רקע עובדתי התובע הגיש תביעה שהוגדרה כתביעה כספית כנגד הנתבעת - מדינת ישראל (לשכת ההוצאה לפועל והנהלת בתי-המשפט) לפיצויים בעילות שונות בכך שלא שמרה על ערכו הראלי של כסף שהוחזק על-ידיה בהליכי ההוצאה לפועל (להלן - הוצל"פ) ובכך שלא הוקם עד היום "מנגנון ראוי" לשמירת ערך הכסף, דבר אשר גרם לו לטענתו נזק או הפסד המסתכם בסך של 97,000 ש"ח למועד הגשת כתב-הביעה. הנתבעת כפרה בטענות התובע ובחבותה או אחריותה לנזק או להפסד הנטען לרבות הוכחשו הסכומים הנטענים. בטרם אכריע במחלוקות אעמוד על העובדות שבתיק זה.נ לתובע הייתה התקשרות עסקית עם אדם בשם ברכה. לאחר ששלוש המחאות שמשך התובע לא כובדו פתח ברכה בהליכי הוצל"פ כנגדו, הליכים אשר במסגרתם עוקל בשנת 1989 הסך של 29,021.21 ש"ח שהגיעו לתובע מצד ג'. התובע הגיש התנגדות לביצוע השקים, כמו גם תביעה כנגד ברכה. ברכה הגיש תביעה כנגד התובע. לתובע ניתנה רשות להתגונן והדיון בבקשת ההתנגדות לביצוע אוחד עם הדיון בתביעתו של התובע כנגד ברכה ועם הדיון בתביעתו של ברכה כנגד התובע. הדיון המאוחד התנהל בפני סגן הנשיא ע' רנד. בפסק-הדין שניתן ב-18.4.2000 נדחתה הבקשה לביצוע השקים, נקבע שההסכם בין ברכה לתובע בוטל ושברכה חייב להשיב לתובע 22,613 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 20.3.1989. במקביל חויב התובע לשלם לברכה 43,127 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 20.3.1989, כמו גם הוצאות משפט בסך 25,000 ש"ח נכון למועד פסק-הדין. התוצאה הייתה כי התובע נאלץ לשלם לברכה את הסך של 20,514 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מה-20.3.1989 והוצאות משפט בסך 25,000 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה מיום 18.4.2000. בית-המשפט קבע שברכה רשאי לגבות את הסכום שנפסק לטובתו (לאחר ניכוי הסכום שנפסק לטובת התובע) ואת ההוצאות שנפסקו לטובתו מהסכומים המעוקלים. לאחר התכתבות עם לשכת ההוצל"פ קיבל בא-כוח התובע ב-2.10.2000 את הכספים המעוקלים בצירוף הפרשי הצמדה בלבד, שעמדו על הסך של 85,743.88 ש"ח. המחלוקת 4. התובע טוען בתביעה זו כי המדינה חייבת לו גם תשלומי ריבית שאם הייתה משלמת לו את הריבית על הסכומים הנ"ל כי אז לא היה נוצר פער בין הסכומים שעמדו לרשותו לבין פסק-הדין המהווה את חובו לברכה נכון למועד פסק-הדין, שעמד על סך של 137,498 ש"ח. לפי חישוביו אם הייתה המדינה נענית לדרישתו ומשלמת לו ריבית בגין הכסף שהיה מעוקל, הוא היה פורע את חיובו על-פי פסק-הדין והיו נותרים בידיו 9,000 ש"ח, שאליהם יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית החל מה-20.3.1989. התובע טוען שמכיוון שהמדינה לא שילמה לו ריבית, יוצא שהוא סילק אך ורק 85,743.88 ש"ח מהחוב ונותר חייב סך של 52,000 ש"ח נכון למועד פסק-הדין, סכום אשר הזוכה, ברכה פתח בהליכי הוצל"פ בגינו. התובע טוען שעל המדינה לשלם לו ריבית בגין הכספים שהיו מעוקלים אצלה במשך 11 שנים ושגישת המדינה, שלפיה אין חובת תשלום ריבית על כספים מעוקלים, היא אבסורדית מבחינה משפטית וכלכלית. 