אחריות הורים למעשי ילדיהם | עו"ד רונן פרידמן

מה הדין בסוגיית אחריות הורים למעשי ילדיהם ? האם קיימת אחריות קטינים בנזיקין ? ##(1) אחריות הורים למעשי ילדיהם - הקדמה:## אחריות קטינים בנזיקין - בהתאם לסעיף 9(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לא ניתן להגיש תובענה נגד אדם על עוולה שביצע אם טרם מלאו לו 12 שנה. אחריות הורים בנזיקין למעשי ילדיהם, נמצאת בשני מישורים: במישור האחריות השילוחית ובמישור האחריות הישירה. אין ההורים בתור שכאלה אחראים באחריות שילוחית לרשלנות ילדיהם אלא אם כן מערכת היחסים במקרה כזה או אחר מכניסה אותם למסגרת דומה לזו של מעביד ועובד. הורים חבים חובת זהירות ישירה של השגחה על מעשי ילדיהם שלא יזיקו, לפי מידת הזהירות הרגילה של הורה סביר ואחראים הם כלפי מי שניזוק על ידי ילדם עקב אי מילוי חובת הזהירות המוטלת עליהם כהורים (ת"א (חי') 1225/90 כהן נ' ניר). ##(2) אחריות הורים למעשי ילדיהם - - חובת הזהירות:## חובת הזהירות המושגית של הורים למעשים שגורמים ילדיהם הקטינים, לעצמם ולאחרים, נובעת מהאפשרות של ההורים לשלוט במעשי הקטין ולכוון התנהגותו. אחריות זו של ההורים כלפי שלומו של הקטין עצמו וכלפי אחרים העלולים להיפגע ממעשיו, נובעת מהעדרם של מנגנוני הגנה ושיקל דעת מפותחים בקרב קטינים וכן מיכולתם של ההורים לפקח על הקטין. ( ת"א) 1173/99 אילן נ' מאיר, 05.03.2008)). ##(3) אחריות הורים בנזיקין למעשי ילדיהם - חובה הפיקוח על הילדים:## חובתם של ההורים להשגיח על מעשי ילידיהם היא במידה סבירה (ת"ק (תביעות קטנות, ת"א) 53379-11-15 פלונית נ' אלמונית (08.09.2016)), ולא מוחלטת, ותוכנה שונה מכל מקרה ומקרה ונסיבותיו (מצוטט מתוך תא"מ (ת"א) 90-10-16 רוית מזרחי נ' אריק אלון ). חובת הפיקוח של הורה על ילדו משתנה בהתאם לנסיבות השונות וביניהן יש לשקול את: ##(א)## גילו של הילד. ##(ב)## מאפייניו היחודיים. ##(ג)## אופי הסכנה הנשקפת כתוצאה מהפעילות של הילד. לפי הפסיקה, להורים קמה אחריות למעשי ילדיהם שעה שהם עצמם התרשלו בהשגחה על ילדם ובפיקוח על התנהגותו, וזאת על פי מידת הזהירות של הורה סביר (ע"א 290/68 אריאלה אריאל נ' צינק, פ"ד כב(2) 645). ##(4) אחריות הורים לנזקי ילדיהם - נהיגה ללא רישיון:## בת"א (חיפה) 604/06 סאמח מזיד סעד נ' קרנית חברה לביטוח בע"מ, התקבלה הודעת צד ג' ששלחה קרנית נגד אביו של נער שנהג ברכבו ללא רישיון. בית המשפט ציין באותו פסק דין, שהאב אמנם לא התיר לבנו לנהוג ברכב, אך העובדה שהצליח ליטול את מפתחות הרכב, היא הנותנת כי האב התרשל, בפרט כאשר הוכח כי לא היתה זו הפעם הראשונה ##(5) אחריות הורים למעשי ילדיהם - נזקי רכוש:## בת"ק (י-ם) 2747/07 נדונה שאלת אחריות ההורים במקרה בו הוכח כי נגרם נזק למכונית ע"י ילדה בת 4 בפסק דינו של כב' השופט שטראוס שקבע כי פקודת הנזיקין איננה מכירה באחריות שלוחית של הורים למעשי ילדיהם ועל כן יש לבחון את תחום האחריות הישירה. חובת הזהירות המוטלת על הורים ביחס למעשי ילדיהם נקבעת על פי מידת הזהירות של הורה סביר, על פי מבחני עוולת הרשלנות המקובלים. ## (6) אחריות הורים למעשי ילדיהם - הודעה לצד שלישי נגד ההורים:## בסעיף 22 לבחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 נקבע: "ההורים לא יישאו באחריות לנזק שגרמו לקטין תוך מילוי תפקידי אפוטרופסותם, אלא אם פעלו שלא בתום לב או לא נתכוונו לטובת הקטין; הם לא ישאו באחריות לנזק שגרמו לרכושו של הקטין תוך מילוי תפקידי אפוטרופסותם, אם פעלו בתום לב ונתכוונו לטובת הקטין". נראה כי בסעיף זה הכוונה היא לאחריות ההורים כלפי הקטין, וזאת להבדיל מאחריותם בהשתתפות כלפי צד ג' בגין נזק בו הוא חויב. סעיף 84(א) בפקודת נזיקין קובע זכות השתתפות לכל מעוול מכל מעוול אחר שחב או שהיה חב אילו נתבע על אותו נזק. בספר דיני תורת הנזיקין הכללית ג. טדסקי (מהדורה שנייה, 1976), נדרשו המחברים לפרשנות המושג "מעוול שאילו נתבע היה חב" ולשאלת דינו של מזיק שלא נתבע בשל חסינות דיונית. דעת המחברים הייתה כי מזיק כזה חב למרות שתביעת הניזוק נגדו הייתה נדחית (ר' שם, בעמ' 496-495 ובעמ' 503-500). גם הפסיקה פסעה בכיוון זה. בת"א (מח'-חי') 713/77 נעאמנה נ' מדינת ישראל, פ"מ תשמ"ב(1) 397, 407-406 (1977) התייחסה כב' השופטת שטרסברג-כהן לאמרת אגב בע"א 587/73 של כב' השופט שמגר בעניין סעיף 22 בחוק הכשרות, אשר לא הסכימה לה, וציינה כי ההלכה - העוברת כחוט השני בפסיקת בית המשפט העליון, שהיא מוצדקת מבחינה משפטית, מוסרית וחברתית - קבעה חובת הורים כלפי ילדיהם ואת אחריותם בנזיקין. בהתאמה, באותו עניין, חייב בית המשפט את אבי הקטין שם, בדמי השתתפות מכוח הודעת צד ג', בשיעור של חמישים אחוז. מאז פסק הדין של כב' השופטת שטרסבג-כהן המשיכו בתי המשפט ונהגו לחייב הורים בחלק מהפיצוי שהושת על המזיקים (ר' ע"א 326/88 צימרמן נ' גבריאלוב, פ"ד מו(1) 353, 360 (1991)) שם חויבה אמו של התובע באחריות בשיעור של 20% וע"א 1819/03 אברהם נ' ש.ר.ב. נגד בי"ח מעיני הישועה( לא פורסם), בפסקה 15 לפסק-הדין (12.3.06), שם חויבה האם בנזקי ביתה כמעוולת במשותף בשיעור חמישים אחוז). ##(7) להלן פסק דין בנושא אחריות הורים לנזקי ילדיהם:## עיקרי עובדות וטענות הצדדים   1. גרעין הארוע נשוא התביעה שאינו במחלוקת התרחש ביום 10.1.01 בבית ספר "שרת" בנצרת עילית (להלן - "בית הספר ") ביום 10.01.01 במהלכו תלש הנתבע מס' 1 (להלן - "א.") את פאתה של התובעת ולאחר שנופף בה זמן מה תוך קריאות שמחה השליכה לפח האשפה בחצר בית הספר (להלן - "האירוע").   2. אין מחלוקת כי אירוע זה הינו בגדר אירוע תקיפה כמשמעות המונח בפקודת הנזיקין ולא יכולה להיות מחלוקת כי המדובר באירוע חמור, משפיל ומבייש ביותר, הגורם נזק.   3. בגין האירוע הורשע א. בפלילים (ב-ת.פ. 1129/00) ולא הוגשה בתיק בקשה להבאת ראיות לסתור.   בעדותו חזר והודה א. כי ביצע את האירוע.   4. התובעת בעת קרות האירוע שימשה מורה, מנהלת שכבת ח' וסגנית מנהלת חטיבת ביניים בבית הספר.   התובעת בעת קרות האירוע היתה במהלך העברת שיעור.   5. א. יליד 1986 למד בכיתה ט' בחטיבת הביניים, בעת הארוע.   6. התובעת תובעת את נזקיה בגין עוולת תקיפה כנגד א. וברשלנות כנגד הנתבעים כדלקמן:   (א) כנגד הורי א. הנתבעים מס' 2 ו- 3 (להלן- "הורי א."), כאפוטרופסים הטבעיים של בנם וככאלה נושאים באחריות על פי דין למעשיו.   (ב) כנגד הנתבעת מס' 4 (להלן - "נ.") כמי שעל פי הטענה הגתה את הרעיון ודירבנה את א. לבצעו וכן כנגד הורי נ. הנתבעים מס' 5 ו- 6 (להלן - "הורי נ.") שוב מעצם היותם אפוטרופסיה הטבעיים של נ..   (ג) עוד נתבעים בתביעה, משרד החינוך ועירית נצרת עלית, נתבעים מס' 7 ו-8.   משרד החינוך כמי אשר אחראי פדגוגית על פעילות בית הספר והמורים ועיריית נצרת עלית כמעבידת מנהלת בית הספר הגב' מ. ט. (להלן: "המנהלת") ומעסיקת המדריך החברתי בבית הספר.   כלפי הרשויות הנ"ל מיוחסת רשלנות על כך שלא נקטו צעדים מתאימים חינוכיים ומשמעתיים שהיה בהם למנוע את האירוע, לרבות מניעת כניסת א. לתחום בניין כיתות ח' בו לא למדו כאמור א. ונ..   7. הנתבעים מס' 6-4 שלחו הודעות צד ג' כנגד הנתבעים בתביעה, כנגד מנהלת בית הספר וכנגד מר י. ל. שהיה באותם זמנים מחנכה של נ..   לטענת המודיעים, צדדי ג' התרשלו בכך ששירבבו את שמה של נ. כקשורה לאירוע ובכך גרמו לה נזק.   8. אציין כבר עתה כי משהכרעתי, כפי שיפורט בהמשך, כי דין התביעה כנגד הנתבעים מס' 6-4 להידחות, לא רואה להעמיק בהודעת צד ג' שנשלחה.   רק אציין, בעניין זה, שמלכתחילה לא היה כל הגיון משפטי ועובדתי בעצם משלוח ההודעה שהרי מטיבה של הודעת צד ג' יש לה תחולה רק במידה ונקבע חיוב כנגד המודיע כנתבע. בענייננו, לעומת זאת, אם היה נקבע חיוב כזה ממילא לא היתה קמה עילה להודעת צד ג'; עיון בנימוקי ההודעה מעלה כי הם מבוססים כולם דווקא רק על ההנחה שהמודיעים אינם אשמים ורק על יסוד זה מבססים את ההודעה.   9. התובעת טוענת כי האירוע גרם לה נזקים רבים הן מהבחינה הפיזית והן מהבחינה הנפשית.   בעניין זה הציגה התובעת תעודה רפואית של פסיכאטר המאבחן אפקט דכאוני חרדתי אשר הומלץ לטפל בו בטיפול תרופתי-שיקומי.   התובעת אינה טוענת לנכות רפואית.   10. עוד טוענת התובעת כי הנתבעים מס' 7, 8 כי בעקבות האירוע והגשת התביעה צמצמו הנ"ל את משרתה ואת שעות עבודתה, בעיקר על דרך של ביטול משרת הניהול.   