוס תביעתם לפיצוי בגין הכנסות מעסק שהמנוח ניסה להקים של יצוא ערכות לבדיקת הריון ומוצרים אחרים, העידו התובעים את יוסף כראל. עד זה סיפר כי המנוח והוא יחד עם טלקובסקי, חברו של המנוח המתגורר בספרד, עמדו להקים עסק של יצוא מוצרי דיאגנוסטיקה רפואית מישראל לספרד. העד טען, כי הרוח החיה בעסק זה היה המנוח, ולכן עם מותו הופסקו המהלכים שבהם החלו ודבר לא יצא מהעסק שביקשו להקים. בסעיף 13 לתצהירו הראשון של העד נרשם מפיו כי הוא מעריך שהמדובר היה "בעסקאות של מיליונים". בעדותו בבית המשפט טען (עמ' 21 לפרוט') "… שהעסקאות לפני התאונה היו בתהליך מאד מתקדם". 13. התרשמתי כי לא ניתן לבסס ממצאים על עדותו של כראל. בזמן שהעיד עבד כשכיר בחברה לניהול נכסים באזור תל אביב, ובתקופה שביקש לעשות עסקים חובקי עולם עם המנוח עבד כשכיר בסוכנות היהודית. ייתכן שהעד האמין בדבריו ואף קיווה להתגשמותם, אך ממסמכים שהוגשו עולה תמונה אחרת מזו שביקש לצייר בעדותו. במכתב (נ/3) ששלח טולקובסקי ביום 19.4.94 מציין הלה כי מוצרי הבדיקות שהם ביקשו לייצא לספרד מיובאים אליה מאיטליה במחיר זול יותר ממחיר המוצרים הישראליים. במכתב מ- 15.7.97 (נ/5) כותב טולקובסקי כי התברר שאת המוצרים שביקשו לייצא לספרד ניתן למכור רק בבתי מרקחת ולא בחנויות "… כך שבינתיים "נדפקנו" יצא האוויר מהעסק הגדול". התכתבות נוספת שהוגשה (נ/6 ו- נ/7) הינה מתקופה שלאחרי מות המנוח וגם ממנה לא ניתן ללמוד על התקדמות בעסקים. ב"כ התובעים הסתמך בסיכומיו, בין היתר, על פסק דינו של כבוד השופט ח. אריאל בת.א. (חיפה) 1221/94 עזבון המנוח סמיון באזוב ז"ל ואח' נ. אלוביק בע"מ. נקבע באותו עניין: … "על תלויים המבקשים לקבוע בסיס הכנסה גבוה יותר, לשם קביעת הפסדיהם, בהסתמך על צעדים עתידיים שהיה בכוונת המנוח לנקוט, מוטל לשכנע את בית המשפט הן בגמירות דעתו ורצונו הגלוי של המנוח לקדם צעדים אלה, והן בקיומם של התנאים הבסיסיים שהיו מאפשרים לו להוציאם אל הפועל (קרי - להגדיל את הכנסתו). הרי יש לאפשר להם להראות כי אותם תנאים יכול שיהיו קשורים בכשוריו של המנוח, באמצעיו הכספיים, בתנאי השוק וכיו"ב, הכל בהתחשב בנסיבות העניין". בענייננו, לא הוכח דבר פרט לרצון המנוח, מבין העובדות שכבוד השופט אריאל מנה כעובדות שנדרש להוכיחן. יצויין, שעלה מהראיות כי פרט לתוכניותיו של המנוח ליצא ערכות לבדיקות רפואיות, בעבר היו לו תוכניות להיכנס לעסקי דלק בארגנטינה - תוכניות שמהן לא יצא דבר. כדי לזכות בפיצוי בגין אובדן הכנסה יש צורך להוכיח יותר מקיומן של תוכניות, שבענייננו על פי הראיות שהובאו, ככל הנראה לא היו יוצאות אל הפועל. היה על התובעים, אפילו יצאו ידי חובתם והוכיחו שהתוכניות היו יוצאות אל הפועל, להוכיח, ברמת הנדרשת במשפט אזרחי, כי המנוח היה אמור להרוויח, אילו התגשמו תוכניותיו. מיותר לציין שיש גם עסקים כושלים. בסיכומי התשובה הפנה ב"כ התובעים לפסק הדין שניתן בע.