האם צלקות בפנים משפיעות על כושר ההשתכרות ? מבוא 1. התובעת, ילידת 1961, נפגעה בתאונת דרכים ביום 26.11.90 בהיותה בת 29 וחצי (להלן: "התאונה"). מדובר בתיק ישן שהגיע לטיפולי לאחרונה. יצויין כי שמיעת ההוכחות הסתיימה ביום 16.9.03, ואף כי הדיון היה קבוע במועד זה לסיכומים בעל פה, ביקש ב"כ התובעת דחיות רבות והגיש את סיכומיו באיחור רב. הסיכומים הונחו על שולחני רק ביום 6.9.04. כתוצאה מהתאונה נהרגו בעלה של התובעת, המנוח אמיל אוחנונה ז"ל, ובנה היחיד של התובעת, המנוח רועי אוחנונה ז"ל, ואילו התובעת נפגעה באורח קשה, איבדה את הכרתה והובהלה למרכז הרפואי "סורוקה" בבאר שבע. התובעת אושפזה ביחידה לטיפול נמרץ כשהיא סובלת מפגיעות ושברים בכל חלקי גופה, ובעיקר שברים בראש, בפנים, בלסת, בגפיים ובאגן. התובעת נותחה על-ידי רופאי מחלקת א.א.ג ואורטופדיה, בפניה ובכל חלקי גופה, והונשמה בהיותה מחוסרת הכרה על-ידי מכונת הנשמה מלאכותית. ביום 03.12.90 הועברה התובעת למחלקה האורטופדית בבית חולים "סורוקה", שם אושפזה עד ליום 13.01.91. ביום 14.01.91 הועברה התובעת למחלקת השיקום בבית-החולים ע"ש שיבא בתל השומר, אך שוחררה לביתה עקב מצב החירום ששרר באותה תקופה בשל מלחמת המפרץ. ביום 06.02.91 הובהלה התובעת לבית החולים ע"ש שיבא בתל השומר להמשך טיפול. התובעת שוחררה מבית החולים כשהיא על כיסא גלגלים ביום 12.02.91 עם המלצות להמשך טיפול פיזיוטרפי, טיפול פסיכולוגי, טיפול סיעודי ושיקומי, טיפולי שיניים, פה ולסת וניתוחים חוזרים. בסה"כ התובעת היתה מאושפזת במשך 59 יום. 2. אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת החבות והדיון כולו נסוב בשאלת גובה הפיצוי המגיע לתובעת, בגין נזקי הגוף אשר נגרמו לה כתוצאה מהתאונה. בגין הנזקים שנגרמו לתובעת בעטים של מות הבעל והבן, ניתן פסק דין על-ידי כב' השופט קלינג בת.א. 2041/91, שעסק בתביעתה של התובעת כתלויה עקב מותם של בעלה ובנה בתאונת הדרכים. התביעה היתה לפיצוי בגין אבדן תמיכה של המנוח, אמיל אוחנונה ז"ל, וכיורשת של בעלה ובנה. לפיכך, הדיון כאן מתמקד בנזקיה האישיים של התובעת בלבד במנותק משאלת הנזקים שנגרמו לתובעת עקב מות הבעל והבן. הנכות הרפואית של התובעת 3. בתיק זה מונו מספר מומחים רפואיים: בתחום האורטופדיה, הפלסטיקה, פה ולסת ורפואת נשים. המומחים קבעו את שיעור נכותה של התובעת כדלקמן: בתחום האורטופדיה מונה פרופ' שמואל דקל, שקבע שלתובעת נותרו 10% נכות בגין הפגיעה בברך השמאלית ו-10% נכות בגין הפגיעה המשולבת בעצם הירך ובפרק הירך השמאלי. המומחה קבע כי " נכון שלחולה טווח מלא בתנועות פרק הירך השמאלי, למעט הגבלה בתנועה מסוימת של פרק הירך, אך פגיעה כפי שסבלה החולה עם שבר משולב בירך ובפרק הירך , עלול לגרום בעתיד לשינויים ניווניים בפרק הירך. אני סבור שיש להעניק לה כבר היום את הנכות הנ"ל, כדי לכסות על אפשרות זו ". כמו כן קבע המומחה כי לא נותרה לתובעת נכות צמיתה בגין השבר בעצם הרדיוס אשר התחבר היטב. בסך-הכל נקבעו לתובעת 19% נכות משוקללת צמיתה בתחום האורטופדיה. אין מחלוקת בין הצדדים לגבי דרגת הנכות הרפואית האורטופדית כפי שנקבעה על ידי המומחה. בתחום הפלסטיקה מונה פרופ' רפאל שפיר, שקבע שנותרו לתובעת 20% נכות בגין הצלקות בפנים. המומחה מציין בחוות דעתו מיום 25.12.97, כי "הצלקות בפנים עדינות מאד, אך ההפרעה האסתטית העיקרית הינה השקע בלחי והעוותים הנוצרים בחצי השמאלי של הפנים בעת הפעלת שרירי הפנים עם המימיקה או כל הפעלה רצונית או בלתי רצונית שלהם". קיימת המלצה להפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז -1956 (להלן: "התקנות") לגבי הצלקות בפנים. בגין הצלקות בגוף המליץ המומחה להעניק לתובעת נכות אסתטית של 15%. בסך הכל נקבעה נכות צמיתה בתחום הפלסטי בשיעור 32%. קיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי שיעור הנכות הפלסטית שקבע פרופ' שפיר. הנתבעת טוענת שחוות הדעת מופרזת. לגבי הצלקות בפנים טוען ב"כ הנתבעת כי תקנה 75(2)(ג) לתקנות, אשר בהסתמך עליה העריך המומחה את הנכות בגין הצלקות בפנים ב-20%, עניינה בצלקות "רחבות עם כיעור ניכר". ב"כ הנתבעת טוען בצדק כי התקנה הנ"ל איננה מתאימה למצבן של הצלקות בפניה של התובעת, אשר הוגדרו על ידי המומחה כ"עדינות מאד". לגבי הצלקות בגוף ציין המומחה בחוות דעתו כי "הצלקות בגפיים עדינות יחסית לצלקות מקובלות, אך בכל זאת נראות לעין וממוקמות