הפרשות לפנסיה ע"י מעסיק האחרון   1. מדובר בתביעה לחייב הנתבעת לשלם לתובע סך 78,152 ₪ בגין אי העברת הפרשות לקופת הגמל "נתיב" בגין חלק מתקופת עבודתו של התובע מ-8/57 עד 10/71. כן תובע התובע הפרשים כדין על הסכום הנ"ל עד למועד התשלום (סעיף 3 ו-9 לכתב התביעה).   2. העובדות כפי שעולה מחומר הראיות: א. התובע עבד במפעל "חרסה" אצל מספר מעבידים החל מ-1957. בתחילה עבד ב"חרסה - חסין אש" בע"מ (נ/1). לאחר מכן התחלפו המעבידים באותו מקום עבודה והתובע עבד בחברת מפעלי קרמיקה ישראליים - חרסה בע"מ (להלן "המעביד האחרון"). התובע עבד עד 1985, ובסה"כ 28 שנים עבד באותו מקום עבודה.   ב. בשנת 1989 או בסמוך לכך, התחלפו המעבידים במפעל חרסה הנ"ל, והמעביד החדש הינו הנתבעת (להלן "מרחב").   ג. הסכם העברת הבעלות ו/או חילופי המעבידים במפעל לא הוצג בפנינו.   ד. בגין השנים מ-1957 עד 10/71 העובדים שעבדו במפעל "חרסה" היו מבוטחים בפנסיית יסוד בגין הפרשות לקופת הגמל "מבטחים".   ה. בשנת 1971 נחתם הסכם קיבוצי בין ועד פועלי חרסה, הנהלת "חרסה - חסין אש בע"מ" וקופת הגמל "נתיב" (נ/1), לפיו סוכם, כי פועלי חרסה יהיו חברים ב"נתיב" ומבוטחים ב"פנסיה מקיפה" בהתאם לתקנון "נתיב" ותוכנית הפנסיה שלה כפי שיהיו בתוקף מעת לעת (סעיף 1 להסכם). כן נקבע, כי "הצטרפותו של כל פועל תהיה בתחולה רטרואקטיבית מיום תחילת עבודתו של אותו פועל בחרסה" (סעיף 2 להסכם). בעקבות ההסכם הנ"ל הועברו כל הזכויות שצבר התובע ב"מבטחים" לקרן "נתיב". כך גם נעשה לגבי יתר העובדים.   ו. בסעיף 5 להסכם נ/1 נקבע, כי חתימה על ההסכם מהווה הוראה להנהלה ("חרסה - חסין אש" בע"מ) להעביר ל"נתיב" את תמורת פיצויי הפיטורים המגיעים לפועלים מיום תחילת עבודתם ב"חרסה" בשיעור 6% לפי השכר האחרון, כמפורט בתקנון "נתיב", בתוכנית הפנסיה שלה ובחוקת העבודה לפועלי החרושת ההסתדרותית.   בסעיף 6 להסכם נ/1 נקבע, כי "כל הפועלים יחתמו על טפסי הצטרפות לנתיב - כמקובל אצלה".   ז. עפ"י תקנון קרן פנסיה מקיפה של "נתיב", על המעביד האחרון של התובע היה להשלים סך 6% מהשכר הקובע לחודש של התובע עבור כל תקופת עבודתו משנת 1957 עד 1971 (היינו בגין התקופה שהתובע ועובדים אחרים היו מבוטחים ב"מבטחים"), לקרן "נתיב" (סעיף 8א' לסיכומי התובע).   ח. ב-25.8.88 פנה התובע במכתב ל"נתיב" בבקשה להקפיא כל זכויותיו בקרן עד הגיעו לגיל הפנסיה (נ/3).   ט. בתשובה, השיב מנהל קרן "נתיב" בתל אביב לתובע במכתב מיום 6.6.89, כי לא ניתן יהיה להקפיא זכויותיו, כפי שביקש, מאחר ולא הופרשו עבורו 6% תגמולי פיצויים לתקופה מיום 14.8.57 עד ליום 30.10.71, סה"כ 170.5 חודשים. כמו כן הקרן לא קיבלה טופס הודעה על סיום עבודתו ב"חרסה", וצויין, כי לאחר קבלת הטופס והשלמת 6% תבצע הקרן את ההקפאה כמבוקש (נ/4).   י. התובע תובע בתביעתו הנוכחית את הנתבעת ("מרחב") לשלם שיעור ההפרשות הנ"ל שלא שולמו ובסך 78,152 ₪, לרבות הפרשים כדין עד למועד הפרעון בפועל.   יא. עילת תביעתו, כפי שהוגדרה בכתב התביעה, הינה בהתאם להסכם הקיבוצי החל על הצדדים, היינו חוקת העבודה לעובדי החרושת ההסתדרותית והסכם עבודה קיבוצי מיוחד לעובדים החודשיים במפעלי "כור" ובהתאם לתקנון קרן "נתיב" (סעיף 7 לכתב התביעה והתצהיר המשלים של התובע).   