הסגת גבול בחניה

א. התביעה .1בשנת 1993, הציבה הנתבעת, עיריית ירושלים, על שטחו הפרטי של התובע מכולה לפינוי אשפה. התובע, יזדי יורם, הוא בעלים של בניין המצוי ברחוב בר-אילן 6, פינת רחוב שמעון חכם, בסמוך לצומת סנהדריה. בחזית הבניין, יש לתובע חנויות. התובע ומשפחתו מתגוררים באותו בניין, בקומה שמעל לחנויות. בחלקו האחורי של הבניין ובפינת רחוב שמעון חכם, אמורים להיות, על-פי היתר הבנייה, שלושה מקומות חנייה למכוניות. התובע הגיש נגד הנתבעת תביעה כספית על סך 1,675, 023ש"ח. הוא טוען, כי בכך שהנתבעת הציבה את המכולה (שכונתה בראיות גם "צפרדע" או "קיפוד"), ואף בנתה מיתקן, המורכב מגדרות וביניהן מדרגה, המונע את תזוזת המכולה, היא חסמה את הגישה לשתי החניות האחוריות והעמידה את המכולה והמיתקן במקום שנועד לחניה השלישית. בכך מנעה ממנו את האפשרות להחנות את רכבו במקומות שיועדו לכך על-פי תוכנית בניין עיר ובכך נגרם לו נזק כספי. עוד טוען הוא, כי המכולה האמורה מהווה מפגע תברואתי חמור, בשל כמויות אשפה ניכרות. מהמכולה עולה צחנה כבדה וסביבה רובצים מאות זבובים החודרים לביתו של התובע שחלון ביתו נמצא מעל המכולה. הדבר מאלץ את התובע לאטום את חלונות ביתו ולהשאיר אותם סגורים כל ימות השנה, בלי אפשרות לכניסת אוויר. למרות גודלה של המכולה, כך טוען התובע, אין היא מצליחה להכיל את הררי האשפה הנערמים מידי יום ביומו במקום, ועל-כן האשפה מתגלגלת ומתפזרת לאורך צידי הנכס ועולה ממנה צחנה גדולה בכל שעות היום. העירייה מרוקנת את המכולה פעם ביום, לפני הזריחה, והדבר נעשה ברעש בלתי סביר, הפוגע באיכות חייו של התובע. המכולה גם מועדת להצתה על-ידי חרדים קיצוניים בשכונה בה מתגורר התובע. לא פעם ליחכה אש את קירות הבניין והחום הגיע לדירתו של התובע, דבר המסכן את כל דיירי הבניין, לרבות לקוחותיו של התובע. בנוסף, לטענת התובע המכולה האמורה מורידה את ערך הנכסים שהוא משכיר במבנה. בגין הנזקים האמורים, הוא מבקש פיצויים. .2אין חולק על-כך שהמכולה הוצבה, מלכתחילה, על שטח פרטי של התובע. הנתבעת טענה בישיבת קדם המשפט, שמסוף שנת 1998, שונה מקומה של המכולה והיא עומדת בחלקה ( 70ס"מ) על הכביש, והיא חורגת בכ-10- 15ס"מ לתוך חלקת התובע. בין כך ובין כך, אין חולק על-כך שהמיתקן שבנתה העירייה, הכולל שתי גדרות ומדרגה, נמצא בחלקתו של התובע. .3כיוון שהמכולה, כולה או מקצתה, וברוב התקופה - כולה נמצאת על חלקתו של התובע, והמיתקן מצוי כולו על חלקה זו, נשאלה, מתחילת ההליך, השאלה מכוח מה הציבה הנתבעת את המכולה והמיתקן על שטח פרטי. במהלך ישיבות קדם המשפט, שמיעת הראיות והסיכומים, היו בפי העירייה כמה תשובות לשאלה זו: הנתבעת טענה כי התובע היה זה שביקש את הצבתה של המכולה, ומיקומה המדוייק נעשה בהסכמה עמו, וגם המיתקן ניבנה תוך היענות לדרישתו; עוד טענה הנתבעת, כי מותר לה, על-פי דין, להציב את המכולה בשטח פרטי. במהלך המשפט, הועלתה טענה נוספת, לפיה אחת מדרישות תקנון התוכנית החלה ואחד התנאים למתן היתר בנייה, היה השתתפות במימון מכולה עבור שתי החנויות, ומשמעות תנאי זה, היא שהמכולה אמורה לעמוד בתחום החלקה (סעיף 5ב' לחוות- דעתו של שמאי המקרקעין, אנזנברג דוד, מטעם הנתבעת). .4בנוסף, טענה הנתבעת, כי התובע סגר בבנייה את קטע הבניין בו אמורות היו להימצא שתיים מבין שלוש החניות (החניות האחוריות). ממילא, כך טוענת הנתבעת, לא יכול היה התובע להשתמש בשתיים משלוש החניות, ועל-כן אין קשר סיבתי בין הצבת המכולה לבין הנזק הנטען. אשר לחנייה השלישית, שעליה, או על חלקה, ניצבים המכולה והמיתקן - טוענת הנתבעת, כי להערכתה ניתן להחנות רכב פרטי אחד בין המיתקן לרחוב בר-אילן. בפי הנתבעת טענות נוספות בענין הנזקים להם טוען התובע, הכל כפי שיפורט בהמשך הדברים. ב. עובדות מוסכמות ועובדות שנויות במחלוקת .5רוב העובדות הצריכות לענין אינן שנויות, למעשה, במחלוקת. אין חולק על-כך שהמכולה ניצבת על שטח פרטי, וכך גם המיתקן. אין חולק על-כך שהעירייה היא שהציבה את המכולה. אין חולק על-כך כי התובע פנה פעמים רבות לאורך השנים (ועוד נעמוד על פירוט) בעל-פה ובכתב בדרישה להסיר את המכולה והמיתקן. רוב מכתביו - פשוט לא נענו. התובע הצהיר - והנתבעת לא הביאה כל ראיה לסתור, כי בתשובה לפניות שונות שלו להסרת המכולה, הוא נענה בעל-פה על-ידי הגב' עופרה ברוכיאן, עובדת הנתבעת, כי "הנתבעת היא הבוחרת היכן להציב את מכולותיה, ולאף תושב אין סמכות להתערב בנושא". עוד אמרה לו גב' ברוכיאן, כי וועדה מטעם הנתבעת מתכנסת מדי פעם בפעם ומאשרת את הצבת המכולות רטרואקטיבית (סעיף 31לתצהיר עדות ראשית של התובע); הנתבעת בתצהירים השונים מטעמה, לא ביקשה לסתור נקודה זו ויש לראותה כמוכחת. .6שאלה מרכזית אחת, השנוייה במחלוקת, היא אם נכונה טענת הנתבעת שהצבת המכולה ובניית המיתקן היו על-פי בקשות של התובע. כדי להקל על הבנת רצף הדברים, אציין מעתה כי הגעתי לכלל מסקנה, על-פי מאזן ההסתברות, שאכן, במועד כלשהו, ברבע הראשון של שנת 1993, ביקש התובע שתוצב מכולה, והיתה הסכמה בינו לבין הנתבעת בענין מיקום הצבת המכולה בתוך השטח הפרטי. עם זאת, לעובדה זו אין משמעות מכרעת בעיני. הנתבעת איננה חולקת על-כך שזמן קצר לאחר הצבת המכולה, התובע חזר בו מן ההסכמה, "התחרט" - בלשון אחד מעדי הנתבעת, וביקש להסיר את המכולה. על-כך שהתובע דרש להסיר את המכולה והמיתקן, מעידות גם שלל פניותיו בכתב, פניות שלא זכו ברובן אפילו למענה. שאלה מרכזית שנייה, השנויה במחלוקת, היא אם התובע הסיר אי-פעם חלק מהקיר שהוצב שלא כדין החוסם את החניות, באופן שניתן היה להכניס כלי רכב לחניות אלמלא המכולה והמיתקן. התובע לא חלק על-כך שהוקמו קירות בלוקים סביב החניות האחוריות, כך שנמנעה גישה לחניות אלה. התובע ואביו הורשעו בבית- המשפט לעניינים מקומיים בשנת 1997בגין בנייה זו, שלפי קביעת בית-המשפט, בוצעה בין ינואר לפברואר .1993בהשלמה לעדות ראשית של התובע, לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית, העלה התובע טענה, שלא הועלתה בהליכים הממושכים בפני בית-המשפט לעניינים מקומיים ובערעור, לפיה בתחילת 1993הוא הרס אותו חלק של קיר הבלוקים הפונה לרחוב שמעון חכם שמנע כניסה לחניות. רק לאחר שנוכח לדעת שאין בדבר כדי להזיז את הנתבעת מעמדתה בענין מיקום המכולה, הוא חזר וסגר את הקיר. התובע לא הצליח לשכנעני, ולו לפי מאזן ההסתברות, שאכן הרס את הקיר וחזר ובנה אותו בתחילת 1993, לאחר שלא הצליח לשכנע את העירייה להזיז את המכולה. עם זאת, גם לשאלה אם התובע הרס את הקיר וחזר ובנה אותו, או שהקיר שנבנה לא נהרס - אין, לדעתי, משמעות משפטית. העיקר הוא, שאין חולק על-כך שבחלקה המכריע של התקופה, היה בנוי, שלא כדין, קיר המונע את הכניסה לשתי החניות האחוריות. התובע גם צירף את המקום שנועד לחניות ונחסם בקירות ובסככה כחלק מחנותו. .7הצדדים חלוקים גם בענין שלישי: האם התובע ביקש מהנתבעת לבנות את בניית המיתקן. אין חולק על-כך, שהעירייה בנתה שתי גדרות מאונכות לקיר הבניין (ניתן לראות את הגדרות בתמונה ת/4). עוד אין חולק על-כך, שהעירייה בנתה בין הקירות מדרגה מבטון החוסמת בעד המכולה להתדרדר. העירייה טענה שהיא עשתה כן לבקשת התובע, ואת טענתה זו מקבלת אני, כפי שעוד יפורט. הצדדים ומומחיהם חלוקים בשאלה רביעית, אם מדרגה זו שבנתה העירייה נמצאת גם מתחת לקיר הבלוקים הנראה בצבע לבן בתמונה ת/ 4(קיר שהוא באחריות התובע), או שמא המדרגה נבנתה רק עד קו הקיר. שאלה זו כרוכה ושלובה במחלוקת השנייה עליה עמדתי. אם הקיר לא נהרס, ממילא לא ניתן היה לבנותו על המדרגה שעוד לא הייתה קיימת; רק אם אכן נהרס הקיים ונבנה מחדש אפשר היה להקימו מחדש על המדרגה שבנתה העירייה. בין כך ובין כך, לדעתי, לכל מחלוקת המומחים בשאלה אם הקיר הוקם על מדרגה קיימת - אין חשיבות. לענין חסימת החניות אשר בתוך המבנה, מה לי מדרגה ברוחב כזה או ברוחב אחר. העיקר הוא, שהמכולה והמיתקן אכן אינם מאפשרים כניסה לשתי החניות האמורות, מן הצד האחר, גם הקיר שבנה התובע אינו מאפשר כניסה כאמור, בין אם הוא מוצב על המדרגה שבנתה העירייה ובין אם לאו, והתובע צירף גם, כאמור, את שטחן של שתי החניות לחנותו. .8סוף דבר לענין המחלוקות שבעובדה: קבעתי בפסק-דין זה ממצאים שבעובדה. קביעת הממצאים לא היתה קלה. מדובר באירועים שאירעו לפני שנים רבות, ולא קל לשחזרם. בפרט אמורים הדברים כשעדות התובע, כפי שעוד יתואר בהרחבה, לא היתה מהימנה. התובע אמור לזכור היטב את פרטי הדברים, אך על עדותו לא ניתן לסמוך. בסופו של יום, לדעתי, למחלוקות שבעובדה אין חשיבות לעניין ההכרעה המשפטית. ג. שני הצדדים לא פעלו כדין .9בהליך זה, נחשפה תמונה עגומה: גם העירייה וגם התובע לא שמרו על החוק. העירייה, שאחד מתפקידיה הוא לשמור על חוקי התכנון והבנייה, בנתה את המיתקן שלא כדין. בישיבת קדם המשפט מיום 22.2.2000, הבהיר בא-כוח הנתבעת, בתשובה לשאלתי, שבניית הגדרות שבמיתקן חייבה היתר בנייה, אך היתר כזה לא היה. לטענתו, המכולה עצמה היא מיתקן נייד, ולכן הצבתה לא חייבת בהיתר בנייה. בענין זה אין לי צורך להחליט. די בכך שהמיתקן הוקם שלא כדין. קשה לקבל שעירייה תעשה דין לעצמה ותיבנה, ולו בהיקף מצומצם ולבקשת בעל המקרקעין, ללא היתר. אילו ביקשה העירייה היתר בנייה, יש להניח שהיתה נתקלת בסירוב. אחרי ככלות הכל, לא היתה מחלוקת על-כך שהמיתקן מצוי, לפחות בחלקו, על שטח אשר מיועד, על-פי תוכניות בניין עיר והיתר הבנייה, דווקא לחנייה. העירייה זלזלה גם בחובותיה כלפי האזרח, וכפי שאראה להלן, פניותיו ותחנוניו של התובע בכתובים לא זכו למענה. .10גם התובע אינו יכול לרחוץ בנקיון כפיו. התובע ואביו, הורשעו בבית-משפט לעניינים מקומיים בבנייה ללא היתר בפריטים שונים, ובהם בניית הסככה והבלוקים בשניים מן המקומות המיועדים לחנייה (תיקי בית-המשפט לעניינים מקומיים שנדונו יחד משלב מסויים הוגשו כמוצגים נ/ 81ו-נ/91). התובע טוען בתצהירו: "בעצם בניית ביתן למכולה והצבתה בתוכו, מנעה הנתבעת בעצמה ממני למלא את תנאי ההיתר שהוצא על- ידיה, והיא שגררה אותי בסופו של דבר לכך שלא אוכל להשתמש בחניות בהתאם לייעודן. מאחר ולא ניתן היה להשתמש במקומות החנייה, ומאחר וכל פניותיי נפלו על אוזן ערלה וכן מאחר ושנוכחתי [כך במקור] לדעת, שאפילו השר לאיכות הסביבה לא נענה על-ידי מי מטעם הנתבעת למרות פניתו, ושטח החניות עומד ללא ניצול, הרחבתי את גודל החנויות שבניתי עד לגבולות המקום שנועד היה לחניות. דבר זה נעשה מאחר ולא ניתן היה להשתמש במקומות שיועדו לחניות לשום מטרה אחרת, ולא גרם נזק לאיש מלבדי... מאחר והנתבעת חסמה את הפתח לחניות וכבר בנתה חלק מהקיר שמחבר את שטח החניות לחניות הקיימות, הרחבתי כאמור את שטח החניות והגשתי בקשה לתב"ע לאישור הבנייה שביצעתי. סברתי כי הנתבעת מוותרת על דרישתה הראשונית להקצות מקומות חנייה בשטח הבניין ולפיכך תתיר לי מאליה את הבנייה שביצעתי. בקשתי זו נדחתה, ולתדהמתי - מפאת הסיבה שלא מילאתי אחר תנאי ההיתר שהוצא לי ולא הקמתי מקומות חנייה כפי שנתבקשתי לכך". גם בסיכומי באת-כוח התובע, נטען כי "לתובע לא הייתה ברירה אלא להמשיך ולבנות קיר מעל מדרגת הבטון שבנתה העירייה, ולהרחיב את חנותו בהתאם לכך" (סעיף 34לסיכומים). קשה שלא לתהות מדוע "לא הייתה לו ברירה"? והאם מובן מאליו הוא שאם "ויתרה" הנתבעת