1. לפני תביעה של חברת ביטוח את מבוטחתה, לתשלום דמי השתתפות עצמית.   במרכז הדיון עומדת שאלת אפשרותה של חברת ביטוח לשלם לצד ג' סכום בדרך פשרה בלי להודיע למבוטחת ובניגוד לעמדתה, ולדרוש מהמבוטחת תשלום של דמי ההשתתפות העצמית.   עיקר העובדות הדרושות לענין ואינן שנויות במחלוקת 2. הנתבעת היא חברה העוסקת בתכנון, יעוץ ופיקוח להקמת מעליות.    הנתבעת היתה מעורבת בפרוייקט בניה בחיפה, בו שימשה כקבלן משנה לחברת י. פריצקר ושות' חברה לבנין בע"מ ("חברת פריצקר").   דיירי הבנין הרלוונטי הגישו בבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה כנגד חברת שיכון ופיתוח לישראל בע"מ בגין ליקויי בנייה, לרבות בענין המעליות. שיכון ופיתוח הגישה הודעה לצד ג' כנגד חברת פריצקר וזו הגישה הודעות לצד רביעי כנגד קבלני משנה ובכלל זה כנגד הנתבעת.   3. בתקופה הרלוונטית היתה הנתבעת מבוטחת על ידי סהר ציון חברה לביטוח ("סהר ציון"), בפוליסה לביטוח אחריות מקצועית וחבות כלפי צד שלישי ("הפוליסה").   באפריל 2001 הפנתה הנתבעת את ההליך שפתחה כנגדה חברת פריצקר, אל סוכן הביטוח, וזה העבירו למבטחת, סהר ציון. סהר ציון מינתה משרד עורכי דין (שנהב) לייצג את הנתבעת במשפט.   4. מנהלה של הנתבעת, מר ברנע, הודיע לעורכי הדין של המבטחת כי אין כל בסיס לתביעה וכי ככל שיש ליקויים, אלו נובעים מביצוע של ההתקנה ומתחזוקה חסרה מהלך שנים, אך לא מהתכנון של הנתבעת. מר ברנע הודיע כי הוא עומד על כך שההגנה שתוגש מטעם הנתבעת תהיה ממצה על מנת להפריך את הטענה כי היו כביכול ליקויים בתכנון המעליות, וכי הוא מתנגד לכל פשרה.   הנתבעת סברה עוד כי אין בסיס לחוות דעת שהוגשה לבית המשפט על ידי מומחה-משנה בענין מעליות וכי יש לזמן מומחה אחר (פרופ' קוגן) להפרכת חוות הדעת של מומחה המעליות.   כתב ההגנה שהוגש בשנת 2001 מטעם הנתבעת כפר באחריות הנתבעת לליקויים כלשהם בתכנון.   5. בהמשך הדברים, עורכי הדין שמונו ע"י המבטחת וייצגו את הנתבעת, ויתרו על ניהול דיון מלא וניתנה הסכמתם בשם הנתבעת לכך שבית המשפט יפסוק על סמך המסמכים שלפניו לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, תשמ"ד - 1984. הנתבעת לא ידעה על מהלך זה.   בעקבות האמור ניתן פסק דין על דרך הפשרה. הנתבעת לא נזכרה בפסק הדין ולא חויבה על פיו בתשלום. 6. חברת פריצקר, שחויבה בפסק הדין, בין השאר, בתשלום של 20,000 ₪ בגין ליקויים במעליות, הגישה בקשה לבית המשפט להשלמת פסק דין. הצדדים זומנו לדיון בבית המשפט לאחר מתן פסק הדין. באותו דיון נתנו עורכי הדין שמונו ע"י המבטחת את הסכמתם בשם הנתבעת לפשרה לפיה תשלם הנתבעת סך של 10,000 ₪. לפשרה זו, אשר הנתבעת לא היתה מודעת אף לה, ניתן תוקף של פסק דין.   המבטחת שילמה לחברת פריצקר את הסך של 10,000 ₪ וכן שילמה למשרד עו"ד שנהב סך של כ- 13,000 ₪.   7. בחודש אוקטובר 2002 התקבל אצל הנתבעת מכתב מאת המבטחת ועל פיו התביעה סולקה והנתבעת נדרשת לשלם את דמי ההשתתפות העצמית על פי הפוליסה, סך של 2500$.  מברור שערכה הנתבעת הסתבר כי סילוק התביעה נעשה בדרך המתוארת לעיל.   