1. בפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פנסיה מוקדמת תקציבית ופיצויים בגין עגמת נפש. 2. על עובדות אלו אין חולק: א. בין התובע לנתבעת 2 (מרכז החינוך העצמאי) התקיימו יחסי עובד-מעביד (תקופת קיומם שנויה במחלוקת). ב. התובע קיבל סך של 18,124 ש"ח מהנתבעת 2. (רשימת מוסכמות ופלוגתאות מיום 9.9.98). להלן בתמצית טענות התובע 3. על פי הנטען בכתב התביעה, משך כל שנות עבודתו של התובע, משנת 1986 עד לשנת 1996 עבד כמורה באותו מקום פיזי בבני ברק תחת מעסיקים שונים. ביום 1.12.96 הודיע לו הרב יעקב כוחי (הנתבע 4), שאין בכוונתו להעסיקו יותר, אלא על דרך של מורה ממלא מקום שאין לגביו התחייבות להעסקה רצופה. התובע ביקש להמתין יום או יומיים על מנת שיוכל לברר את זכויותיו. לטענת התובע בינתיים נמסר לידיו מכתב שקרי לפיו כביכול התפטר מעבודתו. לטענת התובע פוטר ולא התפטר. לחלופין טוען התובע כי בנסיבות אלו נתקיימה בהעסקתו הצפויה החדשה הרעת תנאים מוחשית ולפיכך זכאי הוא לפיצויי פיטורים. עוד טוען התובע כי משלא מסרו הנתבעים או מי מהם לתובע כל הודעה מוקדמת על שינוי תנאי העבודה עימו עד לחודש 5/95, היה התובע זכאי לראות את עצמו כי שיועסק במשרה מלאה ובאותם תנאים כמו בשנת הלימודים העוקבת. לפיכך טוען כי הנתבעים, כולם או חלקם, חייבים לשלם לתובע בנוסף לפיצויי פיטורים משכורת מלאה כאילו עבד באותה משרה שנמנעה ממנו, למעט שלושה חודשים בהם עבד. עוד טוען התובע כי נגרמה לו עוגמת נפש כתוצאה מהפרת הסכם ההעסקה עימו. בנוסף טוען כי בשל פיטוריו עקב אי הסכמתו לשינוי המהותי לרעה בתנאי עבודתו הפסיד את זכאותו לפנסיה תקציבית. לפיכך, תובע פיצויים בגין אבדן זכותו זו. 4. התובע תבע זכויות אלו ממדינת ישראל (משרד החינוך), מוסדות מגן הילד, מרכז החינוך העצמאי והרב יעקב כוחי, כאשר מאוחר יותר צורף נתבע נוסף - מעיין החינוך התורני (החלטה מיום 5.10.00). בתאריך 25.9.01 נמחקה מהתביעה בהסכמה, ללא צו להוצאות, הנתבעת 1 (מדינת ישראל, משרד החינוך) שהתביעה לגביה התייחסה לעבודת התובע בשנים 1986-1980 במוסדות חינוך אחרים. טענות מוסדות מגן הילד והרב יעקב כוחי 5. על פי הנטען בכתב ההגנה, משך כל שנות עבודתו של התובע במוסדות מגן הילד עבד כמורה מטעם החינך העצמאי. שכרו שולם מהחינוך העצמאי ולא נתקיימו יחסי עובד-מעביד בין התובע לנתבעים. התובע עבד במוסדות "מגן הילד" אך הבעלים והממונים עליו היו החינוך העצמאי. נטען כי עובדי הוראה במוסד הועסקו על ידי החינוך העצמאי אשר שילם שכרם והיה אחראי לביצוע הוראות משרד החינוך, בעוד שעובדים אחרים הועסקו על ידי המוסד החינוכי. עוד נטען כי במשך כל השנים המוסד השתייך לרשת בתי הספר של החינוך העצמאי, אך בשל הרכב אוכלוסית התלמידים שכולם ספרדים החליטה הנהלת המוסד החינוכי להשתייך לרשת "מעיין החינוך התורני", המאגדת בתוכה מוסדות ספרדיים בארץ. המוסד החינוכי עבר לרשת "מעיין החינוך התורני" ביום 1.9.96. עוד נטען כי במעבר מרשת החינוך העצמאי לרשת החינוך של "מעיין החינוך התורני" ביום 1.9.96 הוצע למורים על ידי רשת החינוך העצמאי, המעסיק, לעבור לעבוד במוסדות חינוך אחרים של החינוך העצמאי. החינוך העצמאי הציע גם לתובע לעבוד בבית ספר אחר של החינוך העצמאי, אך הוא סרב והחליט להמשיך לעבוד במוסד החינוכי, בתקוה ששכרו ישולם מרשת "מעיין החינוך התורני". במקביל קיבל את הפיצויים המגיעים לו מהחינוך העצמאי. בנוסף נטען כי החל מ-1.9.96 לא הועסק על ידיהם ואם הועסק, הרי הועסק כממלא מקום ומעולם לא אושרה לו משרה קבועה במוסד החינוכי. עוד נטען כי התובע הוא שהתפטר לאחר שעבד שלושה חודשים כממלא מקום ולאחר שהודיע לנתבעים על רצונו להפסיק לעבוד סיכמו עימו את השיחה בכתב (נספח א' לכתב ההגנה). בנוסף נטען כי סרובו של התובע לעבור לבית ספר אחר של החינוך העצמאי ונכונותו לקבל פיצויים מהחינוך העצמאי פירושם התפטרות מרצון מהחינוך העצמאי ומהמוסד החינוכי, שהרי החינוך העצמאי רשאי היה להעבירו לבית ספר אחר וסירובו מהווה התפטרות. עוד נטען כי העבודה לאחר ה-1.9.96 במוסד החינוכי כממלא מקום הוצעה לתובע לפנים משורת הדין, עד אשר תוסדר עבודתו ב"מעיין החינוך התורני", אך הוא סירב והתפטר לפני שקיבל שיבוץ כמורה כדין מטעם מעיין החינוך. באשר לטענת התובע בדבר זכאותו לדמי הודעה מוקדמת נטען כי התובע התפטר מן החינוך העצמאי (שהנפיק לו תלוש שכר והיה מעסיקו) והועסק לאחר מכן כממלא מקום מטעם מעיין החינוך התורני עד אשר הודיע על התפטרותו בגין אי הסכמתו לשינוי בתנאי עבודתו דהיינו, העברתו לבית ספר אחר על ידי החינוך העצמאי. טענת התובע בדבר עגמת נפש הוכחשה מכל וכל. באשר לטענת התובע באשר לזכאותו לפנסיה תקציבית, נטען כי הנתבעים לא הבטיחו לתובע פנסיה תקציבית ואף לא היו יכולים לתת לו פנסיה תקציבית. טענות מרכז החינוך העצמאי (הנתבעת 2) 