3. תמצית טענות הנתבעת א. יש לדחות התביעה מחמת חוסר יריבות, שכן הנתבעת ("מרחב") מעולם לא היתה מעבידתו של התובע ואין היא גם בבחינת "חליף" של "המעביד האחרון".   ב. תביעת התובע התיישנה, שכן יחסי העבודה בינו לבין "המעביד האחרון" נותקו בשנת 1985, והתביעה הוגשה ב-21.3.95.   ג. לחילופין ולגוף התביעה נטען, כי עפ"י סעיף 6 לתקנון קרן הפנסיה "נתיב" לשנת 1983 (ת/1) שהיה בתוקף בשנת 1985, היינו במועד ניתוק יחסי עובד ומעביד בין התובע ל"מעביד האחרון", רק עובד שפרש מעבודתו זכאי לפנסיה, ובמצב שכזה מעבידתו האחרונה צריכה לשלם לקרן, ולא לעובד, את תגמולי הפיצויים.   ד. "מרחב" מעולם לא היתה מעבידתו של התובע, ולפיכך לא חלה עליה כל חובה עפ"י תקנון הקרן שהיה בתוקף דאז.   ה. כמו כן, התובע פוטר מעבודתו ע"י "המעביד האחרון" ולפיכך אין הסעיף הנ"ל חל במקרה הנדון, שכן מדובר בזכאות מכח פרישה לפנסיה ב-1985.   ו. רק בשנת 1993 תוקן התקנון (אליו מפנה התובע) ונקבע, כי הזכות הנ"ל קמה גם בשעה שעובד מסיים עבודתו ואינו פורש לפנסיה ומבקש להקפיא את זכויותיו.   ז. עפ"י שני התקנונים, האחראים להשלמת ההפרשות הוא "המוסד שהעסיק את החבר לאחרונה". במקרה הנדון, "המעביד האחרון" ולא "מרחב".   ח. יתרה מזו, התובע קיבל פיצויי פיטורים עפ"י גירסתו שפורטה במכתבו מיום 25.8.88 (נ/3), ולפיכך גם מטעם זה אינו יכול לדרוש העברת ה-6% בגין השלמת פיצויים לקרן "נתיב" (סעיף 5 ל-נ/1) בין מ"מרחב" ובין מאת "המעביד האחרון".   ט. הנתבעת מכחישה סכומי התביעה ואופן חישובם.   4. תמצית טענות התובע א. קיימת יריבות בין הצדדים לאור האמור בנספח ה' לתצהירו של התובע, היינו מכתב חתום על ידי "מרחב", בו אושר, כי התובע עבד ב"מרחב" משנת 1957 עד 1985.   ב. התובע עבד באותו מקום עבודה, ולפיכך מדובר בחילופי מעבידים, והתובע זכאי לתבוע מ"מרחב" ישירות את העברת ההפרשות ל"נתיב", לאור הוראת סעיף 18 לחוק ההסכמים הקיבוציים, התשי"ז - 1957 וסעיף 30(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958.   ג. בתגובה לטענת ההתיישנות שהועלתה מטעם הנתבעת, טען התובע, כי רק ב-6/89 עת קיבל את המכתב מקרן "נתיב" (נ/4), נודע לו לראשונה שלא שולמו עבורו תגמולי הפיצויים בשיעור 6% ל"נתיב", ולפיכך לטענתו, התביעה הוגשה טרם תום עבור תקופת ההתיישנות. כמו כן טוען בסיכום טענותיו, כי הזכות לפנסיה קמה עת הגיע התובע לגיל 65, היינו בשנת 1996, וחובתה של הנתבעת להפריש לקרן בכל עת עד הגיעו לגיל פרישה, על כן במועד הגשת התביעה, טרם התיישנה זכות התביעה.   ד. מכח הסכם נ/1 חייבת הנתבעת בתשלום חוב "המעביד האחרון", שכן חתמה על הסכם נ/1.   ה. עפ"י הוראת סעיף 6(א) סיפא לתקנון הקרן, אין מדובר בתשלום בגובה 6% בגין פיצויי פיטורים, אלא ב"דמי תגמולים" שלא ניתן לשלול מאת התובע.   ו. אף אם מדובר בהשלמת הפרשות בגין פיצויי פיטורים, אין לשלול הזכאות לסכומים הנ"ל, אלא עפ"י הוראות פרק יח' להסכם הקיבוצי החל על הצדדים, והדבר לא נעשה.   ז. התובע לא פוטר מעבודתו ולא התפטר, ומעולם לא הומצא ל"נתיב" מכתב פיטורים. כמו כן לא הוכח, כי התובע קיבל פיצויי פיטורים.   ח. התובע מעולם לא ויתר על זכויותיו עם סיום עבודתו, כפי שטוענת הנתבעת.   