כללי 1. התובעים הינם הוריו של יחזקאל קוקה ז"ל (להלן-המנוח) ויורשיו על פי דין. המנוח עבד בשירות הנתבעת 1 (להלן רשות השידור), מיום 20.2.73 ועד שנרצח ביום 14.1.98. הרצח הוכר לאחרונה על ידי בית המשפט המחוזי כפגיעת איבה (ת/1). המנוח היה גרוש והותיר אחריו את הוריו התובעים, ארבע אחיות ואח אחד. בית הדין מבקש להביע צערו והשתתפותו בצער התובעים ויתר בני המשפחה. בפנינו תביעתם של התובעים כנגד הנתבעות, לקבוע זכאותם לפיצויי פיטורים בגין שנות עבודתו של המנוח ברשות השידור. בתביעתם מתבססים התובעים על הוראת ס' 5 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג - 1963, באשר לטענתם, התקיימו בהם הוראות הסעיף בדבר הזכאות לפיצויי פיטורים לשאיריו של עובד שנפטר. בנוסף הם טוענים לבטלותה מעיקרא של החלטת הנתבעת 2 (להלן - ועדת הפיצויים) שהחליטה, לטענתם, שלא כדין, שלא לשלם להם את פיצויי הפיטורים. לטענת התובעים לוקה החלטה זו של ועדת הפיצויים בחוסר סבירות קיצונית ובפגמים נוספים מתחום המשפט המינהלי, והיא בטלה מעיקרא. לטענתם של התובעים, הדין, הצדק והמוסר מחייבים כי ישולמו להם פיצויי הפיטורים בגין עבודתו של התובע ברשות השידור, במשך כ- 25 שנים, וכל זאת עד שנפסקה עבודתו, בנסיבות הטרגיות כאמור לעיל.   2. הנתבעים מבקשים מבית הדין לדחות את תביעתם של התובעים לפיצויי פיטורים. לטענתם, לא נתקיים בתובעים הדרוש על מנת לחייב את רשות השידור בפיצויי פיטורים על פי הוראת ס' 5 לחוק פיצויי פיטורים. מוסיפים הנתבעים וטוענים כי ועדת הפיצויים שדנה בבקשת התובעים, בהפעילה סמכויותיה לפנים משורת הדין מכוח הוראת סימן 83.62 לתקשי"ר, ובהחלטתה מיום 9.3.99 שלא לקבל בקשתם של התובעים, פעלה כדין, ובית הדין לא יחליף שיקול דעתו בדעתה.   3. כאמור, טענות התובעים בענין זכאותם לפיצויי פיטורים מבוססות, בעיקרו של דבר על שני אדנים - האחד, הזכאות מכוח הוראות ס' 5 לחוק פיצויי פיטורים, והשני זכאות מכוח בטלות החלטתה של ועדת הפיצויים עקב פגמים קשים שנפלו בה, ואי עמידה בקריטריונים שעל פיהם היא אמורה לפעול. הפלוגתאות שבין הצדדים הנוגעות, בהתאמה, לטענה הבסיסית הרלוונטית, מעוררות בחלקן מחלוקות שבעובדה, וחלקן מעוררות שאלות משפטיות. מכאן ואילך אדון ראשית בשאלות המתעוררות בנוגע לזכאות מכוח הוראת ס' 5 לחוק פיצויי פיטורים. בחלקו השני של פסק הדין אדון בשאלות המתעוררות בהתייחס להחלטת ועדת הפיצויים. בנוסף, שנויה במחלוקת בין הצדדים השאלה בדבר שיעור השכר הקובע של המנוח לענין חישוב פיצויי פיטורים.   4. יצויין כי לתובעים העידו התובעת הגב' מזל קוקה והגב' ניצינסקי, בתם של התובעים, אחות המנוח. לנתבעות העיד מר שמואל זיסקינד שהינו יו"ר ועדת הפיצויים בנציבות שירות המדינה.   חלק א' הזכאות לפיצויי פיטורים מכוח הוראת ס' 5 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג-1963 5. בס' 5 לחוק פיצויי פיטורים כך נקבע: ”עובד שנפטר (א) נפטר עובד, ישלם המעביד לשאיריו פיצויים כאילו פיטר אותו. "שאירים" לענין זה - בן זוג של העובד בשעת פטירתו, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו והוא גר עמו, וילד של העובד שהוא בגדר תלוי במבוטח לעניין גמלאות לפי פרק ג' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח - 1968, ובאין בן זוג או ילדים כאמור - ילדים והורים שעיקר פרנסתם היתה על הנפטר וכן אחים ואחיות שגרו בביתו של הנפטר לפחות שנים עשר חודש לפני פטירתו וכל פרנסתם היתה על הנפטר. (ב) היו פיצויי פיטורים משתלמים לשאירים שאינם בן זוג או ילד התלוי כאמור, יופקדו הפיצויים בבית הדין האזורי לעבודה ויינתנו לשאירים שיקבע בית דין האזורי לעבודה ולפי החלוקה שיקבע, בהתחשב במצב הכלכלי ובמידת תלותם בעובד שנפטר. (ג) פיצויים המשתלמים לשאירים של עובד שנפטר לא יראו אותם כחלק מהעזבון".   השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים בחלק זה של הדיון, ובהתייחס להוראת ס' 5 הנ"ל, הן אלו: א. האם הוכיחו התובעים את תלותם במנוח - האם נתקיימה בהם הגדרת "שאירים" כקבוע בהוראת הסעיף בדבר היות "עיקר פרנסתם" על המנוח. ב. האם קמה זכאות לתובעים בהיותה מתחייבת מהוראות חוק פיצויי פיטורים ותכליתו. האם פרשנות הנתבעים את הוראות ס' 5 פוגעת בזכותו החוקתית של המנוח לקניין, ובכבודו. ג. האם זכאים התובעים לסעד המבוקש מכוח הוראות חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. להלן נציג את עיקרי טענות הצדדים בהתייחס לשאלות הנ"ל.   6. טענות התובעים א. הוכח כי פרט לקצבת הביטוח הלאומי והכנסה מהשכרת מונית בסך של כ- 420$ לחודש אין להם כל מקור פרנסה אחר. הוכח כי בגילם המבוגר, במצבם הבריאותי הקשה, וכאשר התובעת 2 אינה יודעת קרוא וכתוב, אין ביכולתם להשתכר, וכי המנוח תמך בהם באורח מתמיד (כלכלית, פיזית ונפשית) ודאג לצורכיהם היום יומיים. לפיכך יש יסוד לקביעה כי הינם "שאירים" שעיקר פרנסתם היתה על המנוח. ב. חוק פיצויי פיטורים נועד לעגן זכות סוציאלית שמטרתה לגמול לעובד או שאיריו עבור שנות החיים שנתן למעבידו עם ניתוק יחסי העבודה. ג. זכותו של