א. 241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג - בע"מ נ. ר. הינדלי ואח' פ"ד מ"ט (1) 45, 84. באותו מקרה בשונה מענייננו, היה מדובר בעולה חדש, שעלה ארצה אך שנתיים לפני שנהרג והיה בעל עסק בארץ מוצאו. בתקופה שבה אירעה התאונה, שבה נספה, עסק בבניית עסק חדש. מאחר שהמדובר היה בעסק שהיה עדיין בחיתוליו, נקבע הפסד ההשתכרות לפי אומדן. בענייננו, בשונה, אין המדובר בעסק בחיתוליו. 14. ב"כ התובעים הזכיר בסיכומיו את פסק הדין ע.א. 237/80 ברששת נ. האשאש פ"ד ל"ו (1) 282, 300), שם נקבע כי "…לשם פיצוי על אובדן כושר השתכרות יש להצביע על קיומו של סיכוי, שאינו היפותטי גרידא ...". לנוכח הראיות שהוצגו סבורתני שלא ניתן לומר כי הוכח על ידי התובעים קיומו של סיכוי להכנסות מהעסקים שהמנוח, כראל וטולקובסקי ביקשו להקים. שנות עבודתו של המנוח 15. נטען על ידי התובעים כי אילמלא נגדעו חיי של המנוח הוא היה ממשיך לעבוד במקצועו עד הגיעו לפחות לגיל 75 שנה. הנתבעת, לעומת זאת, טענה כי יתכן שהמנוח היה פורש אף לפני הגיעו לגיל 65 שנה. בין הסיבות שהנתבעת מנתה, ושבעטיין לגירסתה יתכן שהמנוח היה פורש עוד בטרם הגיעו לגיל 65 שנה, היתה פגיעתו בתאונת דרכים שבעטייה סבל מנכות בברך. אף כי נפסקו למנוח אחוזי נכות בעקבות הפגיעה שסבל בתאונת הדרכים בשנת 91, ואף שולם לו פיצוי בשל אותה פגיעה, לא הוכח, מעבר לכך שהוכחה הפגיעה, כי כתוצאה ממנה נפגע כושר השתכרותו. 16. ליסמן העיד כי האופטומטריסט שממנו המנוח והוא רכשו את החנות היה בגיל 78 או 80 שנה בעת שמכר להם את החנות. כן העיד ליסמן כי מול החנות של המנוח ושלו היה עסק של אופטיקאי שעבד עד ליום פטירתו, וכאשר נפטר היה מעל לגיל 75. המנוח היה בן 41 כאשר נהרג בתאונה. עדי התביעה העידו כי היה אדם נמרץ; ליסמן אף ציין כי המנוח עשה חלק גדול מהעבודה בעיסקם המשותף. לנוכח תאור תכונותיו של המנוח, נראה לי שהיה ממשיך לעבוד עד גיל 70 שנה. לכן חישוב הפיצוי ייעשה על בסיס הנחה זו. גם אם הוכח שיש אופטומטריסטים שעובדים לאחר גיל 70 שנה, הרי שאין בכך כדי לבסס קביעה שכך גם המנוח היה נוהג. אוסיף, ככל שגילו של האדם שבכושר השתכרותו דנים, גבוה יותר, כך ניתן להניח כי מועד פרישתו יהיה מאוחר יותר. בע.א. 518/59 מדינת ישראל, ואח' נ. שרה נחום ומשה שניידר פ"ד יד 1202, שאוזכר על ידי התובעים בסיכומיהם, היה התובע חייט בן 61, ובהתחשב בנסיבותיו נקבע כי היה עובד עד גיל 71. בענייננו היה המנוח, כאמור, אך בן 41 במותו, דהיינו שעד להגיעו לגיל 70 שנה היו לו עוד 29 שנים של עבודה. המנוח הבטיח את זיקנתו, באמצעות קרן פנסיה. על פי תקנות הקרן גיל הזכאות לגימלת זיקנה הינו 65 שנה, ואולם עמית יכול לדחות את גיל זכאותו לגימלה עד גיל 70 שנה. ניתן להניח שלאחר שהיה זכאי לגימלת זיקנה בגיל 70 שנה היה המנוח בוחר לפרוש מעבודתו. הפסד תמיכה בילדי המנוח 17. הצדדים אף נחלקו