5. התובע הגיש תצהיר במקום עדות ראשית לתמיכה בתביעתו, וכן הגיש תצהיר משלים, ובין היתר טען, כי על יחסי העבודה שבין הצדדים חלה "חוקת העבודה לפועלי החרושת ההסתדרותית" שהינה הסכם קיבוצי מיוחד לפועלים במפעלי כור תעשיות בע"מ שמספרה 927/82, 434/81, 791/88.   כן העיד מטעמו עוזי דגן - ראש אגף זכויות פנסיה בקרן הפנסיה "נתיב" ואשר ממן שהיה בתקופה הרלוונטית יו"ר ועד העובדים החודשיים ב"חרסה".   מטעם הנתבעת הגישה תצהיר ליאורה בלייברג - מנהלת כח אדם בנתבעת, וכן העיד מר אביטל מאיר - מנכ"ל מפעל "חרסה" מ-84 עד 89.   המצהירים נחקרו על תצהיריהם.   6. בקשת הנתבעת למחוק סעיפים בתצהיר התובע, לרבות התנגדותה להגשת התצהיר המשלים שהוגש מטעם התובע, נדחתה בהחלטה מיום 30.6.99. על ההחלטה הוגשה בר"ע 394/99 ונדחתה ביום 18.10.99.   7. לאחר הגשת סיכום טענות הנתבעת, הגיש התובע תגובתו לסיכומי הנתבעת (עפ"י החלטת בית הדין מיום 25.8.02) ובה הוסיף הטענות הבאות בתגובה: א. התקופה בגינה לא הופרשו כספים שהיה צריך להפריש לקרן "נתיב", הינה תקופה מ-11/71 עד 8/85, ולא התקופה עד 10/71. זאת נטען בתגובה לסעיף 10 לסיכומי הנתבעת. התובע הצהיר על כך בתצהירו ועדותו לא נסתרה. כן העיד על כך מר דגן, והאמור בכתב התביעה הינו טעות טכנית (סעיף 1 לתגובה).   ב. התובע לא קיבל פיצויי פיטורים, בניגוד לטענת הנתבעת בסיכום טענותיה, והנתבעת בכתב הגנתה טענה במפורש, כי התובע פוטר בנסיבות שאינן מזכות בפיצויי פיטורים (סעיף 2 לתגובה).   ג. התובע לא פוטר ולא התפטר, ולכן הינו בגדר מי שפרש מעבודתו לפנסיה. כך גם עולה מעדות מר דגן, עדות התובע ועדותו של יו"ר הועד - ממן, שהעידו כי הובטח לתובע מפורשות שיקבל פנסיה ואין לו מה לדאוג. לפיכך זכאי התובע להפרשות גם עפ"י תקנון הקרן משנת 1985 (סעיף 3 ו-8 לתגובה).   ד. עפ"י תקנון קרן "נתיב", מוטלת על המעביד שבא במקום מי שחתם על הסכם עם "נתיב" (יש לשער שמדובר ב-נ/1 - י.ה.) בנוסף לחובו עפ"י הדין, ועל סמך עובדה זו ניתן אישור ע"י "מרחב" בגין תקופת עבודתו של התובע (נספח ה' לתצהיר התובע).   ה. לעניין ההתיישנות נטען בנוסף, כי חובה של הנתבעת להפריש לקרן "נתיב" מתגבשת רק בהגיע התובע לגיל 65 (גם עפ"י סעיף 6(ב) לתקנון), ולפיכך במועד הגשת התביעה טרם התיישנה זכות התביעה.   8. זהות "המעביד האחרון" א. מחקירת התובע, לרבות האמור בסיכום טענותיו, מסקנתנו היא, כי התובע לא השכיל להוכיח, כי הנתבעת היתה "המעביד האחרון" או כי היתה מעבידתו בתקופה כלשהי.   ב. נטל הראיה מוטל על התובע להוכיח עובדה זו.   ג. התובע סומך טענתו על נספח ה' לתצהירו, היינו מכתב מאת הנתבעת המאשר, כי התובע עבד במפעלה משנת 1957 עד 1985. המכתב הנ"ל נחתם ע"י הגב' בלייברג כמנהלת כח אדם בנתבעת. אין בתוכנו של המסמך, נספח ה', כדי להסיק את אשר התובע מבקש להסיק בסיכום טענותיו, היינו, כי עבד ב"מרחב" בתקופה הנ"ל. גירסתה של הנתבעת בנקודה זו עדיפה מגירסת התובע. הגב' בלייברג לא הכחישה, כי חתמה על המסמך הנ"ל (עמ' 9 לפרוטוקול מיום 7.12.00). לגירסתה, מדובר באישור בדבר תקופת עבודתו הפיזית של התובע במפעל "חרסה" וכי זה הנוסח שנתבקשה ליתן. אישורים שכאלה הוצאו הן לקופות גמל והן למס הכנסה וביטוח לאומי, עפ"י בקשת העובדים באופן אישי (עמ' 9 לפרוטוקול), וכך גם במקרה של התובע. העדה העידה, כי התובע לא עבד ב"מרחב". כמו כן הוכח, כי השם "חרסה" הינו שם של מותג המפעל ושימש ככזה במשך כל תקופת עבודתו של התובע, אף אם התחלפו המעבידים במפעל במהלך תקופת עבודתו.   