6. על פי הנטען בכתב ההגנה שהוגש מטעם מרכז החינוך העצמאי, התובע הפסיק עבודתו בשירותו ביום 31.8.96, בעוד שאת עבודתו באותו מקום עבודה סייים ב-1.12.96. דהיינו, כעבור שלושה חודשים בהם עבד בשירות מעסיק אחר. עוד נטען כי מרכז החינוך העצמאי לא פיטר ולא הפסיק את עבודת התובע, אשר המשיך לעבוד באותו מקום עבודה. על פי הנטען, עם ניתוק יחסי העבודה של התובע בשירות הנתבעת 2 ולאחר שהמשיך לעבוד באותו מקום עבודה פנה באמצעות עו"ד לזנובסקי לנתבעת. לפנים משורת הדין שילמה הנתבעת 2 לתובע סך של 18,124.62 ש"ח לסילוק כל תביעותיו, לרבות כל תביעה לפיצויי פיטורים. התובע חתם על כתב הודאה וסילוקין ביום 26.12.96, לפיו אין לו ולא תהיינה לו כל תביעות כנגד הנתבעת 2, לרבות פיצוי פיטורים. עוד נטען כי התובע לא פוטר על ידי הנתבעת 2 ובמועד הפסקת עבודתו לא עבד בנתבעת 2. מכל מקום נטען כי ככל שעניין פיצויי הפיטורים נוגע לתקופת עבודתו של התובע בשירות הנתבעת 2, הוא קיבל לפנים משורת הדין את כל המגיע לו, לרבות פיצויי פיטורים ויש לראות בסכום זה כמסלק כל תביעה. עוד נטען כי לאחר קבלת סכום זה וחתימה על כתב סילוקין התובע מנוע מלהעלות תביעות נוספות. באשר לתביעת התובע לדמי הודעה מוקדמת נטען כי תביעתו של התובע מתייחסת ליחסים בינו לבין "מעיין החינוך התורני". ככל שהדברים נוגעים לנתבעת 2 נטען כי הנתבעת 2 לא פיטרה את התובע ובשעה שניתנה לו ההודעה לטענתו לא היה עובד של הנתבעת 2. באשר לתביעת התובע לפיצוי בגין עגמת נפש נטען כי כל האמור בו מתייחס לנתבע 3 (הרב כוחי). בנוסף נטען כי ניתוק יחסי העבודה של התובע עם הנתבעת 2 נעשה ללא כל עגמת נפש. באשר לתביעת התובע לפנסיה מוקדמת תקציבית, נטען כי התובע אינו זכאי לפנסיה מהנתבעת 2. הוא לא פרש לפנסיה, אינו בגיל פנסיה, קיבל פיצויי פיטורים ולא ברור מכח מה הוא מבסס עילת תביעה זו. טענת מעיין החינוך התורני (הנתבעת 4) 7. על פי הנטען בכתב ההגנה, הנתבעת 4 הינה רשת בתי ספר הפועלים ברישיון משרד החינוך, במסגרת החינוך המוכר שאינו רשמי. חלק מבתי הספר של הנתבעת 4 הוקמו ע"י עמותות, שבשלב מסויים ביקשו מהנתבעת 4 שתיקח את בית הספר תחת חסותה הפורמלית, כאשר הלכה למעשה המשיכו העמותות להפעיל את בית הספר. המדינה לא השלימה עם מצב דברים זה בו נהנות עמותות מתקציבים מוגדלים ודרשה שיחתם "הסכם העברת בעלות" לפיו אמורה לעבור הבעלות בבתי הספר מהעמותות לנתבעת 4 החל מיום 1.1.01. על פי בקשת הנתבעים 1 ו-3 (מגן הילד, הרב כוחי) הסכימה הנתבעת 4 לבקש ממשרד החינוך כי החל מחודש 9/96 יועבר הרישיון לבית הספר על שם הנתבעת 4 רטרואקטיבית. על פי ההסכם שנחתם עם הממשלה היתה גם הנתבעת 4 אמורה לחתום על הסכם ההעברה, אך סרבה לחתום עליו מאחר וביקשה לשמור על המצב בו היא מפעילה הלכה למעשה את בית הספר. לאור בקשת הנתבעים 1 ו-3 שהבעלות הפורמלית תעבור לנתבעת 4, ביקשו מהנתבעת 4 לשאת בעלות השכר לעובדים ממלאי המקום מסל השעות של הנתבעת 4. לטענת ב"כ הנתבעת 4, הנתבעת 4 הסכימה לכך ובאופן פורמלי אף הנפיקה תלושי שכר לאותם עובדים לפי שכר ולפי תקן של ממלאי מקום. עוד נטען כי התובע לא הכיר את הנתבעת 4 ולא היה מודע לכך שהנתבעת 4הנפיקה לו תלושי שכר מחודש 9/96 ועד 11/96. לפיכך נטען כי הנתבעים 1 ו-3 הם אלו שהעסיקו את התובע בחודשים 9/96 עד 11/96 כממלא מקום וכי התובע לא עבד בנתבעת 4 ולפיכך גם לא פוטר על ידה. באשר לטענת התובע כי התפטר מחמת הרעת תנאים, נטען כי התובע הועסק בתקופה שבין 9/96 ל-11/96 כממלא מקום ואין רלבנטיות לשאלה אם היתה הרעת תנאים. עוד נטען כי גם לפי הכללים המחמירים החלים על עובדי הוראה בחינוך הרשמי המועסקים על ידי משרד החינוך, אין לעובד שהועסק בתקן של ממלא מקום עד לתקופה של שלושה חודשים כל זכויות מעבר לשכר שמשולם לו, כי אין לה מחוייבות להמשיך ולהעסיק עובד הוראה שהועסק בתקן של ממלא מקום וכי לא מוטלת עליה חובת הודעה מוקדמת. בנוסף נטען כי התובע קיבל פיצויי פיטורין מהנתבעת 3 לגבי כל תקופת העסקתו אצלה, כי התובע, בהיותו מיוצג, מושתק מלתבוע את ההפרשים, וכי אין בהעסקת התובע כממלא מקום במשך שלושה חודשים כדי להוות העברת זכויות. באשר לתביעת התובע לפיצויים בגין עגמת נפש נטען כי אם נגרמה לתובע עגמת נפש, אין בכך רלבנטיות לנתבעת 4 וכי על פי הדין לא זכאי התובע לפיצוי עבור עגמת נפש. באשר לתביעת התובע לפנסיה תקציבית נטען כי גם עובדי הוראה מן המניין אצל הנתבעת 4 אינם זכאים בהגיעם לגיל 65 לפנסיה תקציבית. 8. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. מטעם הנתבעים 1 ו-3 הגיש תצהיר הרב יעקב כוחי, ששימש כמנהל בית הספר "מגן הילד". מטעם הנתבעת 2 הגיש תצהיר מר שרגא כץ, מנהל מחלקת תנאי שירות של החינוך העצמאי ומטעם הנתבעת 4 הגיש תצהיר הרב חיים סבאג, מנהל לאגף כח אדם והשתלמויות במרכז מעיין החינוך התורני בא"י. הוסכם בין הצדדים לדיון כי פסק הדין בתביעה ינתן על יסוד כל החומר שבתיק, ללא קיום דיון להוכחות. (החלטה מיום 10.10.01). נדון בשאלות המתעוררות אחת לאחת. מי היו מעסיקיו של התובע? 9. סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1963 (להלן:"החוק") קובע: "מי שעבד שנה אחת ברציפות ובעובד עונתי שתי עונות בשתי שנים רצופות אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד ופוטר זכאי לקבל ממעבידו שפיטרו פיצויי פיטורים..." לעניין זכויות במשפט העבודה המגן ופיצויי פיטורים בכלל זה, יש לראות את המפעל, את מקום העבודה, לא רק כנשוא של בעלות, אלא גם כנשוא של זכויות כך שקיימת רציפות בעבודה באותו מפעל. (דב"ע מב/132-3 "להבים" עבודות שרברבות בע"מ נ' משה פרנסה פד"ע יד 246; דב"ע שן/67-3 יעל נוסבאום נ' עיריית גבעתיים, פד"ע יב 194; ע"א 415/90 חיים מזרחי נ' יהודה פלפלי ואח' מ"ו(4) 601; דב"ע מא/127-3 נפתלי ווהל נ' אבשלום אנצילוביץ, פד"ע יג 348; דב"ע מו/8-3 פנחס דלויה נ' מאיר בלזכה, פד"ע יח 48;דב"ע שן/105-3 ת.ד.ל שירותים טכניים בע"מ נ' אהרון בביאן, פד"ע כב 102; דב"ע מג/84-3 הרצל חלפון נ' ארגיל, פד"ע טו 34). כבר נפסק כי עצם שינוי הבעלות על מפעל אינה מביאה לסיום יחסי עובד-מעביד המזכה את העובד לפיצוי פיטורים, כפוף לזכאותו של עובד המתפטר עקב כך לפיצוי פיטורים. (דב"ע נד/4-1 ההסתדרות הכללית נ' התעשיה האווירית לישראל בע"מ, פד"ע כט 601). על מנת לדעת אם יש להחיל את סעיף 1(א) לחוק בענייננו, יש לבחון מי העסיק את התובע לאורך התקופה הרלבנטית, האם השינויים שחלו בתנאי העסקתו של התובע, ככל שהיו כאלו, יש בהם כדי לשנות מרציפות עבודתו של התובע באותו מקום עבודה והאם קיימת חבות של מי מהנתבעים לפיצויי פיטורים? 10. התובע פירט בטבלה כי בתחילה עבד במוסדות מגן הילד באופן פרטי ומשנת 1989 המשיך לעבוד במוסדות מגן הילד מטעם החינוך העצמאי. לעדותו, עבד כל העת באותו מקום, עד שביום 1.12.96 הודיע לו מר יעקב כוחי שאין בכוונתו להעסיק אותו יותר אלא על דרך של מורה ממלא מקום. לטענתו, קיים הסכם רציפות זכויות בין מדינת ישראל, החינוך העצמאי וזרמים אחרים בחינוך לענייין צבירת הזכויות. התובע העיד כי ביקש להמתין יום או יומיים על מנת שיוכל לברר פרטים ביחס לזכויותיו בנסיבות אלו ומר כוחי הסכים לכך. במהלך אותם יומיים התברר לו כי מורה אחר שובץ לתפקיד ולידיו נמסר מכתב שקרי, פיקטיבי לפיו כביכול התפטר מעבודתו. (סעיפים 5-3 לתצהיר). 11. מטעם הנתבעים 1 ו-3 העיד בתצהיר הנתבע 3 (הרב יעקב כוחי), מנהל בית הספר מוסדות מגן הילד (להלן: "המוסד החינוכי"). לעדותו, במשך כל שנות עבודתו עבד התובע במוסד החינוכי כמורה מטעם החינוך העצמאי ואף עבד בתפקידים שונים בנוסף לתפקידו כמורה במוסד החינוכי בהיקף של 19 שעות הוראה אחר הצהריים מטעם החינוך העצמאי. שכרו שולם מהחינוך העצמאי ומעולם לא היו יחסי עובד מעביד בין התובע למוסדות מגן הילד. התובע דרש וקיבל פיצויי פיטורין מהחינוך העצמאי עבור עבודתו בחינוך העצמאי עד ליום 31.8.96. עוד העיד בתצהירו כי במוסד החינוכי מועסקים עובדים שונים. עובדי הוראה מועסקים על ידי החינוך העצמאי אשר שילם את שכרם ואשר היה אחראי לתכנית הלימודים ולביצוע הוראות משרד החינוך והתרבות ועובדים אחרים, שהועסקו על ידי המוסד החינוכי והוא שילם להם את שכרם (סעיף 8 לתצהירו). בהמשך תצהירו העיד כי המוסד החינוכי עבר לרשת "מעיין החינוך התורני" ביום 1.9.96 וכי הוצע למורים על ידי החינוך העצמאי, שהיה המעביד והאחראי על עבודת המורים, לעבור לעבוד במוסדות חינוך אחרים של החינוך העצמאי. החינוך העצמאי הציע גם לתובע לעבוד בבית הספר אחר של החינוך העצמאי, אלא שהתובע סרב. עוד העיד כי לאחר הפסקת עבודתו בחינוך העצמאי החליט התובע לעבוד במוסד החינוכי כמורה ממלא מקום, בתקוה ששכרו ישולם לו מרשת מעיין החינוך התורני. במקביל דרש ואף קיבל את הפיצויים המגיעים לו מהחינוך העצמאי. עוד העיד כי הנתבעים 1 ו-3 לא התנגדו להמשך עבודתו במוסד החינוכי בתנאי שיקבל את משמעות המעבר מרשת חינוך אחת לאחרת, אך הוא סירב והחליט להתפטר. (סעיף 13 לתצהיר). עוד העיד כי באשר לתקופה מ-1.9.96 ועד 1.12.96 התובע שימש כממלא מקום, בתקוה שישובץ לעבודה על ידי מעיין החינוך התורני, אך העדיף להתפטר ולקבל פיצויים מהחינוך העצמאי. התובע חתם על הסכם פיצויי פיטורין ביום 26.12.96, ימים אחדים לאחר שהודיע על התפטרותו מהעבודה במוסד החינוכי. (סעיפים 36, 37 לתצהירו). 