11. התובעת אינה מייחסת רשלנות למעשה כנגד גורמי החינוך בכל הכרוך בהתנהלות לאחר האירוע ועל כן לא רואה להעמיק בעניין, אלא רק לצורך השלמת התמונה העובדתית;   12. מזכירת בית הספר, גב' חרוש, נקראה טלפונית על ידי התובעת מייד אחרי האירוע והיא אכן איתרה את הפאה והשיבה אותה לנתבעת.   13. בית הספר ניהל בירור פנימי בניסיון ללמוד את פרטי האירוע ואת היקפו בדגש למספר המעורבים בו. הבירורים העלו כי בתכנון האירוע לכאורה היו מעורבים תלמידים נוספים בדגש לנ.. הילדים והוריהם הוזמנו ואף הייתה מעורבות משטרתית, ברמה זו או אחרת, אשר בשורה התחתונה לא הובילה לממצאים באשר לזהות מעורבים נוספים. בסופו של דבר לא ננקטו הליכים משמעתיים ממשיים או הליכים אחרים כנגד מי מהילדים, זאת בהעדרן של ראיות.   14. אציין כבר עתה שלגירסתו המגומגמת של א. במהלך עדותו לפיה לא היו לו שותפים ברמה זו או אחרת, לא נתתי כל משקל כשהאמור נסתר אף מפשט גירסתו בתצהיר העדות ומתמליל הראיון העיתונאי מחודש 1/01.   בעקבות האירוע הושעה א. מבית הספר.   15. פעולות בית הספר כנגד נ. והנזקים הנטענים בגין כך, אינם מעניין תביעה זו ולא אתייחס אליהם כשבנדון הוגשה תביעה נפרדת על ידי נ..         טענות יתר הנתבעים   16. א. טוען כי בהיותו קטין ונתון לפיקוח והשגחת בית הספר, יש להטיל את מלוא האחריות או עיקרה, על בית הספר ועירית נצרת עילית.   הורי א. טוענים בהגנתם, כי עובדת היותם הורים של א. אינה מקימה כשלעצמה אחריות כלפיהם למעשי בנם אשר היה תלמיד בית הספר והיה במשמורת חוקית של בית הספר עת התרחש האירוע.   לטענת ההורים, התובעת לא הוכיחה מכל וכל כי הם התרשלו, חדלו או עשו מעשה המקים כלפיהם רשלנות.   לטענת ההורים יש לייחס את מלוא האחריות למעשה הנזיקין של א., שנעשה כאמור בהיותו קטין ובפיקוח בית הספר, על בית הספר והרשות המקומית.   17. נ. והוריה בהגנתם מכחישים כל מעורבות או אחריות לאירוע של נ. אם כיוזמת, אם כמפעילה ואפילו כנוכחת, ומכאן כי דין התביעה נגדם להידחות.   18. משרד החינוך מכיר בקיומה של חובת זהירות מושגית כלפי התובעת, אולם טוען כי בנסיבות המקרה עסקינן באירוע חריג ויוצא דופן שלא אירע מעולם וככזה לא ניתן היה לצפותו.   מעבר לאמור טוען משרד החינוך כי נקט את כל פעולות הפיקוח והחינוך הנדרשות, כאשר מכל מקום אין בין אלה לאירוע כל קשר ועל כן אין לייחס למשרד החינוך רשלנות.   19. עיריית נצרת עילית, מעבידתה של מנהלת בית הספר, טוענת כי העובדה שעיריית נצרת עילית הינה מעבידה של המנהלת אין בה כדי להקים רשלנות.   גם העיריה טוענת כי האירוע הינו בגדר אירוע חריג ובלתי צפוי וזאת בכל קנה מידה ועל כן ההנהלה לא הייתה יכולה וצריכה לצפותו.   20. לחילופין טוענת העיריה כי על פי מידרג הטיפול בבעיות המשמעת המתעוררות בבית הספר נושא משמעתי מגיע לטיפולה של המנהלת רק לאחר שעבר מספר דרגות טיפול קודמות, כשבענייננו אם הגורמים המוקדמים לא תיפקדו כראוי אין לייחס בגין כך רשלנות למנהלת באופן ישיר, כשבפועל לא הועבר הנושא לידיעתה.   21. כל הנתבעים במאוחד מייחסים לתובעת אשם תורם זאת לאור היותה מנהלת שכבה ח' כשבבניינה התרחש האירוע וכן בהיותה מנהלת חטיבת הביניים אליה השתייך א. כתלמיד כיתה ט'.   זאת ועוד, התובעת ראתה את קבוצת הילדים שהתקהלה והפריעה לאורך שעות היום מבלי לטפל בעניין ומבלי לדווח על כך.   22. בנוסף חולקים הנתבעים לעניין היקף הנזק הנטען מבלי שמוכחשת חומרת האירוע והטראומה המסויימת שנגרמה לתובעת.   הנתבעים מכחישים את הפסדי השכר הנטענים ושנטענו בעלמא.   23. מטעם התובעת העידו - התובעת עצמה, המורה ל., המזכירה גב' חרוש, א. עצמו והיועצת מוטשאן.   מטעם הנתבעים מס' 3-1 העידו הורי א..   מטעם הנתבעים מס' 6-4 העידו נ. עצמה, קבוצת תלמידים מכיתתה (חיילים בשירות סדיר) וחברותיה, שהיו עימה סמוך לארוע.   מטעם הנתבעת מס' 7 העידה הגב' שחורי, מנהלת חטיבת הביניים.   מטעם הנתבעת מס' 8, עיריית נצרת עילית, העידה הגב' טל, מנהלת בית הספר.                 דיון ומסקנות   24. תביעה זו מהיבטים שונים טוב היה אילולא הייתה מתבררת לגופה ואילו הצדדים היו משכילים להסכים לבירורה על דרך הפשרה.   25. לכל הפחות נכון היה אילו בירור התביעה היה מצטמצם לעדויות הבסיסיות הדרושות לתיק מבלי להיכבד לכל פרטי האירוע, לרבות לשאלת היקף הילדים המעורבים בו, הרחבה שגררה שמיעת עדים לרוב ובזבוז זמן שיפוטי יקר.   