העובד לתשלום פנסיה או פיצויי פיטורים הינה זכות קניינית ושלילתה מהוריו -יורשיו וחליפיו על פי דין, מהווה פגיעה קשה בזכותו החוקתית לקניין, ובכבודו, בניגוד להוראות ס' 2 ו - 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בשלילת פיצויי הפיטורים המהוים גמול על שנות חייו ועוצם ידיו שנותן למעבידו, מהוריו הקשישים והחולים בהם תמך באופן יום יומי יש משום פגיעה בכבודו. יש לעשות כל מאמץ פרשני כדי שמובנו של חוק פיצויי פיטורים יתיישב עם הוראות חקיקת היסוד. ד. פרשנות הנתבעות להוראות חוק פיצויי פיטורים מנוגדת להוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, בהיותה מפלה את המנוח לרעה בשל מעמדו האישי. תוצאה זו מחייבת את המסקנה הפרשנית לפיה, הוראת ס' 5(א) לחוק והגדרת שאירי הנפטר שם, לא באה לפטור את המעבידה מחובתה לתשלום פיצויי פיטורים נוכח מעמדם האישי של השאירים, אלא להסדיר את דרך חלוקת הפיצויים בין השאירים בלבד.   7. טענות הנתבעות א. לא הוכח כי "עיקר פרנסתם" של התובעים היתה על המנוח. בדין ובצדק הופנו התובעים לוועדת הפיצויים לפנים משורת הדין בנציבות שירות המדינה. ב. זכויותיו של עובד מדינה העובד על פי כתב מינוי אינן נצברות לזכותו במהלך שנות עבודתו, שכן טיבן של הזכויות שהן זכויות תקציביות המעוגנות ומובטחות בתקציב המדינה, והן מתגבשות בעת הארוע המזכה על פי חוק. עובדי המדינה אינם מפרישים ממשכורתם לצורך צבירת זכויותיהם, ובכך יש שוני בין עובדי המדינה בהשוואה לעובדים אחרים. שבעוד שעובדי המדינה נהנים מהביטחון המשמעותי שבהבטחת זכויותיהם בתקציב המדינה, עובדים אחרים המפרישים סכומי כסף בעבור זכויותיהם, אינם נהנים מרשת בטחון כזו. זכותם של עובדי המדינה תבשיל איפוא רק בעת הארוע המזכה, ועל פי ההוראות הסטטוטוריות החלות עליהם כעובדי המדינה. לעובד המדינה אין זכות קניינית בתקציב המדינה אלא על פי הוראות החוק. ג. כך גם הזכות לפיצויי פיטורים שאיננה זכות קנויה ההולכת ונצברת לאורך שנות עבודתו של העובד. היא מבשילה רק בעת קרות האירוע המזכה, היינו, פיטורים המזכים בפיצויים או מותו של העובד כשיש לו שאירים על פי החוק, והכל, על פי הוראות החוק המקנה את הזכות. ד. התובעים אינם נכנסים לגדר "שאירים" על פי הגדרת החוק, בין שזו תפורש על דרך הצמצום, כמתחייב בפירושו של חוק בעל אופי תקציבי ובין שתפורש על דרך ההרחבה. משהזכות איננה זכות קנינית כי אם זכות המתגבשת רק בעת קרות הארוע המזכה, ממילא אין הוראת החוק פוגעת בזכות הקניין. ואפילו הזכות היא קנינית, היא מוגבלת בפרשנות על פי התכלית החקיקתית, במבחן המידתיות. לדעת הנתבעות, הוראת ס' 5 מתאפיינת במידתיות, באשר היא מטילה על המעביד חובה לשלם פיצויי פיטורים, אפילו שהעובד לא פוטר על ידו, וזאת לצורך פיצוי שאיריו של המנוח שעיקר פרנסתם היתה עליו, על מנת שלא ימצאו בפני שוקת שבורה עם פטירתו של העובד. אפילו הזכות היא זכות קנינית, היא מוגבלת על ידי אותו החוק שיצר אותה, באופן התואם את תכליתו של החוק, ואת מבחני המידתיות. המדינה אינה יוצאת נשכרת מפטירתו של העובד. הזכות לא הבשילה ולא נוצרה, עקב העדר קיומם של שאירים העונים להגדרת החוק. ה. בהוראת ס' 5 לחוק פיצויי פיטורים אין אפליה על רקע מעמדו האישי של המנוח. המנוח אינו מופלה לרעה בשל מעמדו האישי. יורשיו הם שאינם עומדים בדרישות החוק המעניק את הזכות הסוציאלית. התובעים מבקשים בעצם לבטל את הוראת ס' 5 ולקבוע זכאות לפיצויי פיטורים לכל עובד שנפטר. פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם הפרשנות התכליתית של הוראות החוק. חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה הוא החוק הכללי, בעוד שחוק פיצויי פיטורים הוא החוק הספציפי, וככזה הוא עדיף על החוק הכללי. לחוק שוויון ההזדמנויות אין יתרון חוקתי על פני חוק פיצויי פיטורים. הפרשנות שמבקשים התובעים ליתן להוראות ס' 5(א) כאילו היא קובעת היררכייה בין היורשים איננה עולה בקנה אחד עם לשון הוראת החוק.   עד כאן עיקרי טענות הצדדים.   האם נתקיימה בתובעים הגדרת "שאירים" כקבוע בס' 5 לחוק פיצויי פיטורים. האם "עיקר פרנסתם" של התובעים היתה על המנוח? 8. כעולה מתצהירה של התובעת, הגב' קוקה, היא ובעלה מתקיימים מקצבת הביטוח הלאומי ומהכנסה נוספת הנובעת מהשכרת מספר מונית בשיעור של כ-420$ לחודש (ראה ס' 6 לתצהיר). עוד עולה מן התצהיר ומן החקירה הנגדית כי בתקופה שלפני מותו הטראגי, התגורר המנוח בדירה שהיתה בבעלותו. התובעת לא ידעה לומר כמה זמן קודם פטירתו התגורר המנוח באותה דירה. לפני כן התגורר במשך כשנה וחצי בבית הוריו. וקודם לכן, התגורר בשכירות (בנפרד מהוריו). על כל אלה אין בין הצדדים מחלוקת. לענין שבמחלוקת העידה עוד הגב' קוקה בתצהירה כדברים הבאים: "בני ז"ל תמך בי ובבעלי נפשית וכלכלית וסיפק את צרכינו היום יומיים. לפני הרצח התגורר בני בביתנו - ביתו משך כשנה וחצי עד שרכש דירת מגורים לעצמו. אך גם לאחר שרכש את דירתו החדשה היה ביתנו מקום מגוריו לכל דבר וענין. בני ז"ל קיבל דברי דואר שונים לכתובתנו, דאג לצרכינו השונים, שילם חשבונות שוטפים וערך קניית מצרכים בעבורנו ובעבורו בביתנו. לבני ז"ל היה בביתנו חדר בו נהג ללון, ארון בגדים..."   