הנתבעת ממאנת לשלם את דמי ההשתתפות העצמית ומשכך הוגשה תביעה זו, אשר לאחר מתן רשות להתגונן התנהלה בסדר דין מהיר.   הואיל והמחלוקת בתיק היא רובה ככולה משפטית, ויתרו הצדדים על חקירות והגישו סיכומים, על בסיסם ניתן פסק דין זה.   התובעת - הראל חברה לביטוח בע"מ 8. קודם לדיון במחלוקות המרכזיות בין הצדדים, מספר מלים על טענת העדר היריבות שנזנחה, ובצדק, בשלב הסיכומים.   המבטחת בתקופה הרלוונטית היתה, כמבואר לעיל, חברת סהר ציון. התובעת בתביעה שלפני היא הראל חברה לביטוח בע"מ ("הראל"). כתב התביעה אינו מבאר כיצד בוצע ה"מעבר" בין החברות. הנתבעת העלתה טענת העדר יריבות ולא חסכה שבטה מהתובעת בענין זה.   לאחר קבלת רשות, הגישה התובעת: א. צו מיזוג מיום 21.1.03, ולפיו, בין השאר, מוזגה סהר ציון אל שלוח חברה לביטוח בע"מ ("שלוח"), כל הזכויות והחיובים של סהר ציון הוקנו לשלוח וכל מסמך בו מופיע השם סהר ציון יקרא כאילו רשום בו שלוח. ב. תעודת שינוי שם של חברה, מיום 21.1.03, ועל פיו שינתה שלוח חברה לביטוח בע"מ את שמה להראל חברה לביטוח בע"מ.   9. ברי אפוא כי זכותה של הראל להגיש את התביעה, מבוססת. יחד עם זאת התנהלותם של שני הצדדים בענין זה אינה ראויה לשבח.   בכל הנוגע לתובעת, היה על פרטים אלו (בדבר המיזוג ושינוי השם) להכלל בכתב התביעה. גם אם מהלכי המיזוג ושינוי השם הם לחם חוקה של התובעת ובאי כוחה, שאינם מקדישים לכך עוד כל מחשבה, לא תמיד נכון הדבר אצל המבוטחים. אלו מוצאים עצמם מדי פעם בפני מכתב או תובענה הכוללים דרישות מאת חברה שלא זכור להם כי התקשרו עימה. מכל מקום, הצורך כי כתב התביעה יכלול את הדרך בה הוקנתה זכותה של התובעת בשמה הנוכחי להגשת התביעה, הוא מובן מאליו.   למרות האמור, התובעת לא כללה בכתב התביעה את פרטי הבסיס לזכות התביעה. בבקשתה לקבלת רשות להתגונן, התכחשה הנתבעת לתובעת. למרות זאת, לא מצאה התובעת להגיש את צו המיזוג ותעודת שינוי השם קודם למועד הדיון לצד שכנגד או לבית המשפט. מהדיון שהיה לפני עלה כי מבחינת התובעת הדבר הוא כה "טכני" עד שלא עולה על דעת באי כוחה שתשמע טענה כלשהיא בענין זה. ב"כ התובעת ביקשה במהלך הדיון להציג את צו המיזוג ותעודת שינוי השם, ללא תצהיר. ב"כ הנתבעת התנגד למהלך זה נוכח העדרו של תצהיר. לבסוף הוגשו המסמכים, בדיון שלאחר מכן, לאחר קבלת רשות בית המשפט. מחדלה של התובעת כמתואר לעיל איפשר הארכתו וסרבולו של הדיון.   בכל הנוגע לנתבעת, פעלה זו נמרצות כדי לסכל את תיקון הליקוי דלעיל על ידי התובעת. העובדות אשר מקנות לחברת הראל את זכות התביעה לא היו שנויות במחלוקת אמיתית ולמרות זאת נאחזה הנתבעת בחוסר שהיה בכתב התביעה ודרשה כי לא יותר לתובעת לצרף את המסמכים בענין המיזוג ושינוי השם (לחילופין התבקשו הוצאות) מאחר שאינם נזכרים בכתב התביעה, גם כאשר הוגשו בלווית תצהיר. בדיונים השונים הרבה ב"כ הנתבעת לטעון בשאלת זהות התובעת אף שהיה ברור כי אין לפנינו קושי אמיתי. בכך תרמה הנתבעת להארכת הדיון שלא לצורך.   