5. הנתבעת טענה כי דין התביעה להידחות שכן על-פי הדין לא מתווסף לסכום הפיקדון ריבית. בתקנה 2 לתקנות בתי משפט והוצאה לפועל (החזר פיקדונות וקנסות), תשמ"א-1981 (להלן - התקנות), נקבע הסדר כולל הדן באופן החזרת כספים שהופקדו בקופת בית-המשפט ובקופת לשכת ההוצל"פ. לפי האמור בתקנה לעיל, יוחזר הפיקדון לזכאי בתוספת הפרשי הצמדה מלאים לכל היותר. המונח "פקדון", כפי שהוגדר בתקנה 1 לתקנות, מתייחס לקשת רחבה של הפקדות כספים בקופת ההוצל"פ ובפרט גם לכספים מעוקלים. התקנות באו להסדיר את כל תנועות הכספים מקופת לשכת ההוצל"פ ושניסיונו של התובע להבחין בין הפקדה כפויה לבין הפקדה וולונטרית הוא ניסיון מלאכותי, שאין לו כל ביטוי בתקנות. דיון ומסקנות 6. לאחר שעיינתי במכלול טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות. השאלה הראשונה שעליה יש להשיב היא האם התקנות בכלל חלות על הכספים המעוקלים? פיקדון מוגדר בתקנות כך: "'פקדון - פיקדון, עירבון, ערובה או ערבות כמשמעותם בתקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג-1963, בחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, ובתקנות על פיו, בחוק העונשין, התשל"ז-1977, בחוק סדר הדין הפלילי, התשכ"ה-1965, ובתקנות על פיו, או בחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1965, לפי העניין". חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן - חוק ההוצל"פ) בסעיף 1 מגדיר ערובה כך: "'ערובה' - ערבון, ערבות, התחייבות או בטוחה בכל צורה אחרת". לנוכח ההסדר הקבוע בדין אינני מוצא ממש בטענות התובע שלפיהן התקנות אינן חלות מכיוון שהכספים המעוקלים אינם מהווים "פיקדון". מאחר והכספים המעוקלים מהווים בטוחה בצורה כלשהי לתשלום חיוב, הרי שהם מהווים ערובה לפי הגדרות חוק ההוצל"פ ולכן מהווים "פקדון" כהגדרתו בתקנות. מכאן שהתקנות כן חלות בענייננו. סבורני כי ניסיונו של התובע להבחין בין הפקדה כפויה לבין הפקדה וולונטרית, בכל הקשור לתחולת התקנות, הוא ניסיון מלאכותי שאין לו ביטוי בתקנות ולראיה תקנה 4 לתקנות שמחילה את אותו ההסדר שחל על תשלום פיקדונות גם על החזרת קנסות שכבר שולמו. איש לא יטען כי תשלום קנס הוא וולונטרי. 7. משהשבנו על השאלה הראשונה בחיוב יש לבדוק האם התקנות שוללות תשלום ריבית עבור הפיקדונות?