על שטחי החנייה, היא תתיר לתובע להגדיל את שטח החנויות ולבנות חנויות במקום החנייה? ומנין ההנחה ששטח בבעלות פרטית שעומד "ללא ניצול" אין ברירה אלא להופכו לשטח בנוי של התובע, ולבקש "הכשר" רק בדיעבד? גם בלי קשר לסדר הכרונולוגי של האירועים, דהיינו - לשאלה של "מי התחיל", קשה לקבל את הגישה בה דוגל התובע, גישה לפיה מעשים בלתי חוקיים שעשתה, לטענתו, הנתבעת לפניו "מכשירים" מעשים בלתי חוקיים שנעשו על-ידו. התובע כהודאתו - הוא משתמש הלכה למעשה בשטח שנסגר, והוא צירף אותו לחנותו. על- כן, גם התובע אינו יכול לרחוץ בנקיון כפיו. ד. העובדות .11זכויות הבעלות בנכס נשוא תביעה זו, היו שייכות לאביו של התובע, יהודה יזדי, ולאדם נוסף, אלחנן ברלין שמו. ביום 18.11.1992, רכש התובע מאביו את מחצית הנכס וביום 2.3.1993, רכש את המחצית השנייה של הנכס. .12זמן קצר לפני שהתובע רכש את הנכס, ביום 10.5.1992, קיבל מר יהודה יזדי היתר בנייה להוספת שתי חנויות ומחסנים לבניין הקיים. היתר הבנייה התבסס על תוכנית בניין עיר 4032, שהוגשה על-ידי מר יורם יזדי, התובע, ומטרתה העיקרית הייתה הגדלת אחוזי הבנייה בבניין הקיים, כך שיתאפשר מתן היתר בנייה להוספת שתי חנויות ומחסנים. תוכנית זו כללה תקנון ונספח בינוי. בתוכנית 4032האמורה (שתקנונה צורף כנספח נ/ 4לתצהירה של הגב' קובובסקי מטעם הנתבעת), מופיע בסעיף 9ד': "תנאי למתן היתר בנייה השתתפות במימון מכולת אשפה מסוג קיפוד עבור 2החנויות בלבד". שנויה במחלוקת בין הצדדים השאלה אם משמעותו של התנאי האמור היא שהמכולה אמורה לעמוד בשטח התוכנית (כטענת הנתבעת), או שמא (כטענת התובע) המשמעות היא רק שעל מקבל ההיתר להשתתף במימון, אך לא להציב את המכולה בשטחו. למחלוקת זו - אשוב. .13בנספח הבינוי (נ/ 5לתצהירה של גב' קובובסקי) סומנו שלושה מקומות חנייה שמבקש ההיתר היה צריך להקצות בשטחו. מקובל, בסופו של דבר, על שני הצדדים, כי נספח נ/ 5הוא המתאר נכונה את מקומות החנייה ומקום החנייה המדוייק איננו כפי ששירטט התובע בתביעתו, ועל-כן אין צורך להאריך בנושא זה. שתי החניות הן בין העמודים, והשלישית - חיצונית, הכל כמתואר ב-נ/.5 .14לאחר אישורה של התוכנית, אישרה רשות הרישוי המקומית ביום 25.11.1991, את בקשתו של מר יהודה יזדי להיתר להוספת שתי חנויות בקומת העמודים ולהוספת מחסנים בקומת המרתף. אישור זה היה אישור עקרוני הכפוף לתנאים. בנוסח שצורף כנספח נ/ 6לתצהירה של הגב' קובובסקי, מופיע בכתב יד תנאי 7א': "השתתפות במימון מכולת אשפה מסוג קיפוד עבור 2החנויות בלבד". גב' קובובסקי הסבירה בחקירתה, ואני מקבלת את הסבריה, שהתנאי האמור נשמט תחילה מנוסח ההיתר, כפי שנשלח, כנראה, למבקש ההיתר ומצורף לתביעה. התנאי הוסף אחר-כך בכתב יד בליווי חתימה. אני מקבלת את הסבריה של הגב' קובובסקי בענין ללא היסוס, ואני דוחה את טענת התובע כי מדובר ב"זיוף": ישנה התאמה בין האמור בתוכנית 4032לבין התנאי האמור. התובע יכול היה לבדוק את טענת "הזיוף" גם בוועדה המחוזית והוא לא עשה כן. .15בענין החניות, ראוי לציין, כי הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה החליטה בישיבתה מיום 25.10.1989שיש להקצות חמש חניות במקום. בשטח המגרש עצמו לא ניתן היה להקצות יותר משלושה מקומות חנייה, ועל-כן מבקשי ההיתר שילמו "כופר חניה" עבור שני מקומות חניה שהוקצו "בקו הכחול" של התוכנית, ליד בית העלמין הנמצא בקרבת מקום. .16לאחר מילוי התנאים, לרבות תשלום של 532, 2ש"ח בגין השתתפות במימון המכולה (נספח נ/ 7לתצהירה של הגב' קובובסקי), הוצא כאמור ביום 10.5.1992, היתר הבנייה. .17בתיק הרישוי, מצאה הגב' קובובסקי את התמונה נ/ .9מועד הצילום של התמונה אינו ידוע. מה שניתן לראות בתמונה, הוא את המכולה נשוא ההליך שבפני, ומאחוריה קיר בצבע לבן, שחלקו מוסתר בתמונה על-ידי המכולה. כבר כאן אעצור ואומר, כי בסיכומיה של באת-כוח התובע מבקשת היא להסיק מנ/ 9שהמכולה עמדה בשטח עוד בשנת 1992(ואולי אף לפני כן). התובע אומנם טען בתביעתו, ועוד אפרט בענין זה, כי המכולה הוצבה לאחר מאי .1993לכאורה, אכן יש הגיון בסברה לפיה צילום המכולה בתיק הרישוי נעשה לצורך הבקשה להיתר ולא מאוחר יותר. יש הגיון בטענה, אולם לא אוכל לקבלה: בתמונה נ/9, ניתן להבחין בכך ש"קו הויטרינה" מוזז מהקיר החיצוני של הבניין. בהזזת קו הויטרינה הודה התובע בבית-המשפט לעניינים מקומיים (ראה: נ/91, עדותו של התובע מיום 5.5.19997, וכן פרוטוקול מיום 15.9.1997שורה 17). על-פי הנטען בכתב האישום שבתיק נ/91, בוצעה הסגירה בין ה27.1.1993-, ל28.2.1993-, וכך אכן נקבע על-ידי בית-המשפט. בערעור על פסק הדין נשוא התיקים הנזכרים, אמר התובע: "אני הודיתי בויטרינה... הויטרינה הייתה חדשה משנת 1994". נראה, כי כאן שגה התובע בתאריך, משום שכבר בשנת 1993הבחינו פקחי הבנייה בויטרינה, אך החשוב לענייננו הוא שהתובע מסכים שמדובר בבניית ויטרינה "חדשה". בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע, כבקשת בא-כוח התובע, כי התמונה נ/9, שהיתה בתיק הרישוי, משקפת מצב דברים שהיה עוד בשנת .1992השאלה מתי בדיוק צולמה התמונה, ולאיזו תכלית, הייתה ונשארה בלתי ידועה. עוד אין אני מקבלת טענה אחרת של בא-כוח התובע בסיכומים, לפיה המכולה נראית בנ/ 9"בהיעדר כל קיר מאחוריה". כלומר - שהמכולה קדמה, כרונולוגית, לקיר. אם נשווה את התמונה נ/ 9עם התמונה ת/4, המשקפת את המצב בעת שמיעת הראיות, נבחין בכך שבתמונה נ/ 9המכולה נמצאת מעט יותר פנימה ברחוב שמעון חכם, והיא סמוכה למעבר (אותו רואים בבירור בתמונה ת/4), שבין הבניין נשוא התביעה לבניין שבחצר הסמוכה. הקיר הנראה בתמונה נ/9, נמצא בדיוק באותו מקום בו ישנו קיר בת/.4 בתמונה ת/ 4יש באותו קיר דלת שלא הייתה מצויה בקיר שבנ/9, אולם גבולות הקיר בשתי התמונות - זהים. אין מקום אפוא לקבוע, על יסוד התמונה, כי המכולה קדמה לקיר. בין כך ובין כך - אני קובעת, כפי שיבואר, שתחילה הוצבה המכולה לבקשת התובע, כך שהשאלה מה קדם למה ו"מי התחיל", היא בעיני, חסרת משמעות. .18ניתן ללמוד עם זאת מנ/9, שהיה שלב בו היה בנוי קיר בלוקים ולידו עמדה המכולה, אך המיתקן שבנתה העירייה לא היה קיים עדין. ממכלול הראיות עולה, שהקמת המיתקן נעשתה בשלב כלשהו אחרי הצבת המכולה. .19התובע קנה, כאמור, את הבנין מאביו ומאדם נוסף לאחר השלב בו ניתן היתר הבנייה. על-פי תצהירו, הוא ייחס חשיבות להשגת ההיתר בעת שרכש את הנכס. לדבריו, הרכישה הייתה במחיר גבוה במיוחד בהתבסס על זכויות הבנייה הפוטנציאליות המאושרות שלו. עד לרכישת הנכס, הוא שכר חנות במקום. היתר הבנייה היווה, לטענת התובע, אבן יסוד בכל תהליך הרכישה, ורק לאחר שהושלמו כל ההליכים הפרוצדורליים לקבלת ההיתר - אכן רכש את הנכס. .20ב-28.2.1993, ביקר בשטח מפקח הבנייה, גנדי אליאסוב. בעקבות ביקורו, הוגש ביום 25.4.1993, כתב אישום לבית-המשפט לעניינים מקומיים נגד יהודה יזדי ונגד האדריכל, בגין עבירות בנייה שונות שבוצעו בנכס. אין צורך לעמוד על כל פרטי העבירות (מחלק מהן זוכו בסופו של דבר הנאשמים בערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי). נתמקד במצויין בסעיף 2ו' לכתב האישום. בסעיף זה נטען נגד הנאשמים כי הם בנו תוספת בנייה מבלוקים ועליהם גג אזבסט בשטח שסומן בתרשים שצורף לכתב האישום במספרים 5-6-7-8-9-10- .5המדובר הוא בסככה ובמיבנה ה"סוגרים" את החניות האחוריות. חלק הקיר שסומן בתרשים במספרים 5-6, כך נציין לשם בהירות, הוא הקיר המוצב מאחורי המכולה (השווה לתמונה ת/4). בכתב האישום, העדויות והגרסאות במסגרת הדיון בו נעסוק עוד בהקשרים אחרים. בשלב זה, נצביע על-כך שאביו של הנאשם טען, בתשובתו לאישום בתיק האמור, כי לא הוא הבעלים או המשתמש ואף לא הוא ביצע את העבודות, הוא בנה בזמנו על-פי ההיתר, מכר את הנכס והעביר את החזקה "לאחרים". כתוצאה מטענה זו, הוגש ביום 7.6.1995כתב אישום גם נגד מי שקנה את הנכס - בנו של יהודה יזדי, שהוא התובע שבפני. הדיון בשני התיקים האמורים (נ/ 81ו-נ/91) אוחד, ובסופו של דבר, הורשעו התובע ואביו בהכרעת-דין מיום 6.11.1997, בין השאר בכך שבין ה27.1.1993- לבין ה28.2.1993- נבנתה הסככה שנזכרה בסעיף 2ו' לכתב האישום. החקירה וההליכים הפליליים נגד אביו של התובע, ומאוחר יותר גם נגד התובע, החלו אפוא בסוף פברואר 1993עם ביקורו של אליאסוב. סוף ההליכים היה בערעור לבית-המשפט המחוזי ב21.4.1998-. האירועים הנוגעים למכולה, הכל כפי שיתואר להלן, כרוכים ושלובים, לפחות מבחינת לוח הזמנים, בהליכי החקירה והמשפט בענין הסככה והקיר (ובעניינים אחרים). .21נחזור אפוא לענינה של המכולה. בסעיף 10לתצהירו, מציין התובע, כי לאחר רכישת הנכס ביקש לממש את זכויות הבנייה ולהכשיר את מקומות החניה, כפי שנקבע בהיתר, ובסעיף 11הוא מוסיף ומצהיר, כי "לתדהמתו" זמן לא רב לאחר-מכן הודיעה לו הנתבעת כי היא מניחה מכולת אשפה על השטח שנועד לאותם מקומות חניה, וכי על-מנת שניתן יהיה לפנות את מכולת האשפה ללא קשיים, היא תציב שלט האוסר חניה במקום. הוא מפנה לענין זה למכתב נספח ו' לתצהירו. זהו מכתב של מר מונל כ"ץ, מאגף התברואה בעירייה, הנושא תאריך .17.5.1993גם מסעיף 44לתצהיר, עולה שטענת התובע היא שהמכולה הוצבה ביום .17.5.1993ואולם, מהתכתבויות שצורפו לתצהירי הנתבעת, ניתן לקבוע, וללא היסוס, שהמכולה הייתה קיימת עוד לפני ה17.5.1993-, לכל המאוחר בתחילת אפריל 1993, וכנראה עוד קודם לכן. מר מונל כ"ץ ציין בתצהירו מטעם הנתבעת, כי יורם יזדי ביקש מהעירייה להציב במקום נשוא כתב התביעה מכולה, וכך נעשה, ולפי הדיווחים שקיבל בזמנו, המיקום המדוייק של המכולה נקבע בהסכמת משפחת יזדי. מר כ"ץ אף מציין, כי באותה עת השתומם על-כך שמשפחת יזדי מבקשת להציב מכולה, כיוון שבדרך-כלל המצב הוא הפוך, והרשות היא שצריכה לדרוש זאת, כיוון שהדבר כרוך בתשלום. בדיעבד הסתבר לו, כך הוא מציין, כי מר יהודה יזדי שילם בגין המכולה כתנאי למתן היתרי בנייה "ולכן כנראה דרש התובע את הצבתה של המכולה במקום". לדבריו, יותר מאוחר התחרט התובע על בקשתו, וכתב מכתב ללא תאריך, הנושא חותמת דואר מיום 4.4.1993(מכתב שצורף לתצהיר וסומן כ- נ/51). על המכתב האמור ענה מר כ"ץ ביום 14.4.1993(נ/61). יותר מאוחר, כך מצהיר הוא, הוא כתב מכתב נוסף מיום 17.5.1993המסומן נ/ .71נ/ 71זהה למכתב שצורף כנספח ו' לתצהירו של התובע. נתעכב לרגע על המכתבים האמורים והעולה מהם. .22במכתב נ/51, מתחילת אפריל 1993, מתייחס התובע לשיחות ופגישות קודמות בקשר למכולה והוא מבקש: "אבקשך בתור יושב ראש וועד הבנין להוציא את המכולה מהמקום הנ"ל, שכן מקום זה אושר על-ידי עיריית ירושלים אגף תחבורה (לנה) בתור מקום חניה והצבת הצפרדע מפריע להחניית הרכבים וגוזלת מקום המיועד לשם כך. או במקביל, להמציא לנו אישור של עיריית ירושלים על רצונכם להציב הצפרדע במקום. במידה ולא תיענה תשובה אראה את סירובך להעניק אישור כהסכמה מצידך". ממכתב זה ניתן ללמוד, שבתחילת אפריל 1993כבר הייתה מכולה במקום, והתובע ביקש להוציאה. למכתב קדמו, על-פי האמור בו, שיחות ופגישות, כך שיש להניח שהמכולה נמצאה במקום עוד לפני אפריל .1993 .23בתשובה למכתב האמור, ענה מר כ"ץ במכתב נ/61: "ברצוני להודיעך, שמכולת האשפה בנפח 6ממ"ק המוצבת במקום, תישאר כפי שסוכם בזמנו. אין אנו רשאים לתת אישורים על הצבת