אחריות א.   26. אחריותו של א. לאירוע אינה למעשה במחלוקת.   27. האירוע הינו בגדר עוולת תקיפה אותה ביצע א. באופן מלא ובלעדי.   28. התנהלות בית הספר ו/או ילדים אחרים, אין בהם להפחית מכל וכל מאחריותו כילד בוגר בכיתה ט' למעשיו הישירים.   29. האירוע היה כתוצאה ממעשה מכוון ומרושע של א., יהיה המעשה טיפשי, מיותר, חסר תכנון וחשיבה, ככל שיהיה.   30. בנדון וכעולה מתמלול הראיון העיתונאי, יש בסיס להנחה כי האירוע היה פרי מעשה תכנון כלשהו, ברם התובע עצמו נתפס על גרסתו המאוחרת לפיה הוא היה יחיד בתכנון וביצוע הארוע.   31. העובדה כי בעת האירוע היה א. במשמורתו של בית הספר אין בה לגרוע מאחריותו המלאה של א. כילד בוגר האחראי על מעשיו.   32. מעשה התובע הינו חמור, הוא נעשה בזדון, ברשעות, לעיניי כל ולאורך זמן.   הפאה נחטפה לעיניי כל, א. המשיך ורץ עם הפאה כשהוא צוהל, קורא קריאות שמחה ולבסוף משליך אותה לפח אשפה.   א. פגע בתובעת קשות על לא עוול בכפה.   נסיבות האירוע, חומרתו וזדוניותו אף מצדיקות פסיקת פיצויים עונשיים כנגד א., זאת לצד הפיצויים להם זכאית התובעת כתרופה על פי דיני הנזיקין, להסרת תוצאות העוולה, ובנדון אפרט בהמשך.   אחריות נ.   33. התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי נ. אחראית כשותפה וכדומה לאירוע;   34. א. לא קושר את נ. לאירוע, בכל דרך שהיא, גם אם כאמור לא נתתי אמון לגירסתו המאוחרת כי לא היו שותפים אחרים לאירוע.   הדברים נכונים גם אם בוחנים במנותק את תמליל הראיון העיתונאי מ- 1/01.   35. בסופו של יום לא הוצגו ראיות פוזיטיביות ישירות או בכלל הקושרות את נ. לאירוע, ככל שהדבר נוגע לתשתית הדרושה להוכחת אחריות ושותפות למעשים.   36. הבירור שערכה הנהלת בית הספר ובמשתמע גם הבירור המשטרתי, לא הוביל לכל מסקנה הקושרת את נ. לאירוע, מלבד הטענה על עצם נוכחותה באירוע, כמו אחרים.   37. נ. מכחישה כל מעורבות באירוע, כשגרעין גירסתה בעניין לא נסתר.   38. מובהר כי בעדותו של המורה ל. נתתי אמון מלא והעדפתי עדות כנה זו על עדות נ. ושלושת חבריה לכיתה, אשר ככלל עדויותיהם היו מגמתיות, אותות האמת לא ניכרו בהם וניתנו באווירה פוחזת ובזחיחות דעת, שלא היה לה מקום.   גם ניסיון נ. לייחס למורה ל. מניעים שליליים כמו גם תפקוד מקצועי לקוי, דינו להידחות כחסר בסיס והוא מעיד כשלעצמו על דרך התנהלות פסולה ומגמתית.   39. זאת ועוד בעדויות נ. והחברות סתוונית ועינב קיימות סתירות, למרות ניסיון התיאום המשתמע מהעדויות, לרבות בכל הנוגע לסיבת הימצאותן בזירת האירוע. גם הניסיונות להרחיק כל קשר ולו רחוק ביותר בין נ. לאירוע או לא., דינם להיכשל.   40. ברם בנסיבות, אין בעדותו של מר ל. לפיה נ. שאלה טרם האירוע לעניין הפאה כמו גם בעצם נוכחותה בזירת האירוע, די כדי להוכיח מעורבות ישירה ואחריות של נ. לאירוע מההיבט הנזקי או בכלל, לרבות בשאלת קיומו של קשר סיבתי משפטי.   לא הוכחו פרטי התנהגות פוזיטיבית שקושרים את נ. לעצם ביצוע האירוע ותכנונו.   גם המורה ל., כדוגמא, נמנע מהמסקנה כי הדברים ששמע מובילים למסקנה כי נ. אשמה, או שותפה.   41. אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה כנגד נ..   אחריות הורי נ.   42. על דרך קל וחומר דין התביעה נגד הורי נ. (נתבעים מס' 5 ו- 6) להידחות.   43. אוסיף כי לא הוברר מה הייתה העילה מלכתחילא לצירוף הורי נ., גם בהנחה והיה מתברר כי לנ. מעורבות כלשהי לאירוע.   44. לא מצאתי בסיס משפטי לטענת התובעת כי די בהיות הנתבעים הורים ואפוטרופסים טבעיים כדי להקים אחריות כלפיהם.   בדין הישראלי אין אחריות שילוחית ואחריות כוללת של הורים, בתור שכאלה, לרשלנות ילדיהם.   45. אחריות הורה ככל אחריות נבחנת על פי דיני הרשלנות הכלליים, כשהורה ככלל חב חובת זהירות ישירה של השגחה על מעשיי ילדו שלא יזיק, זאת לפי מידת הזהירות הרגילה של הורה סביר.   חיוב הורה, אם כן, במעשי ילדו מותנה בהוכחת חובת זהירות קונקרטית וכן קיומם של יתר מבחני הרשלנות, לרבות הפרתה של חובה זו וקיומו של קשר סיבתי בין ההפרה לנזק שנגרם.   אחריות הורי א.   46. על בסיס המפורט, יש לבחון את שאלת האחריות המיוחסת להוריו של א., הנתבעים מס' 2 ו- 3.   