12. בסיכומיו טען ב"כ התובע כי המכתב המודיע על הפסקת עבודתו של התובע (נספח א' לסיכומים) חתום על ידי הרב כוחי ומוסדות מגן הילד. לטענתו, קיומו של המכתב מוליד עילת תביעה כנגד מוסדות מגן הילד והרב כוחי, לפחות ככל שהדבר נוגע לפיצויי פיטורין. עוד טען כי האישיות המשפטית של מוסדות מגן הילד נותרה עלומה אך לא האישיות המשפטית של הרב כוחי. בהמשך טען כי הרב כוחי ומוסדות מגן הילד מודים בהעסקתו של התובע, על אף שאינם מציגים תלושי שכר. באשר לנסיבות פיטוריו העלה התובע בסיכומיו טענה חדשה לפיה התפטר בשל כך שלא יכול היה לקבל על עצמו את הדרישות הדתיות והפוליטיות החדשות וכי עומדת לו עילה מכח חוק שיויון הזדמנויות בעבודה התשמ"ח-1988 בשל אפלייתו. מנגד הנתבעים 1 ו-3 טוענים בסיכומיהם כי התובע עבד בפועל במוסדות מגן הילד, אלא שהועסק על ידי מרכז החינוך העצמאי לאורך כל התקופה ואילו בשלושת חודשי העבודה האחרונים הועסק על ידי מעיין החינוך התורני ומהם קיבל את משכורתו. הנתבעים חזרו על טענותיהם כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בינם לבין התובע. עוד טענו בסיכומיהם כי עד ל-31.8.96 עבד התובע בשירות החינוך העצמאי וכי מהתצהיר שהוגש על ידי מרכז החינוך העצמאי עולה כי מרכז החינוך העצמאי היה מעבידו. עוד נטען כי ממכתב הסילוקין (נספח ב' לסיכומים) עולה כי התובע קיבל פיצויי פיטורים מהחינוך העצמאי, בגין תקופת עבודתו בחינוך העצמאי (סעיף 4 לסיכומים). לפיכך נטען כי בתקופת העבודה הראשונה היתה קיימת מערכת יחסי עובד מעביד בין התובע למרכז החינוך העצמאי. באשר לתקופת העבודה השניה נטען כי בתאריך 1.9.96 הועברו מוסדות "מגן הילד" לרשת מעיין החינוך התורני. התובע המשיך לעבוד כממלא מקום ברשת מעיין החינוך התורני ומרשת זו אף קיבלת משכורתו. (תלוש משכורת נספח ג' לסיכומים) ומעולם לא אושרה לו על ידי הנתבעים 1-3 משרה קבועה. באשר לטענות התובע באשר לנסיבות הפסקת עבודתו נטען כי אין בסיס לטענה לפיה התובע פוטר ונשלח לו מכתב פיקטיבי אלא שהתובע התפטר הואיל ולא היה מוכן לעבוד בתקן של ממלא מקום והודיע על רצונו להפסיק את עבודתו כממלא מקום. באשר לטענת התובע על פיה התפטר מחמת אפלייה נטען כי טענה זו אינה מתיישבת עם טענתו כי פוטר ואינה יכולה להיטען לחלופין, שהרי מדובר בטענה עובדתית. בנוסף הטענה הועלתה לראשונה בשלב הסיכומים. 13. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי במישור היחסים בין התובע לנתבעים 1 ו-3 לא התקיימו יחסי עובד מעביד. לצורך הכרעה בשאלה מי היה מעבידו של פלוני תישקל השאלה כיצד ראו העובד והמעביד את היחסים ביניהם (דב"ע שם/129-3 יוסף הרשקוביץ נ' מדינת ישראל, פד"ע יב 255; דב"ע מה/25-3 משה קיפניס נ' אגד בע"מ, פד"ע יז, 14) על מי חובת תשלום המשכורת (פסק דין הרשקוביץ הנ"ל) בפני מי היה העובד חייב להתפטר ובפני מי הכוח לפטרו (דב"ע מב/26-2 מדינת ישראל נ' שלום סעיד, פד"ע יד 272; דב"ע מב/82-3 זאב גולדשטרום נ' איגוד ערים (שירותי כבאות) פד"ע יד 221). כן תשקל השאלה האם מובטחות זכויות העובד והאם ניתנת לאיגוד המקצועי האפשרות לפעול כפי שהוא פועל באותו ענף. (פסק דין הרשקוביץ) הנ"ל. לאחר ששקלנו את מכלול הראיות לא שוכנענו כי הנתבעת 1 העסיקה את התובע בנפרד או במשותף עם יתר הנתבעות. ממכלול הראיות עולה כי מדובר ב-2 תקופות העסקה: עד ה-31.8.96 ומה-31.8.96 ועד ה-1.12.96 (ולא כפי שעולה מהטבלה שהציג התובע בכתב התביעה). לאורך כל התקופה הראשונה, עד ל-31.8.96, התובע היה עובד של הנתבעת 2 (מרכז החינוך העצמאי), בעוד שבתקופה השניה עבד בנתבעת 4. בתקופה הראשונה קיבל את שכרו ממרכז החינוך התורני. (נספח א' לסיכומי הנתבעות 1 ו-3). בתקופה השניה (משך 3 חודשים), קיבל שכרו ממרכז מעיין החינוך התורני (ראה: נספח ג' לתצהירו של הרב סבאג). בנוסף, התובע קיבל פיצויי פיטורים במסגרת הסכם סילוקין שנחתם בתאריך 26.12.96 עם מרכז החינוך העצמאי (נספח ב' לסיכומי הנתבעים 1 ו-3). מהסכם הסילוקין עולה כי התובע ראה עצמו עובד מרכז החינוך העצמאי. איננו מקבלים את טענת התובע כי קיבל כספים אלו בעבור עבודתו אחרי הצהריים. מלשונו הגורפת של ההסכם עולה כי הסכם הסילוקין בא לסלק את כל תביעותיו של התובע כנגד החינוך העצמאי ומתייחס במפורש לעבודתו ולהפסקת עבודתו בחינוך העצמאי בסוף שנת הלימודים תשנ"ו מבלי שתסוייג מהות ההעסקה. המוסד החינוכי, מגן הילד, הוא ה"מפעל" בו עבד התובע לאורך השנים דהיינו, מקום העבודה ולא המעסיק. בתקופה הראשונה המעסיק היה "מרכז החינוך העצמאי", כעולה מתצהירו של הרב כוחי בסעיף 8 לתצהירו: "במוסד החינוכי מועסקים עובדים שונים. עובדי הוראה מועסקים על ידי החינוך העצמאי אשר שילם את שכרם ואשר היה אחראי לתכנית הלימודים ולביצוע הוראות משרד החינוך והתרבות, ועובדים אחרים שהועסקו על ידי המוסד והוא שילם להם את שכרם. (ההדגשות לא במקור). מסקנה זו נתמכת גם בתצהירו של מר שרגא כץ, שהעיד מטעם מרכז החינוך העצמאי: "התובע הפסיק עבודתו בשירות החינוך העצמאי ב- 31.8.96, בעוד שאת עבודתו באותו מקום עבודה - סיים ב-1.12.96 דהיינו, כעבור 3 חודשים בהם עבד בשירות מעסיק אחר". (סעיף 3 לתצהירו, ההדגשות