אי הבלטת פסקת ההשתתפות העצמית 10. בסיכומיה טענה הנתבעת כי פסקת ההשתתפות העצמית אינה תקפה משום שלא הובלטה  וזאת בניגוד להוראת סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 ("חוק חוזה הביטוח").   אינני מקבלת טענה זו. סעיף 3 הנ"ל מתייחס רק ל"תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה". אינני רואה בדמי ההשתתפות העצמית משום תנאי או סייג שכזה. בנוסף, החובה המוטלת מכח סעיף 3 היא לפרט את התנאי או הסייג בפוליסה בסמוך לנושא שהוא נוגע לו או לציינו בפוליסה בהבלטה מיוחדת. ה"רשימה" הספציפית, שמהווה חלק מהפוליסה של הנתבעת וחובקת 3 עמודים בלבד, מציינת בברור ובאופן מרווח, את סוגיית ההשתתפות העצמית, תחת הכותרת המתאימה. אין מדובר בתנאי מסייג השזור לתוך טקסט חד גוני רצוף וצפוף בצורתו, ללא הפרדה ראויה בין הנושאים (ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר מנשה, פ"ד מט (2) 749, 772). לאור האמור אין צורך להדרש לטענת התובעת כי טענה זו, לגבי העדר הבלטה, הינה משום הרחבת חזית ולעמדת הנתבעת בענין זה.   שאלת קיומה של עילה 11. לפי טענה מרכזית של הנתבעת, היא איננה מחוייבת בתשלום דמי השתתפות עצמית מאחר ולא התקיימו התנאים לפי פוליסת הביטוח לתשלומם, ומכאן גם כי אין עילה כנגדה (ר' סע' 6-10 לבקשה לקבלת רשות להתגונן).   פירוטה של הטענה הוא כדלקמן: לפי הפוליסה המבוטח ישא בסכום ההשתתפות העצמית לענין "כל מקרה ביטוח" (סע' 2 לפרק 1 לתנאים הכלליים ב"ג'קט"). "מקרה ביטוח" מוגדר בפוליסה כ"סכום שהמבוטח יהיה חייב לשלמו על פי דין" (סע' 1 לפרק 1). "דין" מוגדר באותו סעיף כ"היפר חובה מקצועית שמקורה במעשה או מחדל רשלני". התביעה שלפנינו מתבססת על פשרה שקיבלה תוקף של פסק דין. בסיס זה מהווה עילה חוזית ואין הוא עילה "על פי דין" ומשכך אין לפנינו מקרה ביטוח והמבוטח אינו צריך לשאת בהשתתפות עצמית.   בענין ההבדל, לשיטתה, בין עילה "על פי דין" לבין המקרה שלפנינו, מעלה הנתבעת עוד את הטענות הבאות: ההבחנה בין חבות חוזית לחבות נזיקית היא מיסודות המשפט; הפוליסה נוסחה כפי שנוסחה במודע, על מנת למנוע ממבוטחים להתקשר בהסכמים המחייבים אותם לפצות לקוחות בגין כל נזק שיהיה בפרוייקט בביצועם תהא סיבתו אשר תהא. משכך הוחרגה חבות חוזית מהגדרת מקרה ביטוח; יש לפרש את הפוליסה, שנוסחה על ידי המבטחת, כנגדה, ולקבוע כי מקרה כמו זה שלפנינו, אינו מקרה ביטוח; פסק דין אינו יוצר חבות "על פי דין". פסק דין אינו מקור לחבות אלא אכיפה של חבות הנובעת מדין או מהסכם. קל וחומר נכונים הדברים לגבי פסק דין המאשר פשרה. 12. הביטוי "מקרה ביטוח" אינו מוגדר לענין השתתפות עצמית באופן שהוא שונה מהגדרתו לצורך בואו של מקרה תחת כנפי הביטוח. עומד על כך הסעיף העוסק בהשתתפות העצמית, אשר הפנייה אליו על ידי הנתבעת היתה חלקית בלבד. וכך נקבע בסעיף (2 לפרק 1): [כל ההדגשות להלן אינן במקור - ת.א.]   "המבוטח ישא בסכום ההשתתפות העצמית הנקוב ברשימה בגין פרק זה לעניין כל מקרה ביטוח המבוטח לפי פרק זה"   גם הציטוט אשר הביאה הנתבעת בענין "מקרה ביטוח" אינו אלא חלק מתוך משפט שלם אשר מתחיל בדרך הבאה:   "המבטח מתחייב לשפות את המבוטח בגין כל סכום שהמבוטח יחוייב לשלמו על פי דין עקב דרישה או תובענה..." [ההדגשה אינה במקור - ת.