באזורים שונים בגוף" והעניק לתובעת נכות אסטטית בשיעור 15%. לטענת הנתבעת תקנה 75(1)(ב) לתקנות אשר עניינה בצלקות "מכאיבות או מכערות", קובעת 10% נכות, ואילו תקנה 75(1)(ג) לתקנות אשר עניינה בצלקות "נרחבות באזורים מרובים" קובעת 20% נכות. הנתבעת טוענת כי קביעתו של המומחה איננה מתיישבת עם טיבן של הצלקות שנותרו ואשר מוגדרות על ידו כ"עדינות יחסית לצלקות מקובלות". בנוסף טוען ב"כ הנתבעת כי אין עסקינן בצלקות גוף "באיזורים מרובים" אליהן מתייחסת תקנה 75(1)(ג) לתקנות, וכי מחקירתו של המומחה עולה כי הוא לקח בחשבון את העובדה כי מדובר בבחורה צעירה (בפרטיכל בעמ' 40 ש' 1 וש' 12-13), כלומר שהמומחה התחשב כבר למעשה בתקנה 15 לתקנות כאשר העלה את אחוזי הנכות בשל גילה הצעיר של התובעת. ב"כ הנתבעת טוען כי על פי התקנות כלשונן מצב הצלקות של התובעת איננו מזכה בנכות כלל, וכי לחילופין, יש לקבוע לכל היותר 10% נכות עבור צלקות הפנים, ו-10% נכות עבור צלקות הגוף. הלכה פסוקה היא כי לבית המשפט מסורה הקביעה הסופית בדבר נכותו הרפואית של תובע בעקבות התאונה: "בית המשפט ולא המומחה הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות שנמסרו לחוות דעתו של המומחה, ולהלכה אין בית המשפט חייב לפסוק על פי חוות דעתו של המומחה, אם כי למעשה יתן לחוות דעת מוסמכת כזאת את מלוא משקלה בכל הנוגע לצד הרפואי המקצועי" (ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרזי, פ"ד כב(2)164, 168). ראה גם: ע"א 2160/90 שרה רז נ' פרידה לאץ ואח', פ"ד מז(5), 170 ,עמ' 171-172 שם נקבע כי: "הידע הרפואי הוא אמנם נחלת המומחה הרפואי. כשבית המשפט ממנה מומחה רפואי, חזקה עליו שימנה מומחה רפואי המתמחה בתחום הרפואי לגביו הוא מתבקש ליתן חוות דעתו. ואמנם, אם אין בחוות דעתו מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון לאחר עיון בחוות הדעת וראיות אחרות שבפניו, בית המשפט לא ייטה להתערב במסקנותיו של המומחה. אך לעיתים, מתוך עיון בחוות הדעת עצמה או במיכלול נסיבות העניין, מתברר לבית המשפט שהתשתית העובדתית, עליה היא נשענת, אינה מהימנה. במקרה כזה, בית המשפט רשאי שלא לסמוך על חוות דעתו של המומחה, וראוי כי לא יבסס מסקנתו על אותה חוות דעת". לאחר ששמעתי את עדותו של המומחה, עיינתי בחוות הדעת, התבוננתי בצלקות שנותרו לתובעת, ושמעתי את טיעוני הצדדים - אני סבורה כי לגבי הצלקות בפנים, שהמומחה ציין שהן "עדינות מאד" יש מקום להעניק 10% נכות לצמיתות. בנוגע לצלקות בגוף, אני סבורה שיש להשאיר את הקביעה של 15% נכות רפואית אסטטית על כנה. המומחה נשאל בחקירתו האם הקביעה של 15% נכות אינה על הצד הגבוה, וכך השיב (בפרטיכל בעמ' 41 ש' 16-18): "יכול להיות שזה על הצד הגבוה אך זה לא מוגזם...". הוא הוסיף וציין בחקירתו (בפרטיכל בעמ' 40 ש' 5 ואילך) כי "... בסעיפי הנכות יש אי צדק משווע... כאן יש גם שקע וגם עיוות וגם תנועות בלתי רצוניות. כל זה יחד גרם לי להחליט שזהו שיעור הנכות. אין אובייקטיביות מוחלטת. זה לא מתמטיקה. מישהו אחר יכול לפסוק אחרת...". לפיכך בנסיבות אלה הנני קובעת כי הנכות הרפואית הכוללת המשוקללת בתחום הפלסטיקה תועמד על 25%. בתחום הפה והלסת מונה ד"ר אלי סימון, שקבע 6.5% נכות לצמיתות מתוכם 5% בגין צלקות בפנים ובצואר, 1% בגין פגיעה קלה בעצב, וחצי אחוז בגין אובדן שתי שיניים בלסת העליונה. ד"ר סימון המליץ על יישור שיניים. אין להביא בחשבון את הנכות שקבע ד"ר סימון בגין הצלקות בפנים, שכן נכות זו היא נכות פלסטית והיא חופפת את קביעת המומחה הפלסטי. לפיכך סה"כ הנכות הרפואית שנקבעה על ידי ד"ר סימון בתחום הפה והלסת, הינה בשיעור 1.5% ואין מחלוקת לגביה. בתחום הגניקולוגיה מונה פרופ' בן רפאל, שקבע כי התאונה לא הותירה נכות גניקולוגית צמיתה אצל התובעת. יחד עם זאת מציין המומחה כי לתובעת יש בעית פוריות, שאינה קשורה אמנם לתאונה, וכי פציעתה הפיזית של התובעת אינה יכולה להסביר את עקרותה. אולם מסקנת המומחה היא כי התאונה ותוצאותיה גרמו לדחייה של שלוש שנים (1990-1993) בניסיונותיה של התובעת להרות. המומחה קובע כי שלוש השנים הללו היו קריטיות לגביה מאחר ואז איבדה את הפוטנציאל להרות. פרופ' בן רפאל הסביר כי התקופה שיכלה התובעת ללדת מבחינת גילה, היתה בסמוך לאחר התאונה, שאז היתה פצועה ומכך ניתן ללמוד על קשר-סיבתי. התובעת ציינה כי עברה טיפולי פיריון במשך זמן רב, ומשהטיפולים לא צלחו החליטה