לא במקור). בעבור תקופת העבודה הראשונה שולמו לתובע פיצויי פיטורים. באשר לתקופת העבודה השניה שוכנענו כי התובע המשיך לעבוד באותו "מפעל" תחת מעסיק חדש, "מעיין החינוך התורני", כממלא מקום, כעולה מסעיף 10 לתצהירו של הרב כוחי: "המוסד החינוכי עבר לרשת "מעיין החינוך התורני ביום 1.9.96". אף הרב סבאג שהגיש תצהיר מטעם הנתבעת 4 העיד בתצהירו לעניין זה כי על פי בקשת הנתבעים 1 ו-3, הסכימה הנתבעת 4 לבקש ממשרד החינוך כי החל מחודש ספטמבר 96 יועבר הרישיון על בית הספר על שם הנתבעת 4. משרד החינוך נענה לבקשה ואישר רישיון לבית הספר על שם הנתבעת 4. רטרואקטיבית מיום 1.9.96. (סעיף 6 לתצהירו). על אף שהסכם ההעברה נחתם רק ב-1.1.01 ממכלול הראיות עולה כי חרף העובדה שההסכם עדיין לא נחתם, הרי שבפועל ראתה עצמה הנתבעת 4 מעסיקתם של עובדי החינוך העצמאי שבחרו להשאר ולעבוד במוסד החינוכי לאחר ה-31.8.96. הנתבעת 4 העסיקה את התובע בתקופת העבודה השניה כממלא מקום, שילמה את שכרו והנפיקה לו תלושי שכר מחודש ספטמבר ועד לחודש נובמבר 96 (תלוש שכר נספח ג' לתצהירו של הרב סבאג). איננו מקבלים את הטענה הכלולה בסעיף 7ז לסיכומי הנתבעת 4, לפיה לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין הנתבעת 4 לתובע וכי הקשר היחידי של מעיין החינוך לתובע היה שהנתבעת 4 נשאה בעלויות שכרו מסל השעות של מעיין החינוך התורני והנפיקה לו תלוש שכר (לאור ההנחה שבסופו של דבר יתקבל רישיון לבית הספר והמרכז יקבל תקציב ממשרד החינוך). בענייננו, כאשר הנתבעת 4 עצמה בחרה באופן פורמלי לכלול את התובע כעובד שלה והוא קיבל ממנה את תלושי שכרו, הרי שבפועל הוכח כי התקיימו יחסי עובד מעביד בין התובע לנתבעת 4 מה-1.9.96. התובע המשיך את עבודתו, באותה פעילות, (כמורה) באותו ה"מפעל", תחת מעסיק חדש (הנתבעת 4). עם זאת, בהמשך עבודתו הועסק כממלא מקום. בנוסף, הנתבעת 4 עצמה מודה כי בסופו של דבר בשנת 2001 נחתם הסכם ההעברה והבעלות בבית הספר עברה לנתבעת 4 רטרואקטיבית החל מה-1.9.96. באשר לטענה לפיה העובדה כי המכתב המודיע על הפסקת העבודה מיום 1.12.96 נחתם על ידי מנהל המוסד החינוכי, הרב כוחי, מעידה כי התובע עבד בנתבעת 1: אין בטענה זו כדי לשנות מהמסקנה אליה הגענו לפיה התובע היה עובד של הנתבעת 1 בתקופה הראשונה ולאחר מכן הועסק על ידי הנתבעת 4. בחתימתו על מכתב זה חתם הרב כוחי בתוקף תפקידו כמנהל המוסד החינוכי ולא כמעסיקו של התובע (באופן אישי ו/או בשם מוסדות מגן הילד) ואין די במכתב זה כדי להוכיח כי התובע היה עובד של הנתבעת 1. לאור כל האמור לעיל ומשקבענו כי התובע היה עובד של הנתבעת 2 ולאחר מכן של הנתבעת 4, קובעים אנו כי דין התביעה כנגד הנתבעת 1, מוסדות מגן הילד, להידחות, בהעדר יריבות. אף דין התביעה כנגד הנתבע 3 להידחות בהעדר יריבות הואיל ולא הוכח כי התובע הועסק על ידו באופן אישי ואין די בהיותו מנהל המוסד החינוכי כדי להקים נגדו עילת תביעה. התביעה כנגד הנתבעת 2 (החינוך העצמאי) 14. כאמור, התובע הועסק בתקופת עבודתו הראשונה, עד ל-31.8.96 בנתבעת 2. לאחר מכן התובע המשיך את עבודתו באותה פעילות ובאותו מפעל, תחת מעסיק אחר. אלא, שבמקרה זה, בעת חילופי הבעלים במקום העבודה, הסתיים בפועל הקשר החוזי עם המעסיק הקודם, עם הנתבעת 2, בתשלום פיצויי פיטורים ששולמו במסגרת כתב ההודאה וסילוקין. כך גם לתצהירו של שרגא כץ, מנהל מחלקת תנאי שירות בחינוך העצמאי: "החינוך העצמאי לא פיטר ולא הפסיק את עבודתו של התובע, אשר המשיך לעבוד באותו מקום עבודה עם ניתוק יחסי העבודה של התובע בשירות החינוך העצמאי ולאחר שהמשיך לעבוד באותו מקום עבודה, פנה התובע בתביעה לחנוך העצמאי בעצמו ובאמצעות ב"כ עו"ד ליפא לזנובסקי והחינוך העצמאי לפנים משורת הדין ומבלי שהיה חייב בכך שילם לתובע סך 18,124.62 ש"ח לסילוק כל תביעותיו, לרבות כל תביעה לפיצויי פיטורים. התובע אכן חתם לחינוך העצמאי ביום 26.2.96 על כתב הודעה וסילוקין, כי כנגד התשלום הנזכר בס"ק 5.א אין לו ולא תהיינה לו כל תביעות נגד החינוך העצמאי, לרבות פיצויי פיטורים". (תצלום כתב ההודאה והסילוקין נספח א' לתצהיר). בסיכומיו טען ב"כ התובע כי בחודש נובמבר 1996, חודש לפני פיטוריו, קיבל התובע שכר גם ממרכז מעיין החינוך התורני וגם ממרכז החינוך העצמאי ולפיכך יש למרכז החינוך העצמאי מעורבות בהעסקתו של התובע לאורך כל הדרך. באשר לפיצויי הפיטורים שקיבל טען התובע בסיכומיו כי הפיצויים שולמו בגין עבודה אחרת בה עבד בחצי משרה במרכז החינוך העצמאי ואין בכך כדי לכסות את כל סכום פיצוי הפיטורים המגיעים לו. ב"כ הנתבעת 2 טען בסיכומיו כי הנתבעת 2 לא פיטרה את התובע. בנוסף טען כי לתצהירו של התובע לא צורף תלוש שכר לחודש 11/96 מטעם החינוך העצמאי. לפיכך טענת התובע לפיה המשיך להיות מועסק בחינוך העצמאי לאחר 31.8.96 אין לה על מה שתסמוך. בנוסף טען ב"כ הנתבעת 2 כי התובע חתם על כתב הודאה וסילוקין ובו הצהיר כי אין לו תביעות כנגד הנתבעת 2. המכתב נחתם ב-26.12.96, לאחר שנותקו יחסי העבודה, בעקבות מכתבו של הרב כוחי. התובע העלים את דבר קיומו של כתב ההודאה והסילוקין ולא התייחס אליו בתביעה, בתצהיר ובסיכומים. לפיכך נטען כי בהעדר טענה על תוקפו של כתב זה מחייב הוא את התובע. 15. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי לנתבעת 2 אין חבות לפיצויי פיטורים כלפי התובע, כפי שיובהר להלן. סעיף 29 לחוק פיצויי הפיטורים תשכ"ג-1963 (להלן:"החוק") קובע: "פשרה לעניין פיצויי פיטורים והודאת סילוק לא יהא להן תוקף אלא אם נערכו בכתב ונאמר בהן במפורש שהן לגבי פיצויי פיטורים". (ההדגשות לא במקור). תנאים אלו מתקיימים בענייננו. כפי שעולה ממכתבה של ורדה זמיר, אחראית הפיקוח בחינוך העצמאי (נספח ד' לתצהירו של הרב סבאג), לא נמצאה לתובע עבודה בבית ספר של הנתבעת 2 ועניין העברת זכויות לא היה רלבנטי, מאחר ומעיין החינוך התורני קיבל אותו לעבודה כמורה ממלא מקום ל-3 חודשים בלבד. לפיכך, הגיעה הנתבעת 2 עם התובע להסדר באשר לתשלום פיצויי פיטורים. התובע חתם על כתב הודאה וסילוקין שנערך בכתב. הסכם זה מתייחס במפורש לפיצויי פיטורים. התובע הודה שקיבל סך של 18,124.62 ש"ח ובחר להתעלם מקיומו של ההסכם בכתב התביעה, בתצהיר ובסיכומים. בהעדר כל טענה על תוקפו, ההסכם מחייב את התובע. בנוסף, אף סכום פיצויי הפיטורים שקיבל התובע מהחינוך העצמאי בהסכם הסילוקין תואם את שנות עבודתו וחלקיות המשרה בה עבד, כאמור בתחשיב שהובא בסיכומי הנתבעת 4 (סעיף 14 לסיכומים), תחשיב שלא נסתר על ידי התובע. (לא הוגשו סיכומי תגובה מטעמו). בנסיבות אלו שוכנענו כי בחתימה על ההסכם, בהיותו מיוצג על ידי עורך דין, ויתר התובע על כל תביעה או טענה לעניין פיצויי פיטורים כנגד מרכז החינוך העצמאי. דין טענותיו של התובע כלפי הנתבעת 2 להידחות איפוא. באשר לטענת התובע כי פיצויים אלו ניתנו בעבור עבודה שביצע עבור החינוך העצמאי אחר הצהריים, הרי שהתובע לא הביא כל ראיות באשר להיקף עבודתו אחה"צ. מכל מקום, בהסכם ויתר באופן גורף על כל תביעותיו כלפי החינוך העצמאי ובפרט, תביעותיו בנוגע לפיצויי פיטורים. באשר לטענת התובע לפיה המשיך להיות מועסק בנתבעת 2 לאחר ה-31.8.96, הרי שלא הביא ראיות לכך. התובע לא צירף תלוש שכר לחודשים אלו מהנתבעת 2, אלא רק תלוש שכר מהנתבעת 4. מכל מקום, הסכם הפשרה נחתם ב-26.12.96, לאחר שנותקו יחסי העבודה של התובע אף עם מקום העבודה. לאור האמור, אף אם היה התובע מוכיח טענה זו, הרי שבמועד חתימת כתב ההודאה כבר גובשו כל עילות התביעה של התובע ועם קבלת הפיצויים וחתימת התובע סולקו כל תביעותיו כלפי החינוך העצמאי. לאור כל האמור לעיל קובעים אנו כי דין התביעה לפיצויי פיטורים כנגד הנתבעת 2 להידחות. התביעה כנגד הנתבעת 4 (מרכז מעיין החינוך התורני) 16. כאמור, קבענו כי התובע הועסק בתקופת העבודה האחרונה מה-1.9.96 ועד ל-1.12.96 על ידי הנתבעת 4, ששילמה שכרו והבעלות על בית הספר עברה אליה רטרואקטיבית מה-1.9.96. לטענת ב"כ התובע, בענייננו חל סעיף 1(א) לחוק לפיו על המעסיק האחרון שפיטר את התובע לשלם פיצויי פיטורים. כאמור טען ב"כ התובע כי ביום 1.12.96 הודיע הרב יעקב כוחי לתובע שאין בכוונתו להעסיקו עוד אלא על דרך של ממלא מקום שאין לגביו התחייבות להעסקה רצופה ומסודרת. עוד טען ב"כ התובע כי התובע סרב להשלים עם מצב דברים זה וביקש להמתין יום או יומיים על מנת שיוכל לברר את זכויותיו. בטרם מסר תשובתו, התברר לו כי מורה אחר שובץ לתפקידו ולידיו נמסר מכתב פיקטיבי לפיו כביכול התפטר מעבודתו. לטענת התובע, הוא פוטר מעבודתו. (סעיפים 3-6 לסיכומיו). בהמשך טען התובע כי אף לגישת הנתבע 3 לפיה התפטר, ההתפטרות היתה משום שלא יכול היה לקבל על עצמו את הדרישות הדתיות והפוליטיות החדשות וכי הופלה מטעמי דת, עובדה המקימה לו עילה מכח חוק שיויון הזדמנויות בעבודה התשמ"ח-1988. מנגד טען ב"כ הנתבעת 4 כי התובע לא פוטר אלא שהתפטר. סיבת ההתפטרות היתה סירבו לעבודה בתקן של ממלא מקום. כפי שהעיד התובע בעצמו בסעיף 8 לתצהירו: "אני העמדתי את הנתבעים על כוונתי להתפטר ולדרוש פיצויי פיטורים אם לא יושג שינוי במצב הדברים אך מר כוחי לא זז מעמדתו". בנוסף נטען כי התובע קיבל בפועל פיצויי מהחינוך העצמאי ולאור האמור, אין תחולה לסעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים. 17. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי אין לנתבעת 4 חבות בפיצויי פיטורים כלפי התובע. בעת חילופי הבעלים במקום העבודה הסתיים הקשר החוזי עם המעסיקה הקודמת (הנתבעת 2) בתשלום פיצויי פיטורים. לפיכך, אין המעסיקה האחרונה (הנתבעת 4) חייבת בתשלום פיצויי פיטורים בעד תקופת העבודה בשירות המעבידים הקודמים. (דב"ע מא/127-3 ווהל נ' אנצילוביץ, פד"ע יג 248, 252). "ככל שעובד קיבל פיצויי פיטורים בעד תקופת עבודתו באותו מקום עבודה מאת מעבידו הקודם, לא יהיה המעביד החדש חייב בפיצויי פיטורים בעד אותה תקופה אם וכאשר יפוטר העובד". (דב"ע נז/135-3 אגודת השומרים בע"מ נ' אברהם פיסקון, פד"ע לב 78; דב"ע שן/105-3 ת.