א.]   מקרה הביטוח בענין דמי ההשתתפות העצמית הוא אותו מקרה ביטוח אשר מבוטח לפי התנאים הכלליים ואשר בהתרחשו מחוייב המבטח בשיפויו של המבוטח. אם סבורה הנתבעת כי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין הוא הארוע הרלוונטי אך אינו בגדר מקרה ביטוח, כי אז היא אומרת למעשה גם שאין ולא היתה חובה על המבטחת לשלם את הסכום באותו פסק דין. לא שמעתי טענה זו מפי הנתבעת, ולא בכדי.   13. בנוסף, חובת קיומו של פסק דין חלוט היא לצורך עניין זה ודאי מחוייבות לשלם לפי דין. כאשר קיים פסק דין כאמור חייב בעל הדין לציית לו והמדינה נותנת בידי הצד האחר מנגנוני אכיפה. הנסיון לראות בפסק הדין מחוייבות חוזית ולשים דגש על חובה נזיקית ישירה בלבד, הוא מלאכותי ומוציא דברים מהקשרם.   גם בענין זה ציטוט שהובא מאת הנתבעת היה חלקי. הנה הפיסקה הרלוונטית (בסעיף 1), במלואה:   "המבטח מתחייב לשפות את המבוטח בגין כל סכום שהמבוטח יחוייב לשלמו על פי דין עקב דרישה או תובענה שהוגשה לראשונה נגדו במשך תקופת הביטוח הנקובה ברשימה בשל היפר חובה מקצועית, שמקורה במעשה או במחדל רשלני, טעות או השמטה שנעשו על ידי המבוטח במועד כלשהוא, במסגרת העיסוק או המקצוע המתואר ברשימה."   החיוב לתשלום על פי דין אמור להגיע "עקב דרישה או תובענה" שהיא אשר מתייחסת להיפר חובה מקצועית. התובענה שהתנהלה בחיפה אכן התייחסה לטענות בדבר היפר חובה מקצועית (ועל כך מלינה הנתבעת בחלקים אחרים של הגנתה) וממילא ברי כי התובענה הרלוונטית, בה ניתן פסק הדין הרלוונטי, עמדה בתנאי הסעיף. אגב, היפר החובה המקצועית יכול היה להתרחש גם עקב "טעות או השמטה", שאולי אינם בהכרח מעשה או מחדל נזיקי, והנתבעת בחרה להביא מובאה חלקית.   פסק דין נועד ככלל לאכוף זכויות. אך אין בכך כדי לגרוע מהיותו, מעת הנתנו, מקור חבות (השווה: סע' 21 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958).   14. לכלל המשני של פרשנות נגד המנסח יש מקום כאשר שתי המשמעויות סבירות במידה שווה פחות או יותר (ע"א 631/83 המגן נ' מדינת הילדים בע"מ, פ"ד לט (4) 561, 572 - 573; וע"א 6701/00 קלאש מרדכי חברה לבנין נ' אבנר מרים, פ"ד נו (5) 799, 815). אין זה המצב במקרה שלפנינו. 15. טענת העדר העילה נדחית. פשרה בניגוד לעמדתה של המבוטחת כללי 16. מהטעונים ומהדיון לפני עלה בברור כי טענתה המרכזית של הנתבעת היא כנגד פשרה שנעשתה ללא ידיעתה או הסכמתה, ובניגוד לעמדתה.   לשיטת הנתבעת, מחדלה של התובעת (באמצעות משרד עורכי הדין אשר מונה על ידה) לזמן עד מומחה להפרכת חוות דעתו של מומחה המעליות, ההסכמה למתן פסק דין על בסיס מסמכים וההסכמה הנוספת לפשרה, היו בניגוד להוראות הנתבעת וללא הסכמתה ומשכך היא מנועה מלדרוש מהנתבעת את דמי ההשתתפות העצמית.   17. אין למעשה מחלוקת כי הפשרה נעשתה שלא בידיעתה ושלא בהסכמתה של הנתבעת ואף בניגוד לעמדתה הידועה. השאלה היא האם היתה התובעת זכאית לפעול כך.   