בשאלה עד איזה גיל היה המנוח תומך בילדיו. התובעים טוענים כי המנוח היה תומך בילדיו עד הגיעם לגיל 24 שנה, הנתבעת גרסה כי טענה זו לא הוכחה, וכי המנוח היה תומך בילדיו, בהתאם לחזקה שנקבעה בפסיקה, עד הגיעם לגיל 21 שנה. התובעת 1, מסרה בתצהירה כי ילדיה כולם תלמידים טובים מאד, והמנוח דיבר על כך כי ידאג לכך שילמדו לימודים גבוהים וכי יממן את לימודיהם ויסייע להם בכל הכרוך בכך. כן מסרה התובעת 1 בתצהירה, עליו חתמה ביום 16.5.99, כי התובעת 2, שני, אמורה היתה להתחיל באוקטובר באותה שנה את לימודיה באוניברסיטה. מעדות התובעת 1 עלה גם כי המנוח תמך באימו, שהיתה כבת שבעים שנה כשנהרג, באופן ששילם כ- 200.- $ מתוך שכר הדירה בה גרה, וכן נתן לה כמה מאות שקלים מידי חודש. המנוח אף דאג לממן לילדיו, בנוסף לחברות במועדון, השתתפות בחוגים שונים בתחומי המוזיקה, התעמלות, ציור ודרמה. 18. סבורתני, שיש בעובדות אלה שצויינו לעיל, והוכחו על פי עדות התובעת 1, כדי להצדיק את המסקנה שהמנוח היה תומך בילדיו אף לאחר הגיעם לגיל 21 שנה. במציאות הישראלית של היום במשפחות מהשיכבה הסוציו-אקונומית אליה השתייכה משפחת המנוח טרם פטירתו, ממשיכה התמיכה בילדים גם לאחר שהם משתחררים משירותם הסדיר בצה"ל. התמיכה הכלכלית לה נזקקים המשתחררים נועדה לא רק לממן לימודים במוסדות להשכלה הגבוהה, אלא אף כדי לסייע במציאת מקורות לפרנסה, גם אצל אלה שאינם פונים ללימודים גבוהים. לכן גם אם קיים קושי להעריך אם התובעים 3 ו- 4 יבחרו במסלול של לימודים אוניברסיטאיים, נראה לי כי יהיה זה נכון לקבוע, לנוכח הראיות שהובאו על ידי התובעים כאמור לעיל, שבאופן ממוצע, לגבי שלושת ילדיו היה המנוח תומך בהם לפחות עד הגיעם לגיל 23. לכן הפסד תמיכת המנוח בילדיו יחושב על בסיס ההנחה שהיה תומך בהם עד הגיע כל אחד מהם לגיל 23 שנה. הפסד התמיכה מגיל 18 שנה ועד גיל 23 שנה הינו של שליש ידה לגבי כל אחד מילדי המנוח. ג. פיצוי עבור אובדן שירותי אב ובעל 19. בגין ראש נזק זה עתרה התביעה בסיכומיה לפיצוי בסכום של 162,500 ₪ עבור אובדן שירותי בעל, סכום הפיצוי חושב על ידי התביעה על בסיס של אובדן שירותי בעל בסכום של 500 ₪ לחודש. הנתבעת לעומת זאת טענה כי התובעים אינם זכאים לפיצוי כלשהו בראש נזק זה מאחר שלמנוח לא היה פנאי לסייע למשפחתו. אכן עלה מהעדויות כי המנוח עבד כל יום שעות ארוכות משעה 08:00 ועד לשעה 19:00, והביתה שב רק בשעה 20:00. פרט לכך שנעדר מהבית בשל עבודתו, נעדר המנוח מביתו אף בשל תחביבו רכיבה על אופנועים. התובעת 1 העידה כי בימי חמישי נפגש המנוח עם חבריו האופנוענים, ופעם בחודש השתתף בטיול אופנועים בשבת. בנוסף למפגשים וטיולים עם חבריו האופנוענים הקדיש המנוח מזמנו הפנוי לכתיבת כתבות בשבועון של אופנוענים. התובעת 1 לא עבדה בסמוך לפטירתו של המנוח, והנתבעת טענה כי גם בשל כך לא מגיע לתובעים פיצוי בראש נזק זה שכן "... ממילא הן לפני התאונה והן אחריה נפל על כתפיה מלוא נטל הבית והילדים - זו היתה עבודתה" (דגש בסיכומים). הנתבעת הסתמכה בסיכומיה על שנפסק בע.