ו התקנות אינן אומרות דבר וחצי דבר על אודות תשלום ריבית, בין לחיוב ובין לשלילה, השאלה הנשאלת היא אם מדובר בהסדר שלילי כטענת הנתבעות, או אם מדובר בלקונה בחוק כפי שסבור התובע. הנשיא א' ברק בספרו פרשנות במשפט, כרך א, תורת הפרשנות הכללית [4], בעמ' 465 דן במשמעויות השונות של שתיקת החוק ובעמ' 467 הוא מתייחס לשתיקת החוק והסדר שלילי: "מסקנה שלישית שניתן להגיע אליה משתיקתו של החוק הינה, כי לעיתים מה שנראה כשתיקה, למעשה אינו שתיקה כי אם הסדר שלילי. את שהמחוקק הסדיר במפורש הוא הסדיר לחיוב, ואת אשר לא הסדיר במפורש הוא הסדיר לשלילה". כמו כן מתייחס המחבר למצב שבו שתיקת החוק מהווה הסדר חסר: "מסקנה אפשרית רביעית הנובעת משתיקתו של החוק הינה, כי לעיתים מה שעל פניו נראה כשתיקה, מהווה הסדר בלתי שלם הנוגד את תכלית החקיקה. את שהמחוקק הסדיר במפורש הוא הסדיר במפורש, אך הוא עשה כן באופן לא שלם ותוך חסר המצדיק מילוי. במקרה רביעי זה - ורק במקרה זה - ניצב השופט בפני חסר (לאקונה)". השאלה הנשאלת היא האם שתיקת התקנות בכל הנוגע לתשלום ריבית מהווה הסדר שלילי או הסדר חסר. התובע טוען שבשאלה פרשנית זו יש להתחשב גם בתכליות כלליות כגון שיטת השערוך הנהוגה בארץ, החזקה כי יש לצמצם ככל הניתן את הפגיעה בקנינו של האדם. ההנחה כי על המדינה מוטלות חובות מוגברות כלפי הפרט וגם שיקולי יעילות כלכלית. לטענת התובע כל התכליות האמורות לעיל מורות על כך שאין לראות בשתיקת התקנות כהסדר שלילי, אלא כלקונה שיש להשלים בהתאם להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961. הנתבעות טוענות שמקריאת התקנות ברור שמדובר בהסדר שלילי ואף מפנות לשני פסקי-דין שניתנו בבית-המשפט המחוזי, אשר פסקו שאכן מדובר בהסדר שלילי. בעניין זה דעתי היא כי שתיקת התקנות בכל הקשור לתשלומי ריבית על פיקדונות מהווה הסדר שלילי. התקנות מפורטות עד מאוד בכל הקשור להפרשי ההצמדה המשולמים בגין הפיקדונות ושיעוריהם. לא סביר שהמחוקק, שירד לדקויות ולפרטי פרטים בכל הקשור לתשלום הפרשי ההצמדה, השאיר את ההסדר שבתקנות בלתי שלם. לו היה המחוקק מעוניין שתשולם ריבית בגין הפיקדונות, הוא היה מפרט את שיעורי הריבית ואת התקופות עליהן היא משולמת, כפי שעשה בכל הנוגע לתשלום הפרשי ההצמדה ומשלא עשה כן עולה כוונת מתקין התקנות, שלא תשולם כל ריבית עבור הפיקדונות. עמדתי זו עולה בקנה אחד עם הפסיקה. השופט ד"ר ד' ביין אשר דן בשאלה זאת במסגרת ה"פ (חי') 417/00 מדינת ישראל נ' נפטון פונדק את איילון בע"מ [2], סבר אף הוא כי שתיקת התקנות מהווה הסדר שלילי בכותבו: "5. השאלה הבאה היא, האם שתיקת התקנות בנושא הריבית היא בגדר "הסדר שלילי" בנושא הריבית. לדעתי, התשובה לכך היא בחיוב. התקנות לפי ניסוחן באו להסדיר הסדר כולל את סוגיית החזרת הפיקדונות. הלשון של תק' 2(א) סיפא היא קטיגורית: 'תשולם היתרה לזכאי לפי בקשתו כאמור בתקנות אלה...'