ד. התובע בחקירתו בבית הדין הודה למעשה, כי עבד ב"חרסה" ולא ב"מרחב" (עמ' 24 לפרוטוקול). אינו יכול להעיד על השם המשפטי, שכן העיד "לא יודע מה זה מרחב, עבדתי בחרסה". כשנשאל, "מי החליט להגיש את התביעה נגד הנתבעת", השיב, "אני החלטתי להגיש תביעה נגד חרסה" וכשנשאל שוב, "אבל מי החליט נגד הנתבעת", השיב, "לא יודע מי זה הנתבעת ומי זה חרסה, אני עבדתי בחרסה" (עמ' 23 לפרוטוקול מיום 7.10.99).   ה. מר אביטל העיד, כי שימש כמנכ"ל המפעל מ-1984 עד 1989, ובתקופה זו "המעביד האחרון" היתה בעלי המפעל.   ו. מעדותו של עוזי דגן עולה, כי בשנת 1989 היו חילופי בעלים במערכות של "כור", ובין היתר גם במפעל "חרסה", ובכל מקרה, בשנת 85 הנתבעת לא היתה בעלת המפעל (עמ' 44 לפרוטוקול מיום 27.6.00).   ז. די באמור לעיל ובטיעוני הנתבעת בסיכום טענותיה, כדי לקבוע, כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח, כי "מרחב" היתה מעבידתו, וכי "חברת מפעלי קרמיקה ישראליים - חרסה בע"מ" הינה "המעביד האחרון" של התובע, ככל שהוכח בפנינו. 9. נשאלת השאלה האם השכיל התובע להוכיח עילת תביעה לתשלום החוב שבכתב התביעה נגד הנתבעת שנקבע, כי לא היתה מעבידתו? א. התובע בתביעתו ובסיכום טענותיו תובע מאת הנתבעת תשלום הפרשות בשיעור 6% בגין תגמולי פיצויים, לתקופה של 170.5 חודשים החל מיום 14.8.57 עד 10/71.   ב. מתגובתו לסיכום טענות הנתבעת (סעיף 1 לתגובה), עולה, כי טענתו, כי התקופה שלגביה לא הופרשו כספים שהיה צריך להשלים לקרן "נתיב" הינה מיום 11/71 ועד 8/85 ולא התקופה שעד 10/71. הפרשות אלה טוען, על הנתבעת לשלם.   עילת תביעה זו לא נטענה בכתב התביעה, לא נטענה בתצהירו במקום עדות ראשית של התובע, ולמותר לציין, לא בסיכום טענותיו. לפיכך יש לדחות האמור בתגובה.   יצויין, כי מעדותו של מר עוזי דגן בפנינו,עולה, כי בגין התקופה משנת 71 עד 85 הופרשו ע"י "המעביד האחרון" כל ההפרשות עבור התובע בגין "פנסיה מקיפה" עפ"י הסכם נ/1, ובגין תקופה זו העיד מר דגן, כי אם יגיש התובע תביעה לקבלת פנסיה, יש לשער, כי יקבל פנסיה בשיעור 30% (עמ' 41-42 לפרוטוקול).   ג. התובע בסיכום טענותיו מפרט מספר עילות לחיוב הנתבעת המבוססות על העובדה, כי עבד באותו מקום עבודה משנת 1957 עד 1985, והתקיימו חילופי מעבידים באותו מקום עבודה. התובע טוען, כי זכאי לתבוע מאת הנתבעת החוב (בגין התקופה משנת 57 עד 71) כמעביד חילופי, ולאור הוראת סעיף 30(א) לחוק הגנת השכר, סעיף 18 לחוק ההסכמים הקיבוציים ותקנון קרן "נתיב".   ד. עפ"י סעיף 18 לחוק ההסכמים הקיבוציים, הוראות ההסכם הקיבוצי שהיו בתוקף אצל "המעביד הקודם" חלות אוטומטית על המעביד החדש במקום העבודה ועל עובדיו (למעט חריגים שאינם רלוונטיים למקרה הנדון - י.