רשות השידור (הנת' 1) אף הקנתה לבני ז"ל פטור, מתשלום אגרת הטלויזיה בהיותו עובד הרשות, עבור מקלט הטלויזיה שבביתנו..."   דברים דומים מצאנו בתצהירה של הגב' ניצינסקי (ראה ס' 9-6 לתצהיר). בחקירה נגדית מסרה התובעת לענין זה את הדברים הבאים: "ש. איזה קשר יש לך עם הילדים. ת. כל אחת יש לה את המשפחה שלה. את הבעיה שלה. מי שהיה תומך בי זה בני ז"ל. הוא היה הולך כל שבוע לסופר, היה קונה כל מה שצריך לבית, חוץ מזה גם פרחים היה מביא לי הביתה כל שבוע. הוא לקח אותי לחוץ לארץ על חשבונו, שילם בשבילי, קנה לי. כל מה שהייתי צריכה היה קונה לי. הייתי צריכה טלויזיה קטנה והוא קנה לי. תשלומים שהיה בא, הוא היה רואה על השולחן, היה לוקח ומשלם, אני לא יודעת לקרוא ולכתוב".     9. ב"כ התובעים מוסיפים ומפנים למכתב שהוציא מר צימרמן ברשות השידור, אל גורמים שונים בנציבות שירות המדינה (ראה נספח יב' לתצהיר התובעים), ממנו עולה לדעתם הודאת בעל דין בטענה בדבר היות המנוח נושא בעיקר פרנסתם של התובעים.   10. לאחר עיון בחומר הראיות ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל המסקנה כי התובעים לא הוכיחו טענתם בדבר היות נטל עיקר פרנסתם מוטל על כתפי המנוח. התובעים מעידים על כך שהם מתקיימים מקצבת הביטוח הלאומי ומן ההכנסה הנוספת בשיעור של כ-420$ הנובעת מהשכרת המונית. הטענות בדבר תמיכתו הכלכלית של המנוח בהם, אפילו לא הופרכו, אינן מעידות כלל על כך שעיקר פרנסתם היתה על המנוח. ככל העולה מן הדברים שהובאו בפנינו, התמיכה, ככל שהיתה כזו, לצידן של ההכנסות הקבועות של התובעים, נראית אקראית. מדי פעם ערך המנוח קניות כאלה או אחרות, או שילם חשבונות שמצא בבית הוריו. למותר לציין כי לא הוצג בפני בית הדין ממוצע הוצאות חודשיות שהיו לתובעים בשעתו, וחלקו של המנוח בנשיאה באותן הוצאות, או כל ראיה משכנעת אחרת שיש בה כדי לבסס את הטענה. גם במכתבו של צימרמן (נספח יב' לתצהיר) לא מצאנו ראיה שיש בה כדי לבסס את התביעה מן ההיבט הזה. גם כאן, כמו בעדויות שהובאו והושמעו בפנינו נמצא טענה בדבר תמיכה בהורים, שיש להם מקורות פרנסה משל עצמם מקצבאות הביטוח הלאומי ומהשכרת מספר המונית. שם מצויין כי תמורת השכרת המונית מקבלים התובעים 520$ לחודש (ולא כמצויין בתצהירים). לאור האמור, ובהתבסס על חומר הראיות שהונח בפני בית הדין, ובשים לב למקורות הכנסתם של התובעים, נקבע בזאת כי התובעים לא הוכיחו טענתם בדבר היות נטל עיקר פרנסתם מוטל על המנוח.         האם קמה לתובעים הזכות לפיצויי פיטורים מכוח הוראות החוק לאור תכלית החקיקה. 11. בחלק זה של הדיון טוענים התובעים כאמור לזכאותם לפי הוראות החוק, ואפילו לא נתקיימה בהם הדרישה בדבר היות נטל עיקר פרנסתם מוטל על בנם המנוח. בבוא בית הדין לדון בטענות העקרוניות המועלות על ידי הצדדים באשר למהות הזכות לפיצויי פיטורים ולתכלית החקיקה, יוזכרו ראשית דבר, מושכלות ראשונים, בנוגע לזכות לפיצויי פיטורים. וכך נמצא לענין זה בפסיקת בית הדין, עוד מראשית דרכו: "על העילה לתביעה בפיצויי פיטורים, על המעשה שבדין "act in law" המוליד זכות לפיצויי פיטורים יש ללמוד מחוק פיצויי פיטורים. מעיון בחוק ומעצם מהותם של פיצויי פיטורים, פיצויים מכוח החוק ולא פיצויים בשל הפרת חוזה - למדים כי עילת התביעה, "המעשה שבדין" הם פיטורים של עובד שמתקיימים בו תנאי וותק ורציפות בעבודה... או התפטרות העובד או מותו שהחוק מעמידם בדין פיטורים. העילה לפיצויי פיטורים ככל עילה אחרת "המעשה שבדין" הגורר אחריו זכות לפיצויי פיטורים, ככל מעשה שבדין אחר מתגבשים ובשלים ברגע מוגדר..." (ראה דב"ע לג' 2-3 זילבר-גלובס פד"ע ד', 153).     במקרה של פטירת העובד קמה הזכות לשאיריו לפיצויי פיטורים מכוחה של הוראת ס' 5 לחוק פיצויי פיטורים. נקודת הזמן של הפטירה היא היוצרת את הזכות לפיצויי פיטורים, היא ה"מעשה שבדין" הגורר אחריו את הזכות לפיצויי פיטורים לשאירים (ראה דב"ע נז/98-3 שמילוביץ - בית חולים בלומנטל ואח' פד"ע ל' 561, דב"ע נז/124-3 באלק כימיקאלים בע"מ-שרה פלר, עבודה ארצי כרך לא(3), 188). אין איפוא בפנינו זכות הנאספת ונצברת על פני שנות עבודתו של העובד . הזכות קמה ובאה לעולם, כהגדרתה בדין, ועל פי התנאים ובנסיבות כקבוע בדין. הזכות לפיצויי פיטורים אינה בהכרח זכותו של העובד. במקרה של פטירת העובד, הזכות הינה זכותם של שאיריו שעיקר פרנסתם עליו. על כך עומד בית הדין הארצי ובהרחבה, בפסקי הדין בענין שמילוביץ ובענין פלר שהוזכרו לעיל (ראה על כך להלן). על ההבחנה החשובה, שבין זכותו של העובד, לבין זכותם של שאיריו, למד בית הדין מהוראת הסעיף בכללותה ובין היתר מן הקביעה החד משמעית שבסעיף 5(ג) לחוק לפיה פיצויי פיטורים המשתלמים לשאירי העובד שנפטר לא יראו כחלק מן העזבון. פסיקת בית הדין הארצי בענין צדקא בדבר התכליות העיקריות שבחוק פיצויי הפיטורים אינה מבססת את טענות התובעים, באשר התכליות כפי שהן מפורטות שם, כולן מתייחסות לטובתו ורווחתו של העובד, בחייו (ראה ע"ע 300274/96 צדקא-מדינת ישראל-גלי צהל, ניתן ביום 16.10.01 וטרם פורסם, ראה בס' 2.2 לסיכומי התשובה של התובעים).   