לאמץ ילד. ואולם לאחר שהתובעת אימצה את ילדתה, הצליחה התובעת להרות כתוצאה מטיפולי הפריה חוץ גופית ונולד לתובעת בן. אמנם המומחה קבע שלא נותרה לתובעת נכות בעקבות התאונה, ואולם בשל העובדה שהוא קבע ששלוש השנים הללו היו קריטיות, מאחר ואיבדה את הפוטנציאל להרות אני סבורה כי יש להכיר לפחות בחלק מהוצאות הטיפולים בתקופה זו. לאור כל האמור לעיל, סה"כ נכותה הרפואית של התובעת היא: אורטופדיה- 19%, פלסטיקה- 25%, פה ולסת-1.5%. בסה"כ- 40.161%. הנכות התפקודית 4. הלכה פסוקה היא כי הנכות הרפואית נקבעת על-ידי המומחים הרפואיים, אך במרבית המקרים אין היא זהה לנכות התפקודית. הנכות התפקודית נקבעת על ידי בית המשפט בהתאם למגבלות התפקודיות שנגרמו לתובע כתוצאה מהנכות הרפואית. בבואו לקבוע את שעור הפגיעה התפקודית, בית המשפט נותן דעתו לגילו של התובע, להשכלתו, לעיסוקו לפני התאונה, לשאלה אם היה לו מקצוע לפני התאונה, ולאפשרות שלו להמשיך ולעסוק במקצוע בו עסק קודם לתאונה. בית המשפט בודק מה היו תוכניותיו המקצועיות לפני התאונה, והאם ובאיזו מידה הוא יכול לעשות הסבה מקצועית ולשקם עצמו. שקלול של כל הפרמטרים הללו הוא שמביא את בית המשפט להכריע בשאלה מהי מידת הנכות התפקודית של התובע ומהי מידת הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע לעתיד. בית המשפט יקבע את שיעור הנכות התפקודית לאחר שבחן את כל המגבלות אשר נותרו לתובע בפועל, הן בנוגע לתפקודו היום יומי של התובע והן לגבי עבודתו ועיסוקו. יפים לעניין זה דברי כב' השופט אור בע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח', פ"ד נב(3) 792, עמ' 798-799: " בצד קביעת הנכות הרפואית, על בית המשפט לקבוע גם את הפסד כושר השתכרותו בעתיד של התובע, אם התובע טוען להפסד כזה. בפריט זה על בית המשפט להעריך ולקבוע את הפסד הממון שנגרם לתובע בשל כך שהתאונה, ומגבלותיו בעקבותיה, הפחיתו מכושר השתכרותו. בין הנתונים המסייעים לבית המשפט לקבוע נזק זה, יש חשיבות לנתון של הנכות הרפואית שנגרמה עקב התאונה. לנכות זו, המגבילה את התובע בפעילותו, יש השלכה לכושר השתכרותו. זה, כמובן, אינו הנתון היחיד שיילקח בחשבון. כדי לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות יש חשיבות גם למקצועו ולמקום עבודתו של התובע ". ראה גם: ת"א (חיפה) 399/95 מייליחן אלכסנדר נ' "ציון" חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-מח 2004(3) 682, מיום 13.07.2004. לעיתים פגיעה קלה באופן יחסי תגרום לנכות תפקודית גבוהה, ומנגד ייתכן ונכותו התפקודית של מי שנפגע קשה בתאונה תהיה נמוכה (ראה: ע"א 237/55 יצחק סטוצינר ואח' נ' פומרנצ'יק, פ"ד י'(2), 1050). ישנם מקרים שקיים פער בין מגבלותיו של הנפגע מבחינה רפואית, אשר באות לידי ביטוי בדרגת הנכות הרפואית שנקבעה לו, לבין יכולתו של הנפגע להמשיך ולתפקד, לעבוד ולקיים את עצמו (ראה דברי כב' השופט לוין בע"א 516/86 "אררט" חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' שמעון אזולאי ואח', פ"ד מ(4) 687). הנכות התפקודית בתחום האורטופדי- הנכות הרפואית בתחום האורטופדיה הועמדה כאמור על 19%, כאשר היא מורכבת מפגיעה בברך השמאלית (10%) ומפגיעה משולבת בעצם הירך ופרק הירך השמאלי (10%). פרופ' דקל קובע בחוות דעתו כי מדובר אמנם בנזק קל לפרק הירך, כאשר לתובעת טווח מלא בתנועות פרק הירך השמאלי, למעט הגבלה בתנועה מסוימת של פרק הירך, אך יש להעניק לתובעת נכות נוספת של 10% וזאת משום שפגיעה, כפי שסבלה התובעת, עם שבר משולב בירך ופרק הירך, עלולה לגרום בעתיד לשינויים ניווניים בפרק הירך. ב"כ התובעת טוען כי מעדות התובעת עולה כי נכותה התפקודית בגין הפגיעות האורטופדיות הינה גבוהה יותר מאשר הנכות הרפואית שנקבעה על ידי המומחה הרפואי, ואילו ב"כ הנתבעת טוען כי הנכות האורטופדית התפקודית זניחה וכלל לא מפריעה לתובעת בתפקודה בחיי היום-יום וזאת, בין היתר, בהסתמך על עדותה (בפרטיכל בעמ' 29 ש' 5-6) כי היא מסוגלת לצעוד שעה ללא כל בעיות: " ש. יכול להיות שראו אותך הולכת 20 דקות רצוף, חצי שעה. ת. כן. גם שעה, אז מה? " הואיל ומדובר בנכות אורטופדית אצל אשה צעירה, שהמומחה העניק לה 19% נכות בשל העובדה שהוא צופה אפשרות של החמרה בעתיד, אני סבורה שנכון לקבוע שהנכות האורטופדית היא תפקודית. בתחום פה ולסת- כאמור, הנכות בתחום זה הועמדה על 1.5%. ב"כ הנתבעת טוען כי מדובר ב"רסיס נכות" נטול כל השלכה