47. התובעת בטענותיה אינה מפרטת את אחריות ההורים מלבד עצם היותם הוריו ואפוטרופוסיו של א..   48. גם אם מבקשים לבחון את שאלת הרשלנות, כפי שהיא עולה מהתשתית העובדתית שהוצגה, מתבקשת המסקנה כי הורי א. לא התרשלו ברשלנות קונקרטית במקרה דנן המצדיק חיובים בנזיקין;   49. מובהר כי אין ההכרעה המשפטית האמורה נוגעת או משליכה לשאלת טיב החינוך שקיבל א.;   שאלה זו אינה מענייננו, כאשר כנגד החובה המוטלת על הורים על פי חוק האפוטרופסות, לחנך את ילדם, לא עומדת סנקציה אזרחית ובפרט לטובת צד ג'. האמור מתבקש גם מההלכה שפורטה לעיל לפיה, אין בעצם היות ההורים אפוטרופסים של ילדם כדי להקים אחריות כלפיהם בנזיקין וכי הדין הישראלי אינו מכיר באחריות שילוחית ואחריות כוללת של הורים.   50. כאמור אחריות מושגית של הורה כלפי צד ג' למעשי ילדו בוודאי שקיימת ובהתאמה גם קמה חובת זהירות ישירה ואף מוגברת על הורים ככלל, להשגיח ולפקח על מעשי ילדיהם שלא יזיקו, לפי מידת הזהירות של הורה רגיל.   51. השאלה בענייננו הינה האם הנסיבות מצביעות על רשלנות קונקרטית של הורי א. בנסיבות האירוע דנן.   52. ככלל ההורים רשאים להניח כי ילדם הנשלח למסגרת חינוכית של בית הספר, ימצא תחת פיקוח המערכת החינוכית.   נכון אף ככלל לקבוע כי האחריות לפקח ולהשגיח על הילד בשעות בהם הוא מצוי בתחום בית הספר, מוטלת בעיקר על המערכת החינוכית ולא על ההורים.   53. לא הוצגו בפני ראיות לפיהן לא. היו בעיות משמעת חמורות בדגש למעשי אלימות.   קיומם של בירורים משמעתיים אלו או אחרים, כעולה מהעדויות, לצד הכחשות א., אין בהם די לענייננו.   54. לא הוצגה תשתית לפיה היה על ההורים לדאוג להנחיות ופיקוח מיוחד על ילדם, בבחינת "שור מועד" אלים ומסוכן, וכי היה בידיהם לנקוט אמצעים כלפי א., אשר לא ננקטו.   55. לא נטען ולא הוכח כי המערכת החינוכית או בכלל, הציגה דרישות בפני ההורים לעניין ההתנהגות והפיקוח כלפי א. או כי ההורים נמנעו או לא נעתרו בענין לדרישות שהופנו אליהם.   56. האירוע כשלעצמו הינו בבחינת ארוע חריג, יוצא דופן, שלא הוכח כי אירע מעולם בתחומי בית הספר או בכלל וככזה לא היה ניתן לצפותו, לרבות מצד ההורים.   57. כפי שאפרט להלן הרשלנות המיוחסת לבית הספר ולתובעת עצמה הינה בעיקר על שלא מנעו את ההתקהלות בשטח בניין שכבת ח', שנמשכה לאורך פרק זמן ארוך, כמו גם על העדרו של פיקוח ראוי, בפרט בשעות הלימודים כשפרטי רשלנות אלו הם שתרמו להתרחשות הארוע.   במחדלים אלה אין להורים חלק, והם לא היו צריכים לצפותם.   58. כאמור לא הוצגה כל תשתית המלמדת כי להורים היו ידיעות או ציפיות מיוחדות, על רקע התנהגות קודמת של א. בכלל, או דוגמת האירוע בפרט.   59. מבחן התוצאה, יהיו המעשים שנעשו חמורים ככל שיהיו ואף אם הם מלמדים כשלעצמם על אלימותו ואופיו השלילי של א., אין בהם לשמש מבחן עצמאי לשאלת רשלנות ההורים, על פי המוכר בהלכה הפסוקה.   שאלות חינוכיות מוסריות, לרבות השאלה מהי מידת ההשפעה של חינוך ההורים על התנהגות ילדיהם, אינם מעניין תיק זה ונכון הוא שלא לעסוק בהם גם מטעמים של מדיניות משפטית, תהה בעניין השקפת המותב הדן בתיק, אשר תהיה.   60. לאור המפורט ולאחר בחינה ושקילה אני מכריע כי לא הוכח שההורים התרשלו וכי הם אחראים בנזיקין למעשה א., ילדם הבוגר.   61. בהתאמה מורה על דחיית התביעה נגדם.   אחריות משרד החינוך ועיריית נצרת עילית   62. בשלב ראשון של הדיון בפרק זה, ולשאלת הרשלנות כלפי התובעת, אתייחס לעיריית נצרת עילית ולמשרד החינוך כמכלול (להלן - "בית הספר"). בשלב שני אבחן את חלוקת התפקידים בין שני הגופים הנ"ל לשאלת האחריות.   63. קיומה של אחריות מושגית מצד בית הספר כלפי התובעת, לרבות חובתו להגן עליה מפני מעשים עבריינים וזדוניים, זאת במהלך שהותה בבית הספר, אינה למעשה במחלוקת.   64. השאלה הרלוונטית הינה האם יש בנסיבות והראיות שהוצגו בתיק זה כדי ללמד על הפרת חובת זהירות קונקרטית של בית הספר והאם קיים קשר סיבתי בין הפרות אלו לנזק.   65. ככלל, אין חידוש בכך שמזיק צריך לצפות התנהגות זדונית ואף עבריינית של צד שלישי.   