המכולה במקומות חניה, כפי שאתה מבקש במכתבך. אנו נציב את המכולה בתחילת הרחוב, כך שלא תחסום את החניה שסגרתה [כך במקור] כפי שמוצבות כל מכולות האשפה לאורך רחוב בר-אילן". עותק ממכתב זה נשלח למספר אנשים בעירייה, ובהם הגב' לנה ארליך, ממחלקת הסדרי תנועה. המלה "שסוכם" בציטוט שהובא לעיל, יש בה כדי לתמוך בגרסתו של מר כ"ץ, לפיה היה בזמנו סיכום בין התובע לעירייה בענין מיקום הצבת המכולה. זהו מכתב מזמן אמת, שאינו קשור להליכים משפטיים. כפי שנראה בהמשך הדברים, ישנה עדה נוספת התומכת בטענה זו. חשוב להדגיש גם, כי במכתב זה מוצע לכאורה פתרון לבעיה שמעורר התובע בתביעתו הנוכחית - הודעה על הצבת המכולה בתחילת הרחוב באופן שהחניה לא תיחסם. המלה "שסגרתה" (כך במקור) מצביעה לכאורה על-כך, שהחניה היתה באותה עת סגורה. .24על-כך שבזמנו הציע מר כ"ץ, כפי שעולה לכאורה מהמכתב האמור, להזיז את המכולה, ניתן ללמוד גם מעדותו של התובע לפנינו. התובע עצמו מזכיר, שב-נ/ 61כתב כ"ץ, שהוא יזיז את המכולה כדי לא לחסום את החניות (עמ' 14ו- 15לפרוטוקול מיום 18.6.2000). .25אין זה ברור מן הראיות מה אירע בין ה14.4.1993-, מועד בו הודיע כ"ץ ב-נ/ 61על הזזת המכולה לתחילת הרחוב, לבין ה17.5.1993-, המועד בו נשלח נ/ .71בנ/71, כותב מר כ"ץ: "ברצוני להודיעך כי בשל הצטברות אשפה בכמויות גדולות שחלק מהן מוצא על ידך החליט אגף התברואה להציב מכולה ('קיפוד') בפינת הרחובות בר-אילן ושמעון חכם על המדרכה בצמוד לחנותך. אגף התברואה יציב במקום שילוט האוסר חניה במקום על מנת שניתן יהיה לפנות את המכולה ללא קשיים". הלשון בה נקט מר כ"ץ - "החליט... להציב", מלמדת לכאורה על-כך שהמכולה איננה מוצבת, עדיין. ואולם, ברור מההתכתבויות הקודמות - נ/ 51ו-נ/ 61- שבעת כתיבת המכתב כבר היתה המכולה בשטח. אין בראיות הסבר מדוע חזר בו מר כ"ץ מהרעיון להזיז את המכולה. מר כ"ץ אינו מסביר זאת בתצהירו, והוא לא נחקר על-כך. אין גם טענה שבעובדה בפיו, לפיה הוזזה המכולה ממקומה ובעקבות נ/ 71הוחזרה. לא שמעתי מפיו של מר כ"ץ טענה שהתובע ביקש להשאיר את המכולה במקומה, כדי להימנע מהצבת המכולה ליד פתחי חנותו, וגם התובע לא נחקר בכיוון זה (השווה לנטען בסעיף 12ג' לכתב ההגנה המתוקן). בנסיבות אלה, לא נותר לי אלא להסיק, וזאת על פי מאזן ההסתברות, בשים לב לראיות שישנן וגם לראיות שאינן, שמר כ"ץ, ביוזמתו שלו, ביטל במכתבו נ/ 71את הרעיון שעלה מ-נ/ 61להזיז את המכולה לכיוון בר-אילן. המכולה נשארה על עומדה. אם לא כך היו פני הדברים - מר כ"ץ צריך היה להצהיר על-כך. .26שלושת המכתבים האמורים (נ/51, נ/ 61ו-נ/71) מלמדים, כאמור, על-כך שה-17.5.1993, לא היה היום בו הוצבה המכולה. המכולה הוצבה קודם לכן, וסביר שזמן מה לפני אפריל .1993התובע החל בתצהירו את ה"היסטוריה" של המכולה מן ההודעה נ/ 71(נספח ו' לתצהירו). הוא אף מציין, כאמור, בסעיף 11לתצהירו, כי "לתדהמתו" זמן מה לאחר רכישת הנכס הודיעה לו הנתבעת מה שהודיעה בנ/.71 אך, מסתבר מהכתובים, שלא כך התגלגלו הדברים. קשה לי לקבל שהתובע אינו זוכר מה קדם ל-נ/ .71מדובר בענין הנוגע לו אישית. תצהירו של התובע אינו מציין אפוא דבר וחצי דבר לגבי מה שקדם לנ/ .71בענין זה, אף שאין הנתבעת נוקבת בתאריכים מדוייקים - לנתבעת יש גירסה, העולה במשולב מתצהירה ומעדותה של הגב' דליה מועלם ומתצהירו ומעדותו של מר כ"ץ. הגירסה היא, שהיה זה התובע שדרש בתחילה את הצבת המכולה. .27הגב' מועלם הינה עובדת העירייה. עד ה-26.4.1994, היא הייתה עוזרת מנהל אגף התברואה דאז - מר מאיר אנשמיסטר. הגב' מועלם הצהירה: "זכור לי היטב שמר יורם יזדי היה אצלנו ודרש מאתנו להציב מכולה ליד בית העסק שלו ברחוב בר-אילן. יותר מאוחר, לאחר שנעננו לדרישתו והצבנו את המכולה, היה מר יורם יזדי אצלנו עוד הרבה פעמים הוא בא בטענות שונות שאינני זוכרת אותן. מה שזכור לי הוא, שבשלב מסויים דרש מר יורם יזדי ממר אנשמיסטר לבנות לו מתקן למכולה על חשבון העירייה ומר אנשמיסטר, מתוך רצון לסיים את הוויכוחים האין סופיים איתו הסכים לבנות לו את המיתקן על חשבון העירייה". .28הדומה, הצהיר מר כ"ץ, והדברים כבר הוזכרו, שהיה זה התובע שביקש להציב את המכולה והמיקום נקבע בהסכמתו. מר כ"ץ אף התפלא בזמנו, כך הצהיר, על הבקשה האמורה, אך מאוחר יותר התחרט התובע. .29בין היעדר גירסה של התובע לגבי מה שאירע בנושא המכולה לפני ה- 17.5.1993לבין גרסתם המשותפת של הגב' מועלם ומר כ"ץ, אני מעדיפה את גרסתם של השניים האחרונים. אני קובעת, כי התובע היה זה שדרש או ביקש להציב מכולה לאשפה, כנראה כדי שיוכל לפנות אליה אשפה מחנויותיו. הייתי מהססת להשתית ממצאים על עדותו של כ"ץ כשלעצמה. עוד אעמוד על-כך שמר כ"ץ התעלם כליל מתחנונים ומפניות של התובע ולא השיב למכתביו. בעדות הגב' מועלם - אין לי סיבה לפקפק. העדה סיפרה מה שזכרה, ומה שלא זכרה - לא התיימרה לשחזר. הגב' מועלם גם לא ניסתה לטעון שהיא זוכרת את פניו של התובע. היא זכרה אותו בשמו, נוכח המהומה הרבה שהיתה בזמנו סביב נושא המכולה. התובע ניסה לבלבל את הגב' מועלם לגבי זהותו וללא הצלחה. כפי שמתואר בעמ' 40לפרוטוקול מיום 18.6.2000, הגב' מועלם נכנסה במהלך עדותו של התובע (למרות שסוכם בין הפרקליטים שהיא תבוא רק לאחר קריאה, כיוון שהתובע טען שאין הוא מכיר אותה בכלל). התובע העיד כשהוא לבוש חליפה כהה ועניבה, ועטור זקן, וכך ראתה אותו העדה כשנכנסה לאולם ויצאה. אחרי עדותו, החליף התובע את בגדיו לבגדי חול וגם התגלח, ולאולם נכנס אדם אחר, עטור זקן ולבוש חליפה כהה. התובע ואותו אדם הסתירו את פניהם. אלא שהגב' מועלם אמרה בעדותה, שאין היא יכולה לזהות את התובע בפניו, אלא רק בשמו. כשכך אמרה, יצאו השניים החוצה, ואחר-כך חזר רק התובע. אין לי ספק, שהבאתו של אותו אדם, החלפת הבגדים, והורדת הזקן, היו מתוכננים מראש. אין דרכן של הבריות להביא לבית-המשפט כלי גילוח ומערכת בגדים נוספת להחלפה. ענין החלפת הבגדים כשלעצמו הוא שולי במשפט. העיקר בעיני הוא, וכבר עמדתי על-כך בתחילת הדברים, שגם לפי גרסתו של כ"ץ, התובע "התחרט" ולא היה מוכן עוד שהמכולה תעמוד בשטחו. הזכרתי את פרשת החלפת הבגדים והבאת האדם הנוסף כדי להצביע על נכונותו של התובע לנסות לבלבל עדים. אין לי ספק שהגב' מועלם זוכרת את התובע בשמו, ושהיא סיפרה בכנות את שהיה זכור לה מזמן אמת. לשאלת מהימנותו של התובע, אחזור עוד אגב דיון בגרסאותיו השונות בפרשת בניית הסככה החוסמת את החניות. גם המכתב נ/61, שהוא מכתב מזמן אמת, תומך במידת מה בטענה בענין הסיכום שהיה עם התובע. .30בהיתר הבנייה נקבע, כזכור, תנאי של השתתפות במימון מכולה. אביו של התובע שילם את שנדרש לשלם. בתחילת הדברים, כך אני מקבלת, ביקש התובע להציב את המכולה עבורה שולם, כנראה כדי שיוכל לפנות אליה אשפה מן החנויות. לא אוכל לקבוע את התאריך המדוייק בו הוצבה המכולה במקום שהוצבה. לכך, אין חשיבות כיוון שתחילת הדברים בהסכמת התובע. איני יודעת מה גרם לתובע לשנות את דעתו: התובע הכופר בכך שמלכתחילה הסכים להצבת המכולה - ממילא אינו מסביר מדוע "התחרט". אפשר וראה שהמכולה יוצרת מיטרד; אפשר וביקורו של מר אליאסוב ב- 28.2.1993ורישום עבירות הבנייה, הביא לרצונו של התובע לסלק את המכולה. כשלא עלה הדבר בידו - דרש את בניית המיתקן כפי שהעידה הגב' מועלם. במכתבו אל השר שריד, מיום 27.7.1993(נספח י"ד לתצהיר), מציין התובע כי: "לפני זמן מה התחילה העירייה בבניית ביתן מכולה במקום שממנו יש כניסה לחניות המוצעות, ואי לכך יסגרו החניות". ממכתב זה, מזמן אמת, ניתן ללמוד כי הצבת הביתן הייתה במועד כלשהו לפני .27.7.1993 .31התובע דרש אפוא את סילוק המכולה, לאחר שבתחילה הוצבה בהסכמתו. על חילופי המכתבים נ/ 51- נ/ 71באפריל-מאי 1993, כבר עמדתי לעיל ואין צורך לחזור. אחר-כך, וככל שהדברים עולים מן הכתובים, הוא פנה ב27.7.1993- לשר דאז לאיכות הסביבה, יוסי שריד, בבקשה שזה האחרון ידאג למתן תשובה של אגף התברואה בענין בניית המיתקן (נספח יד' לתצהיר). משרדו של השר הפנה את המכתב למר מונל כ"ץ, ביום 19.8.1993(נספח טו' לתצהיר). אולם, מר כ"ץ לא השיב בכתובים למשרדו של השר או לתובע. משנת 1993עד תחילת 1997, הייתה, לפחות בכתובים, "רגיעה" בנושא המכולה והמיתקן. ב1.3.1997- (דהיינו - בעוד ההליך הפלילי תלוי ועומד), פנה התובע במכתב למר כ"ץ, קבל על הצחנה והרעש, על הנחת המכולה בשטחו הפרטי שיועד לחנייה, ועל התעלמות מטלפונים וממכתבים שנשלחו. את מכתבו סיים בהבהרה, כי לא נותרה לו ברירה אלא לקבל את הסעד בהיכל הצדק, אולם בשלב זה לא הייתה עדיין פנייה לערכאות, ושוב - הייתה "רגיעה" בענין. בשנת 1999, שוב פנה התובע בשורת מכתבים למר כ"ץ, ולמבקרת העירייה. לתצהירו צירף התובע מכתב ללא תאריך למבקרת העירייה, מכתב מיום 21.3.1999למר כ"ץ, מכתב מיום 19.4.1999למר כ"ץ, ומכתב מיום 25.4.1999למר כ"ץ. בחודש אפריל 1999, ביקש כ"ץ מהתובע בכתובים ליצור עמו קשר כדי לקבוע פגישה בשטח, ואחר-כך כתב מכתב דומה מה4.5.1999- לבאת- כוחו של התובע. פרט לכך, לא השיב מר כ"ץ על המכתבים. גם כשבאת-כוח התובע הציעה למר כ"ץ במכתב מיום 5.5.1999לבוא למקום למחרת היום - לא הופיע מר כ"ץ ולא יזם פגישה אלטרנטיבית. כך נותרו הדברים בלא שום פעולה. ייתכן ויש קשר בין הפעילות האינטנסיבית להסרת המכולה בשנת 1999לצו הריסה נדחה שהוטל על התובע בגזר הדין הפלילי, ולנסיונותיו של התובע "להכשיר" את הבנייה שבנה. אין צורך לקבוע מסמרות בדבר. .32התובע ניסה להעלות את טענותיו בענין המכולה גם אגב הליך פלילי שהיה לו בגין הזזת המכולה. בית-המשפט לעניינים מקומיים הרשיע את הנאשם בפסק-דין מיום 29.8.1999, תוך שהוא מציין כי אין בטענות הנאשם (התובע) על-כך שהעירייה העמידה את המכולה שלא כדין כדי להצדיק עשיית דין עצמית. בית-המשפט ציין, כי הייתה פתוחה בפני התובע הדרך להגיש תביעה מתאימה לבית-משפט מוסמך. חודשיים וחצי לאחר אותו פסק-דין, קרוב לשבע שנים לאחר הצבת המכולה, הגיש התובע את תביעתו הנוכחית, ובה ביקש פיצוי על כל השנים שחלפו. .33על מחלוקת עובדתית אחת טרם עמדתי, כדי לא לקטוע את הרצף הכרונולוגי של האירועים, ואפנה אליה עתה: האם נכונה טענת התובע כי הוא הרס את הקיר שליד המכולה, קרי הקיר אשר סומן בתסריט שצורף לכתבי האישום במספרים 5- .6את טענתו בענין הריסת הקיר ובנייתו מחדש, סומך התובע על עדות עצמו, וכן על עדותו, בהליך שלפני, של מי שהיה עד תביעה במשפט הפלילי של התובע ואביו, מר גנדי אליאסוב. מר אליאסוב כיהן כמפקח על הבנייה בעירייה מה-.27.1.1992 מאז ה-7.12.1999, הוא נמצא בהשעייה מהעירייה. .34בראיות שלפני, יש גרסאות רבות וסותרות של התובע וגם של אביו בכל שאלת סגירתה של הסככה נשוא סעיף 2ו' לכתבי האישום הפליליים בתיקים נגד התובע ונגד אביו (נ/ 81ו-נ/91). אביו של התובע, בתשובתו לאישום (בטרם הוגש כתב אישום גם נגד התובע), גלגל את האחריות לפתחם של "אחרים" שרכשו ממנו את המבנה. אותם "אחרים" הוא התובע עצמו. התובע טען בעדותו בבית-המשפט לעניינים מקומיים (ישיבה מיום 5.5.1997ב-נ/91): "לגבי בניית התוספות מבלוקים מגג אסבסט, זה היה מאז ומתמיד אני לא בניתי ולא אבי בנה כשבאנו למבנה זה היה כך. אבא שלי קנה את הבית הזה ביד שנייה. כשבאנו זה היה כך". את טענתו זו לא קיבל בית-המשפט לעניינים מקומיים, אשר