ד.ל שירותים טכניים (1986) בע"מ נ' אהרון בביאן, פד"ע כב 102). עיננו רואות כי התובע לא זכאי לפיצויי פיטורים מהנתבעת 4 בעבור כל התקופה וכי עם תשלום פיצויי הפיטורים מהנתבעת 2 נקטע רצף הזכויות. האם זכאי התובע לפיצויי פיטורים בעבור תקופת עבודתו בנתבעת 4? ההלכה היא כי מקום בו קיבל עובד, שעה שהתחלפו המעבידים במקום העבודה, פיצויי פיטורים עבור תקופת עבודתו אצל המעביד והעובד פוטר לפני שחלפה שנה מיום חילופי המעבידים, יהיה זכאי לפיצויי פיטורים עבור אותו חלק שנה, למרות שלא עבד אצל מעבידו החדש שנה לפחות. (פסק דין אגודת השומרים הנ"ל). אלא שבענייננו, לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי אין לנתבעת 4 חבות בפיצויי פיטורים כלפי התובע בעבור שלושת החודשים בהם עבד בנתבעת 4, שכן לא שוכנענו כי התובע פוטר. מהמכתב המודיע על הפסקת עבודה מיום 1.12.96 נספח לסיכומי הנתבעות 1 ו-3 עולה כי התובע התפטר. לא שוכנענו והתובע לא הוכיח בפנינו כי המכתב הנ"ל פיקטיבי. מסקנה זו נתמכת אף בטענה החדשה שהועלתה בסעיף 9 לסיכומי התובע, לפיה הופלה על ידי הרב כוחי בשל אמונתו הדתית ולפיכך התפטר. יחד עם זאת, איננו מקבלים את הטענה כי התפטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים בגין אפלייה: ראשית, טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומים. בנוסף, טענה זו לא מתיישבת עם טענתו הראשונית של התובע לפיה פוטר ואיננה יכולה להיטען לחלופין, בהיותה טענה עובדתית. הלכה היא כי עובד הטוען כי לא התפטר כלל לא תישמע מפיו הטענה לפיה פוטר. (דב"ע לב/41-3 יעקב היגר נ' דינה שוורץ, פד"ע ז, 24). אמנם, כבר נפסק כי בבית הדין לעבודה יש למנוע ככל האפשר שהכרעת הדין תיעשה על סמך טעות פרוצודלית. (ראה: דב"ע מז/108-3 עבד אליאס אלדויק נ' עזבון חאג' ראשיד אל שווקי, פד"ע יט, 382, 386), אלא שבענייננו אף מהמסכת העובדתית שנפרשה בפנינו לא שוכנענו כי התובע הופלה על רקע אמונה דתית/פוליטית. התובע נסמך בטענתו זו על דברי הרב כוחי בסעיף 13 לתצהירו: "אנחנו לא התנגדנו להמשך עבודתו במוסד החינוכי ובלבד שיקבל את המשמעות של מעבר מרשת חינוך אחת לאחרת..." (ההדגשה לא במקור), אלא שלא שוכנענו כי משמעות המעבר הינה משמעות פוליטית או דתית, אלא שוכנענו כי המשמעות המדוברת היא מעבר לעבודה בתקן של ממלא מקום, כעולה גם מעדותו של התובע בסעיפים 5- 4 ו-8 לתצהירו, על פיה התובע סירב להשלים עם העסקתו כממלא מקום. המסקנה כי התובע התפטר מתחזקת גם לאור סעיף 8 לתצהירו: "אני העמדתי את הנתבעים על כוונתי להתפטר ולדרוש פיצויי פיטורים אם לא יושג שינוי במצב הדברים אך מר כוחי לא זז מעמדתו". (ההדגשה לא במקור). מסקנה זו מתחזקת גם לאור המכתב מה-1.12.96, המודיע על סיום העסקתו של התובע עקב רצונו של התובע להפסיק את עבודתו. מסעיף 8 לתצהירו של התובע עולה כי התובע התכוון להתפטר, כאשר המכתב מיום 1.12.96 מעיד כי מימש כוונתו זו. האם התפטר התובע מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה וזכאי בגין כך לפיצויי פיטורים לתקופת העסקתו על ידי הנתבעת 4? התובע הועסק בנתבעת 4 החל מחודש 9/96 מלכתחילה כממלא מקום. אין מחלוקת שחל שינוי בתנאי העסקתו לעומת העסקתו בחינוך העצמאי ובשל כך שולמו לו פיצויי פיטורים מטעם החינוך העצמאי. גם התובע לא טען שהיתה כלפיו התחייבות מטעם הנתבעת 4 להעסיקו באותם תנאים. התובע התפטר בסוף חודש נובמבר, כאשר היה מועסק בנתבעת 4 בתנאים אלו מחודש ספטמבר. משכך, נדחית גם הטענה כי התובע התפטר מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה לפי סעיף 11(א) לחוק. לאור כל האמור לעיל קובעים אנו כי דין התביעה לפיצויי פיטורים כנגד הנתבעת 4 להידחות. התביעה לדמי הודעה מוקדמת 18. ב"כ התובע טען כי הואיל ולא מסרו לו הנתבעים או מי מהם כל הודעה על שינוי תנאי החוזה עימו עד לחודש 5/95, היה התובע זכאי לראות עת עצמו כמי שיועסק במשרה מלאה ובאותם התנאים גם בשנת הלימודים העוקבת (דהיינו, שנת הלימודים 96). לטענת התובע, עובדי הוראה זכאים לקבל את ההודעה המוקדמת על פיטוריהם לא יאוחר מחודש מאי של השנה הנוכחית לגבי שנת הלימודים העוקבת. ב"כ התובע טען כי התובע זכאי לשכר כל שנת הלימודים, למעט שלושת החודשים בהם עבד כממלא מקום. לחילופין טוען ב"כ התובע כי גם לגירסת הרב כוחי לפיה התובע התפטר, התפטרות זו נעשתה מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה. לטענתו, גם לגבי דמי הודעה מוקדמת יש להחיל את הנוהג שהתגבש לגבי