12. לאור חשיבותה של הקביעה בדבר היות הזכות זכותם של השאירים ולא של העובד (המנוח) גם לשאלות העומדות כאן להכרעתנו, נביא דברים מפסק הדין בעניין שמולוביץ, מפי השופט רבינוביץ, כדלקמן: "(3) פטירתו של המנוח היא זו שהולידה במקרה זה את הזכות לפיצויי הפיטורים לגב' שמולביץ. אילולא נפטר המנוח, לא היתה נוצרת הזכות לפיצויי פיטורים. זכות זאת נוצרה מכוח סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963...   (4) נקודת הזמן של פטירת המנוח (להלן - הרגע הקובע) היא שיצרה את הזכות לפיצויי פיטורים לגב' שמילוביץ, אך בד בבד, בו זמנית, באותו הרגע הקובע היה המנוח ככל אדם נפטר וחסר יכולת (לא רק פיזית אלא גם משפטית), לקבל כספים ולחוב חובות. זכויות הנפטר ברגע הקובע הן זכויות עזבונו וחובות הנפטר הן חובות עזבונו.   (5) לגבי פיצויי הפיטורים המגיעים ומשתלמים לשאירי הנפטר, קבע המחוקק באופן יוצא מן הכלל שאלה לא יהיו חלק מהעזבון אלא מנת חלקו של ה"שאיר" בלבד. הזכות לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 5 לחוק פיצויי פיטורים, היא וודאי לא של המנוח, ובאופן חריג גם לא זכות של עזבונו. היא יוחדה כולה ל"שאיר" המנוח ואין לעיזבון כל חלק ונחלה בזכות זו. (6) ............. הזכות שמעביד רשאי לנכות מפיצויי הפיטורים על פי סעיף 20(ב)(2) לחוק הגנת השכר הוא "סכום של חוב שחייב העובד למעביד", אבל ברגע הקובע "רגע הפטירה" בו נוצרה הזכות לפיצויי פיטורים לא קיים יותר סכום של חוב שחייב העובד למעביד, מפני שחוב העובד ברגע הפטירה היה לחוב העזבון. פיצויי הפיטורים במקרה זה גם הם אינם של "העובד" הם פיצויי פיטורים של ה"שאיר", במקרה הנוכחי, של האלמנה. הם שייכים רק לה, ואין העזבון רשאי לנגוס מהם מאומה (ראה שם בעמ' 7 ההדגשות שלי ר.ר. ראה אימוץ האמור, בפסק הדין בעניין שרה פלר). הדברים האמורים נקבעו אמנם בהקשר של אפשרות נושיו של העובד להפרע מכספי הפיצויים ששאיריו זכאים להם. אף שהקשר הדברים שבפנינו שונה הוא, יפים העקרונות העומדים בבסיס הדברים גם לעניין שבפנינו. הזכות, היא הזכות לפיצויי פיטורים, קמה מכוח מעשה שבדין. היא קמה ברגע מוגדר, רגע הפיטורים, או רגע ההתפטרות, בנסיבות שבהן מכיר הדין כאילו היתה פיטורים, או רגע פטירתו של העובד. כל זאת בנסיבות אותן קובע הדין. ברגע הפטירה, הזכות לפיצויי פיטורים היא זכותם של השאירים כהגדרתם בחוק. הזכות איננה זכותו של העובד שנפטר, ואין היא זכותו של חליפו של העובד עם מותו (דהיינו, עזבונו או יורשיו, לפי חוק הירושה).   13. הוראה זו שבסעיף 5 לחוק פיצויי הפיטורים הינה אחת מתוך הוראות שונות בשורה של חיקוקים מתחום הבטחון הסוציאלי שבכולם העדיף המחוקק את השאירים או התלויים בעובד על פני יורשיו. על כך עמד בית הדין הארצי בפסק הדין, דב"ע מ"ו/246-0 יורשי המנוחה בדיעה יוסף ז"ל - המוסד (פד"ע לא 289) ובזו הלשון: "בדיני הבטחון הסוציאלי בישראל העדיף המחוקק את טובתם ורווחתם של שאירים או תלויים בעובד או במבוטח על פני יורשים שלהם. מטעם זה נקבעה אי תחולה של דיני הירושה הכלליים, באופן מוחלט או באופן מסויג בנושאים שונים שהוסדרו בדיני הבטחון הסוציאלי, כך לדוגמא נקבע בס' 5 לחוק פיצויי פיטורים.... באשר לעובד שנפטר לפני ששכר העבודה המגיע לו שולם נקבע בסעיף 7 לחוק הגנת השכר כי "על אף האמור בדיני הירושה...." הוראות דומות נקבעו בסעיף 52 לחוק שירות המדינה (גמלאות) נוסח משולב - תשל - 1970 ....".   בית הדין, מפי השופט אליאסוף, מפנה שם עוד להוראת ס' 147 לחוק הירושה ולהוראת ס' 303נג לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995. כל אלו מצביעים על העדפה שהעדיף המחוקק את טובתם ורווחתם של השאירים על פני יורשיו של העובד או המבוטח.   14. בשים לב לשורת העקרונות שפורטו, כפי שהם עולים מן החוקים שבתחום הבטחון הסוציאלי ובהם חוק פיצויי פיטורים, והפסיקה, כפי שפרשה אותם, נדרש בית הדין לטענת התובעים בדבר הפירוש הנכון שיש ליתן, לדעתם, להוראת ס' 5 לחוק פיצויי פיטורים. לאורם של העיקרים, כפי שפורטו אין לקבל את גישת התובעים לפיה, יש בפרשנות שנותנות הנתבעות להוראת החוק, משום שלילת קניינו של המנוח. המנוח לא "זכה" במהלך שנות עבודתו בזכות לפיצויי פיטורים ואין היא בבחינת זכות קניינית אותה רכש כעובד. הזכות על פי דין לא קמה לו, באשר הוא לא פוטר ולא התפטר מן העבודה בנסיבות שבהן הדין מכיר, ככאלו המקימות את הזכות. עם פטירתו, בנסיבות כה טרגיות, לא קבע הדין כי תקום לו זכות לפיצויים. הדין שמכוחו ומכוחו בלבד קמה הזכות בבחינת "מעשה שבדין" קבע כי הזכות לפיצויי פיטורים הינה לשאיריו, כהגדרתם בחוק ולא ליורשיו, כפי שבעצם מפרשים התובעים, וכל זאת בהתאם למדיניות מובנית וידועה של דינים מתחום הבטחון הסוציאלי המעדיפים את טובתם ורווחתם של השאירים, שנפגע מטה לחמם, מאלו של היורשים. בהעדר שלילה של זכות, באשר זו לא קמה, ממילא אין המדינה "מתעשרת" על חשבונו של העובד בנסיבות המצערות של פטירתו. מעבר לצורך נציין כי לא מצאנו כל בסיס לטענה כאילו אין הוראת הסעיף באה אלא לקבוע את סדר החלוקה שבין השאירים. לאור כל האמור אף אין לקבל את הטענה בדבר אפלייתו של העובד המנוח על רקע מעמדו האישי, ובניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, שכן הזכות לפיצויי פיטורים איננה של העובד כי אם של שאיריו.   