העדיף את גרסתו של עד התביעה, אליאסוב, ודחה את הטענה שתוספות הבנייה היו קיימות כבר בשנת 1985(פסקה 10להכרעת הדין שב-נ/91). על גרסתו שנדחתה חזר התובע גם בפני בית- המשפט המחוזי בערעור (עמ' 2לפרוטוקול הדיון בע"פ 1564/98 המתוייק בתוך נ/91; התובע מכונה בפרוטוקול זה "נציג המערערים" אך ברור מהקשר הדברים שמדובר בתובע). אביו של התובע אמר בערעור, כי בנה במו ידיו את הסככה, אם כי "לפני הרבה שנים". בנושא הסככה, לא התערב בית-המשפט המחוזי במימצאי הערכאה הראשונה. בסעיף 21לתצהיר העדות הראשית של התובע, בהליך שלפני, הוא טען שאין המדובר בתוספת בנייה, כי אם בסככה שנבנתה על-ידו מיד לאחר שרכש את הזכויות בנכס, וביקש להכשיר את החניות לייעודן, והוסיף: "בניתי סככה על קיר נמוך שהיה קיים כבר קודם לכן. את הסמכה תמכתי במוטות ברזל שהנחתי על קיר הבלוקים הנמוך כמובן שהפתח לחניות היה פתוח על מנת שניתן יהיה להיכנס למכוניות ולהחנותן". התובע אינו מבאר כאן, כיצד "כמובן", בלשונו, הפתח היה פתוח. אין הוא מספר שפתח אותו. בהמשך התצהיר (סעיף 24), טוען התובע כי בחודש יוני 1993, אחרי שהנתבעת הציבה באופן חד צדדי את המכולה ולא שעתה לכל בקשותיו להזיזה, וגם בנתה את קיר הבטון ומדרגת הפלדה החוסמים את החניות, "לא ראה מנוס" מלהשלים עם המצב הקיים, מאחר ולא היה יכול לעשות בחניות שימוש, ואז "החלטתי לנצל את השטח לייעוד אחר. או אז הרמתי את הקיר שבנתה הנתבעת עד למעלה, עד לסככה. סגרתי את הקיר מימין שהיה מורכב מבלוקים ומברזלים ומילאתי אותו בבלוקים ופתחתי את הקיר שמחבר בין החניות לחנויות". בפתח עדותו, וכהשלמה לתצהיר, טען התובע כי שלח את המכתב נ/ 51לכ"ץ, אחרי שהיה אצלו פעמים רבות ושוחח איתו גם בטלפון, והוסיף: "אמרתי לו שיבוא לראות את השטח שבעבר היה בנוי, היכן שהורדתי את הקיר כדי לעשות את החניות המקורות". בא-כוח הנתבעת התנגד לשינוי חזית, וטען שטענה בדבר הריסת הקיר לא הופיעה עד כה. יצויין, שגם מר כ"ץ לא נחקר על הטענה האמורה. בהמשך ההשלמה לחקירתו הראשית, טען התובע כי בפברואר 1993בא מפקח הבניין, גנדי אליאסוב, יחד עם אדם נוסף, והם שרטטו, ומר אליאסוב אמר לו שהוא עומד להגיש כתב אישום. בהקשר זה, כך מספר התובע: "מצאתי לנכון להראות לו שכתב האישום לא צריך להיות מוגש כי העבירה שהיא לא על פי ההיתר - מוסרת. העבירה שהוא בא לרשום אותה הייתה באותה תקופה, בשביל שהיא לא תהיה הורדתי את הקיר כדי לעשות חניות מקורות. הראיתי לו את זה וזה לא עזר. הורדתי את הקיר שהורכב לפני-כן על-ידי הבעלים הקודמים והלכתי למשרדו... וביקשתי שיבוא ויראה את זה והוא אמר לי שכל עוד לא מורידים את הכל, הוא לא בא...". בתחילת הקטע שצוטט זה עתה טען התובע שהראה בפועל למר אליאסוב בפברואר 1993שהקיר מוסר. בהמשך הדברים, טען שהזמין את אליאסוב לבוא ולראות, אך זה לא בא. בחקירתו שכנגד, טען התובע כי הקיר שכונה בכתב האישום - "5-6-7-8-9-10-5", הוקם על-ידי אביו ושותפו בין שנת 1991לבין שנת 1993, כולל הקטע בין הנקודות 5- .6נזכיר כאן, כי בבית-המשפט לעניינים מקומיים טען התובע כי כך נקנה הבנין. בהמשך עדותו, חזר וטען התובע שהקיר בין הנקודה 5- 6היה קיים מאז שהיה ילד. כשנשאל מדוע לא כתב בתצהירו שהרס את הקיר, טען שהתחיל את התצהיר במכתב נ/71, ולא היו לו התכתבויות קודמות (נ/ 51ו-נ/ 61שצורפו לתצהירו של מר כ"ץ). הסבר זה, לאו הסבר הוא, כי בהתכתבויות הללו אין דבר וחצי דבר בנושא הריסת הקיר. בהמשך אמר התובע, שהצהיר על-כך שהרים את הקיר אחרי שהנתבעת הציבה את המכולה "ואת הקיר מרימים אחרי שהורסים כי אם הוא היה בנוי לא היה צריך להרים אותו". התובע הביא לעדות את מר גנדי אליאסוב, שהיה כאמור עד תביעה במשפטו בבית-המשפט לעניינים מקומיים. העד נשאל שאלות שונות ובהן (עמ' 45לפרוטוקול מיום 18.6.2000) אם התובע פנה אליו בקשר לתוספת הבנייה. העד השיב תחילה כי לא זכור לו. רק בתשובה לשאלה ישירה, אם התובע בא אליו למחלקה ואמר לו שהוא הסיר את הקיר והכשיר את החניות וביקש לבטל את כתב האישום, השיב העד: "כן, אני זוכר שיורם יזדי פנה אלי במחלקת פיקוח על הבנייה ואמר לי שמכל כתב האישום שהגשנו נגדו הוא פרק את קיר 5- 6וביקש ממני לבוא ולצלם את זה ולהעביר את זה למחלקה המשפטית. את זה אני זוכר. אז אני אמרתי ליזדי שכתב האישום הוא על כמה מאות מ"ר, ועל קיר אחד שהורסים, ברוחב של 3מ"ר אנו לא באים על כל דבר קטן. ביקשתי ממנו להחזיר את המצב לקדמותו ולהרוס הכל ואז אנו נבוא ונצלם ונעביר את זה למחלקה המשפטית." המשך שאלותיה של באת-כוח התובע נועד לכוון את העד למסקנה ששיחה זו התקיימה בשלב מוקדם יותר, כמו שנת .1993בסופו של דבר, עמד העד על-כך שהשיחה התקיימה לאחר שהוגש כתב האישום נגד התובע ולא נגד אביו, כלומר - בשנת .1995 לאור עדותו של אליאסוב, אין אני יכולה לשלול שבשנת 1995בא אליו התובע למשרדו וטען באוזניו שפרק חלק מהקיר כדי שכתב האישום נגדו יבוטל. אם כך היה, לא היה הדבר בפברואר 1993, כשהמפקח בא לשטח לפני הגשת כתב האישום נגד אביו של התובע. כבר הצבעתי על-כך שבתוך עדותו של התובע התגלתה סתירה בשאלה אם הראה בפועל למר אליאסוב את הסרת הקיר, או שמא רק הזמין אותו לבוא וזה סירב לבוא. בגרסאותיו של התובע אין מתום. גרסאותיו מתחלפות, כפי שתואר, חדשות לבקרים, ונראה כי הוא מתאים את טענותיו למה שנראה לו כמשיג את תכליתו בערכאה זו או אחרת. בסופו של דבר, אין אני מקבלת את טענתו שהרס בשנת 1993את הקיר וחזר ובנה קיר רק לאחר הצבת המכולה, אף שאינני שוללת כי בנסיון לגרום לביטול כתב האישום נגדו, הרס את הקיר בשנת 1995וכשסירב המפקח לבוא ולצלם זאת - חזר ובנה את הקיר. אם כך היה בשנת 1995, אפשר ואז בנה התובע מחדש את הקיר על חלק מהמדרגה. מכל מקום, לשאלה אם הקיר נהרס ונבנה בשנת 1995אין דבר וחצי דבר עם שאלת הצבת המכולה בידי העירייה בשנת .1993ייתכן והתובע רצה בשנת 1995לגרום לביטול כתב האישום נגדו, ועל-כן הרס את הקיר המונע כניסה לחניות. לתובע גרסאות שונות, ולא ניתן כלל, נוכח ריבוי גרסאות, לסמוך על עדותו בשאלת סגירת הקיר או הריסתו. .35לסיכום: אביו של התובע שילם עבור השתתפות בהצבת המכולה כתנאי לקבלת היתר הבניה. במועד כלשהו, כך קובעת אני לפי מאזן ההסתברות, ביקש התובע להציב את המכולה והמקום תואם עמו. אחר-כך, בתחילת אפריל 1993או בסמוך לכך - התחרט התובע ודרש להזיז את המכולה (נ/51). מר כ"ץ הודיע תחילה באפריל 1993, כי יעביר את המכולה לתחילת הרחוב (נ/61). ענין זה לא יצא לפועל מסיבות שלא הובהרו במשפט, וב- 17.5.1993הודיע מר כ"ץ את ההודעה נ/71, לפיה אגף התברואה החליט להציב את המכולה בפינת הרחובות שמעון חכם-בר- אילן על המדרכה בצמוד לחנות. התובע ביקש לצמצם את הנזק שגורמת המכולה ודרש להציב מיתקן. העירייה נעתרה, והקימה את המיתקן ללא היתר. התובע פנה עוד בשנת 1993לשר לאיכות הסביבה בענין המיתקן. השר העביר את המכתב למר כ"ץ, ומר כ"ץ לא ענה. התובע פנה פעם אחת בכתובים, בשנת 1997בענין ולא נענה. הוא פנה למר כ"ץ פעמים רבות בשנת 1999ולא נענה, ובנובמבר 1999הגיש את התביעה. ה. האם פעלה הנתבעת כדין בהצבת המכולה, או בהמנעותה מלסלק את המכולה על-אף דרישות התובע .36נקודת המוצא לדיון היא, שהמכולה והמיתקן נמצאים על קרקע פרטית. מי שעושה שימוש בקרקע פרטית של הזולת, עליו הנטל להראות מכוח מה נעשה השימוש האמור. כך הוא גם במקום שהרשות הציבורית עושה שימוש בקרקע פרטית של האזרח. העירייה העלתה בהליך זה כמה טענות להצדקת השימוש בקרקע הפרטית: הסכמה של התובע; היתר הבנייה; סמכויות מכוח דין. נעמוד על טענותיה אחת לאחת. הסכמת התובע: .37אשר להסכמת התובע, קבעתי לעיל, שאכן מלכתחילה ביקש התובע להציב את המכולה, אולם תוך פרק זמן קצר "התחרט". עוד קבעתי, כי משלא עלה בידי התובע להעביר את רוע הגזירה על-אף ש"התחרט", הוא ביקש להציב את המיתקן אותו בנתה העירייה על חשבונה בלא היתר בנייה. השאלה היא אם הסכמה שניתנה מלכתחילה להצבת המכולה והמיתקן כובלת את התובע לנצח או לפחות לתקופה נשוא התביעה. תשובתי על-כך היא בשלילה. בהתעלם מסמכויות סטטוטוריות של העירייה, נושא בו אדון בהמשך הדברים, העירייה הייתה בת-רשות בשטחו של התובע לתקופה בלתי קצובה. אין המדובר ברשות שעל-פי טיבה היא רשות בלתי הדירה. לכל היותר, יכולה הייתה הנתבעת לדרוש מן התובע, כתנאי לסילוק המכולה והמיתקן מרכושו הפרטי, שישפה אותה על השקעות סבירות שהוציאה כגון בבניית המיתקן (והשווה: ע"א 496/82, רוזן נ' סלונים, פ"ד לט(2) 337; רע"א 2701/95, כנען נ' גזאווי, דינים עליון, כרך נו, 521; רע"א 2467/91, בנק לאומי לישראל נ' יעקוביאן, דינים עליון, כרך כד, 716). היתר הבנייה: .38לא אכחד, כי בשלב הראשון, כש"גילתה" הנתבעת את התנאי שהוסף בכתב-יד להיתר הבנייה שניתן, נראה היה לי כי יש בהיתר הבנייה תשובה מספקת לטענות התובע בענין הצבת המכולה בשטחו הפרטי. ואולם, לאחר ששקלתי בדבר, הגעתי לכלל מסקנה שפרשנותו הנכונה של ההיתר איננה חיובו של מקבל ההיתר להציב מכולה בשטחו. פרשנותו הנכונה היא, שמקבל ההיתר חייב להשתתף במימון המכולה, זאת ותו לא, אך את המכולה יש להציב על-פי הכללים הרגילים החלים על הצבת מתקני אשפה, הכל כפי שיפורט בדיון בסמכויות הסטטוטוריות. היתר הבנייה דורש, כזכור, כתנאי להוצאתו - "השתתפות במימון מכולת אשפה מסוג קיפוד עבור 2החנויות בלבד". תנאי זה מופיע גם בתקנון התוכנית. כזכור, בהיתר הבנייה יש סימון מדוייק של המקומות המיועדים לחנייה. הסימון הוא של שלושה מקומות חנייה, כאשר לגבי שני מקומות חנייה נוספים, שלא היה מקום אפשרי לקבוע אותם בתחום התוכנית, שילם אביו של התובע "כופר חנייה". לעומת זאת, אין בהיתר הבנייה סימון של המקום בו המכולה אמורה להיות מוצבת. יתירה מזו: הנתבעת לא טענה כי בתחום התוכנית יש מקום מתאים אחר להצבת המכולה זולת המקום בו הוצבה המכולה בפועל - בסופו של דבר, בתוך המיתקן. המכולה והמיתקן חוסמים את הגישה לחניות האחוריות. אין לפרש את ההיתר פירוש על-פיו הוא מציב דרישה שאין בכוחו של מקבל ההיתר לבצע אותה, זולת אם יפגע בדרישה מפורשת אחרת של ההיתר, הדרישה למקום חנייה. היתר הבנייה נסמך, כזכור, על תקנון התוכנית, וגם תקנון התוכנית נוקט באותה לשון לגבי השתתפות במימון, אך לא נוקט לשון המצביעה על הכרח בהצבת המכולה בתחומי התוכנית. מעבר לכל אלה: אם ניתן לפרש את ההיתר בשני אופנים - האחד - שהפוגע בקניינו של אדם, והאחר - שאינו פוגע בו - יש להעדיף את הפירוש האחרון. על-כן הגעתי לכלל מסקנה, שההיתר או התוכנית עליה הוא נסמך אין בהם כדי להקנות סמכות לרשות (וחובה מקבילה על מקבל ההיתר) להציב את המכולה ברשות הפרט. ענין המיתקן אינו נזכר כלל בהיתר, והמיתקן הוקם, כזכור, בלא היתר בנייה. סמכויותיה הסטטוטוריות של הנתבעת: .39בתים פרטיים וגם חנויות דרכם "לייצר" אשפה. את האשפה יש לסלק. עד סילוק האשפה, יש הכרח לרכזה באופן נאות במיתקני אשפה, כך שהרשות המקומית תוכל לסלקה. אכן, הדין מקנה לרשות סמכויות בענין הצבת מתקנים לריכוז אשפה. הדין החל על עניננו, הוא חוק עזר לירושלים (שמירת הסדר והניקיון), התשל"ח-.1978 פרק ג' לחוק העזר האמור ענינו פינוי אשפה. סעיף 18שבפרק זה, מסמיך "מפקח" לחייב בעל-נכס להתקין כלי אשפה במספר באופן ובמקומות שייקבע המפקח ובהתאם להוראותיו, לתקנם או