גם מעשה פשע המבוצע על ידי אחר שהוא בגדר גורם זר מתערב לא יחשב כסיבה מכרעת לנזק, הפוטרת את הגורם המתרשל הראשון מן האחריות בנזיקין, זאת אם נדרשת מן הגורם המתרשל הראשון, לחזות מראש את המעשה, כאחת מן התוצאות האפשריות של מחדליו.   66. ככלל, כשבוחנים את שאלת הטלת האחריות בנזיקין בגין מחדלי נתבע מלהגן מפני מעשה מכוון זדוני המבוצע על ידי אחר, כלפי התובע יש לבדוק את שאלת התקיימותו של כל אחד מיסודות עוולות הרשלנות;   67. במרכז החקירה עומדת שאלת צפיותו של האירוע - אופיו והיקפו. שאלה זו עשויה להתעורר הן בשלב בדיקת החובה והן בשלב בדיקת קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי בין הפרת החובה לבין התוצאה המזיקה.   68. מעשי קונדס ואף מעשים חריגים ונבזיים כדוגמת האירוע דנן עשויים אומנם להתרחש ואכן מתרחשים כמעט בכל מקום ובכל זמן ולצערנו גם במסגרות חינוכיות ועל כן במובן מסויים הם תמיד "ניתנים לצפייה" במובן הטכני.   אולם חובת הזהירות כוללת נוסף על דרישת הצפיות "הטכנית" גם דרישה לצפיות "הנורמטיבית" יש לסנן ולברור מתוך שלל הסיכונים המתקיימים בחיי היום יום רק את אותם סיכונים המצריכים צפייה.   69. בחינת הצפיות נבחנת על פי המבחנים העיקריים הבאים:   - האם היה הנתבע מודע להתרחשות הקרובה של המעשה; - האם התרחשו בעבר אירועים דומים או שהמעשה שאירע הינו מעשה שגרתי או שמא חריג באופיו; - האם היה הנתבע בעל שליטה ופיקוח על המבצע או על מקום הביצוע; - האם בהתחשב במהות היחסים בין בעלי הדין היה התובע יכול להסתמך באופן סביר על כך שהנתבע ינקוט אמצעי זהירות סבירים לשמירת בטחונו מפני מעשים שכאלה; - האם ניתן ללמוד על קיומה של החובה מכלל הנסיבות האחרות של המקרה.   כמובן יש גם לבחון בנוסף שיקולים של מדיניות ציבורית המשליכה על גדרי חובת הזהירות.   70. כאשר מבקשים ליישם את המפורט, לשאלה המצומצמת האם הייתה לבית הספר את היכולת לצפות את התרחשות האירוע, התשובה המתבקשת הינה שלילית;   71. האירוע דנן הינו אירוע חריג יוצא דופן שלא היה ניתן לצפותו.   גם אם אפשרות תאורטית שכזו עלתה באחד מהשיעורים בבית הספר כמפורט, אין בה לשנות לעניין מבחן הצפיות דנן וצוות המורים לא היה נדרש לצפות ולהניח כי מעשה כזה יעשה בפועל ובהתאמה לא היה צריך ויכול להערך לקראתו.   היקפי פיקוח ומשמעת חמורים, לרבות צמודים ככל שיהיו אין בהם למנוע התרחשות פתע כזו.   האמור נכון גם לעניין שאלת נוכחותו של המדריך החברתי, בה הרבו לעסוק ב"כ הצדדים בסיכומיהם.   התובעת עצמה, אשר הייתה חלק מהמערך הניהולי של בית הספר אישרה כי האירוע הינו חריג בכל קנה מידה ולא היה ניתן לצפותו, גם כשראתה את ההתקהלות סביב כיתתה.   72. כנגד האמור, רואה ליחס רשלנות חלקית כלפי בית הספר, על שלא מנעו את ההתקהלות למרות שנמשכה לאורך שעות ולמרות שבחלקה התרחשה בשעות הלימודים, כאשר א. עצמו למועד האירועים היה צריך להיות בכיתתו ולא להסתובב בחוץ.   ההתקהלות והאקלים השלילי שיצרה, שימשו קרקע פוריה להתרחשות האירוע, זאת גם מבלי שנכריע, האם האירוע היה פרי תכנון, התערבות, או מעשה התרברבות עצמאי של א..   73. התקהלות של ילדים, מובילה לחוסר סדר, לשחרור רסן, לאוירת הוללות וחופש בין המתקהלים, כשבאופן טבעי בהתקהלות שכזו יש ריכוז גבוה של תלמידים בעיתיים החומקים משיעורים ונמשכים לריכוזים שכאלה.   התמשכות ההתקהלות, מחמירה את האווירה השלילית, מובילה לשיעמום גובר, למעשי קונדס ואף למעשים חמורים וזדונים יותר דוגמת המקרה דנן.   ההתקהלות כשלעצמה הייתה גורם מלהיב ומדרבן מנקודת מבטו של א..   התקהלות תלמידים בשטח, שכלל לא היו צריכים להימצא בו, אף מחמירה את התופעה.   74. בית הספר היה צריך לצפות כי התקהלות דוגמת זו בענייננו ובפרט אם אינה מטופלת בתחילתה, יכול ותוביל למעשי קונדס ואף מעשים עבריינים זדוניים בקווים כלליים.   75. אכיפת המשמעת בשטחי בית הספר, על פי קנה מידה מקובל ובסיסי היה בהם, למנוע בענייננו את ההתקהלויות השליליות לאורך השעות שטרם האירוע ובעיקר את היקפן ומימדיהן, כשלצורך אכיפה זו לא נדרש בית הספר למשאבים או פעולות יוצאות דופן.   76. הניסיונות עליהם העידו העדים לפיזור ההתקהלות (עדות מוטשאן ועדות התובעת) היו נסיונות סרק נקודתיים בלבד, מבלי שנעשה ניסיון ממשי לטפל בתופעה מן השורש הן בכלל והן לעניין אותו יום.   77. לצורך פיזור ההתקהלות וההבטחה כי כל תלמיד ימצא בכיתתו או לכל הפחות שהשכבות לא יתערבבו, לרבות לאורך זמן ארוך, לא נדרש פיקוח צמוד ומוחלט או הקצאת כח אדם בלתי סביר.   78. הכרחי היה כי בית הספר ירכז מאמצים ויגלה זהירות בשתי הסוגיות הנ"ל, אשר מהוות קרקע פוריה להפרות משמעת ומעשים שליליים כשאכיפתם כאמור אינה דורשת הקצאת משאבים וכוח אדם בלתי סבירים.   