15. אוסיף עוד ואפנה לטענות הנתבעות, המדגישות את מעמדו המיוחד של עובד המדינה הנהנה מתשלומים המשולמים לו מתקציב המדינה, עם קרות האירועים המזכים, ומבלי שיהיה עליו להשקיע ולא כלום במהלך שנות עבודתו, בצבירת זכויותיו.   לסיכום חלק זה לא נותר לנו אלא לקבוע, בנוגע לחלק זה של התביעה, כי אין התובעים זכאים לפיצויי פיטורים על פי דין, בהסתמך על הוראת ס' 5 לחוק פיצויי פיטורים.   חלק ב' הזכאות לפיצויי פיטורים-פעולות הועדה לפיצויים לפנים משורת הדין, והחלטתה. 16. לצורך דיון בפעולות הועדה בעניינם של התובעים, אפרט, ראשית, את השתלשלות העניינים עד שהגיעה בקשת התובעים לשולחנה של הועדה, כמו גם את המסגרת המשפטית לפעולתה. אציין כי העובדות הרלוונטיות לחלק זה של הדיון, כמעט שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים.   17. פניות התובעים לנתבעות א. ביום 1.2.98 פנו התובעים אל מר צבי צימרמן, מנהל כח אדם ברשות השידור, בבקשה לממש את זכויותיהם כשאירים בגין מותו של בנם המנוח (נספח ז' לתצהיר התובעים). ככל העולה מן הפניה אין בה הבחנה באשר לסוג הזכות אותה הם מבקשים - אם גמלאות, אם פיצויי פיטורים, אם פיצויי פיטורים כדין או לפנים משורת הדין. ב. במכתב מיום 15.2.98 השיבה גב' יונית טרנר, מנהלת תחום בכיר גמלאות במשרד האוצר כי לא ניתן להכיר בהורים כתלויים במנוח, לכן לא תשולם להם קצבת שאירים. באשר לפיצויי פיטורים, הציעה הגב' טרנר לפנות בענין למר בוימל בנציבות שירות המדינה (נספח ח' לתצהירי התובעים). יצוין כי לפי הוראת ס' 4(א)(4) לחוק שירות המדינה גמלאות [נוסח משולב] תשל - 1970, שאיריו של נפטר הזכאים לגמלה הינם "הורהו שאיננו עומד ברשות עצמו ושכל פרנסתו עליו ודינו יהיה כדין תלוי". אין לתובעים טענה כאילו הם נכנסים בגדר הגדרת "שאיר" לפי חוק הגמלאות, שהמבחן על פיו הינו מבחן צר ודווקני. ג. במכתב מיום 11.3.98 פנה מר צימרמן למר בוימל, מנהל אגף גמלאות ורווחה בנציבות שירות המדינה, בו ביקש לאשר תשלום פיצויי פיטורים לתובעים (נספח ט' לתצהיר). במכתב מיום 19.4.98 הורה מר בוימל להפנות את הבקשה לוועדת הפיצויים בנציבות שירות המדינה, בצירוף דו"ח סוציאלי ובו פרטים על בני המשפחה, חובות לתשלום, הסדרי ביטוח, חסכונות ורכוש על מנת שישמשו את ועדת הפיצויים בהחלטתה.   ועדת הפיצויים 18. בהתאם לסימן 83.412 לתקש"יר קיימת אפשרות של מתן פיצויי פיטורים לפנים משורת הדין, לבני משפחה שאינם מוגדרים כ"שאירים" (לפי הוראת ס' 5 לחוק, והוראת ס' 84.222 (ב) לתקשי"ר שהוראתו זהה להוראת החוק), במסגרת ועדת הפיצויים. הנתבעת מס' 2, היא ועדת הפיצויים, מתמנה ופועלת מכוח הוראת סימן 83.621 לתקשי"ר שכך נקבע בה: 83.621 ועדת פיצויים ועדה המתמנית על ידי נציב שירות המדינה (להלן - ועדת הפיצויים) רשאית לאשר פיצויי פיטורים: (א) בשיעורים הנקובים בפרק משנה 83.5 או בשיעורים אחרים, אף כשסיבת ההתפטרות אינה אחת הסיבות הנזכרות בפסקה 83.311; (ב) בשיעור הנראה לה מתאים, לבני משפחת עובד שנפטר, המצוינים בפסקה 84.222 להלן ואינם מוגדרים כשאירים, בנסיבות מיוחדות כאשר הדבר ייראה לה נכון; (ג) בשיעורים הנקובים בפרק משנה 83.5 לעובד הזכאי לפיצויי פיטורים לפי סעיף 83.21 או נסמנים (ד) או (ה) או (כג) של פסקה 83.311, אם לדעתה התקיימו התנאים הנדרשים בכל אחד מן הנסמנים הנ"ל; (ד) בשיעור העולה על הנקוב בפרק משנה 83.5, בנסיבות מיוחדות ויוצאות מן הכלל, כאשר הדבר ייראה לה נכון.     19. ועדת הפיצויים מונחית על פי נוהלים וקריטריונים המצורפים כנספח א' לתצהירו של מר זיסקינד. בס' 21 לנוהלים, נקבע כך בנוגע לתשלום פיצויים ליורשיו של עובד שנפטר: ”יורשים של עובד שנפטר, על פי צו ירושה, כאשר אין לשאירים זכאות לפיצויים, החלטת הועדה בעניין זה תתחשב ביעדים אותם ישמשו הכספים".   20. טיפול הועדה לפיצויים בבקשת התובעים דרך טיפולה של הועדה בעניינם של התובעים מהותי ביותר להחלטת בית הדין בחלק זה של פסק הדין. על כן מצאתי מקום ליתן פירוט לדרך פעולתה, כפי שיתואר להלן. א. ביום 25.8.98 דנה הועדה לראשונה בבקשת התובעים. בטופס, מיום 25.8.98 הנושא כותרת "בקשה לתשלום פיצויים לפנים משורת הדין" חתום על ידי ארבעת חברי הועדה מצוינים פרטי המנוח, ובמשבצת המיועדת "לנימוקי המשרד לבקשה" מצוין: "הוריו של הנ"ל פונים בבקשה לקבל פיצויים עבור תקופת עבודתו של בנם ז"ל".   