תפקודית. אכן מדובר בנכות רפואית אשר גרמה לתובעת סבל, ואולם אינני סבורה כי מדובר בנכות תפקודית שיש לה השלכה כלשהי על כושר השתכרותה של התובעת. לפיכך יש להסתפק בעניין זה בפיצוי בגין כאב וסבל על נכות רפואית זו, בשיעור שקבע המחוקק. בתחום הפלסטיקה- כפי שפורט לעיל, הנכות הרפואית הפלסטית היא בשיעור 25%. חלקה בשל הצלקות בפנים וחלקה בשל צלקות בגוף. התרשמתי כי הצלקות בפנים אינן מפריעות לתפקודה של התובעת, אם כי כמובן שיש בהן פגם אסתטי. התובעת הצהירה בפני בית המשפט (בפרטיכל בעמ' 41 ש' 22-23) כי "... יש לי הרבה צלקות. דווקא בצלקות בפנים אני מסתדרת. אך יש לי צלקות מרובות בכל הגוף". אני מאמינה לתובעת שהצלקות הן בפנים והן בגוף מפריעות לה. אומנם יש ונכויות פלסטיות כתוצאה מצלקות מותירות מגבלה תפקודית של ממש, אך קשה לקבוע שזה המקרה. לא מדובר בצלקות קלואידיות חמורות וכואבות שגורמות למגבלה תפקודית כלשהי, ולא מדובר בצלקות גסות ומכוערות במיוחד, שמגבילות את כושר השתכרותה של התובעת. אם היתה התובעת דוגמנית או שחקנית במקצועה, הרי שהיה מקום לקבוע שצלקות אלה מונעות ממנה להמשיך בעיסוקה הקודם (ראה: ע"א 577/88 נאוה מירון נ' רזיה ישראלי, פ"ד מו(2) 286). אך לא כך במקרה שלפני. לא התרשמתי שהצלקות מפריעות לתובעת בחיי היום יום, לא בעבודתה, לא בתפקודה היום יומי ולא בכושר השתכרותה. לאור כל מגבלותיה ונכויותיה של התובעת, בהתחשב בגילה הצעיר בעת התאונה ובטרגדיה שחוותה כתוצאה מהתאונה, אני סבורה שיש להעמיד את הפיצוי בשיעור של 15% מהשכר הקובע, דהיינו מגובה פוטניציאל ההשתכרות שלה, כפי שיפורט להלן. עיסוקיה ושכרה של התובעת עובר לתאונה 5. עובר לתאונה היתה התובעת בת 29 וחצי, ועבדה בעבודות מזדמנות שונות. בתקופה הראשונה שלאחר פציעתה הועסקה התובעת על ידי אחיה בעסק הבאולינג שפתחו ברחובות, ואילו מאוחר יותר הקימה התובעת עסק עצמאי משלה לבניית ציפורניים בקריית גת, בו היא עובדת עד היום. תחילה עבדה התובעת בביתה ולאחר מכן שכרה חנות בקרית גת שם היא מקבלת לקוחות. בת.א 2041/91 לעיל התנהל דיון בו תבעה התובעת את נזקיה כתלויה וכיורשת כתוצאה ממות בעלה בתאונה. שם קבע כב' השופט קלינג כי שכרה של התובעת עובר לתאונה עמד על סך 1,234 ₪ לחודש. סכום זה כשהוא משוערך להיום עומד על כ- 3,100 ₪ לחודש. מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבעת כי לו היתה התובעת מגישה את תביעתה בגין נזקיה האישיים באותו מעמד בו הגישה את תביעתה כתלויה, אזי נזקיה היו נקבעים על יסוד שכר זהה. על כן, לא יעלה על הדעת לקבוע שכר שונה לצורכי שומת ההפסדים של התובעת כתלויה, ולקבוע שכר שונה לצורכי שומת ההפסדים שלה בגין הפגיעה האישית. יש להחיל את אותו הדין בשני המקרים. עסקינן בעניין שבעובדה ואין שינוי בנסיבות בכל הנוגע לחישוב בסיס השכר של התובעת לפני התרחשות התאונה. בנסיבות אלה קשורה התובעת לקביעתו של כב' השופט קלינג בנוגע לשיעור שכרה, והיא מושתקת מלטעון לשכר גבוה יותר וזאת מכוח הכלל בדבר השתק פלוגתא. כאשר במשפט הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית או משפטית מסוימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית והיא הוכרעה במשפט, במפורש או מכללא, אותם בעלי דין וחליפיהם יהיו מושתקים מלהתדיין לגביה במשפט השני, וזאת למרות אי הזהות בין העילות. בעניינו מתקיימים ארבעת התנאים לתחולת השתק פלוגתא אשר סוכמו בע"א 1041/97 סררו אבי נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1), 642, 650-651, כדלקמן: "השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני לבעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית מסויימת שכבר נדונה בין בעלי הדין בהתדיינות קודמת אם מתקיימים ארבעה תנאים, והם: א. הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים. ב. קויים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השניה היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא. ג. ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל ממימצא הנובע מהעדר הוכחה. ד. ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה". לפיכך, קביעתו של כב' השופט קלינג לגבי גובה השכר שהשתכרה התובעת עובר לתאונה, מחייבת אף לענייננו, והתובעת מושתקת מלטעון לשכר גבוה יותר. הפסדי השתכרות לעבר: 6. ב"כ התובעת תובע אבדן השתכרות מיום התאונה ועד 1994 על בסיס שכר של 7,000 ₪ לחודש, כאשר משנת 1994 ועד היום, הוא סבור כי יש לפצות את התובעת על בסיס שכר של 10,000 ₪ לחודש. לאחר התאונה היתה התובעת מאושפזת למעשה עד ליום 12.2.91. מאז ששוחררה התובעת מבית החולים היא נשארה בטיפול והשגחה של מרפאת פה ולסת ומרפאה אורטופדית, עברה טיפולים רפואיים, פיזיוטרפיים ופסיכולוגיים, וקיבלה תרופות נגד כאבים ותרופות להרגעה. אין ספק שהטרגדיה שעברה התובעת הקשתה עליה לחזור לתפקוד מלא ולהשתלבות מהירה בעבודה. יחד עם זאת, לא הובאה כל ראיה אובייקטיבית לנסיונותיה להשתלב בעבודה. התובעת העידה שלאחר התאונה היא התחילה לעבוד בבאולינג של אחיה, (סעיף 32 לתצהירה), אם כי לא פרטה את שכרה ואת המועדים בהם עבדה שם. בסעיפים 33- 34 לתצהירה סיפרה התובעת כי החלה לעבוד בבנית ציפורניים בביתה, ולאחר מכן עברה לעבוד בקרית גת. ואולם היא לא פרטה את תאריך תחילת העבודה, אך צרפה לתצהירה שומות מס הכנסה החל משנת 1994 ועד לשנת 2000. שכרה על פי השומות הוא נמוך ואולם בשלבים מוקדמים של הדיון היא טענה כי היא משתכרת כ- 3,000 ₪ לחודש. בנסיבות אלה, בהתחשב בפציעות שלה, בתקופה שהיתה מאושפזת ובטיפולים שנדרשה לקבל, ולאור העובדה כי היה דרוש לתובעת פרק זמן כדי להשתלב חזרה בשוק העבודה, אני סבורה שסביר להעניק לתובעת פיצוי בגין הפסד כושר השתכרות מלא עד ליום 31.5.91, דהיינו במשך 6 חודשים מיום התאונה, כדלקמן: 3,100 X 6 חודשים = 18,600 ₪ אמנם השתק פלוגתא קם לגבי הקביעה של גובה שכרה של התובעת עובר לתאונה, אך בפסק הדין בע"א 2041/91 הנ"ל לא היתה קביעה לגבי כושר השתכרותה של התובעת לעתיד, עובדה שלגביה אין השתק פלוגתא. לכן יש מקום לבדוק, על סמך כלל הראיות שהובאו, בהסתמך על שכרה לפני התאונה ועל עיסוקה כיום, כמה יכולה היתה התובעת להשתכר אלמלא התאונה. מדובר בתובעת שהיתה כבת 29 וחצי ביום התאונה, שהיתה נשואה ואם לילד, כאשר בעלה ובנה נהרגו באופן טרגי בתאונה. אמנם לא היה לה מקצוע, אך מדובר באשה צעירה שכל עתידה היה לפניה. גם העובדה שהתובעת השתקמה לאחר התאונה, ועובדת היום לפרנסתה בעסק שהקימה לעצמה, מלמדת על כך שהיא בעלת יוזמה ויכולה היתה ללא ספק להתקדם ולהגיע לשכר גבוה יותר מאשר שכרה עובר לתאונה. בנסיבות אלה אני קובעת שלגבי התקופה לעבר מיום 01.06.91 ועד היום, יש מקום לפצות את התובעת על בסיס שכר ממוצע של 4,500 ₪ לחודש משוערך להיום. לפיכך, החל מיום 01.06.91 ועד היום, דהיינו משך 160 חודשים (13 שנים ו-4 חודשים), מגיע לתובעת פיצוי גלובלי כמפורט להלן על בסיס נכות תפקודית של 15%: 160 חודשים X4,500 ₪ X %15 = 108,000 ₪ לגבי הסכומים בגין פיצוי לעבר יש להוסיף ריבית כחוק. הפסדי השתכרות לעתיד: 7. כפי שפורט לעיל, הוכח שהתובעת עובדת היום, והקימה לעצמה עסק של בניית ציפורניים בקרית גת. מהשומות שצורפו לתצהירה עולה שהכנסותיה ומחזור העסקי שלה גדלים משנה לשנה, אם כי הכנסותיה המדווחות נמוכות. התובעת העידה כי היא עובדת מספר שעות ביום, ימי עבודתה ושעות העבודה אינם קבועים (בפרטיכל בעמ' 17 ש' 21-22): "שום דבר לא רגיל, ושום דבר לא קבוע. עבדתי לפי מידת הצורך גם של הקליינטים וגם שלי". מעדותה בעמ' 17, ש' 9 ואילך עולה כי התובעת עובדת כארבעה ימים בשבוע בקרית גת, כאשר לטענתה הכל " לפי המצב שמתאפשר לי מבחינה בריאותי". התובעת טוענת לאבדן כושר השתכרות לעתיד לפי שכר של 12,000 ₪ לחודש למשך 28 שנים. אני סבורה שדרישה זו היא דרישה מוגזמת. התובעת לא הוכיחה כיצד אלמלא התאונה היתה משתכרת סכומים כה גבוהים, ובאיזה אופן מפריעות לה מגבלותיה כתוצאה מהתאונה להגיע לסכומים אלה. לסיכום, אין מחלוקת שהנכות הרפואית המשוקללת של התובעת היא בשיעור גבוה של 40%. יחד עם זאת, הלכה פסוקה היא כי שיעור הנכות הרפואית אינו משקף בהכרח את הפסד כושר ההשתכרות שיש לפסוק לתובע. אין זה המקרה שיש אפשרות לומר שכתוצאה מנכותה של התובעת נגרם לה הפסד השתכרות בגובה נכותה הרפואית או למעלה מכך, שהרי התובעת שיקמה עצמה וחזרה אל מעגל העבודה. יחד עם זאת, בבואו של בית המשפט לקבוע כיצד נכון לחשב פיצוי בגין הפסד השתכרות של תובע, שלא התפנק ולא חסה בצל הנכות הרפואית שנקבעה לו, אלא עשה מאמצים לשקם עצמו וחזר אל מעגל העבודה, אין מקום לקבוע שלא נגרמו לו הפסדי שכר. להפך- מחובתו של בית המשפט לבחון ולשקול מה היה פוטנציאל ההשתכרות של אותו תובע אלמלא התאונה, ומהי הנכות התפקודית שנגרמה לו ואשר מנעה