. לפיכך, נשלל לדעתי, במקרים בו חלות התקנות שיקול הדעת לפסוק בנוסף להפרשי הצמדה גם ריבית". עמדה זו הובעה גם על-ידי הנשיא מ' לינדנשטראוס, בבש"א (חי') 110033/00 סלטון נ' מדינת ישראל, הנהלת בתי המשפט [3], שסבר כי שתיקת התקנות מהווה הסדר שלילי: "הפועל היוצא מן התקנות האמורות הוא חד משמעי, ועל פיו אין בתי המשפט וההוצאה לפועל מחזירים לאזרח את פיקדונותיו בצירוף ריבית, אלא רק הפרשי הצמדה לתקופה שמיום ההפקדה ועד יום התשלום בפועל... מנוסח התקנות האמורות, ניתן ללמוד באופן חד משמעי שקיימת חובה של תשלום הקרן בצירוף הפרשי הצמדה, ומכלל הן אתה שומע לאו, היינו שלילת הזכות לריבית. לא אוכל לקבל את הפרשנות המרחיבה שהציע ב"כ המבקשים, על פיה, לו רצה מתקין תקנות הפיקדונות לשלול את בריבית מהזכאים לקבלה, היה עליו לעשות כן באופן מפורש, ולא ניתן ללמוד על כך משתיקתו". להשלמת התמונה יש לציין כי על החלטתו של הנשיא לינדנשטראוס הוגשה בר"ע אשר ככל הנראה טרם הוכרעה. כמו כן בעקבות ערעור שהוגש על פסק-דינו של השופט ד"ר ביין, ניתן פסק-דין בע"א 353/01 נפטון פינדק את איילון בע"מ נ' מדינת ישראל, הנהלת בתי המשפט [1] מיום 11.4.2002 שלפיו החזיר בית-המשפט העליון את הדיון לבית-המשפט המחוזי על-מנת שישמע את ראיות הצדדים לגבי השאלה "...מה נעשה בכספי הפקדון, או למצער מה ניתן היה לעשות בכספי הפקדון...". בפסק-דינו לא התייחס בית-המשפט לקביעת בית-המשפט המחוזי בשאלה המשפטית כי שתיקת התקנות מהווה הסדר שלילי. סיכומו של דבר, מעצם העובדה שהתקנות מפורטות עד מאוד בכל הנוגע לתשלום הפרשי ההצמדה ותחת ההנחה שמטרת התקנות היא ליצור הסדר כולל ושלם לתשלום הפיקדונות, המסקנה המתבקשת היא ששתיקת המחוקק והתקנות בכל הקשור לתשלום ריבית בגין הפיקדונות מהווה הסדר שלילי ולא חסר בחוק. המסקנה הנוספת היא כי מחוקק המשנה שלל תשלום של ריבית בגין הפיקדונות המופקדים בקופת בית-המשפט וההוצל"פ. התובע טוען טענות נוספות שעליהן הוא מבסס את תביעתו שהמדינה תשלם לו ריבית ויש להתייחס אליהן בקצרה. 8. התבססות על הדין הכללי בעניין שערוך ופסיקת ריבית: התובע טוען שככלל שיטת השערוך הנוהגת והרגילה במשפט הישראלי מתבססת על הצמדה בצירוף ריבית. הנתבעות, שטוענות שאין שיטת שערוך אחת כללית ונהוגה כפי שטוען התובע, מבססות את טענתן על מספר פסקי-דין שניתנו בבית-המשפט העליון כמו גם על ספרו של ד' קציר פסיקת ריבית, הצמדה ושערוך [5]. לדעתי אין כל צורך להכריע בשאלה האם יש שיטת שיערוך אחת הנהוגה במשפט הישראלי ואם כן מהי וזאת מכיוון שבכל מקרה, הדין הכללי בעניין שערוך ופסיקת ריבית נסוג מפני הסדר ספציפי העוסק בשערוך ואשר קבוע בתקנות וחל הכלל של generalis lex drogat specialis lex, שפירושו שחוק מיוחד דוחה חוק כללי. 9. התבססות על דיני הנאמנות: התובע טוען שהמדינה, כאשר מופקדים בידיה כספים מעוקלים, משמשת כנאמן בין אם עבור הזוכה ובין אם עבור החייב. משלא השקיעה את הכספים בדרך שתניב פירות, הפרה המדינה את חובותיה כנאמן ולכן על-פי חוק הנאמנות, תשל"ט-1979 חייבת בתשלום הנזקים שנגרמו בגלל הפרת חובותיה כנאמן. הנתבעות טוענות שהמדינה אינה משמשת כנאמן, אלא מחזיקה בכספים המעוקלים מתוקף תפקידה המינהלי וכדי לאפשר את קיומם של ההליכים המשפטיים. הנתבעות מוסיפות וטוענות שגם אם נראה את המדינה כנאמן היא בכלל לא הפרה את חובותיה כנאמן ואף אם נקבע שהמדינה כן הפרה את חובותיה כנאמן ראוי שבית-המשפט, שרשאי לפטור אותה מחובות אלה, יעשה כך במקרה זה. יש קושי בקונסטרוקציה המשפטית שבנה התובע לגבי מי שפועל על-פי הדין. אולם גם אם אקבל את טענת התובע ואקבע שעל-פי הוראות סעיף 47 לחוק ההוצל"פ המוציא לפועל משמש כנאמן על הכספים המעוקלים שהועברו לידיו, יש לקבל את עמדת המדינה כי היא לא הפרה את חובותיה כנאמן. סעיף 6 לחוק הנאמנות מחייב את הנאמן להשקיע את הקרן ביעילות ובדרך שתביא לפירות כלכליים. סעיף זה יש לקרוא עם סעיף 11 לחוק הנאמנות המכפיף את סעיף 6 לתנאי הנאמנות, שבמקרה שבפניי הוא ההסדר הקבוע בהוראות הרלוונטיות שבחוק ההוצל"פ ובתקנות. מכיוון שהמדינה פעלה לפי הדין והתקנות, היא לא הפרה את חובותיה כנאמן. מעבר לצורך אציין כי בקונסטרוקציה של נאמנות בחינת התכלית של ההסדר שבתקנות היא כי מטרת הנאמנות איננה הפקת פירות כלכליים אלא החזקת הכסף על-מנת להבטיח תשלום של פסק-דין במקרה הצורך. אם אמנם זו התכלית וזו המטרה המדינה לא הפרה את חובותיה כנאמן. גם אם נניח שהמדינה הפרה את חובותיה כנאמן, אני סבור שיש לפטור אותה מאחריות כאמור בסעיף 12(ב) לחוק הנאמנות, מכיוון שאין ספק שהמדינה פעלה בתום-לב והתכוונה למלא את תפקידה, שהוא החזקת הכסף ושמירה על ערכו בלבד ולא השגת פירות כלכליים. 10. התבססות על דיני עשיית עושר ולא במשפט: התובע טוען שמכיוון שהמדינה התעשרה כתוצאה מהפקדת הכספים המעוקלים בבנק ישראל, יש לחייבה להשיב לו את שווי ההתעשרות. התובע טוען שגם אם המדינה לא התעשרה בפועל, ניתן לעשות שימוש במבחן הזכות שנגרעה מידי המזכה ולחייב את המדינה להשיב את שווי הזכות שנגרעה ממנו או ההתעשרות שיכלה להשיג. המדינה טענה כי מאחר ופעלה לפי הוראות התקנות, לא חל חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 על מקרה זה. בנוסף טענה כי אינה מתעשרת מהפיקדונות המופקדים בקופת ההוצל"פ ואף אינה יכולה להתעשר מהם, מה עוד שהתובע לא הוכיח התעשרות ולא הרים את נטל הראיה המוטל עליו. המדינה מוסיפה וטוענת שגם אם ייקבע שהתעשרה, התובע כלל לא ניסה להראות שההשבה צודקת בנסיבות העניין. נטל ההוכחה בעניין זה הוא על התובע. מחומר הראיות לא