ה.), אולם אין די בעובדה זו, לרבות האמור בסעיף 35 לסיכום טענות התובע, כדי להוכיח, כי לתובע עילת תביעה כנגד הנתבעת לתשלום החוב בגין תקופת העבר, בשים לב לעובדה, כי מעולם לא עבד אצל הנתבעת. ה. טוען התובע, כי עפ"י הוראת סעיף 30(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958, גם המעביד החדש חייב בתשלום שכר ותשלומים לקופת גמל המגיעים מן "המעביד הקודם", ומשלא נעשה ולא הוכח, כי האמור בסיפא לסעיף 30 הנ"ל חל, יש להעתר לתביעתו, היינו לחייב הנתבעת בתשלומים שהיה על "המעביד הקודם", עפ"י הסכם נ/1, לשלם לקופת גמל "נתיב" (סעיף 35(ז) לסיכומים). התובע סומך טיעונו על פסקי דין, אולם לא הפנה את בית הדין לכל פסק דין ממנו ניתן להסיק את אשר התובע טען בסיכום טענותיו (סעיף 35(ח) לסיכומים).   ו. הנתבעת חולקת על גירסה זו וטוענת שינוי חזית. כמו כן, כי לאחר ניתוק יחסי עובד ומעביד התחלפו המעבידים באותו מקום, ואמנם "מרחב" הינה חליפתה של קודמתה, אולם רק באשר לעובדים שעבדו בעת "החילופין" ב"מרחב" (לרבות עובדים שעבדו קודם לכן אצל "המעביד האחרון"), אך יחסי העבודה עם התובע נותקו קודם למועד "החילופין". עובד זכאי להגיש תביעה נגד חליפו של מעבידו רק עפ"י הדין (סעיף 30 לחוק הגנת השכר התשי"ח - 1958). עפ"י הדין, היותו של מעסיק "חליף" איננה כלפי כולי עלמא, אלא רק כלפי אותם עובדים שהמשיכו לעבוד אצל "החליף", והואיל והתובע מעולם לא עבד בשירות "מרחב", אין לומר על "מרחב" שהיא ביחס לתובע, בבחינת "חליפתה" של המעסיקה הקודמת, ולפיכך אין לומר עליה שהיא נטלה כלפי התובע חובות שהיו לקודמתה.   גם אם היתה "מרחב" מסכימה לקבל על עצמה את חובות המעסיק הקודם בכל הנוגע לתובע, ועובדה זו לא הוכחה, גם אז אין לנו עניין ב"חליף" כמשמעות מונח זה בחוק (דיון מט/33-3 מ.ב.ע. (פיתוח) בע"מ נ' מורדוך, פד"ע כ' 313) (סעיף 48עד 55 לסיכום הטענות).   בנסיבות אלה טוענת הנתבעת, אין כל עילת תביעה נגד "מרחב" ואין לבית הדין הנכבד סמכות עניינית לדון בתביעה שבתיק, שהרי סמכותו של בית הדין הינה להכריע בתביעות של עובד נגד מעבידו או חליפיו. "מרחב" כאמור לא היתה מעבידתו של התובע, ואף לא "חליפה" של מעבידתו (סעיף 63 לסיכומים).       ז. בסעיף 30 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958, נקבע, כי: "(א) עבר מפעל מיד ליד או חולק או מוזג, אחראי גם המעביד החדש לתשלום שכר עבודה ולתשלומים לקופת גמל המגיעים מן המעביד הקודם, אלא שהמעביד החדש רשאי, על ידי הודעה שיפרסם במפעל ובעתונות בדרך הקבועה בתקנות, לדרוש שתביעות תשלומים כאמור יוגשו לו תוך שלושה חודשים מיום ההעברה, החלוקה או המיזוג, ואם פרסם את ההודעה אחרי יום זה - מיום הפרסום. המעביד החדש לא יהיה אחראי לתשלום תביעות שיוגשו לו כעבור התקופה של שלושה חודשים כאמור.   (ב) הוראות סעיף זה לא יחולו על העברת מפעל, חלוקתו או מיזוגו עקב פשיטת רגל או עקב פירוק של החברה או אגודה שיתופית בגלל אי-יכולתה לשלם חובותיה".   המחוקק הישראלי יצר זיקה בין עובד ובין מקום עבודתו, כפי שבא לידי ביטוי במספר רב של חוקי עבודה, כגון חוק עבודת נשים, תשי"ד - 1954 (סעיף 7), חוק חופשה שנתית, תשי"א - 1951 (סעיף 3), חוק ההסכמים הקיבוציים, תשי"ז - 1957 (סעיף 18), חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963 (סעיף 1) וסעיף 30(א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958.   סעיף 30 לחוק הגנת השכר וסעיף 18 לחוק ההסכמים הקיבוציים באים להסדיר זכויות חוזיות מסויימות במקרה בו "עבר מפעל מיד ליד או חולק או מוזג". עפ"י סעיף 30(א) לחוק הגנת השכר הופך המעביד החדש לחייב, יחד עם קודמו, לגבי שכר עבודה ותשלומים לקופת גמל המגיעים מן המעביד הקודם. סעיף 18 לחוק ההסכמים הקיבוציים מחיל אוטומטית על המעביד החדש ועל עובדיו הוראות ההסכם הקיבוצי שהיו בתוקף אצל המעביד הקודם.   