79. מחדלי בית הספר לאור האמור היו בגדר הפרת חובות הזהירות ומקימות רשלנות.   80. פעולות ראויות וסבירות היה בהם לצמצם ולמנוע התרחשותם של אירועים שליליים, לרבות חמורים כדוגמת המקרה שלנו ועל כן התקיים בענייננו מבחן הקשר הסיבתי שבין הפרת החובה לנזק;   81. על פי עדות התובעת, ההתקהלויות המרעישות החלו בשעה 09:00 בבוקר של יום האירוע וכללה בראשיתן קבוצה של כ- 8-7 ילדים שהתקהלו לסירוגין, למרות שמעת לעת פעלה להוצאתם מהבניין.   אחרי ההפסקה של השעה 10:00 שוב הייתה התקהלות במבנה שכבת כיתה ח', ההתקהלות נמשכה גם בשעה 12:00 בשעות שיעור.   82. על פי עדות היועצת רות מוטשאן ההתקהלות הפריעה לה בעבודתה והיא פעלה להוצאת הילדים מהבניין בשעות הצהריים.   גב' מוטשאן מעידה שהניסיונות נמשכו גם עד סמוך לאירוע.   83. עוד מעידה גב' מוטשאן כי התופעה לא הייתה תופעה חריגה בבית הספר.   84. לא הוצגו עדויות על ניסיונות ממשיים מצד ההנהלה ומערכת הפיקוח לטפל בתופעה בכלל וביום הספציפי בפרט.   לכל היותר הסתפק גורם זה או אחר, לרבות התובעת וגב' מוטשאן בניסיון להוציא את המתקהלים מתחום הבניין.   85. האירוע וחלק מההתקהלויות היו בזמן שיעור.   א. עצמו מאשר כי האירוע התרחש בזמן שיעור על פי מערכת השעות, ברם המורה לא הגיעה.   86. לא הוכח טיפול מצד ההנהלה בילדים המסתובבים חופשי בזמן שיעור, כשפיקוח בעניין אינו מורכב ואינו קשה.   87. מעבר לנדרש אוסיף כי גם מנהלת בית הספר אישרה בעדותה כי תופעה של התקהלות נמשכת על פי התשתית העובדתית דלעיל, אם התרחשה, הינה בגדר תופעה לא תקינה, כשמצידה הכחישה שמדובר בתופעה שגרתית.   88. לא מן הנמנע כי נוכחתו של המדריך החברתי אלי טובול ביום האירוע היה בה לצמצם את אפשרות ההתקהלות, את הסתובבות ילדים בזמן שיעור ואת רפיון המשמעת ככלל.   89. בנסיבות לא רואה להידרש למגבלות תקציב, אלו או אחרות בכל הנוגע להיקף משרות הפיקוח;   תקציב מוגבל, ככל שיהיה, מנוצל על פי סדרי עדיפויות. העובדה שבית הספר ראה כחיוני לקיים משרת פיקוח ולהוציא משאבים בעניין, מחייבת כלשעצמה את החלת הפיקוח לכל אורך ימי השבוע ולא במרבית הימים בלבד.   90. מעבר לאמור תפקידי הפיקוח והאכיפה אינם מצומצמים למדריך החברתי, אלא מוטלים על מכלול צוות המורים.   סדרי העדיפויות המדוייק, באיזה אופן לנצל את שעות הפיקוח והניהול אינם מענייננו, כאשר בשורה התחתונה חובה היה על בית הספר לדאוג לאמצעי פיקוח ואכיפה שימנעו ויצמצמו את התופעות שפורטו לעיל.   מחדל בענין זה מקים רשלנות, בפרט שאין האמור דורש אמצעים בלתי סבירים או אכיפה ופיקוח הדוקים וצמודים כפי שביקשו לטעון מי מהנתבעים.   91. לאור האמור, אני מכריע כי בית הספר התרשל כלפי התובעת, וכי הוכח קשר סיבתי בין הפרת חובת בית הספר להתרחשות הנזק.   חובות בית הספר הופרו הן מההיבט הפרטני, לעניין יום האירוע והן מההיבט המערכתי בהעדר טיפול נאות בתופעות שפורטו לאורך זמן.   92. רשלנותו של בית הספר כמכלול ועל פי הנסיבות מסתכמת בשיעור של 30%.   חלוקת האחריות בין משרד החינוך לעיריית נצרת עילית   93. עיריית נצרת עילית הייתה מעבידתה של מנהלת בית הספר.   מאידך הנחיות והוראות בתחום הפדגוגי קיבלה המנהלת ממשרד החינוך.   94. אחריות העירייה כמעבידת המנהלת מסתכמת בעיקר בשניים;   - הקצאת משאבים ומאמצים, באופן לא ראוי וכנדרש להבטיח טיפול נכון בהתקהלויות, והסתובבות ילדים בשטחי בית הספר בשעות הלימודים.   ההנחה שדבר ההתקהלות ביום הספציפי לא הובאה לידיעת המנהלת, אין בה להצדיק אי טיפול נאות ומערכתי במכלול התופעה שפורטה.   - העדרותו של המדריך החברתי ביום האירוע כאשר בנסיבות לא היה נכון כי העירייה תקצה עובד במשרה חלקית בלבד, מבלי להבטיח פתרון פיקוח ליום הבודד בשבוע בו נעדר המפקח מבית הספר.   