שוכנעתי כי יש ממש בטענה כי המדינה התעשרה מהפיקדונות. שאלה זו תדון ככל הנראה במסגרת ע"א 353/01 הנ"ל [1] (שמלבד העובדה כי מדובר בשאלה דומה אין לו השלכה מעשית לעניין שבפניי) הוא הערעור על עניין פונדק איילון שהוזכר לעיל, שבו לא חלקה המדינה על כך שלו הייתה מפיקה טובת הנאה מכספי הפיקדון במהלך 7 השנים, היה עליה לשלם ריבית גם על כספי הפיקדון והתיק הוחזר לבית-המשפט המחוזי כדי שישמע ראיות על אודות השימוש שנעשה או היה יכול להיעשות עם כספי הפיקדון. זאת ועוד נראה כי חסר בטעוני התובע יסוד ה"...שלא על פי זכות שבדין" (סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט) ולכן יש לדחות את התביעה בגין עילה זו. 11. טענת הרשלנות המיוחסת למדינה: לאחר שקבעתי כי התקנות חלות על העניין נושא הדיון, ושוללות תשלום ריבית בגין הפיקדונות, נשמטת הקרקע מתחת לטענת התובע שהמדינה התרשלה בכך שלא הפקידה את הכספים בהשקעה נושאת ריבית. סעיף 6 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע שאין אחריות בגין עוולה, מלבד רשלנות, שנעשתה לפי הוראת חיקוק. לא למותר להזכיר את ההגנה שבפקודת הנזיקין הקובעת: "מעשה לפי   חיקוק 6.   בתובענה שהוגשה על עוולה, חוץ מרשלנות, תהא הגנה שהמעשה או המחדל שמתלוננים עליו היה לפי הוראות חיקוק ובהתאם להן".נ סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 קובע שהמדינה אינה אחראית בנזיקין עבור מעשה שנעשה בתחום ההרשאה החוקית שלה: "מעשה בתחום   הרשאה חוקית 3. אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, או בתום לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה".ב לצורך ההכרעה בתיק זה אין צורך להיכנס ליחסי הגומלין שבין הסעיפים הנ"ל. די בכך שאציין כי החזרת הפיקדון בצירוף הצמדה בלבד הוא במסגרת הרשאה החוקית של ההסדר על-פי תקנות ההוצל"פ, ולא הוכח כי המדינה פעלה שלא בתום-לב, והתובע לא הוכיח שהמדינה הייתה חייבת או יכלה להפקיד את הכסף בהשקעה שתניב ריבית, אין כאן הפרה של חובה כלשהי ולפיכך יש לדחות את הטענה כי המדינה אחראית לנזק בשל עוולת הרשלנות. 12. בעניין הטענות העוסקות בבטלות התקנות; התובע טוען שהתקנות בטלות מפאת חוסר סבירות מהותית, מכיוון שההסדר בהם מנוגד לחוקים קיימים, מכיוון ששר המשפטים לא הוסמך לפטור את המדינה מחובתה כנאמן, להשקיע כספים בדרך שתניב פירות ומכיוון ששר המשפטים כלל לא הוסמך לתקן תקנות שישללו תשלומי ריבית. המדינה טוענת שיש לדחות את הטענות התוקפות את מעשה החקיקה על הסף מכיוון שהסמכות העניינית לכך מסורה בידי בג"ץ. סבורני כי הדין בעניין זה עם המדינה. המסגרת הנכונה לתקוף את תוקפן של התקנות היא בבג"ץ וכך גם דעתו של נשיא בית-המשפט המחוזי בחיפה לינדנשטראוס, בבש"א 110033/00 הנ"ל [3] שכתב: "נראה כי המסגרת הנכונה לתקוף תקנות אלה, צריכה להיעשות באמצעות פנייה לבית המשפט הגבוה לצדק". 