ממנו מאז התאונה, ואשר מונעת ממנו היום או עלולה למנוע ממנו בעתיד, לנצל את מלוא הפוטנציאל שלו. ולענייננו- ניתן לומר כי זה אחד מאותם מקרים רבים שמדובר בנכות רפואית כוללת גבוהה, שאינה משליכה אמנם באותו יחס על כושר ההשתכרות, אך יחד עם זאת מדובר בנכות שהיא בחלקה תפקודית, ושאין לדעת כיצד תשפיע על התובעת ועל כושר עבודתה בעתיד. אפילו הצלקות שהן מרובות, ושאין חולק שהיום אינן משפיעות על תפקודה, אין לדעת אם לא תהיינה לצלקות אלה השפעה כלשהי ולו מזערית בעתיד, ועל כן יש להביא זאת בחשבון בעת מתן הפיצוי. הואיל ובמקרה זה לא ניתן לחשב את הפסדי השכר לעבר ולעתיד באופן ודאי- זה המקום לפסוק לתובעת הפסד כושר השתכרות גלובלי על דרך של אומדנה. "נכות תפקודית" מלמדת על שיעור המגבלה התפקודית שיש לתובע. בבואו של בית המשפט לחשב את הפסד כושר ההשתכרות, הוא מתבסס על מידת התפקודיות של הנכות, קרי: "על הנכות התפקודית". ואולם, לא בהכרח עומד שיעור הפיצוי בגין הפסד כושר השתכרות, ביחס ישר לשיעור הנכות התפקודית. כך למשל פסנתרן שנקטעו לו אצבעות ידיו- הפסד כושר ההשתכרות שלו יחושב על בסיס גבוה הרבה יותר מנכותו התפקודית (ראה: ע"א 354/79 גד מעין נ' ממרם, ניהול, תכנון, פיתוח בע"מ, פ"ד לה(1) 77, ת"א (ירושלים) 816/94 סרגי בלנדין נ' גחלת אלומיניום בע"מ ואח',תק-מח 2000(2) 9868). כך גם לגבי דוגמנית או שחקנית עם צלקות בפניה ובגופה (ראה ע"א 577/88 לעיל). נכות תפקודית בגפיים תחתונות יכולה להשפיע על שיעור הפסד כושר השתכרות של תובע באופן שונה בהתאם למקצועו של התובע, ובהתאם לאפשרויות השיקום שלו. לעיתים הפסד כושר השתכרות במקרה כזה יהיה בשיעור גבוה מהנכות התפקודית (למשל אצל עובד בנין או כדורגלן), ולעיתים בשיעור זהה או אף נמוך יותר (למשל אצל עובד מחשבים). הלכה פסוקה היא כי גם כאשר הוכח שאדם בעל נכות תפקודית חזר לעבודה, ולמעשה לא הוכח שנגרם לו עד יום מתן פסק הדין הפסד שכר ממשי, לא נשלול ממנו הפסד פיצוי בגין העתיד, שכן תמיד צריכה לעמוד לעיני בית המשפט אי הוודאות הקיימת לעתיד. ככל שהתקופה לעתיד גדולה יותר - כך אי הוודאות גדולה יותר. במקרים כאלו יעניק בית המשפט פיצוי גלובלי על דרך של אומדנה באחוז מסויים מהחישוב האריתמטי הקונבנציונאלי. לפיכך, בהתחשב בגילה הצעיר של התובעת עובר לתאונה מחד, ובעובדה שהיא הוכיחה את מסוגלותה לבנות לעצמה עסק גם לאחר התאונה ולעבוד חלקית בהתאם למגבלותיה מאידך, ובהשוואה לשכר הממוצע במשק- אני סבורה שנכון להעמיד את הבסיס לחישוב הפסד כושר ההשתכרות של התובעת, דהיינו את פוטנציאל ההשתכרות שלה לעתיד מהיום על בסיס שכר של 5,500 ₪, בפיצוי גלובלי של 15%, וזאת עד הגיע התובעת לגיל 65, כדלקמן: 15% X 5,500 ₪ X מקדם היוון ל-22.5 שנים= 160,572 ₪ עזרת הזולת 8. לטענת התובעת היא זכאית לפיצוי בגין עזרת הזולת בעת שהייתה בבית החולים וכן להחזר הוצאות בני המשפחה, בסך כולל של 7,000 ₪ לחודש. בגין עזרת הזולת למשך שלוש השנים הראשונות לאחר שחרורה מבית החולים היא תובעת 4,500 לחודש. בגין עזרת הזולת למשך שבע שנים נוספות, לפי 3,000 ₪ לחודש, ובגין עזרת הזולת לעתיד למשך 40 שנים נוספות, היא תובעת סכום של 2,500 ₪ לחודש. לגבי התקופה שמיד לאחר התאונה, אמנם לא הובאו כל ראיות ספציפיות להוכחת ראש נזק זה, אך בהתחשב בנסיבות הטרגיות של המקרה ובפציעתה של התובעת, והעובדה שהיתה מאושפזת קרוב לחודשיים ולאחר מכן ניסתה להשתקם בביתה- אין ספק שנזקקה לעזרה צמודה, לפחות במשך התקופה הראשונה להחלמתה. התובעת טוענת כי היום היא מעסיקה עוזרת, ואולם התובעת סירבה למסור פרטים על העוזרות שהעסיקה, לא שילמה ביטוח לאומי על העוזרות ואין מסמך כלשהו על תשלום לעוזרות (בפרטיכל בעמ' 23 ש' 8 ואילך). התובעת ציינה (בפרטיכל בעמ' 22 ש' 15) כי יש לה עוזרת פעם בשבוע. כמו כן ציינה התובעת (בפרטיכל בעמ' 24 ש' 7-8) כי "סדר יום יום אני עושה, והנקיון הגדול העוזרת עושה או הבן זוג שלי, בטוח שאני לא מטפסת על התריסים לעשות אותם". בהמשך (בפרטיכל בעמ' 34 ש' 14 ואילך) ציינה התובעת כי העוזרת עובדת פעמיים בשבוע: " ש. כמה את משלמת לעוזרת שלך היום. ת. 190 ₪. היא עובדת 6 שעות. זה לא כל יום, אלא פעמים בשבוע. לפעמים שש שעות לפעמים חמש שעות. ש. כשהיא עובדת חמש שעות כמה את משלמת. ת. 160 ₪. ש. יש לך הוכחה לזה. ת. אתה יכול לבוא הביתה יום שלישי ושישי ולראות אותה". מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבעת כי צרכיה של התובעת בעזרת הזולת כיום אינם חריגים בהיקפם מצרכיה של כל אישה אחרת במצבה המשפחתי והתעסוקתי. התובעת אישרה בחקירתה כי היא מתפקדת בבית באופן רגיל: עורכת קניות, עושה כלים, כביסה, מבשלת, עושה סדר יום יום בבית (בפרטיכל בעמ' 22 ש' 12-13, בעמ' 23 ש' 24-26, ובעמ' 24 ש' 1-8). הואיל ולא הובאו כל ראיות לגבי מידת העזרה שקיבלה ושנזקקה התובעת לקבל, אין מנוס מאשר לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי על דרך של אומדנה. בנסיבות אלה אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובלי בגין עזרת צד ג' מיום התאונה ועד היום בסך 40,000 ש"ח. מהיום ולעתיד, בשל ההחמרה שעלולה לחול במצבה בעתיד, כפי שקבע המומחה, ושעלול להקשות עליה יותר בעבודות הבית הקשות- יש מקום להעניק לה פיצוי גלובלי לעתיד בסך 75,000 ₪. הוצאות ניידות 9. התובעת טוענת להוצאות ניידות בעבר לפי 3,500 ₪ לחודש וכן הוצאות ניידות בעתיד לפי 2,500 ₪ לחודש למשך 40 שנים. התובעת טוענת כי לאור נכותה התקשתה בעבר ומתקשה גם היום לנוע ממקום למקום בשל הכאבים ברגליה ובידיה וכן לא היה באפשרותה להשתמש בתחבורה ציבורית. התובעת טוענת כי על מנת שתוכל לנוע בחופשיות היא רכשה רכב, ואולם לאור נכותה אושר לה לנהוג רק ברכב אוטומטי. התובעת טוענת כי גם עתה אין באפשרותה לנהוג ברכבה נסיעות ארוכות, וכאשר עליה להגיע לבית הוריה בקרית גת או למקום רחוק יותר היא נעזרת בבני משפחתה. לגבי העבר, התובעת טוענת כי בתקופה הראשונה לאחר התאונה נזקקה להסעות על ידי אמבולנס, כאשר היתה צריכה להגיע לבתי חולים ולמרפאות, לצורכי טיפול, שיקום, טיפולים פסיכולוגיים וטיפולי פיזיותרפיה. כן בגין נסיעה מביתה לבית הוריה, לבית הקברות ולכל מקום אליו היתה צריכה לנסוע, אך לא הובאה כל ראיה לעניין זה. לאחר מכן, לטענת התובעת, נסעה התובעת במוניות ובתקופה מסוימת שכרה רכב, וכן נעזרה בבני משפחתה אשר הסיעו אותה ממקום למקום. לא הובאו ראיות שמאפשרות לבית המשפט לקבוע את הוצאותיה של התובעת לעבר. הוצאות לעבר הן הוצאות מיוחדות שהתובעת טוענת כי היו לה בפועל, על כן לא צריכה להיות מניעה לפרטן ולהוכיחן. אינני סבורה שמגבלותיה של התובעת מזכות אותה בפיצוי לעתיד בגין הוצאות ניידות. לא מדובר בתובע שאינו יכול ללכת, זקוק לקביים או לכסא גלגלים. כל מגבלותיה האורטופדיות של התובעת מתמצות ב-10% נכות בגין נזק קל לפרק הירך ו-10% נכות נוספים וזאת משום שפגיעה כפי שסבלה התובעת עלולה לגרום בעתיד לשינויים ניווניים בפרק הירך. גם העובדה שהתובעת נזקקת לטענתה לרכב אוטומטי, ספק אם חריגה במציאות חיינו, כאשר מרבית המכוניות הן אוטומטיות. כאשר תובע אינו מתכבד להביא ראיות ברורות להוצאות בעבר שאין כל מניעה להוכיחן או לפחות לפרטן- הרי שבית המשפט אינו יכול לפצות אותו בהתאם לדרישותיו. בהיעדר ראיות, אין מנוס מאשר קביעת אומדנה על דרך של הערכה על סמך התרשמותו של בית המשפט. בנסיבות אלה אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובלי בגין ניידות לעבר ולעתיד בסך 45,000 ₪. טיפולי שיניים 10. התובעת טוענת להוצאות בגין טיפולי שיניים בעבר על סך 7,500 ₪, ובגין טיפול שיניים בעתיד על סך 30,750 ₪. התובעת הציגה קבלות בסך של 6,415 ₪, בגין טיפולים בשנים 1991-1992 לגביהן היא זכאית להחזר. לפיכך אני קובעת כי התובעת זכאית בגין הטיפולים לעבר בפיצוי בסך 6,500 ₪ בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 01.01.92. באשר להוצאות עתידיות - ע"פ חוות דעתו של דר' סימון, השיקום לאחר אובדן שתי השיניים יעשה על ידי התקנת גשר חרסינה. יש להחליף את הגשר אחת ל - 10 שנים, עד גיל 7. עלות הגשר הינה בסך 7,000 ₪ בערכי מועד מתן חוות הדעת. מאחר שהתובעת היא כבת 43.5 היום, ומדובר בתקופה של 30 שנה, אזי יש לפצות בגין 3 טיפולים עתידיים. הואיל וחוות הדעת ניתנה לפני זמן רב, וסביר שהיום עלות הטיפול גבוהה יותר, אני קובעת כי התובעת זכאית לפיצוי בסך כולל של 25,000 ₪. הוצאות רפואיות 11. טיפולים פסיכולוגיים - התובעת העמידה את הפיצוי עבור הוצאות עבור טיפולים פסיכולוגיים בעבר על סך 15,000 ₪. אמנם הטיפולים הפסיכולוגיים כלולים בחלקם בסל הבריאות אך אני סבורה כי יש מקום לפצות את התובעת בגין טיפולים פסיכולוגיים גם מעבר לסל הבריאות, וזאת לאור הטראומה שעברה שבהחלט הצדיקה עזרה ותמיכה נפשית. דרישתה זו של התובעת אינה מגובה בקבלות, אך מאד סביר כי התובעת נזקקה לעזרה נפשית והסכום הוא סביר ביותר. נוכח האמור לעיל אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין טיפולים פסיכולוגיים לעבר בסך 15,000 ₪. 