א. 531/91 עזבון המנוח משה חיון ז"ל ואח' נ. הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואח' פ"ד נא (2) 51, שם נדחתה תביעת המערערים לפיצוי בגין שירותי אב ובעל. 20. בתצהירה טענה התובעת 1 כי המנוח "אהב לעזור לי והרבה פעמים הוא הלך לסופרמרקט ועשה את הקניות למשפחה. בעלי היה עושה את עבודות התיקונים בבית כשהיה צורך בכך. בעלי עסק בתחזוקת הבית ולא היה צריך לקרוא לבעלי מקצוע כשמשהו התקלקל.מאז מותו של בעלי אני נאלצת להזמין בעלי מקצוע בכל פעם שמתקלקל משהו בבית". בתשובתם לסיכומי הנתבעת העלו התובעים את עתירתם לפיצוי בראש נזק זה לסכום של 400,000 ₪. לטענתם, בתשובתם, יש לפסוק פיצויים עבור אובדן שירותי בעל ואב ויש לכלול בסכום הפיצוי גם פיצוי עבור "אירועי שמחה כגון חתונה בר מצווה …" לענין זה יש להוסיף כי התובעת 1 טענה בתצהירה כי המנוח התכוון לרכוש לתובעת 2 רכב עם הגיעה לגיל 17, 18. 21. דבריה של התובעת 1 מקובלים עלי. העובדה שהמנוח עבד שעות רבות מחוץ לבית לא מנעה ממנו לעזור לאשתו. הנני דוחה טענת הנתבעת כי אין לפצות התובעים בראש נזק זה כיוון שהתובעת 1 לא עבדה מחוץ לביתה. כפי שהתובעת 1 העידה המנוח עבד גם בביתו. העובדה שהתובעת 1 לא עבדה מחוץ לביתה אינה מצדיקה שלילת פיצוי בגין אובדן שירותי בעלה, משאלה הוענקו לה - ללא קשר עם השאלה אם עבדה אם לאו. 22. בשונה מהנסיבות שהיו בע.א. 531/91, בענייננו הוכחה עזרת המנוח לאשתו. המדובר בעזרה שהמנוח העניק מעבר לעזרה כספית. לנוכח מכלול הראיות שהובאו בדבר מידת העזרה שנטען שהמנוח העניק לאשתו, נראה לי לפסוק סכום גלובלי לתובעת 1 בגין אובדן שירותי בעל בסכום של 70,000 ₪. סכום זה צמוד למדד שהיה ידוע ביום 14.3.02. לא הוכח אובדן שירותי אב. ד. הוצאות קבורה ומצבה 23. בתצהירה טענה התובעת 1 כי הוציאה סכום של 4,250 ₪ עבור המצבה וסכום של 1,500₪ עבור השבעה. הנני פוסקת לתובעים הסכומים האמורים. הסכום של 4,250 ₪ צמוד למדד אוקטובר 94 והסכום של 1,500 ₪ צמוד למדד ספטמבר 94. לשני הסכומים יש להוסיף ריבית כחוק מאוקטובר 94 ועד לתשלום המלא בפועל. ה. ניכויים טענת התובעים כי אין להפחית כספים שקיבלו מיוזמה קרן הפנסיה לעצמאים בע"מ [להלן: "קרן יוזמה"] מסכום הפיצויים. 24. המנוח היה עמית בקרן יוזמה השייכת לחברת הביטוח מגדל בע"מ. מאז פטירתו משלמת הקרן על-פי תנאיה, גימלה חודשית לתובעים. לטענת התובעים אין לנכות התשלומים שקיבלו ויקבלו מהקרן מסכום הפיצוי שנפסק להם מאחר שתשלומים אלה הועברו להם על-פי חוזה ביטוח. לעומת זאת, טוענת הנתבעת כי קרן יוזמה אינה בבחינת חוזה ביטוח אלא קרן פנסיה ולכן יש להפחית התשלומים שהתובעים קיבלו ויקבלו מהפיצוי שנפסק. 