בסעיף 30(א) לחוק הגנת השכר אין הוראה בדבר אחריות המעביד החדש לחוב קודמו, כאשר נותקו יחסי עובד ומעביד בגין חילופי המעבידים, ולו לתקופה (למשל, עפ"י הוראת סעיף 2(9) לחוק פיצויי פיטורים), וניתן להסיק, לנוכח נוסחו הגורף של הסעיף, כי הוחל גם כאשר אין רציפות בעבודה אצל שני המעבידים, ובלבד שחילופי המעבידים הם פועל יוצא מכך שמפעלו של המעביד הראשון עבר מיד ליד, חולק או מוזג.   בסוגיה זו נודעה חשיבות להוראות חוזה שבין המעביד - המוכר והקונה (חנה הרדוף/"זכויות עובדים בחילופי מעבידים ופירוק חברה בכינוס נכסים"/ מהדורת 1988, עמ' 24-26). למותר לציין, כי אין ההוראה הנ"ל חלה על העברת מפעל מיד ליד, חלוקתו או מיזוגו עקב פשיטת רגל או עקב פרעון, מחמת היותו חדל פרעון.   סעיף 30 לחוק הגנת השכר בא להגן על עובדים כך שלא תקופח המשכיות זכויותיהם ע"י חילופי מעבידים במפעל שבו הם מועסקים. הסעיף אינו מגבש חובות המעביד הקודם ליום שבו עבר המפעל מיד ליד ואינו יוצר זכות חדשה.   החוב ממשיך להתקיים ממועדו המקורי, אלא שגם מי שלא היה מעביד בתקופה שאותו חוב נוצר, חייב בתשלומו משעבר המפעל לידיו. זכות העובד לתבוע את המעביד החדש נועדה להבטיח לעובד רצף של זכויות הקשורות לא רק למעביד, אלא גם למקום העבודה, בדומה לזכות פיצויי פיטורים ולחופשה שנתית (דיון מט/4-2 אלברט סבח נ' הד ייצוא חקלאי בע"מ ואח', פד"ע כ' 370; דבע 7/98-3 מועדים ואח' נ' משרד הבטחון ואח', פד"ע לג' 441 בעמוד 462).   ח. נטל הראיה מוטל על התובע להוכיח עילת תביעתו. אין מחלוקת, כי התובע הפסיק עבודתו במפעל חרסה בשנת 1985, לפחות 4 שנים לפני שהתחלפו המעבידים במקום העבודה, כך עולה מעדותו של מנכ"ל הנתבעת.   ההפסקות בתקופות הרציפות בעבודה שפורטו בסעיף 2(9) לחוק פיצויי פיטורים, אינן ממין ההפסקות במקרה הנדון, שכן מדובר בניתוק מוחלט של יחסי עובד ומעביד, ואין מדובר למעשה ב"הפסקת רציפות" בעבודה. כמו כן לא הוכח ולא הובא בפנינו הסכם הרכישה, אם היה כזה, בין "המעביד הקודם" לנתבעת. התובע טוען בסיכום טענותיו, כי הנתבעת התחמקה מהצגת הסכם הרכישה שבין "כור" לבין בעלי "מרחב" בכל הנוגע לזכויות העובדים ועובדה זו פועלת לחובתה, אולם אין די בטענה זו כדי להעתר לתביעתו, שכן הנטל מוטל על התובע, ועל התובע היה להוכיח עילת תביעתו עפ"י סעיף 30 לחוק הגנת השכר, ובין היתר, אם רצה לטעון ל"חליף", היה עליו להוכיח טענתו, כי אמנם מדובר בהסכם רכישה ובהעברת זכויות וחובות מרצון בין המעבידים השונים, או כי הנתבעת בהסכם הנ"ל אחראית לחובות ה"מעביד האחרון". טענה זו לא נטענה על ידי התובע ולמותר לציין, לא הוכחה בפנינו.   