מפוטרים. לטענת ב"כ הנתבעת 2 החינוך העצמאי לא פיטר את התובע. בנוסף, התובע חתם על כתב הודאה וסילוקין בו הצהיר כי אין לו יותר תביעות וטענות נגד הנתבעת 2 לטענת ב"כ הנתבעת 4, התובע שימש כממלא מקום במשך שלושה חודשים ולכן אינו זכאי להודעה מוקדמת או לדמי הודעה מוקדמת. עוד נטען כי גם לפי הכללים המחמירים החלים על עובדי הוראה המועסקים על ידי משרד החינוך אין לעובד שהועסק בתקן של ממלא מקום זכות להיות מועסק משך כל השנה. 19. על פי פסיקת בתי הדין לעבודה, מורה שלא קיבל הודעה מוקדמת זכאי לתשלום שכרו בשנה העוקבת, שכן, אין לצפות ממנו שיספיק למצוא עבודה אחרת בתקופה קצרה. (דב"ע לא/23-3 חנה מנצ'ק נ' מרכז החינוך העצמאי, פד"ע ג' 337). אלא שבענייננו, כעולה ממסכת העובדות שנפרשה בפנינו, התובע לא זכאי לדמי הודעה מוקדמת כלל. התובע לא זכאי להודעה מוקדמת ממרכז החינוך העצמאי (הנתבעת 2) הואיל והמשיך לעבוד באותו מפעל, באותה פעילות (מורה), כממלא מקום. בנוסף, בחתימה על כתב ההודאה והסילוקין מיום 26.12.96 ויתר התובע על כל תביעות ו/או טענות שהיו לו מהחינוך העצמאי. באשר לתביעתו כנגד מעיין החינוך התורני (הנתבעת 4), אף דין תביעה זו להידחות: התובע חתם על כתב הסילוקין ובכך נקטע רצף הזכויות. התובע החל לעבוד בנתבעת 4 כממלא מקום ועבד בנתבעת 4 משך שלושה חודשים בלבד. לפיכך, אינו זכאי לדמי הודעה מוקדמת כפי שנתבע. מכל מקום אף אם רצף הזכויות היה נשמר והתובע לא היה מקבל פיצויי פיטורים מהחינוך העצמאי, אלא היה נשאר לעבוד באותו התקן, הרי משקבענו כי התובע התפטר מעבודתו בנתבעת 4, ממילא אין הוא זכאי לדמי הודעה מוקדמת. ב"כ התובע טען כי לגבי דמי הודעה מוקדמת יש להחיל את הנוהג שהתגבש לגבי פיטורים ויש לראות את התובע מפוטר גם לגבי הודעה מוקדמת. איננו מקבלים טענה זו. כבר נקבע כי סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים אמנם רואה התפטרות בתנאים מסויימים כפיטורים, אך זאת רק לגבי עניין פיצויי הפיטורים ואין להשליך מכאן לגבי חובת המעביד לתת הודעה מוקדמת. בהעדר חובה לתת הודעה מוקדמת אין זכאות לתמורת הודעה מוקדמת. (ראה: דב"ע ל/15-3 קלרה בג'רנו נ' יוסף לוי ואח', פד"ע א' 153, 155). לאור כל האמור לעיל קובעים אנו כי דין התביעה לדמי הודעה מוקדמת להידחות. התביעה לפנסיה מוקדמת תקציבית 20. על פי הנטען בכתב התביעה בשל פיטוריו של התובע עקב אי הסכמתו לשינוי לרעה בתנאי עבודתו הפסיד זכויותיו לצאת לפנסיה עם תום עבודתו, לפיכך תבע פנסיה מוקדמת תקציבית על פי שנות עבודתו. לטענת ב"כ הנתבעת 2, התובע אינו זכאי לפנסיה מהחינוך העצמאי הואיל ולא פרש לפנסיה, אינו בגיל פנסיה והואיל וקיבל פיצויי פיטורים. לטענת ב"כ הנתבעת 4, גם עובדי הוראה מן המניין אינם זכאים בגיל 65 לפנסיה תקציבית אלא לפיצויי פיטורים. 21. התובע לא חזר על תביעתו לפנסיה תקציבית בסיכומיו ונראה כי זנח טענה זו. מכל מקום, לא נטען כי הוסכם עם התובע או הובטח לו בנוסף לפיצוי פיטורים פנסיה תקציבית. התובע קיבל פיצויי פיטורים ולא הוכיח מכח מה זכאי הוא לפנסיה תקציבית. משכך - נדחית התביעה אף ברכיב תביעה זה. התביעה לפיצויי בגין עגמת נפש 22. על פי הנטען בכתב התביעה, לתובע נגרמה עגמת נפש קשה. הוא נאלץ באמצע שנת הלימודים לעזוב את עבודתו וגילו המתקדם מנע בעדו מלזכות במשרות אחרות. בנוסף התובע העלה בסיכומיו טענה לפיה הפיטורין או אילוצו להתפטר נעשו בשל אפליה מטעמי דת או טעמים פוליטיים ולפיכך, זכאי הוא לפיצויים מכח סעיף 9 לחוק שיוויון הזדמנויות בעבודה התשמ"ח-1988. לא שוכנענו כי התובע זכאי לפיצויי בגין רכיב תביעה זה. כאמור, לא שוכנענו כי התובע פוטר. העסקתו של התובע בשירות הנתבעת 2 הסתיימה והתובע קיבל פיצויי פיטורים בגין תקופה זו והמשיך לעבוד באותו "מפעל" בשירות הנתבעת 4 כממלא מקום. ממכלול הראיות שוכנענו כי יחסי העבודה הסתיימו בהתפטרות התובע. בנוסף, לא הובאה כל ראיה כי התובע הופלה מטעמים דתיים. התובע לא הרים את נטל הראיה לקיומה של העילה מכח חוק שיוויון הזדמנויות בעבודה התשמ"ח-1988 וטענותיו לפיהן נאלץ להפסיק את עבודתו בשל אפליה לא הוכחו כלל. נוכח המסקנות דלעיל, דין התביעה ברכיב זה להידחות. סוף דבר 23. התביעה נדחית על כל מרכיביה, כנגד כל הנתבעים. 24. התובע ישא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לטובת הנתבעים כדלקמן: סך כולל של 500 ש"ח לטובת הנתבעים 1 ו-3. (יחד), בתוספת מע"מ כחוק. סך כולל של 500 ש"ח לטובת הנתבעת 2, בתוספת מע"מ כחוק. סך כולל של 500 ש"ח לטובת הנתבעת 4, בתוספת מע"מ כחוק. (סך הכל -1,500 ש"ח, בתוספת מע"מ כחוק). בפסיקת ההוצאות התחשבנו בכך שלא קויימה ישיבה להוכחות; בנסיבותיו האישיות של התובע כפי שתאר אותם בתצהירו ובכך שבסופו של דבר נותר ללא עבודה וללא פרנסה לאחר שנות עבודה רבות באותו מקום. מסמכיםהתפטרות