לשיטת התובעת, המכנה את טענות הנתבעת 'מגוחכות ביותר', יכלה הנתבעת להמנע מהפעלת הפוליסה ויכלה לנהל את הגנתה בעצמה, אך משבחרה להפעיל את הפוליסה ולהעביר את הטיפול לתובעת, אין האחרונה זקוקה עוד לאישורה של הנתבעת לניהול ההגנה בדרך הנכונה לדעתה. התובעת מפנה בראש ובראשונה לתנאים הכלליים המעידים לשיטתה כי למבטחת שיקול דעת מלא לאחר שהענין הועבר לידיה. עוד טוענת התובעת כי צורך בהסכמה קיים רק בכיוון הנגדי, היינו - על המבוטח לקבל את הסכמת המבטחת לכל פשרה. אין כן המבטחת.   התנאים הכלליים 18. התובעת מפנה לסעיף 2.4 לתנאים. סעיף זה קובע כדלקמן:   "2. חובותיו של המבוטח:                         ... 2.4 המבוטח לא יודה באחריות ולא יישב כל תביעה ולא יקבל על עצמו כל תשלום ביחס לכל תביעה העלולה להיות בסיס לשיפוי על פי ביטוח זה, ולא ישא בכל הוצאה בקשר לכך ללא קבלת הסכמתו המוקדמת של המבטח (פרט לתביעה שניתן לסלקה בסכום שאינו עולה על ההשתתפות העצמית). המבטח רשאי, באם רצונו בכך ומבלי לפגוע בזכויות המבוטח, לטפל ולנהל למען המבוטח את ההגנה ו/או סילוק התביעה כאמור, ולשם כך מתחייב המבוטח לתת למבטח כל מידע וסיוע סביר שיידרש על ידו."   אינני קוראת בסעיף האמור מתן יד חופשית לחלוטין לתובעת. הסעיף עצמו מסייג את אפשרות המבטחת לנהל את ההגנה בכך שהדבר יעשה "מבלי לפגוע בזכויות המבוטח". הביטוי "זכויות המבוטח" אינו מוגדר, אך די בעצם קיומו כדי להבהיר שיכולתה של חברת הביטוח אינה בלתי מוגבלת. גם בסעיף 5 לתנאים הכלליים אליו מפנה התובעת, איני קוראת שיקול דעת מוחלט, ביחוד כאשר יש לקרוא אותו בהקשרו (ביחד עם סעיף 2.4) ותמיד בכפוף לתנאי הדין, ענין שיובהר להלן.   סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח 19. התובעת הפנתה אל סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח היוצר קשר ישיר בין צד ג' לבין המבטח. התובעת טוענת כי מתן זכות וטו למבוטח על פשרות מרוקן מתוכן את זכות התביעה הישירה של צד ג'.   20. סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח קובע: "בביטוח אחריות רשאי המבטח - ולפי דרישת הצד השלישי חייב הוא - לשלם לצד השלישי את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח, ובלבד שהודיע על כך בכתב למבוטח 30 ימים מראש והמבוטח לא התנגד תוך תקופה זו; אולם טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי.   מקובל עלי כי סעיף זה (בדומה לסעיף 2.4 לתנאים הכלליים שצוטט לעיל), אינו בא ללמדנו על "זכות וטו" של המבוטח. מאידך, פרשנותה של התובעת מובילה אותנו לקיצוניות השנייה ומרוקנת מתוכן את המלים בסעיף המתייחסות להתנגדות המבוטח. ניתן לציין כי מלים אלו לא נזכרו בהצעת החוק (הצ"ח תשל"ו, 36-37) ושולבו בנוסח הסופי של החוק (מבלי שיוחד לדבר דיון בקריאה הראשונה של החוק או בקריאה השנייה והשלישית, ר' ישיבה מיום 9.12.75, עמ' 656 ואילך; ישיבה מיום 2.2.81, עמ' 1441 ואילך). חזקה כי המלים לא שולבו בכדי. בספרו של המלומד ששון, דיני ביטוח - מהדורה שניה (2001, בעריכת מ' יפרח ור' חרל"פ), נזכרת פרשנותה של התובעת כפרשנות אפשרית אך אפשרות זו אינה נבחרת כאפשרות המתקבלת על הדעת ("אם כך המצב - מה טעם היה להתנות את נפקות ההודעה באי התנגדות המבוטח?") (עמ' 184). 