במשבצת המיועדת להמלצת המשרד נרשם: "להחלטת הועדה" . באותו מועד החליטה הועדה החלטתה בזו הלשון: "בכפוף להמצאת דו"ח סוציאלי ובו פרטים על בני המשפחה, הורים אחים אחיות, חובות לתשלום, הסדרי ביטוח חסכונות ורכוש. ב. צו ירושה כדין. תשוב ותשקול ועדת פיצויים לפנים משורת הדין בקשה שתופנה אליה" (ראה נספח ט"ו (1) לתצהירי התובעים). ב. ביום 24.12.98 הגיש מר צימרמן לועדה, באמצעות הגב' מירי יוגב, דו"ח סוציאלי על יורשי המנוח שהם הוריו, ופרטים על בני המשפחה. במכתבו מתייחס מר צימרמן להוריו הקשישים של המנוח, ולמצבו הרפואי של האב, שהוא חולה מאד, כפי שעולה מן המסמכים הרפואיים שצורפו. במכתב מצוינים פרטי ההכנסה של התובעים, ועוד פרטים (ראה המכתב בשלמותו, נספח י"ב לתצהירי התובעים). מן המכתב עולה המלצה של מר צימרמן לשקול בחיוב את הבקשה. ג. ביום 28.2.99 קיימה ועדת הפיצויים דיון נוסף. כך עולה מטופס נוסף הנושא כותרת "בקשה לתשלום פיצויים לפנים משורת הדין". בטופס יש סימון "וי" במשבצת "ערעור". במקום המיועד ל"נימוקי המשרד" נרשם: "ערעור על החלטת הועדה". במשבצת המיועדת להחלטת הועדה נרשם: "הועדה לא מצאה אפשרות לשנות החלטתה לאחר שנועצה בעוד שחר הכספי סגן היועץ המשפטי בנש"מ.   על הטופס חתומים 3 מחברי הועדה. ד. ביום 9.3.99 הודיעה הגב' מירי יוגב, מנהלת תחום (יחידת השירות למשרדים) בנציבות שירות המדינה, לסמנכ"ל למינהל ברשות השידור, כי הועדה לא מצאה אפשרות לשנות החלטתה, לאחר שנועצה בעו"ד שחר הכספי. בהמשך לכך שלח מר צימרמן העתק מן ההחלטה על התובעים - ראה נספח י"ג (1) לתצהיר התובע. ה. לטענת התובעים הם הגישו ביום 27.5.99 ערעור על החלטת הועדה (ראה נספח י"ד). גב' ניצ'ינסקי החתומה על מכתב הערעור העידה כי הערעור נשלח בפקס אל משרדה של הגב' יוגב. לטענת הנתבעות ערעור כזה לא הגיע לידיהן.   עד כאן תאור מהלך הענינים כפי שהוא עולה מן המסמכים שצורפו.   להלן נפרט את עיקרי טענות הצדדים בנוגע להליך שקיימה הועדה, והתוקף המשפטי שיש ליתן להחלטתה.   22. טענות התובעים א. מפרוטוקול הדיון מיום 28.2.99 עולה כי למעשה כלל לא התקיים דיון בפניית התובעים וכי מדובר בהליך רווי שגיאות. כמפורט להלן: הדיון הוגדר כערעור בעוד שההחלטה הראשונה היתה אך לבקש מסמכים מסוימים, שאכן הוגשו. אין כל התייחסות להמלצת המשרד שניתנה בכתב ובעל פה (כעולה מעדותו של זיסקינד). הועדה כלל לא החליטה בבקשה שהובאה בפניה, אלא החליטה שלא לשנות מהחלטה קודמת, שכלל לא ניתנה. בהגדרת הדיון השני כערעור, נשללה מן התובעים הזכות לערער. החלטת הועדה מיום 28.2.99 ניתנה בהרכב חסר מבלי שהדבר זכה להתייחסות. כל אלו מצביעים על כך כי ההחלטה התקבלה שלא כדין, בלא שנוהל פרוטוקול, בהליך פסול, ללא נימוק, בלא שניתנה לתובעים זכות טיעון, תוך שלילת זכותם לערעור. ב. ההחלטה ניתנה על בסיס הנחת יסוד משפטית שגויה. הועדה לא ערכה כל בירור עובדתי בשאלת זכאותם של התובעים לתשלום פיצויי פיטורים, וקיימה דיוניה בהתבסס על כך שאין הם עונים על הנדרש לצורך הגדרתם כ"שאירים" לעניין חוק הגמלאות. כעולה מעדותו של זיסקינד, הועדה הניחה הנחה משפטית שגויה, לפיה מי שאינו זכאי לקצבת שאירים לפי חוק הגימלאות אינו זכאי לפיצויי פיטורים לפי חוק פיצויי פיטורים. כל זאת שעה שבחוק הגמלאות נקבע מבחן שונה וצר מזה שבחוק פיצויי פיטורים לעניין הגדרתו של שאיר. הנחת יסוד שגויה זו יורדת לשורשה של ההחלטה, וזאת לאור העובדה שהמנוח תמך בהוריו. ג. הועדה פעלה בניגוד לקריטריונים לעבודתה, ותוך התעלמות מהמלצת רשות השידור. לענין זה התובעים מפנים לכללים המנחים את פעולת הועדה, לפיהם תידון כל פניה תוך התחשבות בהמלצה המנומקת של המשרד. בפני הועדה עמדה המלצה בכתב כמו גם המלצה על פה. ד. הועדה לא טרחה להודיע לתובעים על זכותם לערעור על ההחלטה (ס' 8 לכללים), ואף התעלמה ממכתב הערעור ששלחה הגב' ויצינסקי. ה. הועדה לא התייחסה לקריטריונים לפיהם תאושר הגמלה מסיבות הומניות מיוחדות" (ס' 18 לקריטריונים), ולא התייחסה ליעדים שפרט מר צימרמן בתצהירו, לעניין השימוש בכספים (ראה במכתב צימרמן, נספח התובעים לתצהיר בעיקר לענין מצבו הבריאותי של התובע 1). ו. ההחלטה נגועה בחוסר סבירות קיצוני, באשר לפיה, תהיה זו המדינה אשר תירש את זכויותיו של המנוח לאחר 25 שנות עבודה, שעה שהוא היה זכאי, לו היה פורש מעבודתו, לתשלום גמלה שערכה הכספי אף גדול לאין שיעור מסכום פיצויי הפיטורים. חוסר סבירותה של ההחלטה בולט נוכח תמיכת המנוח בהוריו, ונוכח מצבם הבריאותי הקשה, כמו גם נוכח החלטותיה לשלם פיצויי פיטורים למרבית העובדים המתפטרים מעבודתם, כפי שעולה מעדות זיסקינד. כך יוצא שהמנוח מופלה לרעה לעומת העובדים המתפטרים. חוסר הסבירות עוד בולט נוכח העובדה שהמנוח נרצח בפעולת איבה, דבר שלא היה ידוע בשעתו לועדה באשר טרם הוכרע.   