התובע בטיעוניו, אינו מפנה את בית הדין לטיעון כלשהו, ממנו ניתן להסיק, כי קיימת בנסיבות המקרה הנוכחי עילת תביעה נגד הנתבעת, עפ"י סעיף 30(א) לחוק הנ"ל, ולא השכיל להוכיח, כי על אף ניתוק יחסי עובד ומעביד, ולו 4 שנים לפני חילופי המעבידים, יש לראות את הנתבעת כ"מעביד חדש" של התובע לעניין סעיף 30(א) לחוק הגנת השכר. לפיכך ומטעם זה, יש לדחות עילת תביעה זו. ט. ובאשר לטענת היריבות - התובע לא השכיל להוכיח עילת תביעתו. בסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, לבית הדין סמכות ייחודית לדון - בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד... בהתאם לסעיף זה, על מנת שבית הדין ירכוש סמכות עניינית, צריך שיתקיימו שני תנאים: הראשון - הלגיטימציה של הצדדים, קרי זהות הצדדים - עובד ומעביד, והשני - עילת התביעה שהיא מתחום יחסי עובד ומעביד (דב"ע מב/14-3 משאל שחם נ' חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ, פד"ע יג' 309; דב"ע נו/235-3 אריה צייג נ' רוקונוט תעשיות (1968) בע"מ, פד"ע ל' 425).   עוד נקבע "ענייננו אינו מחייב לגדור גבולות למשמעות שיש ליתן למלים 'שעילתן ביחסי עובד-מעביד', ברור שהן באות להגביל את ה'עילה' שמשמשת לתובענה בבית דין אזורי לעבודה. לא כל עילה שיש בה לבסס תובענה בבית המשפט מספקת לתובענה בבית דין לעבודה. צריך שאותה עילה תהיה 'ביחסי עובד ומעביד'. לענייננו, די שייאמר כי צריך שהיא תבוא מזכויות המוקנות ומחובות המוטלות מהיחסים החוזיים שבין האחד כעובד והשני כמעביד או מזכויות וחובות שמקורם חוק מתחום משפט העבודה.   אם תאמר שהפירוש שנתנו הוא פירוש מצמצם, ומתעורר ספק בשאלת הסמכות של בית הדין, הרי שמאז שהתעוררה בבית דין זה שאלת הסמכות העניינית פסקנו שננהג מידת ריסון עצמי" (דב"ע מב/14-3 הנ"ל בעמוד 312). בדב"ע מט/3-3 שצוטט מפי הנתבעת בסיכום טענותיה (פס"ד מורדוך) נקבע, כי: "חליפו של מעביד לעניין סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, הוא מי שבא במקום המעביד עקב הוראה סטטוטורית (כגון יורשים או שאירים) ואף עקב העברת זכויות וחובות מרצון...".   (ראה: ע"ע 294/99 ניסים לוי נ' התאגדות לחינוך גופני, הפועל 1991 אשדוד).   בשל הטעמים שפורטו לעיל, לא ניתן לראות הנתבעת מעבידתו של התובע או "חליף". התובע לא השכיל להוכיח העובדות להכרה בנתבעת כ"חליף". לפיכך, גם מטעם זה יש לדחות עילת התביעה נגד הנתבעת.   י. במאמר מוסגר יצויין, כי בתחילה מר דגן העיד, כי עובדים שפרשו מעבודתם טרם חילופי מעבידים וכניסת "מרחב" כמעבידה שהגיעו לפנסיה, אזי "מרחב" הפרישה עבורם את ההשלמה של 6% (עמ' 45 לפרוטוקול), אך בהמשך לעדותו העיד, כי אינו יודע על מקרה ש"מרחב" השלימה הפרשות עבור עובדים שהפסיקו את עבודתם בחרסה המקורית, והדגיש, כי "מרחב" השלימה את ההפרשות לעובדים שהמשיכו לעבוד ב"מרחב" (עמ' 45 לפרוטוקול).   התובע בתגובה לסיכום טענות הנתבעת מפנה לאמור בתצהירו המשלים של התובע וטוען, כי הנתבעת ניהלה מו"מ עם ההסתדרות לגבי זכויות עובדים שפרשו מזמן שהגיעו לגיל פנסיה, וזאת כדי להפריש את זכויותיהם לקרן "נתיב". לטענתו, מדובר בעובדים שפרשו בטרם הועבר המפעל לנתבעת, אך כעת הגיעו לגיל פנסיה ונוצר פיגור בהפרשות.   טענה זו או הסכם שכזה לא הוכח ע"י התובע, כי נחתם, והתובע בחקירתו העיד מפי השמועה, כי יש שמועה שכזו (עמ' 26-27 לפרוטוקול). אין די בכך כדי להוכיח אמיתות האמור בתצהיר.   לפיכך, מסקנתנו היא, כי גם אם תתקבל טענת התובע, כי ההסכם הקיבוצי נ/1 חל גם על כל מעביד שבא במקום "המעביד האחרון", אין בעובדה זו כדי להוות עילת תביעה נגד הנתבעת לשלם החוב נשוא התביעה. יא. מכל שנאמר לעיל, התובע לא השכיל להוכיח עילת תביעה נגד הנתבעת לחיובה בתשלום החוב שתבע התובע בתביעתו, הן עפ"י הוראות ההסכם הקיבוצי והן עפ"י הוראות הדין, ולפיכך די בכך כדי לדחות תביעתו.   