25. השאלה אם קרן יוזמה היא חוזה ביטוח או קרן פנסיה הינה שאלה מעורבת עובדתית ומשפטית. מעיון בתנאי הקרן עולה כי המדובר בקרן המנוהלת על ידי חברת ביטוח, אך נהנית מהוראות פקודת מס הכנסה כאילו היתה קופת גמל. העמית בקרן משלם דמי ביטוח המבטיחים תשלום גימלה למקרה שיגיע לגיל שנקבע כי יהיה זכאי לקבל גימלת זיקנה או למקרה שיהפוך לנכה או ילך לעולמו ויותיר אחריו שאירים. לקרן שמורה הזכות להחליט את מי היא תקבל כעמית. 26. החשיבות לקביעה אם קרן יוזמה הינה קרן פנסיה או חוזה ביטוח נובעת מהעובדה שעל פי סעיף 81 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] אין להפחית מסכום הפיצוי שנפסק סכום שהתקבל "לפי חוזה ביטוח". הפן השני של אותה הוראה מצוי בסעיף 4 לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד - 1964 - שם נקבע כי הזכות של מיטיב להיפרע מהמזיק תשלל "... אם היה המיטיב תאגיד העוסק בעסקי ביטוח - למעט תאגיד המבטח את חבריו בלבד - ופעל לפי חוזה ביטוח עם הניזוק או המוטב...". 27. בע.א. 331/75 "מבטחים" נ. פלאצי פ"ד לב (1) 63 נטען כי מבטחים הינו תאגיד מבטח. בדחותו טענה זו לגבי מבטחים איבחן בית המשפט קרן זו לעומת "חוזה ביטוח" בשל כך שקרן מבטחים מבטחת עובדים במקום עבודתם כשהמעביד והעובד משתפים פעולה בתשלום הפרמיה. בענייננו בניגוד למבטחים, המדובר בקרן הפתוחה להצטרפות לכל מי שמבקש להצטרף, בתנאי שהקרן הסכימה לקבלו. תשלום דמי הביטוח, בענייננו נעשה על ידי העמית בלבד. בית המשפט מפי כבוד השופט ברנזון קבע בע.א. 154/70 בידה ואח' נ' רובין פ"ד כה (2) 43, 49 כי לא ינוכו מהפיצויים - "סכומים המושגים על ידי ביטוח, אף שהביטוח נעשה בקרן או באמצעותה". לכן "... סכומים ששולמו לתלויים על ידי קרן פנסיה על-פי תכנית של ביטוח חיים קולקטיבי שנעשה על ידי הקרן בחברת ביטוח ...". אינם מותרים לניכוי. כבוד השופט י. כהן שהשתתף במוטב שנתן את פסק-הדין בע.א. 154/70 ציין כי חוזה ביטוח בשונה מקרן פנסיה נעשה על-פי בחירתו החופשית של המבוטח. 28. סבורתני, שמכך שעל-פי פקודת מס הכנסה קרן יוזמה נכנסת להגדרת קופת גמל אין ללמוד שהמדובר בקרן פנסיה. גם העובדה שעם מות המנוח התובעים החלו לקבל תשלומים חודשיים אינה בהכרח מובילה למסקנה כי הקרן אינה חוזה ביטוח. לא נעלמה מעיני האסמכתא אליה הפנתה הנתבעת, ת.א. (ירושלים) 708/94 עזבון המנוח חנוך קורן ז"ל ואח' נ. המגן, שם קבע בית המשפט כי תשלומים עיתיים כאלה הם תשלום פנסיוני. עיקר הפסיקה שאוזכרה על ידי ב"כ הצדדים בסיכומיהם התייחסה לקרן מבטחים. לגבי קרן זו קיימת תמימות דעים כי היא קרן פנסיה - ככל שהיא עוסקת בתשלומים עיתיים לחבריה או שאיריהם. בשונה מקרן מבטחים, קרן יוזמה מנוהלת על ידי חברת ביטוח. בשונה ממבטחים קרן יוזמה אינה "תאגיד המבטח את חבריו בלבד" - אלא פתוחה לכל, בכפוף לזכות הקרן לדחות בקשת עמית להצטרף לשרותיה. העמית בלבד משלם לקרן דמי ביטוח וזאת בשונה מקרנות פנסיה בהן, כפי שצוין בפסיקה