להחליפם באחרים, בהתאם לדרישות המפקח ובתוך הזמן שייקבע, ולהחזיקם במצב נקי. סעיף 20לחוק מסמיך מפקח לדרוש בהודעה מבעל נכס שיתקין ביתן אשפה; בעל נכס שנדרש להתקין מיתקן אשפה חייב להתקינו באופן, בצורה ובמקום שייקבע המפקח ובהתאם להוראות ובתוך הזמן שייקבע , הכל כאמור בדרישה. סעיף 21, מחייב בעל נכס המחזיק בו להחזיק ביתן אשפה במצב נקי ותקין להנחת דעתו של המפקח. "מפקח" מוגדר בסעיף 1של החוק כ: "אדם שראש העירייה מינה אותו בכתב להיות מפקח לענין חוק עזר זה". החוק אינו מסמיך, עם זאת, את המפקח לבצע בעצמו את דרישותיו אם אלה לא קויימו על-ידי בעל הנכס. סעיף 63ג' מורה: "לא קיים אדם את הודעת ראש העירייה או המפקח או ביצע את המפורט בהודעה שלא לפי התנאים, הפרטים והאופן המפורטים בה, להנחת דעתו של המפקח, רשאי ראש העירייה לבצע את המפורט בהודעה ולגבות את הוצאות הביצוע מהאדם או מהאנשים שנמסרה להם ההודעה לפי חוק עזר זה, ומכולם יחד או מכל אחד מהם לחוד". סעיף 1מגדיר: "'ראש העירייה' - לרבות אדם שראש העירייה העביר אליו בכתב את סמכויותיו לפי חוק עזר זה, כולן או מקצתן". .40אכן, חוק העזר מאפשר, כעיקרון, לחייב בעל נכס להחזיק בתחום הנכס כלי אשפה וביתן אשפה. זהו הכרח בל-יגונה. מעשה שבכל יום ברחובותינו הוא, שבבתים, בין משותפים ובין פרטיים, מוקמים בתחומי הנכס ביתנים, בתוכם כלי אשפה מסוגים שונים ובמקומות רבים - עגלות אשפה. העירייה היא הדואגת לפינוי האשפה, ובכך ממלאה היא את תפקידה הסטטוטורי (סעיף 242לפקודת העיריות [נוסח חדש]) לדאוג לסילוק האשפה. .41בעניננו, לא הייתה דרישה של מפקח המופנית לתובע להציב את המכולה, איהיענות של התובע לדרישה ואקט של הצבת המכולה על-פי החלטת ראש העיר, או מי שראש העיר העביר אליו בכתב את סמכויותיו. ייתכן וטעם הדבר נעוץ בכך, שמלכתחילה הוצבה המכולה, כפי שפירטתי, בהסכמה. .42בסיכומי בא-כוח הנתבעת, טוען הוא: "התובע דרש סילוק המכולה משטחו והנתבעת לא נענתה לו. ואולם אי היענות זו לא נבעה משרירות לבה של הנתבעת, אלא מכך שסברה שזהו המקום המתאים ביותר למכולה... לפי הדין, רשאית הייתה הנתבעת לחייב את התובע להעמיד את המכולה בשטחו ואם לא ייעשה כן לעשות זאת בעצמה. לפיכך העובדה שהנתבעת לא נענתה לבקשת התובע, לסלק את המכולה משטחו, איננה מספיקה כדי לחייבה באחריות לנזיקין. וזאת כיוון שאם הנתבעת סבורה כי המקום המתאים ביותר למכולה הוא המקום בו היא נמצאת היה עליה לכל היותר לסלק את המכולה, לדרוש מהתובע הצבתה ואם יסרב להציבה במקום בעצמה. לפיכך על מנת לחייב את הנתבעת באחריות בנזיקין, על התובע היה להוכיח כי יש מקום טוב יותר להצבת המכולה, וכי הנתבעת התרשלה בכך שלא הזיזה אותה למקום זה". בא-כוח הנתבעת טוען גם, בהסתמך על הדברים עליהם העיד מר כ"ץ, כי המיקום הנוכחי של המכולה הוא המיקום הטוב ביותר. לפרטי עדותו של כ"ץ - עוד אשוב. .43גם בישיבת קדם המשפט מיום 22.2.2000, התייחס בא-כוח הנתבעת לכך שהנתבעת לא פעלה על-פי הוראות חוק העזר כדקדוקן. הוא הסביר, כי התשובה שקיבל התובע לבקשתו להסיר את המכולה (הכוונה כנראה, בהקשר הדברים, לתשובת הגב' ברוכיאן) נבעה מאי-הבנה. בלשונו: "הם חשבו שהם רשאים לשים את המכולה שם בחלקתו, וזה לא היה נכון, לכן ענו לו שהם רשאים לשים במקום שייבחרו וזה לא מדוייק אבל הטעות שלהם נבעה מדבר אחד - מכך שהם היו רשאים לדרוש ממנו לשים מכולה, ואם לא היה מקיים את הדרישה היה רשאי ראש העיר לעשות זאת. הם לא קיימו את הדרישה המקדמית של הסעיף הפורמאלי. עליהם היה לדרוש, ורק אם לא יקיים לעשות. זאת כיוון שסמכו על ההסכמה הקודמת ולא התייחסו לחזרה שלו מההסכמה". ובהמשך הדברים: "אם נתייחס לטעות שהיתה מבחינת הנזק, עדיין לא נגרם לו כל נזק כתוצאה מכך. אילו היו מבינים את החוק כמו שצריך והיו שואלים את היועץ המשפטי, מה שלא עשו, והוא היה מסביר להם את החוק, אז מה שהיה קורה הוא שהיו מוציאים את זה משם, מציגים לו דרישה, ואם לא היה עומד בדרישה - היו שמים את המכולה. הם לא קיימו את דרישת החוק, אך מבחינת תביעת נזיקין..." (משמעות הדברים בהקשרם: אין מקום לתביעת נזיקין) (ההדגשות הוספו). .44אם ירדתי לסוף דעתו של בא-כוח הנתבעת, טענתו היא למעשה שמדובר, אומנם, בפגם בסדרי ההליך המינהלי אך הפגם אינו מהותי ואין בו כדי לפסול את ההחלטה המינהלית (לסוגיית הפגמים בסדרי ההליך המינהלי ראה זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב', עמ' 679- 685והאסמכתאות שם וכן ראה: בג"צ 8378/96, חביש נ' השר לענייני דתות, פ"ד נא(1), 145; בג"צ 7505/98, גלעד קורינאלדי נ' לשכת עורכי-הדין, דינים עליון, כרך נ"ה, 436, ואחרים). טענה זו (אומנם לא בלבוש המדוייק בה הובאה) בענין פגם פורמאלי בלבד בסדרי ההליך המינהלי, שובת לב היא. אכן, לא כל פגם גורר פסלות. עם זאת, הגעתי לכלל מסקנה שבנסיבות הענין אין לקבל את הטענה. חולשתה של הטענה היא בכך שהיא מתייחסת לסמכויות "הנתבעת" (העירייה), או לעובדי העירייה בלשון רבים ("הם"), ולא לסמכויות שמקנה חוק העזר לנושאי תפקידים מסויימים דווקא. כזכור, החלטה על הצבת כלי אשפה על קרקע פרטית לאחר שבעל הנכס לא קיים דרישה של מפקח, חייבת להתקבל על-ידי ראש העירייה, או מי שראש העירייה העביר לו בכתב את סמכויותיו. הנתבעת לא הבהירה בראיותיה אם סמכויותיו של ראש העירייה הועברו בכתב למאן דהוא, ואם כן - למי מעובדי העירייה ששמותיהם נזכרו בהליך זה. המכתב נ/71, שכתב מר כ"ץ, ביום 17.5.1993, נחזה להיות החלטה פורמאלית בענין הצבת המכולה. מר כ"ץ חתום עליו בתפקידו כ"סגן למינהל הכספים" ונזכרת בו החלטה של "אגף התברואה". אין אני מוכנה לצאת מההנחה, בהיעדר תשתית ראייתית לכך, שראש העירייה הסמיך בכתב את מר כ"ץ או את "אגף התברואה" להפעיל את סמכויות ראש העירייה, כאמור בסעיף 63לחוק העזר הנזכר. אם כך היה, היה על הנתבעת להביא ראיות לכך שמר כ"ץ או "אגף התברואה" אכן היו מוסמכים כדין, ובכתב, להחליט את אשר החליטו. השאלה אם הרשות שהחליטה על הצבת המכולה היא הרשות המוסמכת על-פי סעיף 63לחוק העזר, איננה בעיני שאלה פורמאלית. חוק העזר אינו קובע באופן סתמי סמכויות של "העירייה". יש בו היררכיה של תפקידים. מפקח מוסמך לדרוש, אך רק ראש העירייה או מי שהוסמך על-ידו בכתב, יכול להורות על הצבה של כלי אשפה אם אין בעל הנכס מציית לדרישה. באין לפני ראיה שמי שהחליט אכן היה בעל הסמכות, אין אני יכולה לראות, בנסיבות הענין, את הפגם שנפל כפגם פורמאלי שאין בו כדי לפגוע בתוקפה של ההחלטה. בענין המיתקן שהותקן לאחר 17.5.1993גם לא הייתה כלל החלטה פורמלית בענין הצבת ביתן אשפה, אלא הסתמכות על בקשת התובע. אך הסכמת התובע או בקשתו אינן בלתי הפיכות, כפי שכבר בואר. .45לא מן המותר להעיר: התובע פנה וחזר ופנה שוב ושוב למר כ"ץ, וטען שהצבת המכולה על שטחו הפרטי איננה חוקית. במיוחד עשה כן, כפי שכבר תואר, בשנת 1999, אך היו גם פניות קודמות. במקום לפנות לייעוץ משפטי בעקבות טענת אי- החוקיות, התעלמה הרשות מפניותיו ופשוט לא השיבה. היום טוען בא-כוח הנתבעת בסיכומיו, כי הייתה זו חובתו של התובע להקטין את הנזק ולהגיש תביעה משפטית בזמן אמת ולא להמתין כמעט עד תום תקופת ההתיישנות ולדרוש בדיעבד פיצויים. טענה זו אין ביכולתי לקבל, בנסיבות הענין. התובע התריע וחזר והתריע על איהחוקיות. נקיטת הליכים משפטיים מחייבת גיוס אמצעים. הייתה זו חובתה של הרשות לבדוק את טענותיו של התובע בענין אי-החוקיות ואם נפל פגם בהליך המינהלי - או לתקנו, או לשנות את ההחלטה. .46הגעתי אפוא לכלל מסקנה, כי השארת המכולה על שטחו הפרטי של התובע אחרי שהתובע "התחרט" ודרש את הסרתה, וכך גם השארת המיתקן - היו שלא כדין. השארת המכולה והמיתקן אינן יכולות להישען על הסכמת בעל המקרקעין שניתנה אך גם בוטלה; אין הן יכולות להישען על היתר הבנייה; אין הן יכולות גם, בנסיבות הענין, להישען על סמכויות סטטוטוריות לפי חוק העזר, שכן אלה לא הופעלו כדין ולא ניתן, בנסיבות הענין, לראות את הפגם בהפעלתן כפגם פורמלי. ו. שאלת סבירות ההחלטה בענין המכולה והמיתקן אינה עומדת על הפרק .47בהליך זה, שמענו פרק בהלכות אשפה ופינויה, הן מפי מר כ"ץ, הן מפי התובע, ובעיקר מפי מומחה לאיכות הסביבה שהביא התובע. נשמעו ראיות מטעם הנתבעת, שתכליתן להצדיק את שנעשה, ונשמעו ראיות מטעם התובע, התוקף את חוסר הסבירות בהצבת המכולה והמיתקן. ודוק: יש להבחין בין השאלה בה דנתי לעיל - אם ההחלטה המינהלית הייתה בגדר הסמכות, לבין שאלת סבירותה של ההחלטה. לשיטתי, כל שאלת הסבירות אינה צריכה לפנים כשההחלטה איננה בגדר הסמכות. לכן, אין מקום לדון בטענה (שלא הועלתה בסיכומי בא-כוח הנתבעת), לפיה לנתבעת הגנה על-פי סעיף 6לפקודת הנזיקין בשל כך שהמעשה היה "לפי הוראות חיקוק ובהתאם להן" (לענין זה, ראה: ע"א 404/80, בני עטרות מושב עובדים נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4), 30, פסקאות 15-17). .48כעקרון, החלטה מינהלית בענין הצבת כלי אשפה מכוח סמכותו של ראש העירייה ניתנת לתקיפה בהליכים שיפוטיים, כמו כל החלטה מינהלית אחרת, וניתן לתקוף את אי-סבירותה (והשווה: בענין דומה של אי-קביעת הסדרי חניה חופשית לבעלי עסקים בג"צ 441/97, צנוירט נ' ראש עיריית ירושלים, דינים עליון, כרך נו, 15). שאלה היא בעיני, והיא אינה טעונה הכרעה, אם מי שמבקש לתקוף החלטה מינהלית בשל חוסר סבירות - יכול להשהות את פנייתו לערכאות, ולטעון כעבור כמעט שבע שנים שההחלטה לא היתה סבירה, ועל-כן יש לפצותו. את החלטתי בהליך זה אינני משתיתה על אי-סבירות ההחלטה, אלא על אי-חוקיותה. משלא עלה בידי הנתבעת "להצדיק" את השימוש שעשתה בנכס פרטי של התובע, דינה כדין כל מעוול בנזיקין, ועליה לפצות את התובע על העוולה. המעשה מהווה הן הסגת גבול והן מיטרד (לחפיפה החלקית בין העוולות האמורות ראה: קרצ'מר, מיטרדים, בהוצאת המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, סעיף 45). .49על-כן, לשיטתי, כל הראיות שנשמעו בענין סבירות ההחלטה להשאיר את המכולה דווקא במקום בו עמדה, וסבירות ההחלטה להשתמש בכלל במכולה ולא (למשל) בעגלות אשפה או מיתקני אצירה אחרים, אינן צריכות לענין. אם אזכיר בכל זאת את הראיות שנשמעו בשאלות אלה, שני טעמים לדבר: האחד הוא שלמות התמונה, האחר והוא עיקר - הבנת הלך מחשבתו של המומחה לאיכות הסביבה מטעם התובע, מר נוביק, דבר הנדרש לצורך קביעת הפיצויים. כפי שאראה בהמשך הדברים, על-אף שאיני כופרת במומחיותו של מר נוביק כמתכנן סביבתי, אין ביכולתו של מומחה זה להציע שום קנה מידה שניתן להיעזר בו בקביעת הפיצוי על העוולה, להבדיל מאמצעים לסילוק המיטרד או לצמצומו. .50התובע, כך עלה מהראיות ובעיקר מחקירתו של מר מונל כ"ץ, הוא בעל נכס בשכונה שיש לה בעיות ייחודיות משלה בנושא האשפה. מר כ"ץ סיפר בחקירתו, כי בזמנו היו מהומות ברחוב בר-אילן, ואז "חייבה", בלשונו, המשטרה את העירייה להוציא את כל עגלות האשפה שהיו ברחובות הסמוכים לבר-אילן, ולהציב במקומן מכולות, כדי שיהיה יותר קשה לתושבים להזיז אותן ולשרוף אותן. על-כן הוצבו בזמנו 13מכולות בכל הקטע של רחוב בר-אילן. את המכולות קשה, כך סיפר מר כ"ץ, להזיז, אף כי גם אותן ניתן לשרוף. דרישת המשטרה הועלתה, כך סיפר, בסביבות השנים -.1992 1990 .51עוד הסביר מר כ"ץ, כי ברגע שנקבעת שיטת פינוי אשפה