13. בסיכום מכיוון שמסקנתי היא כי המדינה פעלה בהתאם לדין ולתקנות, אין לחייבה לשאת בהוצאות או בהפסדים שנגרמו למי מהצדדים בגלל המשפט, שהיא לא הייתה חלק ממנו. לפיכך דין התביעה להידחות. לפני סיום, התובע טען בנוסף לנזק שנגרם לו כתוצאה מעיכוב בהעברת הכספים. לטענתו למרות שפסק-הדין ניתן ביום 18.4.2000 ולמרות שפנה אל משרדי ההוצל"פ כדי לקבל את הכספים ביום 19.6.2000, הועברו הכספים רק ביום 2.10.2000. התובע טוען שעל המדינה להעביר את הכספים תוך זמן סביר ממועד פסק-דין או ממועד הפנייה ומכיוון שהיא לא עשתה זאת עלייה לשאת בנזק שנגרם בגין כך, נזק שלטענת התובע מסתכם בסך של 2,490 ש"ח. המדינה כפרה בטענות התובע וטענה כי כל הנוגע לנזק שנגרם מעיכוב הכספים מהוות הרחבת חזית מכיוון שבכתב-התביעה לא הוזכר ראש נזק זה והיא מתנגדת לכך. מצאתי כי יש ממש בטענות המדינה בעניין זה. בכתב-התביעה לא מוזכר נזק שנגרם לתובע מעיכוב בהעברת הכספים באופן הנ"ל. מדובר בטענות אשר התובע מתייחס אליהם לראשונה בסיכומיו. לפיכך יש לקבל את הטענה כי מדובר בהרחבת חזית ודי בהתנגדות הנתבעות, אשר הובעה במועד האפשרי הראשון, כדי לדחות את הטענות הנ"ל. סבורני כי גם לגופו של עניין אין ממש בטענות התובע בעניין זה. התובע פנה אל משרדי ההוצל"פ כדי לקבל את הכספים בתאריך 19.6.2000. לאחר תכתובת שנערכה בין הצדדים שלחה הנהלת בתי-המשפט מכתב לתובע בתאריך 27.9.2000 ובו הבהירה לו שהיא ממתינה שישלח לה אישור פטור ממס ובמידה ולא יתקבל האישור עד ליום 4.10.2000 ישולם הכסף בניכוי מס הכנסה. ביום 28.9.2000 הוציא התובע את האישור שמראה שהוא זכאי לניכוי מס בשיעור 0%. בתאריך 3.10.2000 הועבר הכסף לבא-כוח התובע. כלומר הכסף הועבר לידי התובע בתוך כשבוע לאחר שהוציא את אישור הפטור ממס ובסה"כ כשלושה וחצי חודשים לאחר שהעביר את הדרישה הראשונה. גם בעניין זה פעלה המדינה כדין ויש לדחות את טענותיו של התובע. 14. אשר-על-כן התביעה נדחית. בנסיבות ולאחר שהתובע העלה סוגיה משפטית נכבדה, אינני עושה צו להוצאות על אף התוצאה. לבסוף הערה: בתיק זה אמור היה התובע להגיש את סיכומיו בתוך המועד שנקבע לכך בהחלטה מיום 18.3.2003. למרבה הצער הוא הגישם ביום 23.12.2003 דהיינו כעבור 9 חודשים וזאת לאחר שנשלחו התראות על-ידי מחלקת המנ"ת. איחור זה גרר את הנתבעת לאיחור מצדה אשר סיכומיה הוגשו בהיותי בשבתון ולאיחור במתן פסק-הדין. הריני שוקל לנוכח האמור אם בעתיד יש לעמוד על הכלל כי סיכומי הצדדים יעשו בעל-פה ולא לאפשר סיכומים בכתב או איחורים בהגשת סיכומים המביאים לעינוי דין. ניתן היום, ט"ו בכסלו תשס"ה (28.11.2004). קופת בית המשפטהחזר כספי