21. כאמור, אינני מקבלת גישה לפיה יש למבוטח שיקול דעת מוחלט. כבענינים אחרים, גם בכל הנוגע לעמדת המבוטח לגבי דרך ניהול ההגנה ואפשרות פשרה, יש לפעול בתום לב, תוך איזון ראוי ובסבירות. מבוטח אינו יכול להעלות התנגדויות סתמיות שיביאו לייקור והמשכיות ההליך ללא צורך אמיתי. על ההתנגדות לשקף אינטרס לגיטימי. במקביל, מבטח אינו יכול להתעלם מאינטרסים לגיטימיים של המבוטח. פשרה בין מבטח לבין צד שלישי צריכה להיות סבירה ולהעשות בתום לב (ש' נתניהו, זכותו הישירה של הצד השלישי כנגד המבטח בביטוח אחריות, הפרקליט מד (תשנ"ח) 11, 27, ה"ש 75). למעשה, גם התובעת כאן הודתה בדבר בחצי פה בסיכומיה וציינה כי יש לבחון אם המבטחת פעלה באופן סביר. מבחן של סבירות ותום לב אמנם אינו נותן קנה מידה ברור ונחרץ. אולם קבלת העמדה לפיה יש למבטח שיקול דעת מוחלט אינה סבירה בעיני יותר ובראש ובראשונה היא אינה מתיישבת עם הוראות המחוקק בסעיף 68 לחוק חוזה הביטוח. את הוראותיו ניתן לפרש בדרכים שונות אך לא לרוקנן מתוכן. עקרונות של סבירות ותום לב חלים בתחומים שונים, וגם מכאן לא יפקד מקומם.   22. רב פסקי הדין הנגישים לעיון ומתייחסים למשמעות של אפשרות המבוטח להעלות התנגדות כאמור בסעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, ניתנו על ידי בתי משפט שלום. עיינתי באלו שהובאו בפני ובאחרים, ולא מצאתי בהם כדי לשנות עמדתי לעיל (ר' למשל ת"א (ת"א) 702119/02 הדר חברה לביטוח נ' מת"מ מרכזי תמיכה, לא פורסם (ערעור תלוי ועומד); ת"א (ת"א) 33296/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' ח.ש.א הובלות בע"מ, לא פורסם; השווה: ת"א (ת"א) 707035/03 אריה חברה לביטוח נ' ישכרוב, לא פורסם; ת"א (ת"א) 704243/03 מגדל חברה לביטוח נ' מורן לויט בע"מ, לא פורסם; בש"א (ת"א) 164504/03 איזנשטדט נ' המגן חברה לביטוח, לא פורסם; ת"א (כפ"ס) 1977/03 מנורה חברה לביטוח נ' מנסור איסלאם, דינים שלום כרך כד 315. כן עיין בר"ע (י-ם) 3006/97 אלמשרק חברה לביטוח נ' סע גל חברה להשכרת רכב, תק-מח 97(1), 1636; ת"א (ת"א) 246/93 מפעלי יצור והוצאה לאור (ירושלים) מ.ס.ל בע"מ נ' חברה כלכלית לירושלים בע"מ, דינים מחוזי, כרך לג (2), 233, בסע' 14).   23. סיכומה של נקודה זו - סעיף 68 אינו נותן בידי התובעת שיקול דעת מוחלט בניהול ההגנה. על הוראות סעיף 68 לא ניתן להתנות (ר' סעיף 71 לחוק חוזה הביטוח) ולפיכך, גם אם היה בהוראות התנאים הכלליים כדי להעניק לכאורה למבטחת שיקול דעת מוחלט (ולא היא), נסוגים תנאים אלו מפני הוראותיו הקוגנטיות של החוק. יפוי הכח 24. התובעת הפנתה גם אל יפוי כח שחתמה הנתבעת לצורך התובענה בחיפה ואשר מסמיך את עורכי הדין שהופיעו מטעמה ומייפה את כוחם להתפשר לפי שיקול דעתם. התובעת טענה כי גם לאור יפוי כח זה היה לה שיקול דעת מוחלט בענין פשרה ולא היתה עליה כל חובה להדרש לעמדת המבוטחת. אינני סבורה כי מסמך סטנדרטי זה (יפוי הכח) בא לשנות מהאיזון שנקבע על ידי המחוקק הראשי בחוק חוזה הביטוח ואשר עליו לא ניתן להתנות. קל וחומר כאשר עורכי הדין יודעים באופן מפורש על התנגדות לפשרה ואינם מצביעים לפני הנתבעת על כוונתם לסטות מהוראתה המפורשת בענין זה.   