באיזור, בודקים מה כמות האשפה שכל עסק מייצר. באיזור בו מדובר, ישנה אוכלוסייה חרדית ולכל משפחה יש ילדים רבים, ועל-כן ישנן כמויות גדולות של אשפה. על-כן, גם אז וגם היום, מתאימות, לדעתו, לאיזור מכולות אשפה ולא עגלות אשפה. לתובע עצמו יש בעסקו כמויות אשפה גדולות (קרטונים), שיש להן הרבה נפח. קרטונים ניתן כעיקרון לכבוש באמצעות מכבש לקרטון. עלותו של מכבש לקרטון היא בסביבות 000, 20ש"ח, דהיינו פי 4.5או 5יותר ממחיר מכולה. קשה לחייב אנשים לשלם עבור מכבש קרטונים. מר כ"ץ לא ניסה לחייב את התובע ברכישת מכבש כזה. במכולה, כך הסביר, אם מקפלים את הקרטונים - ניתן לפנות את המכולה בלי שיהיה מפגע תברואתי. מר כ"ץ סיפר גם, כי מול חנותו של התובע ישנה חנות בשם "כל-זול", שגם לה יש קרטונים רבים, והעירייה נמצאת "במלחמה" עם בעליה כדי לחייב אותו לרכוש מכבש לקרטונים, אך עד היום הדבר לא עלה בידה. בינתיים, יש במקום "כלוב לקרטונים" ועגלות, אך הפתרון אינו לשביעות רצונו של מר כ"ץ. .52מר כ"ץ נשאל על-ידי בית-המשפט מדוע צריך התובע "לספוג" (כטענתו) בשטחו הפרטי אשפה של אחרים שאינם גרים בבניין. תשובתו הייתה, שאין מקום אלטרנטיבי לשים מכולה בשביל הדיירים ומכולה בשביל עסקו של התובע. .53בנקודה זו אציין, כי אין בפני תמונת מצב מלאה בשאלה את מי משרתת המכולה נשוא הדיון הלכה למעשה; האם יש בקרבת מקום עגלות או מכולות אחרות, ומה המרחק בין מכולה למכולה. אין לי גם נתונים בשאלה של כמויות האשפה הממוצעות של הדירות שבבנין ושל החנויות שבו מול תכולת המכולה. גם לא התחוור די הצורך אם אכן לאורך כל השנים שמאז הצבת המכולה ועד היום, היה חשש של ממש לשריפת עגלות, חשש שהביא בזמנו לביטול עגלות האשפה והצבת מכולות גדולות במקומן. בלשון אחרת: מסכת הראיות שבפני אין בה תשתית עובדתית מספקת להכרעה בענין סבירות מעשי הנתבעת. את פסק דיני זה אני משתיתה, כמבואר, לא על חוסר סבירות של מעשי הנתבעת, אלא על עוולות נזיקיות. .54התובע הגיש, כאמור, חוות-דעת של מתכנן סביבתי, מר נוביק. בפתח חוות-דעתו מוסר מר נוביק סקירה כללית בסוגיית האצירה והפינוי של אשפה ככלל. לדבריו, התופעה של אצירת אשפה ביתית במכולות המוצבות ברחוב ללא מבנה ייעודי סגור הינה שיטה המיושמת אך ורק בישראל, ולידתה בעוצר ממושך שהוטל בשטחים לפני 20שנה, שלא איפשר לפועלי האשפה להגיע לעבודה. לדבריו, במכולות אי-אפשר להבטיח תנאי תברואה נאותים בשום מקום. הפתחים גבוהים, והדבר גורם להשלכת פסולת בסמוך או מסביב למכולה. המכולה גם קשה לתחזוק ולנקיון יעיל ולא ניתן לשמור על תנאים סניטריים הולמים. מאז תחילת שנות ה-90', המשרד לאיכות הסביבה ומשרד הפנים מניעים את הרשויות לעבור לאצירה ולפינוי פסולת כמקובל בעולם עגלות אשפה בנפחים שבין 120ליטר ועד 1500ליטר, המוצבים בתוך מבנה ייעודי (חדר אשפה הממוקם בחצר הבית). בירושלים, ככלל, כך מציין המומחה, ישנה מציאות בלתי נסבלת מבחינה סביבתית של אלפי מוקדי פסולת המפוזרים ברשות הרבים ברחבי העיר. לדבריו, עיריית ירושלים ובאופן מפתיע הרוב הדומם של תושבי ירושלים, מקבלים את המציאות הקשה של פסולת המתגלגלת ברחובות כגזירה משמים. כל המבלה בירושלים נחשף למראות ולריחות, ואוכלוסיית בעלי החיים מתרבה, ועל-כן קיים סיכון למחוללי מחלות במרחב העיר כולה. אשר למכולה נשוא התביעה: המומחה מסביר שנפחה 6מ"ק. יש לה גלגלים המיועדים לאפשר תנועה במימד הרוחב במטרה לאפשר הוצאת המכולה אל הכביש לצורך ריקונה לתוך משאית פינוי. לגלגלי המכולה אין מעצור המיועד לייצב את המכולה במקומה. הדלתות פתוחות באופן קבוע. המשטח עליו מוצבת המכולה משובש על-ידי סדקים בבטון, הפרשי גובה, וחוסר תיחום - ו/או סימון ראוי. המכולה צמודה לבניין, כאשר בכל קומה יש חלון, ממש מעל המקום בו מוצבת המכולה, במרחק של מטרים בודדים. לדברי המומחה, משרתת המכולה אוכלוסייה גדולה של משפחות ברוכות ילדים מהבתים הסמוכים, והוא מציין כי בנכס שבבר-אילן 6ארבע משפחות בלבד. המכולה אינה מספיקה להכיל את כמויות הפסולת במקום. את המכולה מרוקנים לפנות בוקר, והפסולת מתחילה לגלוש החל בשעות הצהריים. בשעות הערב, הפסולת מפוזרת מסביב באופן קבוע. בביקורו במקום, כך מספר המומחה, הוא נתקל בכמויות גדולות של שאריות בשר פזורות סביב המכולה המלאה, שהיו מוקד למשיכת חתולים. תמונת מצב זו מאפיינת באופן יומיומי את המתרחש סביב המכולה ובאלפי מוקדים דומים אחרים בעיר, ואין ספק שקיימת פגיעה בבריאות התושבים. לדברי המומחה, מדובר בכשל המחייב תיקון. כאשר תברואן העירייה חושף מפגע תברואתי מסוג זה, מחובתו להוציא צו לתיקון המעוות, ובמידה והעבריין (בעלים, בעל עסק או מפעיל) אינו פועל לתיקון המפגע - באחריות העירייה לתקן את המפגע ולחייב את העבריין בעלויות. במקרה נשוא התביעה, אין בידי התובע אפשרות אלא לפעול לתיקון המפגע על-ידי הצבת מיתקן אצירה מתאים ולהסדיר את מקום הצבת המיתקן במקום התובעת. הצעתו של המומחה - מבלי להיכנס לתכנון הפתרון המומלץ המחייב, לדבריו, בין היתר, בניית מבנה סגור - היא לכמת את עלות הפיצוי על-פי הערך הממוצע של טיפול בטון פסולת שהוא 350ש"ח ליום. על-כן, הערכת המפגע התברואתי היא, לדבריו, 000, 798ש"ח מיום הצבת המכולה (17.5.1993) ועד הגשת התביעה. לענין המיטרד החזותי ומיטרד הריח, אין ספק, לדבריו, שקיימת פגיעה בערך הנכס, ולהערכתו הפגיעה מסתכמת ב-% 15ויותר, קרי - פגיעה בסדר גודל של 100 דולר לחודש בהתייחס לשכירות כל דירה, ומאות דולרים לחודש בהתייחס לפגיעה בערך החנויות בבניין. סך-הכל, הערכת הנזק החזותי והריח, במהלך 78חודשים מסתכם, לדבריו, בכ-000, 450ש"ח. לענין זה מציין הוא, כי ניתן לקבוע בסעיף זה הערכה מדוייקת ומהוונת של ירידת ערך הנכס על-ידי שמאי מקרקעין. כבר כאן נזכיר, כי חוות-דעת של שמאי מקרקעין לא הוגשה על-ידי התובע. להצעותיו של מומחה זה בענין חישוב הפיצוי אתייחס להלן בפרק המתאים. המומחה מציין גם, שיש להורות לעירייה להימנע מביצוע הפינוי לפני 6בבוקר, על-מנת למנוע את מיטרד הרעש. הערתו זו של המומחה אינה צריכה לפנים. התובע לא ביקש בכתב תביעתו לא לסלק את המכולה וגם לא לחייב את העירייה בדרכים להקטנת המיטרד, וספק בעיני אם בית-משפט זה, להבדילו מבית-משפט השלום, מוסמך לדון בכך. תביעתו של התובע היא תביעה כספית בלבד. המומחה האמור נחקר על חוות דעתו. הוא חזר וטען בחקירתו הנגדית שהמקום חייב להיות סגור, כך שבעלי-חיים לא ייכנסו פנימה ולא ייגרמו מיטרדים. רצוי לאכסן את האשפה בעגלות לאיכסון אשפה, שהן לדבריו מיתקן אצירה ראוי. עוד הסביר, שהוא לא התייחס לסוגיית החניה שהיא סוגייה העומדת בפני עצמה. הוא מעריך שניתן למצוא פתרון, ולו חלקי, לשימוש בחניה. ייתכן ושני הצרכים - פינוי האשפה והחניה - מתנגשים זה בזה, ויש לתכנן פתרון ראוי, אך הנושא התעבורתי אינו בתחום התמחותו. עוד הסכים המומחה שלסוגיית ערך הנכס והשכירות לנכס יש לפנות לשמאי מקרקעין ונושא זה אף הוא אינו בתחום התמחותו. הוא נתן, כך הסביר, הצעה מתחום עיסוקו, אך כפי שציין - אין הוא שמאי מקרקעין. המומחה נדרש להסביר איך הוא קובע ששווי המפגע התברואתי הוא שווה ערך לעלות הממוצעת לטיפול בפסולת ומה הקשר בין הדברים. הוא הסביר, שאילו התובע היה מבצע בעצמו את העבודה (של הפינוי) אלה היו המחירים, ומכאן העלויות אליהן הגיע, ובלשון אחרת - תיקון המיטרד היה עולה לתובע 000, 798ש"ח. עוד הסביר המומחה בחקירתו הנגדית, כי פסולת מסוג קרטונים (שהיא הפסולת המוצאת מחנותו של התובע) מצריכה פתרון ייעודי וספציפי, לאו דווקא במקום הזה ובוודאי לא באותו מיתקן אצירה. בכל מקום בעולם, פרט לישראל, מפנים אשפה ביתית בעגלות, ואשפה מסחרית וקרטונים במתקנים שמיועדים לכך. המכולה אינה מיועדת לקרטונים, אם כי היא יכולה לתת גם להם תשובה. פתרון ייעודי מתאים לקרטונים הם מיתקנים שהוכשרו לקליטת קרטונים, שפיתחם צר יותר, והם מחייבים את המשתמש לקפל את הקרטונים. לדבריו יש להפריד בין פתרון לאשפה ביתית ופתרון לאשפה מסחרית. במיתקן עם פתח צר לקרטון לא יוכלו אנשים להכניס אשפה ביתית. עיריית ירושלים מנסה, לדבריו, לתת לכולם פתרון משותף שאיננו פתרון. התושבים צריכים לקבל שירות ברמה גבוהה הרבה יותר, אך בעיר חסרים אלפי קובים של מתקני אצירה. המומחה אישר שידועה לו הבעיה של שריפת עגלות אשפה בקביעות באיזור זה. לדבריו: "ברגע שתושבים שורפים את האשפה ואת המתקנים שלהם - זו בעיה וצריך להתמודד עמה. יש דרכי התמודדות כגון מתקני אצירה מחומרים אחרים ולא מפלסטיק או מקום נעול אליו באים עם מפתח ונכנסים". לדבריו - ניתן לתכנן פתרון. עוד הסביר המומחה, שאין תשלום היכול לפצות מישהו על בריאות הציבור, ואף קשה לכמת את בריאות הציבור. קיים, לדבריו, כשל המחייב תיקון, וצריך לבצע את פינוי הפסולת בצורה אחרת לחלוטין. .55כמבואר, כל הפרק בהלכות אשפה שלמדנו מפי המומחה, מאלף ככל שיהיה, אין בו כדי להכריע את הכף. את פסק דיני זה משתיתה אני על עוולות נזיקיות ולא על חוסר סבירות ההחלטה המינהלית להציב את המכולה והמיתקן במקום בו הוצבו, או להשתמש דווקא במכולה ולא בעגלות אשפה או במיתקני אצירה אחרים. מתוך חוות-דעתו של המומחה, צריכה לפנים הצעתו בענין הערכת הפיצוי. בכך אדון בפרק הבא. עם זאת, אציין כבר עתה, שעם כל הערכתי למומחיותו של מר נוביק כמתכנן סביבתי, הצעותיו בענין חישוב הפיצוי - אינן מקובלות עליו. ז. הפיצוי ראשי הנזק הנתבעים .56את טענותיו של התובע בסיכומי באת-כוחו בענין הפיצוי הנדרש, ניתן לפצל לשני ראשים שבכל אחד מהם אדון בנפרד. הראש הראשון, הוא פיצוי בשל חסימת מקומות חנייה; הראש השני, הוא פיצוי בשל "נזק סביבתי". לנושא הנזק הסביבתי שתי פנים: פיצוי בגין ירידת ערך הנכסים ופיצוי בשל המיטרד. הערכת הנזק - הערות כלליות .57קיבלתי, על-פי הנתונים שהובאו, כי המכולה והמיתקן הושארו על שטחו הפרטי של התובע שלא כדין. דחיתי את הטענה שמדובר, בנסיבות הענין, בפגם פורמאלי בהליך המינהלי. עתה יש לכמת את הנזק שנגרם לתובע. אעמוד בהמשך הדברים על כך שראיותיו של התובע בענין גובה הנזק, ובעיקר בפריט הנטען של ירידת ערך הנכס - לוקות בחסר. בראש ובראשונה: התובע לא הביא, כפי שצריך היה לעשות, חוות-דעת של שמאי, לאישוש טענתו בענין ירידת ערך הנכס. הוא לא הראה, באמצעות חוות-דעת של שמאי, מה מחירי השוק לשכירת נכסים באזור. הוא לא הביא גם את החוזים עם שוכרי הנכסים ולא הראה כי דמי השכירות נופלים בפועל ממחיר השוק של חנויות דומות באיזור. הוא לא העיד את שוכרי הנכס כדי לאשש את טענתו לפיה במשא ומתן עם שוכרים מעמידים אלה תנאים קשוחים בגין הצבת המכולה. .58ככלל, הוכחת שיעור הנזק מוטלת על התובע. הכללים הנוהגים בכגון דא תוארו (למשל) בע"א 5465/97, קני בתים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה-נתניה, דינים עליון כרך נו, .215וכך נאמר שם: "אין די בהוכחת הנזק כשלעצמו, על התובעים להוכיח אף את שיעורו של הנזק הנתבע. לענין זה יפים דבריו של השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד, לה(2) עמ' 800, בעמ' 808: 'בדומה להתפתחות בדיני הנזיקין, גם בדיני החוזים התגבשו במשך השנים מבחני משנה... אשר יש בהם כדי לסייע בקביעת ערכו הכספי של הפיצוי. לעניין הפעלתם של מבחנים אלה חייב הנפגע 'להוכיח את הנתונים העובדתיים שישמשו בסיס לחישוב גובה