10. החובה מכוח תקנון קרן הפנסיה "נתיב" א. התובע לא השכיל להוכיח עילת תביעה נגד הנתבעת, עפ"י הוראות תקנון קרן "נתיב". התובע אינו חולק על העובדה, כי קרן "מבטחים" העבירה את כל זכויותיו שהצטברו לקרן "נתיב" בחודש 2/74, כאשר ביחס לתקופה שמחודש 8/57 ועד 10/71 ההפרשות שהועברו לקרן "נתיב" הינם בגין פנסיית יסוד בלבד (סעיף 28 לסיכום טענותיו).   ב. התובע לא השכיל להוכיח, כי מדובר בהעברת "דמי תגמולים" לקרן "נתיב", שכן מהוראות תקנון הקרן עולה מפורשות, כי מדובר בהשלמת הפרשות בחלק הפיצויים שבקרן (6%). כך גם עולה מעדותו של עוזי דגן (עמ' 35-36 לפרוטוקול מיום 27.6.00), וכך גם עולה ממכתבה של קרן "נתיב" שצורף על ידי התובע לתצהירו במקום עדות ראשית (נספח ד'). כך ניתן להסיק מהוראת סעיף 5 להסכם נ/1, שבו פורטה עובדה זו מפורשות, ודי בקביעה, כי האמור בסיכומי הנתבעת בעילה זו מקובלים על בית הדין (סעיף 16-38 לסיכומים).   התובע לא הפנה את בית הדין לתקנון כלשהו ממנו ניתן להסיק את אשר מבקש בסיכום טענותיו.   ג. בתגובה לסיכום טענות הנתבעת טען התובע, כי מאחר והתובע לא פוטר ולא התפטר, לאור הראיות שנשמעו, הרי עפ"י תקנון קרן "נתיב" משנת 1985 נחשב כמי שפרש ולכן זכאי לפנסיה. על כך כאמור נטען בסיכום טענות הנתבעת, כי לא הוכח, כי בפרישה מדובר. כמו כן, עפ"י סעיף 6(ב) לתקנון הקרן משנת 1985, החובה על השלמת התגמולים בגין פיצויים חלה על "המעביד האחרון", ולא הוכח, כי הנתבעת הינה מעבידתו האחרונה או "חליף".     ד. טענת התובע, כי גם אם מדובר בהשלמת הפרשות לפיצויי פיטורים, אין לשלול הזכאות מאת התובע לקבלת ההפרשות, עפ"י הוראת פרק יח' להסכם הקיבוצי, והכוונה להסכם הקיבוצי שפורט בתצהירו המשלים של התובע, אין בכך כדי לשנות ממסקנתנו, ולו מהטעם, כי פרק יח' להסכם העבודה הקיבוצי המיוחד לעובדים חודשיים ב"כור", אף אם חל על יחסי העבודה שבין הצדדים בעבר, דן בנוהל הפיטורים ואין בפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, שיכול וזכאי היה התובע לקבל במועד בו נטען, כי נותקו יחסי עובד ומעביד בשנת 1985.   יש לבחון זכאות התובע לאור עילת תביעתו שפורטה בכתב תביעתו.   11. טענת ההתיישנות מסקנת בית הדין שפורטה לעיל, מייתרת את הדיון בטענת ההתיישנות. 12. עם כל ההבנה למצבו של התובע, הרי בשים לב לעילת תביעתו, לרבות אופן ניהול התביעה והראיות שהובאו בפנינו, דין תביעתו להידחות מחמת חוסר יריבות וחוסר עילה כנגד הנתבעת.   13. יצויין, כי במסגרת שמיעת הראיות בתיק זה הועלתה, בין היתר, הטענה, כי הובטח לתובע, ע"י מנכ"ל מעבידתו, כי בהגיעו לגיל פרישה יקבל פנסיה, אולם טענה זו לא נטענה כעילת תביעה, וממילא אף אם נכונה טענה זו אין בעובדה זו כדי לחייב את הנתבעת, שהוכח, כי מעולם לא היתה מעבידתו, לשלם ההפרשות לתקופה מ-1957 עד 1971.   14. התובע ישלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בשיעור 3,000 ₪ + מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד פסק הדין עד לפרעון המלא בפועל.   15. זכות ערעור תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.  הפרשה לפנסיהפנסיה