שנזכרה בסיכומים, התשלום לקרן נעשה גם על ידי המעביד. חוזה ביטוח מוגדר בסעיף 1 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א - 1981 כ: "... חוזה בין מבטח לבין מבוטח, המחייב המבטח, תמורת דמי ביטוח, לשלם בקרות מקרה הביטוח, תגמולי ביטוח למוטב." בענייננו, על-פי תנאיה, קרן יוזמה מתאימה להגדרה של חוזה ביטוח. מכך ש"תגמולי ביטוח למוטב" על-פי הוראות קרן יוזמה, משולמים "בקרות מקרה הביטוח" לשאירים, הם התובעים, בתשלומים עיתיים ולא בתשלום אחד (כמו, למשל, תשלום על-פי פוליסת ביטוח חיים), נראה לי כי לא נשלל סיווג הקרן כחוזה ביטוח. 29. גם אם טעיתי, ויש לסווג את קרן יוזמה כקרן פנסיה, אזי עדיין נותרת השאלה אם בענייננו יש להורות על ניכוי התשלומים שנעשו ויעשו לתובעים מהקרן מהפיצוי שנפסק. ד"ר ליבוש אולמן העיד ביום 21.2.01, דהיינו כשש וחצי שנים לאחר שהמנוח נהרג בתאונה והקרן החלה לשלם לתובעים גימלה. לא נטען כי במהלך השנים מאז התאונה ועד ש ד"ר אולמן מסר את עדותו פנתה הקרן לנתבעת בתביעת שיפוי. בשל נסיבות דומות נקבע בע.א. 813/81 ציון חברה לביטוח בע"מ נ. עיזבון המנוח דוד בוסקילה ז"ל ואח' פ"ד לח (4) 785, כי אין לנכות מהפיצוי שנפסק את תשלומי הגימלה שהשאירים קיבלו מקרן מבטחים. כבוד המשנה לנשיא מ. בן פורת פסקה (שם עמ' 793): "בנסיבות אלה, כאשר חלפו שנים רבות למן התשלום הנדון, קשה להעלות על הדעת שתביעה כזאת עוד תוגש עד תום תקופת ההתיישנות ... ברור ש"מבטחים", משבחרה לא לתבוע (ובהנחה גרידא שיש לה בכלל זכות תביעה), תרצה ביקרו של המבוטח, קרי המנוח והתלויים בו. לפיכך, אפילו נניח שלא היה זה תשלום על-פי חוזה ביטוח - ועל כן, בר ניכוי מהפיצויים לתלויים תוך הענקת זכות ל"מבטחים" לחזור על המערערת - גם אז זכאים המשיבים מכוח המחאה מכללא, שהתשלום האמור לא ינוכה." דברים אלה יפים לענייננו. לפיכך, אין לנכות מסכום הפיצוי את התשלומים שהתובעים קיבלו מקרן יוזמה. כבוד המשנה לנשיא מ. בן פורת אף הוסיפה (שם) "אם בכל זאת תוגש תביעה כזאת, (של מבטחים נגד המבטח של המזיק - ר.א) תוכל כמובן המערערת לחזור על המשיבים, בתביעת צד ג'." והאמור ישים גם בענייננו. 30. אשר לתשלומים העתיים שהתובעים אמורים לקבל מקרן יוזמה נטען על ידי התובעים בהסתמך על ע.א. 331/75 שגם אם ייקבע כי קרן יוזמה הינה קרן פנסיה, אין לנכות מסכום הפיצויים אלא את הסכומים שכבר קיבלו, ולא גם את סכום הגימלאות שייקבלו בעתיד מהקרן. 31. בע.א. 331/75 מבטחים נ. פלאצי נקבע כי זכות השיפוי של המיטיב, על-פי סעיף 2 לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד - 1964, "...להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק", מתייחסת אך להטבת נזק שנעשתה בעבר. כבוד השופטת מ. בן פורת ציינה (שם בעמ' 70): "רק בהתערבותו של המחוקק ניתן להעניק זכות שיפוי בסכום מהוון מראש ... בשום מקרה אין לדעת מראש כמה זמן יהיה הנפגע בלתי מסוגל לעבודה, או כמה שנים תחיה אלמנתו ... וכן כיצד ישתנה השכר מפרק לפרק עקב התייקרות כללית או של גורמים אחרים ...". יחד עם הקביעה כי לא ניתן להורות על השבה, לפי הוראות החוק לתיקון דיני הנזיקין לגבי תשלומים שישולמו בעתיד, נתן בית המשפט בע.א. 331/75 הצהרה לפיה מבטחים תהיה זכאית להשבת תשלומים שתבצע בעתיד. ההצהרה הוגבלה לגבי תשלומים שיעשו עם הגיע המנוח לגיל בו היה יוצא לגמלאות, שאז ממילא מבטחים היתה חייבת לשלם לו גימלה. משנפסק כי לאור הנסיבות בענייננו, אין להורות על ניכוי הסכומים, ששולמו בעבר על ידי קרן יוזמה, מסכום הפיצוי לו זכאים התובעים, אינני רואה מקום להורות על הפקדה בנאמנות של גימלה עתידית מהוונת. לפיכך, אין לנכות מסכום הפיצוי תשלומים שקרן יוזמה תשלם בעתיד לתובעים. האמור בע.א. 813/81 באשר לאפשרות לחזרה למשיבים (שם) בתביעת צד ג', נכון לענייננו, הן לגבי תשלומים שקרן יוזמה שילמה בעבר לתובעים, והן לגבי תשלומים שישולמו על ידה בעתיד, היה ותחליט לתובעם מהנתבעת, ויקבע כי המדובר בתשלומי פנסיה ולא תשלומים על פי חוזה ביטוח כפי שנקבע לעיל. גימלאות שאירים מהמוסד לביטוח לאומי 32. יש לנכות קצבאות השאירים שהתובעים קיבלו ויקבלו מהמל"ל. ו. סיכום 33. התובעים מתבקשים להכין פסיקתה תוך 30 יום על-פי העקרונות שנקבעו בפסק הדין. א. מבוקש לפרט בפסיקה הפיצוי לו זכאי כל אחד מהתובעים - ולא סכום כולל לכולם. מסכום הפיצוי לו זכאי כל אחד מהתובעים יש להפחית גמלאות המל"ל באופן יחסי כמקובל. מהסכום של 13,442 ₪ שנקבע כאובדן תמיכה חודשית יש להפחית מס הכנסה. הסכום של 13,442 ₪ צמוד למדד שהיה ידוע ביום 14.3.02. נקבע כי המנוח היה עובד עד לגיל 70 שנה ותומך בילדיו עד הגיעם לגיל 23 שנה. ג. בגין הפסדי העבר והוצאות העבר הנני פוסקת ריבית כחוק החל ממועד ההפסד או ההוצאה ועד לתשלום בפועל. ד. הפיצוי לתובעת 1 יכלול הפסד שירותי בעל בסך 70,000 ₪ צמוד למדד שהיה ידוע ביום 14.3.00, וכן החזר הוצאות קבורה ומצבה כפי שנפסק. ה. מאחר שהתובע 4 עדיין קטין מתבקש ב"כ התובעים, תוך 15 יום מקבלת הפיצויים, להפקיד את סכום הפיצוי שנפסק לטובתו של הקטין בחשבון בנק ולהשקיע את הכסף על פי הנחיות האפוטרופוס הכללי. יש להוסיף הערה לחשבון הבנק שמדובר בחשבון קטין שממנו ניתן להוציא כספים, אך על פי אישור בית המשפט, עד הגיע הקטין לבגרות ביום 2.7.2006. ב"כ התובעים מתבקש לדווח על הפקדת הפיצוי שנפסק לקטין בחשבון הבנק כאמור, לבית המשפט ולאפוטרופוס הכללי. ו. הנתבעת תשלם לתובעים הוצאות משפט, כאשר הסכומים שהתובעים הוציאו ישאו מיום הוצאתם הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום המלא בפועל. ז. הנתבעת תשלם לתובעים שכר טירחת עורך דין בגובה של 13% בתוספת מע"מ כחוק מהסכום הכולל שנפסק. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית עד לתשלום המלא בפועל. הפסדי השתכרות