הפיצויים' (א' ידין, בספרו הנ"ל, בעמ' 104). כך, למשל, במקום שהפיצוי נקבע על-פי מבחן ההוצאות לתיקונו של הנזק, יש להוכיח הוצאות אלה. לא די לו לנפגע, כי יוכיח, שבשל הפרת החוזה נגרם לו נזק (כגון, שקיבל מוצר מקולקל), אלא עליו גם להוכיח, מהו סכום ההוצאה, שעליו להוציא - אם זהו המבחן, שיופעל במקרה קונקרטי - כדי להסיר את הקלקול. הוכחת הנזק היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקביעת הפיצוי. כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפיצוי, דהיינו, את הערך הכספי של החזרת המצב לקדמותו. נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי. אין להשאיר עניין אחרון זה לאומדנו של השופט'. והדברים ידועים. אשר לרמת ההוכחה הנדרשת לגבי שיעור הנזק, הלכה פסוקה היא כי רמת הוכחת שיעור הנזק בדיני הנזיקין היא רמת הוכחה סבירה: 'תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נדרש דיוק מתמטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע-התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה (ytniatrec elbanosaer), כלומר, באותה מידת ודאות, המתבקשת מנסיבות העניין'. (לעיל, אניסימוב, בעמ' 809). סבירות זו תיקבע על פי נסיבות המקרה. במקרים בהם הוכחת שיעור הנזק היא מסובכת מעצם טיבה, נקל ברמת ההוכחה הנדרשת. כך, למשל, אומר השופט י' מלץ בע"א 294/92 חיה דרוק ו- 8אח' נ' אליאסיאן אהרון ו- 2אח', פ"ד מז(3) 23, בעמ' 34: 'יצויין עוד, כי בהקשר הנדון אין נפקא מינה אם מדובר בפיצוי על בסיס חוזי או פיצוי על בסיס נזיקי. גם במסגרת דיני הנזיקין נערכת ההבחנה בין מצבים בהם הוכחת שיעור הנזק היא בעייתית, ובין מצבים בהם ההוכחה מעשית ואף פשוטה, אך למרות זאת לא השכיל בעל הדין לגבשה בחומר ראיותיו (ר' למשל: ע"א 525/74 אסבסטוס נ' פזגז, פ"ד ל(3) 281). השימוש בכלי האומדנא נשמר גם בפסיקת פיצויים נזיקיים לנסיבות בהן בלתי אפשרי או לפחות קשה להוכיח את שיעור הנזק בצורה מדויקת ומלאה. (ר' למשל: ע"א 427/82 'השתיל' נ' אגן יצרני כימיקלים, פ"ד מ(4) 309)' ". כללים אלה שנקבעו בפסיקה יעמדו נגד עיני בהערכת הפיצוי: אראה כי בעניינים מסויימים, בהם שיעור הנזק בלתי ניתן להוכחה בצורה מדוייקת, הניח התובע תשתית עובדתית מספקת, ובאחרים - לא עשה כן, אף שניתן וצריך היה לעשות כן. בעניינים מסויימים יש להקל ברמת ההוכחה ולהסתפק באומדנא. אפנה אפוא לראשי הנזק הנתבעים. חסימת מקומות החניה .59שני מקומות החנייה האחוריים היו חסומים, על-פי העובדות שקבעתי, משני העברים: מצד אחד, עמדו המכולה והמיתקן, הכולל את המדרגה. מן הצד האחר - הקיר שבנה התובע, ואין משמעות, כאמור, לשאלה אם הקיר נבנה על המדרגה או בצמוד לה. מעברו השני של הקיר היו מדפים (עדות המומחה בלוך דוד מטעם התובע, עמ' 24 לפרוטוקול מיום 18.6.2000). המקום שנועד לשני מקומות החנייה האמורים היה "חסום" או ליתר דיוק "תפוס": התובע צירף את השטח שנועד לחניות האחוריות לחנותו. האם בנסיבות אלה זכאי התובע לפיצוי כספי בגין "שלילת" שני מקומות החנייה? תשובתי על-כך היא בשלילה. בנסיבות הללו, אין קשר סיבתי בין "החסימה" מצדה של העירייה לבין הנזק. .60ועוד: כעקרון, חלה על התובע חובת הקטנת הנזק (השווה בדרך גזירה שווה: ע"א 1188/92, הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' גלעד ברעלי, פ"ד מט(1), 463, פיסקה 17לפסק הדין, לגבי הקטנת הנזק במקרה של מיטרד הנגרם על-ידי רעש). חובת הקטנת הנזק אין משמעותה, כמובן, שעל הניזוק לפעול שלא כדין לשם הקטנת נזקו. אולם, בעניננו, הקטין התובע בפועל את הנזק שלא כדין. השטח שנועד לשתי החניות האחוריות שימש בפועל שטח מסחרי המחובר לחנויות. אין צורך בחוות-דעת מומחה כדי להגיע למסקנה ששטח מסחרי סגור עולה בערכו הכלכלי על שטח חניות. על-כן, הצבת המכולה והמיתקן שמנעו כניסה לחניות האחוריות, לא גרמה לתובע בפועל שום נזק. .61אולם, סגירת הקיר על-ידי התובע והשימוש בשטח בחנות לא היה בהם כדי למנוע שימוש במקום החנייה השלישי שחלקו לפחות "תפוס" על-ידי המכולה והמיתקן. מר כ"ץ טוען בתצהירו, כי להערכתו ניתן להחנות רכב פרטי אחד עד לגדר הסמוכה יותר לרחוב בר-אילן. את הערכתו זו לא בדק מר כ"ץ בפועל, וגם האופציה לחנות בסמוך למכולת האשפה איננה משובבת נפש. מר כ"ץ גם לא טען ברורות בתצהירו שהמיתקן אינו "פולש" לשטח החניה החיצוני המסומן ב-נ/ .5ואולם, אפילו אניח שניתן להחנות רכב בין המכולה לרחוב בר-אילן, אין בכך כדי להועיל לנתבעת. בין שתי הגדרות שבנתה העירייה, מפרידים 5.4מטר (סעיף 3לתצהירו של מר חוסיין בדראן, שאומץ בסעיף 8לתצהירו של מר כ"ץ). ייתכן ואלמלא המכולה והמיתקן, ניתן היה להחנות בקטע שברחוב בר-אילן ועד הגדר הרחוקה שבנתה העירייה שתי מכוניות ולא אחת. אין בכך אפוא כדי לבטל את הפגיעה הנובעת מ"חסימת" מקום חנייה אחד. .62נשאלת עתה השאלה, כיצד להעריך את הפיצוי בגין חסימת חנייה אחת. בתביעתו של התובע הועלתה הצעה "מקורית". התובע הצביע (סעיף 22לכתב התביעה הן בנוסח המקורי והן בנוסח המתוקן), על-כך שבמרץ 1999, אירעה תאונת דרכים מול חנותו ונעקרו המעקות שהפרידו בין הכביש לבין המדרכה. פניותיו לעירייה להקים את המעקה מחדש לא נענו, על-כן הקים הוא גדר הפרדה אסטטית מאדניות ובצידה תאורה אסטטית, אך הנתבעת הטילה עליו קנסות בסך 360ש"ח ליום בגין כל יום שלא הסיר את הגדר. את קנה המידה האמור, ביקש הוא לאמץ לענין הפיצוי על מקומות החנייה. על-כן, בגין 2280ימים שחלפו מאז הצבת המכולה - ביקש בכתב תביעתו המקורי פיצוי של 800, 820ש"ח. .63בישיבות קדם המשפט, הבעתי פליאה על דרך חישוב זו אותה הציע התובע בכתב תביעתו, דרך חישוב שהביאה אותו להגיש את תביעתו המקורית לבית-המשפט המחוזי ולא לבית-משפט השלום. יצויין כאן, כי בכתב התביעה המקורי, להבדיל מכתב התביעה המתוקן, בפירוט גובה הנזק (להבדיל מבעובדות שתוארו) לא הייתה עדיין התייחסות ל"נזק סביבתי". בתצהירו של התובע, חזר התובע על טענתו בענין הדוחות שהוא עצמו קיבל, וציין כי בדיון מיום 30.1.2000, הוסבה תשומת ליבו על-ידי בית-המשפט לכך שאין די בהערכת ראש הנזק בצורה האמורה, ועל-כן הגיש חוות דעת בענין המפגע התברואתי. בנוסף טען (סעיף 45), כי עקב הקמת הביתן שנועד להצבת המכולה נמנע ממנו מלהשתמש בשלושה מקומות החנייה אשר היקצה לשם כך. על-פי תצהירו, תעריף חניית רכב בצמוד למדחן בשטח הנכס הינו 4ש"ח לשעת חנייה, ובסך-הכל, לדבריו 48ש"ח ליום. ערך שלושה מקומות חנייה עומד, לפי חישוב זה, על 144ש"ח ליום. את הסכום האמור יש להכפיל במספר הימים שחלפו מאז הוצבה המכולה לפי הטענה שבכתב התביעה (17.5.1993), ועל-כן עומד הסכום הנתבע בגין חסימת שלוש החניות על 320, 328ש"ח. .64בסיכומיה של באת-כוח התובע (סעיפים 81-84), זנחה באת-כוח התובע, ובצדק, את הנסיון לתבוע פיצוי על-פי הקנס היומי של 360ש"ח שהוטל על התובע. אכן, קנס מבטא אלמנט עונשי ואין הוא קנה מידה להערכת נזק כלכלי. באת-כוח התובע ביקשה בסיכומיה להעמיד את הפיצוי בראש הנזק של מניעת שימוש בחניות, על עלות שלושה מקומות חנייה כדין. לדבריה, מקומות חנייה שכאלה נמצאים באיזור מגוריו של התובע, צמודים למדחן בלבד, ועלותם הינה כ- 144ש"ח ליום. את התביעה בענין שני מקומות החניה האחוריים שנחסמו על-ידי התובע - אני דוחה, כפי שביארתי, ואני מתמקדת במקום החניה החיצוני. .65יש להצביע על פער מסויים בין העובדות עליהן הצהיר התובע בסעיף 45לתצהירו, לבין ניסוח סעיף 84לסיכומים. כעקרון, מקובל עלי כי כקנה מידה סביר לפיצוי, ניתן להיעזר בעלות חנייה כדין תוך שימוש במדחן. הצהרה על עלות השימוש במדחן הינה דרך סבירה להוכחת הנזק הכלכלי. עם זאת, אין תשתית עובדתית בתצהיר, המאפשרת לקבוע שכל, או רוב, מקומות החנייה כדין באיזור הינם באמצעות מדחן. התובע גם לא הציג כרטיסי חנייה משומשים כדי לאשש טענה (שאף לא נטענה בתצהיר) שתמיד חנה באיזור הנכס ליד מדחן (פרט למקרים בהם חנה שלא כדין וקיבל קנסות). בבואי להעריך את הפיצוי בגין שלילת מקום חנייה אחד, אני מביאה בחשבון את הנתונים הבאים: לא הוכח (וגם לא נטען) שאין בסמיכות לנכס מקומות חנייה שלא ליד מדחן בהם יכול התובע להשתמש ללא עלות כשאין הם תפוסים על-ידי כלי רכב אחרים; אני מניחה שהתובע חונה שעות רבות באיזור הנכס בו נמצאים הן מקום עבודתו והן מקום מגוריו. יחד עם זאת, אני מניחה שלעתים נמצא התובע יחד עם רכבו מחוץ לאיזור הנכס; דווקא משום שהוא נמצא באיזור שעות רבות ביום, יותר קל לו "לתפוס" מקום חניה שאינו מצריך שימוש במדחן. הבאתי בחשבון, כאמור, רק שלילת השימוש בחניה אחת בשטחו הפרטי של התובע. אני מביאה בחשבון גם רכב אחד בלבד, משום שהתובע לא הצהיר שיש בבעלותו או בשימושו יותר מרכב אחד. עוד מביאה אני בחשבון, שגם דיירי הבית האחרים זכאים להשתמש בחנייה שנועדה למבנה כולו, אם כי אין לי נתונים כמה כלי רכב יש לדיירים. על-כן, לא בהכרח יימצא התובע בכל עת את החנייה האמורה כשהיא פנויה. הנתבעת לא חזרה בסיכומיה על הטענה שמדובר במקומות חניה ציבוריים (וראה לענין זה: עדות הגב' קובובסקי בעמ' 58לפרוטוקול). כשקנה המידה של עלות השימוש במדחן עומד מול עיני, אני פוסקת לתובע בגין שלילת מקום חנייה אחד, סכום גלובאלי של 000, 40ש"ח, עבור התקופה שמאז 17.5.1993ועד הגשת התביעה. ייתכן וניתן היה לצמצם את הנזק. ואולם, הנתבעת לא הראתה שניתן לקנות או לשכור באיזור חנייה מבעל נכס סמוך, ומה עלות השכירות או הקנייה באיזור. .66פסיקת הסכום הגלובאלי האמור, עלולה להיתקל בביקורת: כזכור, התובע לא הציג כרטיסי חנייה משומשים המעידים על חנייה בפועל ליד מדחן. האם אין מקום לומר, בנסיבות אלה, כי התובע כלל לא הוכיח את נזקו הממוני בגין שלילת מקום חניה? תשובתי על-כך היא שאם התובע לא חנה ליד מדחן, עדיין יש לפצותו בגין בזבוז הזמן ועוגמת הנפש הכרוכים בחיפוש אחר מקום חנייה פנוי באיזור שהחנייה קשה בו, גם לגרסת הנתבעת. זהו נזק שבעיקרו הוא נזק לא-ממוני (פרט להוצאות הדלק), שניתן להעריכו, בנסיבות הענין, רק בדרך של אומדנא. הסכום שפסקתי משקף, באופן סביר, גם דרך זו של הערכת הנזק. הנזק הסביבתי פיצוי בגין ירידת ערך .67פיצוי בגין ירידת ערך, הוא פיצוי עבור נזק ממון. אקדים ואומר, כי התובע לא הוכיח את ירידת ערך הנכס, ועל-כן דין תביעתו בפריט זה להידחות. המומחה מטעם התובע העריך, כזכור, שירידת ערך הנכס היא של %15, אך הוא הסכים שזה ענין להערכה של שמאי מקרקעין. התובע לא הגיש חוות-דעת של שמאי מקרקעין, על- אף שהצורך בהבאת חוות-דעת כזו הסתבר עוד מחוות-דעת של המומחה מטעמו. התובע גם לא הציג את החוזים עם השוכרים, ולא הביא עדויות על-כך שהמכולה גרמה להורדת דמי השכירות. ועוד: דווקא דירתו של התובע, שנמצאת מעל המכולה, היא המקום "הפרובלמטי" ביותר מבחינת הנזק הסביבתי, ודווקא לגבי מקום זה הנזק הוא נזק לא-ממוני. .68התובע לא הביא, כאמור, חוות-דעת של שמאי מקרעין. הנתבעת, לעומתו, הגישה מטעמה חוות דעת של שמאי מקרקעין - אנזנברג דוד. השאלה עליה התבקש מומחה זה להשיב על-ידי בא-כוח הנתבעת, היא אם הצבת המכולה עלולה לגרום לירידת ערך המבנה. לדברי מומחה זה, הנכס ניצב על ציר תחבורה ראשי. רחוב בר-אילן הפך בשנים האחרונות לרחוב מסחרי הומה ופעיל ביותר. יש ביקוש רב למסחר במקום, ועל-כן גם הוקמו חנויות