22. טענות הנתבעות א. בית הדין אינו מחליף את שיקול דעתה של הועדה אלא בוחן את ההחלטה במבחני הסבירות, דהיינו, האם החלטת הועדה נמצאת במתחם ההחלטות הסבירות האפשריות, גם אם הוא עצמו היה מגיע להחלטה ולתוצאה שונה. בנסיבות העניין, החלטת הועדה נמצאת במתחם ההחלטות הסבירות, ואין עילה להתערבות בית הדין. ב. משהענין הועבר לטיפולה, יוצאת הועדה מתוך ההנחה כי המבקשים שלפניה אינם זכאים לפיצויים על פי דין. ג. הפגמים שבעבודת הועדה אליהם מפנים התובעים הינם פגמים טכניים שאינם יורדים לשורש העניין. אף שההחלטה שניתנה הינה מתומצתת, הועדה העמיקה חקור, ועל אף שמן הנתונים הראשוניים שהובאו בפניה עלה כי לא היה מקום להעניק פיצויים, היתה ההחלטה בשלב זה לדחות את הבקשה, תוך השארת פתח לשוב ולדון בבקשה. בכך התחשבה הועדה בהמלצות רשות השידור. בטעות נרשם בפרוטוקול הדיון השני כאילו מדובר בערעור. הועדה החליטה, לאור החומר הנוסף שהובא בפניה כי אין לשנות מן ההחלטה הקודמת. גם אם ניסוח ההחלטות אינו ברור ומפורט, הרי שהן ברורות לחלוטין. הנמקות מפורטות הובאו בסופו של יום בכתב ההגנה, ובתצהירו של זיסקינד, אלא שגם הן אינן מספקות את התובעים, ועל כן אין משמעות ומשקל להעדר הנמקה מפורטת בפרוטוקול הועדה. ד. הועדה בדקה את מצבם הסוציאלי של התובעים ואת השלכות מותו הטראגי עליהם, כולל בחינת ההשלכות הכלכליות של מות הבן על התובעים. הועדה מצווה לשמור על כספי הציבור ותקציב המדינה ולאשר פיצויי פיטורים לקרובי משפחה שאינם שאירים רק במקרים חריגים, כשמדובר במי שנפגעו פגיעה כלכלית קשה במיוחד עם מותו של הועבד, ולא כך הדבר בענייננו. ה. לועדה הובהר מצבם הכלכלי של התובעים, שירשו במלואה את דירת בנם המנוח, למעט חוב לבנק יהב בשיעור של 41,000 ₪. התובעים אף ירשו את רכבו החדש יחסית של בנם, את פוליסת הביטוח ואף עומדים לזכותם כספי ביטוחים של המנוח בשיעור של 175,000 ₪. כך, יוצא שעם מותו הטאגי של המנוח, הם ירשו מאות אלפי שקלים. לאור כל הנתונים שעמדו בפני הועדה, היתה החלטתה סבירה. הענות לבקשה משמעותה בנסיבות הענין העתרות לכל בקשה של קרובים שאינם עונים להגדרת שאירים. ו. לפי ההנחיות והקריטריונים על פיהם פועלת הועדה, עיקר האישורים לפיצויים הינם לעובדים. החריג הוא אישור הפיצויים ליורשים שאינם שאירים. ז. בטענת התובעים כי לא הודע להם על זכות הערעור, ומאידך כי ערעורם לא נשמע, יש משום טענות עובדתיות חלופיות, ואף הרחבת חזית. מכתב הערעור עליו נסמכים התובעים לא נתקבל בנציבות שירות המדינה, והתובעים אף לא ביררו מה עלה בגורלו. ח. אף אם התובעים לא הופיעו בפני הועדה, ניתנה להם מלוא הזכות להביא טענותיהם בכתב. התובעים אף לא ביקשו להופיע בפני הועדה. הם מילאו את השאלונים והעבירו אותם לועדה. יש להניח כי אילו היו מבקשים להופיע בפני הועדה, היתה בקשתם נענית. עד כאן עיקרי טענות הצדדים   ההכרעה 23. אין חולק על חובתה של ועדת הפיצויים לקבל החלטותיה בהליך תקין והוגן, על פי עיקרים מתחום המשפט המינהלי, כפי שגובשו בהלכה הפסוקה. הועדה, האמורה להחליט בשאלה בדבר זכאות התובעים, לפנים משורת הדין, לפיצויי פיטורים בגין פטירת בנם המנוח, מחויבת בבדיקת בקשתם בצורה עניינית הוגנת ושיטתית, על סמך הנתונים המובאים בפניה, ועל פי הקריטריונים המנחים אותה, כמפורט במסמך הכללים וההנחיות שהוגש בפנינו (ראה על על הדרך לקבלת החלטה בבג"צ 852/86 אלוני ואח'-שר המשפטים, פד' מא(2), 50, 1). על כך שהועדה הפעילה שיקול דעתה באופן הוגן ושיטתי ובהתאם לקריטריונים כאמור, על סמך הנתונים שהובאו בפניה, העיד בפנינו יושב ראש הועדה מר זיסקינד, בתצהירו ובחקירתו הנגדית.   24. בכל זאת, נמצאנו למדים על פגמים רבים בעבודתה של הועדה, ואף ב"כ הנתבעות אינה חולקת על קיומם של פגמים כאלה. מחלוקת יש בין הצדדים בנוגע לקיומם של אחדים מן הפגמים ובנוגע לשאלה בדבר היותם של הפגמים יורדים לשורשה של ההחלטה. השאלה בדבר סבירותה של החלטה בתוך מתחם של החלטות סבירות גם היא עומדת לפתחנו, ובהקשר לכך מתעוררת שאלה בדבר החלפת שיקול דעתה המינהלי של הועדה, בזה של בית הדין.   25. אכן, הועדה יצאה מתוך נקודת מוצא, כי התובעים אינם מוכרים "כתלויים" לפי חוק הגימלאות (ראה בעדות זיסקינד עמ' 13 ש. 16). עובדה זו, כשלעצמה אינה מוטעית, בהיותה נכונה עובדתית. עם זאת, זו אינה צריכה להיות נקודת המוצא מאחר שהגדרת ה"שאיר" לפי חוק פיצויי פיטורים שונה מן הנדרש לצורך הזכאות לגמלאות לפי חוק הגמלאות. אף שיש קושי מסויים בהבנת גישתו של מר זיסקינד בענין אי ידיעתו אודות בירור עובדתי שנערך בעניינם של התובעים לענין זכאותם, בין לגמלאות ובין לפיצויי פיטורים (ראה עמ' 12 ו-13 לפר'). ממילא, לאור החלטתנו בחלקו הראשון של הדיון, לפיה אין התובעים עונים על הנדרש לזכאות מכח חוק פיצויי פיטורים, אין אנו מוצאים כי יש בנקודת המוצא של הועדה (לפי עדות זיסקינד, לפיה התובעים נמצאו כמי שאינם זכאים לפי חוק הגימלאות), כדי להוות טעות היורדת לשורשה של החלטת הועדה. ממילא, הנכון הוא כי אין התובעים זכאים לפיצויי פיטורים מכח החוק, ומכאן קמה הסמכות לועדה לדון בבקשתם לפיצויי פיטורים, לפנים משורת הדין.   26. כן אנו מוצאים בעייתיות היורדת לשורשה של ההחלטה, בהתנהלותה של הועדה, כפי שבאה לביטוי בשני הדיונים שקיימה. כעולה מפרוטוקול הדיון הראשון מיום 25.8.98 לא נתקבלה בו כל החלטה. על כך אף לא חולק מר זיסקינד, שבעצמו מבהיר כי בפרוטוקול השני נפלה טעות בציון ה"וי" במשבצת המתאימה לציון "ערעור" (עמ' 18 ש. 4). לא רק שלא ניתנה החלטה בדיון הראשון, ולא רק שצוין ה"וי" או ה- X במשבצת הלא מתאימה ומתוך טעות, גם מן הדברים הקצרים שכן נכתבו עולה כאילו כבר ניתנה בעבר החלטה, ובדיון השני אין מוצאים