לאחריות זו, שותף כמובן משרד החינוך, אשר אחריות העל על הפיקוח והאכיפה בתחומי בית הספר מוטלת עליו.   95. לאחר שקילת מכלול הנסיבות והראיות על פי המפורט, אני קובע את אחריותה של עיריית נצרת עילית באחריות הכוללת שהוטלה על בית הספר בשיעור שליש (10%).   משרד החינוך נושא ביתרת האחריות אשר הוטלה על בית הספר, בשעור שני שליש הנותרים (20%).   אשם תורם לתובעת   96. לתובעת אשם תורם.   97. התובעת במועד האירוע הייתה מנהלת שכבת כיתות ח' וסגנית מנהלת חטיבת הביניים בה למד א..   98. על פי גירסתה, היא הייתה עדה להתקהלויות במשך שעות היום ולא דיווחה בעניין, ולא דרשה סיוע.   99. האמור מצדיק, לרבות לאחר שקילת מכלול הנסיבות והראיות, קביעת אשם תורם בשיעור 15%.     שאלת הנזק   100. האירוע אין חולק השפיל את התובעת, פגע בשלומה ובכבודה.   התובעת הייתה בטראומה נפשית לאחר התרחשות האירוע כשבנדון הוצגה תעודה רפואית שלא נסתרה.   101. מאידך, התובעת שבה לשגרת חייה ועבודתה סמוך לאחר האירוע, כשחופשת המחלה הסתכמה לתקופה קצרה.   102. יש בסיס לטענה כי התאונה באה בגדר תאונת עבודה.   103. התובעת לא הוכיחה טענותיה כי קוצצו בעקבות האירוע או הליכי התביעה, תפקידיה הניהוליים או כי משרתה הופחתה, זאת גם אם אתעלם מהטענה כי טענות אלו הינן בגדר הרחבת חזית אסורה, כשהאמור לא נתבע בכתב התביעה.   104. מקובלת עלי בעניין זה ובהעדר ראיות גירסת בית הספר כי ביטול תפקיד סגנית המנהלת הינו כתוצאה משינוי תקנים כשהיקף המשרה כולל את שעות הניהול ועם הפסקתן, בהתאמה צומצמה גם משרת התובעת.   105. התנהגות בית הספר כלפי התובעת הייתה מתחשבת וראויה בכל מהלך התקופה שלאחר האירוע, ולא מצאתי בסיס ליחס לבית הספר התנהלות שלילית שמטרתה לפגוע בתובעת במכוון.   106. לאחר שקילה ואומדן, אני מעמיד את נזקי התובעת שעיקרם עוגמת נפש על סך כולל של 20,000 ₪, לאחר שניכיתי את אשמה התורם.   107. על פי המפורט לעניין חלוקת האחריות, אני קובע כי הנתבעים מס' 1, מס' 7 ומס' 8 אחראים, יחד ולחוד, לפצות התובעת בגין נזקיה כאמור ובסך 20,000 ₪.   ביחס לנזק זה, הנתבעים הנ"ל הינם בגדר מעוולים בנפרד אשר גרמו נזק אחד אשר לא ניתן להפרדה.   108. לאור הנסיבות המיוחדות של תיק זה אני מכריע כי במישור היחסים, בין הנתבעים הנ"ל לבין עצמם, נושא הנתבע מס' 1 באחריותו למלוא הנזק, ואינו זכאי לשיפוי מהנתבעים מס' 7 ו- 8 באשר לחלקם היחסי באחריות.   לעניין מישור היחסים שבין הנתבעת מס' 7 ו- 8 לבין עצמם בלבד, כאמור אחראית הנתבעת מס' 8 לשיעור 10% והנתבעת מס' 7 לשיעור 20%.   109. בנוסף לפיצוי שנפסק לתובעת כתרופה המגיעה לה מכח דיני הנזיקין, ואשר נועד לתקן את הנזק שנגרם לה על ידי העוולה, אני רואה בנסיבות לחייב את הנתבע מס' 1 בפיצוי עונשי.   מובהר כי נזק זה הינו נפרד ונוסף לנזק התרופתי הרגיל כאמור, וביחס אליו אין הנתבעות האחרות נושאות באחריות, יחד ולחוד או בכלל, עם הנתבע מס' 1.   110. אירוע התקיפה דנן שנעשה בזדוניות ובצורה אשר הייתה מכוונת להשפיל את כבוד המשיבה קבל עם ועדה, מצדיק פסיקת פיצויים עונשים.   111. לאחר שקילת הנסיבות, לרבות גילו של הנתבע מס' 1 וההליכים הפליליים שננקטו נגדו, אני מחייב את הנתבע מס' 1 בתשלום פיצויים עונשיים לתובעת בסך 10,000 ₪, זאת נוסף לחיובו בפיצוי על פי סעיף 106 לעיל.   112. הנתבעים מס' 1, 7 ו- 8 ישאו בהוצאות התובעת ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,000 ₪ בתוספת מע"מ.   113. התביעה נגד נתבעים מס' 2 ו- 3 נדחית, כשהתובעת תישא בהוצאותיהם ושכ"ט עו"ד בסך 1,000 ₪ בתוספת מע"מ.   114. התביעה נגד הנתבעים מס' 6-4 נדחית, כשהתובעת תישא בהוצאותיהם ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪ בתוספת מע"מ.   115. הודעת צד ג' ששלחו הנתבעים מס' 6-4 נדחית.   לאור נסיבות ההודעה ומשלא השתכנעתי כי הייתה מלכתחילא הצדקה לשולחה, מחייב הנתבעים מס' 6-4 בהוצאות צדדי ג' מס' 6 (גב' מ. טל) וצד ג' מס' 7 (מר ל. י.), אשר לא היו צד בהליך העיקרי, בסך של 2,000 ₪ בתוספת מע"מ בנפרד לכל אחד מהצדדים הנ"ל.   116. הסכומים שנפסקו בפסק הדין ישולמו תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לצדדים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד תשלומם בפועל.אחריות הורים בנזיקין