בקומות שמעל לקומת הקרקע וכן ברחובות סמוכים. השמאי ביקר כמה פעמים במקום, מהן לפחות פעמיים בערב. בביקוריו נוכח כי המכולה הייתה מלאה למחצה כשרוב הפסולת שהיתה במכולה היתה פסולת של קרטונים וחומר יבש, וגם סביבת המכולה הייתה נקייה. כשהמומחה מעריך את השפעת המכולה על קונה סביר, מסקנתו היא שאין בהצבת המכולה כדי לגרום לירידת ערך הנכס הנדון, וזאת בהתייחס לעובדה שמדובר באיזור מסחרי פעיל ביותר עם קהל גדול של לקוחות, באיזור שיש בו גורמי זיהום ורעש של תנועה. לדבריו, כל הרוכש נכס במקום, מודע לעובדה שמדובר באיזור מסחרי פעיל ותוסס וכן לעובדה שבתוכנית התקפה נדרשת (לדבריו) הצבת מכולה. להערכתו, קונה סביר לא היה מייחס כל מישקל להצבת המכולה בהתייחס לתנאי האיזור. המומחה גם שם את הדגש על-כך שלא המכולה מייצרת פסולת, אלא המכולה היא פתרון תברואתי לפסולת שבכל מקרה הייתה נוצרת והיה צורך לפנותה. .69מר אנזנברג נחקר על חוות-דעתו. בחקירתו הסביר כי לא היה בתוך הבניין. הוא לא בדק גם היכן ממוקמת המכולה הבאה הקרובה ביותר לנכס. הוא לא בדק לאן הולכת שאר האשפה באיזור. סביר בעיניו, שלמכולה מושלכת גם פסולת ביתית. לא ידוע לו אם בתחתית המכולה ישנם מיצים רעילים של פסולת המפיצים גזים רעילים. אין הוא מומחה לאיכות הסביבה. לדעתו, אילו הייתה לו חנות במרכז העיר, הצבת מכולה, אפילו בשטחו הפרטי, הייתה משרתת את צרכיו, ובעיניו נקודת פינוי אשפה, חשובה יותר ממקום חניית הרכב ולרוב בתי העסק אין חנייה צמודה. להערכתו, קיומה של המכולה ליד החנות היא בגדר יתרון, כיוון שניתן לזרוק את הפחים (הכוונה לקרטונים) במרחק הליכה קצר מן החנות. גם כאשר אנשים שוכרים דירות מעל הנכס, אין לדעתו משמעות לנושא המכולה בקונטקסט הכללי של כל מסכת המפגעים באיזור. עם זאת, הסכים המומחה, שאם לא ניתן לפתוח את חלונות הבית, אולי הוא אישית היה מעדיף לא לשכור דירה כזו, אלא דירה במקום אחר. המומחה אינו מסכים שהצבת המכולה שעמדה בעת ביקוריו 2/3על המדרכה ו1/3- על הכביש מפריעה לתנועת כלי הרכב. להערכתו, לא ניתן להחנות רכב במקום בו ניצבת המכולה, או בצד המכולה. .70חוששתני, כי שני המומחים שהביאו הצדדים מדברים ב"שפות" שונות. המומחה מטעם הנתבעת הוא שמאי מקרקעין, והמומחה מטעם התובע, הוא מומחה לאיכות הסביבה. המומחה מטעם הנתבעת קשור עם הנתבעת. הוא עבד בעירייה. היום הוא בן .49כשיהיה בן 60הוא יוכל לקבל פנסיה מהעירייה. בענין ירידת ערך הדירות, או לפחות חלקן, המומחה האמור לא היה משכנע, בעיקר משום שחוות-דעתו לא כללה, מלכתחילה, שום התייחסות לירידת ערכן של דירות המגורים הפונות למכולה. בחקירתו הסכים, כאמור, שבברירה בין דירת מגורים מעל המכולה, לדירת מגורים במקום אחר, הוא היה מעדיף לשכור דירה במקום אחר. לכך אין זכר בחוות-דעתו, למרות שידע שישנן דירות פרטיות במבנה. ניתן לקבל - באין ראיה של שמאי מקרקעין אחר לסתור ובהעדר ראיות אחרות - את חוות-דעתו לגבי היעדר פגיעה בדמי השכירות שניתן לקבל עבור החנויות. מדובר, כאמור, באיזור מבוקש. המכולה איננה ניצבת בחזית החנויות, אלא בצד, כך שאין היא מונעת כניסת קונים לחנויות, ויש גם יתרון בקיום נקודת פינוי קרובה. לעומת זאת, קשה לקבל את חוות-דעתו בענין דירות מגורים הפונות אל המכולה. בכך, למעשה, הודה המומחה, ולו בחצי פה, בחקירתו. אולם, באת-כוח התובע לא עשתה בחקירה צעד נוסף, ולא ביקשה מן המומחה לכמת את ירידת הערך לגבי דירות המגורים האמורות. .71בסופו של דבר, לא הוכיח התובע את הנזק של ירידת ערך. המומחה מטעם התובע מסכים, ובצדק, שיש צורך בחוות-דעת של שמאי מקרקעין בנושא ירידת ערך. על- כן, להערכות שציין מומחה זה בחוות-דעתו, בכל הנוגע לנושא ירידת הערך, אין אני נותנת שום משקל. המומחה גם לא ציין את ערך המבנה כולו או את ערך החנויות והדירות השונות. .72הנזק הממוני של ירידת ערך לא הוכח בהליך זה וניתן היה להוכיחו. אף שהשמאי מטעם הנתבעת חזר בו ולו בחצי פה מן הטענה שהחיים בצל המכולה אינם אוצלים על שווי דירות המגורים - אין בפני, בסופו של יום, דרך להערכת השווי הממוני של הפגיעה. הנטל בעניין זה מוטל על התובע, והיה עליו לדאוג לחוות-דעת שמאית מתאימה בענין גובה הנזק הממוני. למצער, היה עליו "להוציא" מפיו של השמאי, אנזנברג, בחקירתו הנגדית, כימות של הנזק, ועוד היה עליו להציג את חוזי השכירות הרלבנטים. בסופו של דבר, אין לפני הערכה שמאית בדבר ירידת ערך והשפעתה על דמי השכירות, וחוששתני שבנסיבות אלה, כשמדובר בנזק מהסוג שניתן להוכיחו והתובע לא הוכיחו - אין מנוס, על-פי הכללים המשפטיים עליהם עמדתי לעיל, מדחיית התביעה בפריט זה בשל היעדר הוכחה (וראה גם: ע"א 81/68, זנגי נ' אנגלשטיין, פ"ד כב(2) .24במקרה זה, קבע בית-המשפט שלא הוכח נזק ממון בגין מיטרד מסויים של פתיחת חלון, אך פסק "פיצויים נומינליים" של 100לירות. לביקורת על פסיקת "פיצויים נומינליים" ראה טדסקי, מיטרד היחיד שאין עמו נזק ממון, הפרקליט, כרך כה' (תשכ"ט), עמ' 282). המפגע הסביבתי - המיטרד .73עמדתי לעיל על חוות-דעתו של המומחה מטעם התובע, ועל דרך הפיצוי המוצעת על ידו בגין המיטרד - עלות פינוי אשפה אילו הייתה זו מבוצעת על-ידי התובע. עלות הפינוי היום היא 350ש"ח ליום, ועל-כן להערכתו, הנזק הוא 000, 798ש"ח לכל התקופה נשוא התביעה. הקריטריון בו בחר המומחה לפיצוי בגין המפגע הסביבתי - עלות פינוי האשפה - אין בו כדי לשכנעני בקביעת הפיצוי, ולו בשל כך שהתובע לא פינה את האשפה בעצמו. ככל שמדובר בנזק לא-ממוני, הנובע מהחיים בצל הריח, הזוהמה והרעש - נבצר מבינתי כיצד "תורמת" עלות הפינוי להערכת נזק כזה? הקריטריון בו בחר המומחה נראה לי בעליל קריטריון בלתי ישים ובלתי מתאים להערכת הנזק בגין המיטרד. עם זאת, הגעתי לכלל מסקנה, שענין המיטרד הוא מקרה מתאים לפיצוי בדרך של אומדנא. .74אני מוכנה לקבל שלעתים - אך לא תמיד - החיים בצילה של המכולה הינם בלתי נעימים ואף למעלה מכך. מטבע הדברים, שם התובע את הדגש על ימים או שעות בהם המכולה עולה על גדותיה ומעלה ריח רע, ואילו הנתבעת שמה את הדגש על ימים או שעות בהם המכולה אינה מלאה. עדות התובע הייתה מגמתית ולא אמינה, והאמת היא, כנראה, אי-שם בין שני הקטבים הללו. יש להניח גם, כי בקיץ המיטרד יותר קשה מאשר בחורף, וכי ישנן תקופות, כמו בעונת החגים, בהן הפסולת המושלכת רבה יותר. .75כאמור, דרך של אומדנא מתאימה, לדעתי, להערכת הנזק הלא-ממוני שמקורו בזוהמה שסביב המכולה, בריח וברעש. טיבו של נזק לא-ממוני, הוא שתשלום בכסף איננו משיב למעשה את המצב לקדמותו, אך יש הכרח לשום בדרך כלשהי יסודות כמו אובדן הנאה, סבל וכיוצ"ב (ראה: ע"א 243/83, עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, פסקה 32לפסק הדין). כך הוא גם כשמדובר בהפסד הנאה מרכוש. לענין נזק לא-ממוני שמקורו בפגיעת גוף, נוטים בתי-המשפט לפעמים להביא בחשבון כאמת מידה פיצויים שנפסקו בסיטואציות דומות. בעניננו, לא הפנו הצדדים בסיכומיהם למקרים דומים ופיצויים שנפסקו בהם. גם חיפושי שלי לא העלו דבר. ייתכן והדבר נובע מכך שבעניינים רבים בפסיקה, בהם נדונו תביעות בגין מיטרד, הסעד המבוקש לא היה פיצויים, אלא סעד של ציווי שתכליתו למנוע את המיטרד בין לפני שהתרחש (צוים מסוג temit aiuq) ובין בסמוך לאחר התרחשותו. .76אכן, הערכת הנזק הלא-ממוני מעוררת, ככלל, קשיים (השווה, למשל: ע"א 348/79, גולדמן נ' מיכאלי, פ"ד לה(4) 31, פסקה 17לפסק הדין). הפסיקה התמודדה, כאמור, עם קשיים אלה, למשל בסוגיית הפיצויים בשל נזק גוף (ראה בהרחבה: קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית, עמ' 607ואילך). נזק לא-ממוני בגין מיטרד הוא נזק קשה להערכה. אין מנוס אלא לאמוד אותו בשים לב לכל נסיבות הענין (והשווה, למשל, לענין הערכת הנזק הלא-ממוני בגין איחור במסירת דירות, בע"א 348/79, גולדמן נ' מיכאלי הנזכר, פסקאות 13, 16, 17ו- 18לפסק-הדין, וכן ראה ע"א 444/94, אורות יצוג אמנים והפקות נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5), 241, פסקה 10לפסק-הדין). נראה לי, כי לענין החנויות שבמבנה, אין נזק לא-ממוני של ממש. שונים פני הדברים לגבי דירות המגורים בצד הפונה אל המכולה. דירתו של התובע היא ממש מעל המכולה. גם כאן יש חסר בנתונים. אין אני יודעת, למשל, אם בדירות שמעל למכולה, ודירת התובע בכללן, יש חלונות נוספים לכיוון אחר, כגון כיוון כביש בר-אילן. התובע הצהיר, כי הוא סוגר את החלונות בדירתו בצד הפונה אל המכולה. אין אני יודעת מי מתגורר מעל התובע, ומכל מקום, רק התובע ביקש פיצויים ואין הוא יכול לתבוע נזק לא-ממוני בשם שוכרים של הנכס. אין מנוס, כאמור, מהערכת הפיצוי של הנזק הלא-ממוני בדרך של אומדנא. אני מעריכה, באופן ממוצע, את הנזק הלא-ממוני החודשי שנגרם לתובע, בסכום של 400ש"ח, וזאת כשאני מביאה בחשבון שמן הסתם בקיץ הנזק קשה יותר ובחורף קל יותר. עוד אני מביאה בחשבון, כי לעתים המכולה גדושה יותר ולעתים פחות. ל- 78חודשים, הנזק הוא 200, 31ש"ח בערכים של היום. ח. לסיכום .77בגין שלילת מקום חנייה אחד, אני מעמידה את הפיצוי על 000, 40ש"ח, ובגין הנזק הלא-ממוני של המיטרד, אני מעמידה אותו על 200, 31ש"ח. הסכום הכולל לפיצוי, הוא 200, 71ש"ח. את התביעה בגין הנזק הממוני של ירידת ערך, אני דוחה בהיעדר הוכחה, ואת התביעה בענין שתי החניות האחוריות אני דוחה מן הטעמים שהוסברו לעיל. הסכום של 200, 71ש"ח צמוד למדד מהיום ועד לתשלום בפועל, בתוספת ריבית כחוק. .78עוד מתחילת המשפט, נראה היה לי כי גם בהנחה שהתובע צודק בכל טענותיו לגבי הצבת המכולה על שטחו הפרטי שלא כדין - נזקו קטן בצורה משמעותית מהנטען על-ידו. בתחילה, עמדה התביעה המקורית על-סך 1,941, 021ש"ח. בתביעה המקורית חושב הנזק הנטען בגין שלילת שלושה מקומות חניה, כשלענין מרבית הסכום, נטל התובע, כקנה מידה, את הקנס היומי שהוא עצמו קיבל עבור כל יום שבו לא הסיר את הגדר שבנה ליד חנותו; לאחר-מכן, הוגש כתב תביעה מתוקן בו התבקש פיצוי בסך של 1,675, 023ש"ח, כשהסכום מתבסס ברובו על חוות-דעתו של המומחה לתכנון סביבתי. הפיצוי הנתבע לתקופה של 78חודשים נראה על פניו בלתי סביר. כדי לסבר את האוזן: כתב התביעה המתוקן נוקב בסכום המתקרב ל-000, 400דולר כפיצוי עבור 78חודשים. בסכום כזה ניתן לרכוש דירה גדולה עם חניה במקום אחר בעיר, ובידי התובע תיוותר עוד, לצורכי השכרה, דירתו, שחלון אחד שלה צופה על המכולה. בלי צורך בשום מומחה, אלא רק בהתמצאות כלכלית מינימלית, פסיקת סכום כזה, או סכום המתקרב אליו, היא בלתי מתקבלת על הדעת. לעתים - תפסת מרובה - לא תפסת. בסופו של יום, הסכום שנפסק הוא פחות מ-% 5מהסכום שנתבע בתביעה המתוקנת. לכך יש ליתן ביטוי בהוצאות המשפט. למעשה, ראוי היה לחייב את התובע בהוצאות ושכר טרחת עורך-דין הנתבעת משום שדחיתי את חלק הארי של תביעתו. אינני עושה כן רק כדי להביע את מורת רוחי מהתנהגותה של הנתבעת, אשר השאירה את המכולה והמיתקן בשטחו של התובע שלא כדין, ולא השיבה לפניותיו. .79בשולי הדברים: לא ראיתי טעם בהגשת ראיות נוספות לאחר הסיכומים, כפי שהתבקשתי. אין בראיות הנוספות שהגשתן התבקשה - התמונות והקלטת בה צפיתי - כדי להוסיף על הראיות הקיימות ממילא. מכל מקום - ראיות יש להגיש במועדן. ניתן היום, לא' בתשרי תשס"א (30/10/2000), במעמד הצדדים.הסגת גבולחניה