12. הוצאות רפואיות ועזרים רפואיים-התובעת העמידה את גובה הפיצוי בגין הוצאות רפואיות ועזרים רפואיים בעבר על סך 7,500 ₪. כמו כן העמידה התובעת את גובה הפיצוי בגין הוצאות רפואיות בעתיד על סך 75,000 ₪. גם כאן הסכום הנתבע על ידי התובעת לא מגובה בקבלות ולא הוכח. יצוין כי תובע שעותר לפיצוי בגין הוצאות בעבר חייב להתכבד ולהוכיח זאת. אין קל מלהוכיח הוצאה שהוצאה בפועל. כאשר התובע אינו מציג כל אסמכתא לדרישתו, יקשה על בית המשפט להעתר לתביעתו. יתרה מזאת, כאשר מבקש התובע ללמוד מהוצאותיו בעבר לצורך הוצאות רפואיות או עזרים אחרים- הרי שקל וחומר שהוא צריך להציג ראיות ברורות, בין על ידי קבלות או על ידי המלצה של המומחה הרפואי. בעניינו, לא הוצגו קבלות. לגבי טיפולי השיניים ניתן פיצוי בנפרד. בנסיבות אלה אין מנוס מאשר להעניק לתובעת בגין ראש נזק זה פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בסך של 7,500 ₪ אשר ניתן על דרך של הערכה בלבד. דיור 13. התובעת דורשת פיצוי עבור הוצאות רכישת דירה בבית עם מעלית וטוענת כי הסכום שיש להוסיף עבור רכישת דירה בבית עם מעלית מסתכם בסך של 500,000 ₪. אני סבורה כי הסכום מוגזם. התובעת לא הביאה כל ראיה בעניין זה, מה גם שאינני סבורה כי הוכח שהתובעת זקוקה למעלית, הרי היא יכלה לבחור לגור בקומת קרקע או בקומה ראשונה. לפיכך אין מקום לפיצוי בגין ראש נזק זה. הוצאות בתחום הפוריות 14. פרופ' בן רפאל קבע כי התאונה לא הותירה נכות גניקולוגית אצל התובעת, אך הסביר, כפי שפורט בהרחבה לעיל, כי התקופה שיכלה ללדת מבחינת גילה, היתה בסמוך לאחר התאונה, שאז היא היתה פצועה, ומכאן ניתן ללמוד על קשר סיבתי. התובעת העמידה את ההוצאות בגין טיפולי פריון על סך של 10,000 ₪ ואת ההוצאות בגין טיפולי הפריה על סך של 7,000 ₪. התובעת עברה טיפולי פריון במסגרת קופת חולים כללית, ומשהטיפולים לא צלחו החליטה לאמץ ילד. לאחר שהתובעת אימצה את ילדתה, הצליחה להרות כתוצאה מטיפולי הפריה חוץ גופית וביום 19.04.03 נולד לתובעת בן. אמנם הסכומים הנתבעים על ידי התובעת אינם מגובים בקבלות, ואמנם טיפולי הפוריות נכללים בסל הבריאות אך בהתחשב בקביעת המומחה אני סבורה כי יש מקום להעניק לתובעת פיצוי גלובלי בסך של 10,000 ₪. התובעת עותרת עוד לפיצוי בשל ההוצאות שהיו לה לצורך אימוץ. התובעת התקשרה בהסכם אימוץ בין ארצי עם עמותת טף. התובעת העמידה את גובה הפיצוי בגין תשלום לעמותה בסך 84,332 ₪. אינני סבורה כי יש מקום להעניק פיצוי לתובעת בגין הוצאה זו ובגין הוצאות הנסיעה לאוקראינה בסך 35,000 ₪. לא הוכח כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין הנסיעה לאוקראינה לצורך אימוץ הילדה. לפיכך אינני סבורה כי יש מקום להעניק לתובעת פיצוי בגין הוצאות אלה. כאב וסבל 15. אין ספק שמדובר במקרה טרגי ביותר, כאשר ברור שלתובעת נגרם סבל רב ועוגמת נפש שאינם ניתנים להערכה כספית. כל סכום אשר יפסק לתובעת, אין בו כדי לנחם אותה או להחזיר את המצב לקדמותו. במקרה זה המדובר בתאונת דרכים שהמחוקק קבע את אופן חישוב כאב וסבל בחוק הפלת"ד על סמך גילה של התובעת, על פי אחוזי הנכות הרפואית שנקבעה לה בשיעור 40.161%, וכן עבור 59 ימי האשפוז שמתסכמים בסך 142,100 ₪. סוף דבר 16. לאור כל האמור לעיל זכאית התובעת לפיצוי כדלקמן: הפסדי השתכרות לעבר - 126,600 ₪ הפסדי השתכרות לעתיד - 160,572 ₪ טיפולי שיניים - 31,500 ₪ טיפולים פסיכולוגיים - 15,000 ש"ח הוצאות רפואיות - 7,500 ₪ ניידות - 45,000 ₪ סיעוד ועזרת צד ג' - 115,000 ₪ כאב וסבל - 142,100 ₪ טיפולי פוריות - 10,000 ₪ אל כל הסכומים שנפסקו בגין העבר, תתווסף ריבית כחוק. מתוך הסכומים שנפסקו יש לנכות את התשלומים התכופים אשר שולמו על-ידי הנתבעת בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום התשלום. אל סך כל הפיצוי לאחר הניכויים, יתווספו הוצאות משפט, קרי: הוצאות אגרה והוצאות מומחים אם שולמו על ידי התובעת, וכן שכר טרחת עורך דין בשיעור של 13% בתוספת מע"מ, ובתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד התשלום בפועל. במידת הצורך יגישו הצדדים פסיקתא לחתימתי, לאחר חישוב הסכומים שנפסקו. שאלות משפטיותצלקתהפסדי השתכרות