מקום לשנות ממנה. הטעות איננה רק בסימון שאיננו מתאים במשבצת. היא עולה מן הפרוטוקול (הקצר והחסר כל כך) כולו. בשני הפרוטוקולים אין ביטוי לדיון כלשהו שנערך, ועל אילו נתונים הסתמכה הועדה. אכן, כטענת התובעים, אין בפרוטוקול כל התייחסות להמלצת המשרד, כדרישת הכללים וההנחיות, ולא מצאנו על מה נסמכת ב"כ הנתבעות בטענה כי בעצם ההפניה לדיון הנוסף יש משום התייחסות להמלצת המשרד. האמנם לכך יש לקרוא התייחסות? לא זו אף זו - כה "ריק" וחסר תוכן הוא הפרוטוקול, שלא מצאנו בו כל ביטוי, והתייחסות לאיזה מן העניינים שהובאו בפני הועדה: הכנסותיהם של התובעים, הירושה שירשו, גילם המתקדם, מצב בריאותו הקשה של התובע או סיבות הומניות כלשהן. לא ברור ולא ידוע הדבר אם כל אלו אם עמדו לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטה בעת שזו ניתנה (ראה סעיף 18 לרשימת הקריטריונים). אף לא ברור ולא ידוע אם קוים דיון בעוד כספי הפיצויים כפי שפירט מר צימרמן במכתבו בפני חברי הועדה. לא נרחיב כאן על חובת ניהול פרוטוקול, וחובת ההנמקה שבצידה. נפנה לענין זה לפסק דינו של בית הדין הארצי בענין אלעד שטרית, מפי השופטת ארד (ע"ע 1091/00 שטרית - קופת חולים מאוחדת פד"ע לה',עמ' 5 ובעיקר לפסקה 30), וראה עוד את פסק הדין מן הזמן האחרון, ע"ע 1460/01 סלאח אבו עווד - מואייד עמאשה (עבודה ארצי כרך לג[52],32).   27. עוד יצויין כי מן הפרוטוקול השני עולה אך העובדה שהתקיימה התייעצות מסוימת עם עו"ד כספי. טיבה של ההתייעצות אינו ברור. לאור המעט שכן נמצא בפרוטוקול, בכתובים, עולים ספקות לגבי עצם קיומו של דיון על ידי הועדה, לא כל שכן דיון על פי כללי מינהל תקינים. מן הסתם בהעדר פרטים כלשהם בפרוטוקול, לא ידוע ואף הדבר לא נמסר על ידי מר זיסקינד בעדותו, עד כמה בחנה הועדה מקרים דומים אם היו כאלה בעבר, ומה היתה החלטתה באותם המקרים. הגם שמר זיסקינד העיד בפנינו אודות קיום הדיון בפני הועדה כהלכתו, והפעלת שיקול דעת כדין, על יסוד כל הנתונים שעמדו בפני הועדה, נראה לבית הדין כי הפגמים בניהול הדיון, כפי שהם עולים משני ה"פרוטוקולים", ובמיוחד מן האחרון שבהם, יורדים לשורשו של ההליך שקיימה הועדה, והם מצדיקים את ביטולה של ההחלטה מעיקרא.   28. למען הסר ספק יצוין, כי לאור הליקויים שנפלו בדרך קבלת ההחלטה כפי שנפרשו בפני בית הדין יש קושי לבקר את סבירותה של ההחלטה. בכל זאת יודגש, כי אין לקבל את טענת התובעים בדבר שלילת פיצויי הפיטורים מן המנוח או משאיריו, והתעשרותה של המדינה על חשבונם. הטענות הללו כבר נדחו, בחלק הראשון של פסק הדין. הקביעה בדבר העדר הזכות לתובעים מכוח הדין, ממילא מבוססת היטב בדין, מכל הטעמים שכבר פורטו.   29. את הקביעה בדבר זכאותם או אי זכאותם של התובעים, לפנים משורת הדין, לא לבית הדין לקבוע, ובית הדין לא יחליף שיקול דעתו בזה של הועדה. יוזכר שיקול הדעת הנתון לועדה להחליט על תשלום פיצויי פיטורים מלאים וחלקיים.   30. למעלה מן הצורך אוסיף עוד את הדברים הבאים: א. לא מצאתי כי נפגעה זכות הטיעון של התובעים. לתובעים ניתנה מלוא האפשרות להעלות טענותיהם בכתב. התובעים אף לא ביקשו לטעון על פה בפני הועדה. ב. לא הוכח כי מכתב הערעור שנשלח אל הנציבות, כטענת הגב' ניצינסקי, אמנם הגיע ליעדו. יש להצטער על כך שהגב' ניצינסקי לא בררה מה עלה בגורלו של אותו מסמך. ג. לא ברור מדוע לא הודיעה הועדה לתובעים על זכותם לערער על ההחלטה (ראה ס' 8 לנוהלים). גם בכך נפל פגם בעבודת הועדה. מכל מקום, משממילא מבוטלת החלטת הועדה, ועניינם של התובעים יחזור ויעמוד בפניה, תעמוד להם, גם זכות הערעור, למקרה שבקשתם תדחה. ד. אין לבית הדין צורך כאן לפסוק בשאלה בדבר שכרו הקובע של המנוח לענין פיצויי פיטורים. אם תחליט הועדה בבוא העת על תשלום פיצויים לתובעים, ממילא תקבע את הסכום על פי הדין וההלכה הפסוקה לענין רכיבי שכר אותם יש להביא בחשבון. לענין זה יש לציין כי מרכיבים של החזר הוצאות ותשלום בגין עבודה נוספת אינם חלק מן השכר הקובע, אלא אם הוכח אחרת. משהתובעים מסתמכים על תלוש שצרפו לתצהיריהם, ממילא לא הוכח שיעור השכר הקובע הנטען על ידם. כמו כן, ובענין תוספת הדרגה, יש לציין, כי התובעים מסתמכים על הודעת הנציבות לענין כללי זכאות לדרגת פרישה (נספח יז' לתצהירי התובעים). לא הוכח כי בנסיבות הענין נתקיים ה"ארוע המזכה" כהגדרתו בסעיף 1(א)(3) לאותה הודעה, שכן פטירת המנוח לא זיכתה בנסיבות אלו את שאיריו בקיצבה. סוף דבר נדחית טענת התובעים בדבר זכאותם לפיצויי פיטורים לפי הוראת ס' 5 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג-1963. מבוטלת החלטת ועדת הפיצויים מיום 28.2.99 שלפיה אין התובעים זכאים לפיצויי פיטורים. הועדה תשוב ותדון בבקשת התובעים, תנהל פרוטוקול מפורט של הדיון שקיימה, תתייחס באופן מפורט ומנומק להמלצת המשרד ותנמק החלטתה.   הנתבעות ישלמו הוצאות התובעים בסך של 6,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.   ניתן היום י"ז בחשון, תשס"ג (23 באוקטובר 2002) בהעדר הצדדים.     ר. רוזנפלד, שופטת  פיצוייםעובד שנפטרפיטוריםפיצויי פיטורים