מן הכלל אל הפרט כללי 25. לאחר שהגעתי למסקנה כי לשיקול הדעת של התובעת בדרך ניהול התובענה יש והיו מגבלות של סבירות ותום לב, יש לבחון את הדרך בה פעלה התובעת והשלכותיה. הנתבעת הביעה בפני עורכי הדין שמונו על ידי התובעת את התנגדותה הנמרצת לפשרה. התנגדות זו אינה סוף פסוק. גם על המבוטח חלה חובת תום לב וסבירות. השאלה תבחן בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.   במקרה שלפנינו היה לנתבעת חשש של ממש בענין הכרעה לגבי מקצועיותה. לא למותר להזכיר כי מדובר במקרה של מומחיות מובהקת של הלקוח, אף שהלקוח, במקביל, חסר בדר"כ את הנסיון בענין דרך התנהלות הליכים ואינו ער בהכרח ליתרונות בדרכים דיוניות שונות.   עורכי הדין שמונו הגישו כתב הגנה אשר ענה על עמדת המבוטחת שהיתה מעורבת מאד בהכנתו. לאחר מכן, הם פעלו גם לבחינה מחודשת של חוות הדעת שניתנה בתיק, נוכח טענות הנתבעת על פגמיה. לאחר מכן פנתה המבוטחת אל עורכי הדין בדרישה לעדכון במצב המשפט אך לא קיבלה מענה. עורכי הדין המשיכו את התיק משלב מסוים, ללא שיתופה של הנתבעת. הם שיתפו אותה בזמן הכנת בסיס ההגנה, אך המשיכו את ניהול התיק בלעדיה, חרף בקשתה.   הבסיס לדרך פעולה זו אינו ברור. עצם רצונה של המבוטחת ליטול חלק בהליך המשפטי אינו מסכל את ניהול ההגנה. כמו כן, בהיותה של הנתבעת בעלת דין ובהיותם של עורכי הדין מיופי כוחה ובעלי חובת נאמנות מובנית גם כלפיה, שומה עליהם להשיב לפניות שהן בגדר הסביר ומתיישבות עם חובות כלפי בית המשפט וצדדים נוספים.   26. בשלב מסוים עמדה על הפרק האפשרות (שמומשה) לאפשר פסיקה על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, תשמ"ד - 1984, ולא לנהל דיון שיש בו כדי להתמודד עם חוות הדעת עליה התרעמה הנתבעת בדרך בה סברה שיש לעשות כן. בשלב זה, בו ידעה התובעת (באמצעות עורכי הדין מטעמה) כי הנתבעת התנגדה לדבר, עליה לכל הפחות לעדכן את הנתבעת בדבר האפשרות העומדת על הפרק. יתכן כי שיחה בין הצדדים היתה מביאה להסדר המקובל על הצדדים. עורכי הדין יכלו להביא לפני הנתבעת את היתרונות האפשריים בפסיקה מסוג זה ללא הכרעות לגופו של ענין. יתכן גם שהנתבעת היתה נותרת בעמדה נחרצת כנגד פסיקה מהסוג האמור. בכל מקרה, התובעת לא איפשרה לנתבעת כל עמדה בדבר. התובעת הותירה את הנתבעת תחת הרושם שעמדתה (בדבר העדר פשרה וניהול דיון מלא) מקובלת על התובעת, אך כעבור זמן שינתה את דרך ניהול התיק מבלי לעדכן את הנתבעת.   כאמור, יתכן שהמבוטחת היתה מתנגדת למהלך הדיוני. התנגדות כזו לא היתה מאפשרת לה לסכל את המהלך אם הוא היה סביר ולקח בחשבון באופן עניני וראוי את האינטרסים הלגיטימיים של המבוטח. אך העלמת מהלך דיוני מעיני מבוטח שביקש להיות מעורב, אינה ראויה.   27. ולאחר כל אלו, מגיעות הנסיבות המיוחדות מאד שבמקרה שלפנינו, ובהן - למרות ההסכמה שניתנה בשם הנתבעת למתן פסק דין על דרך הפשרה - לא הוזכרה הנתבעת כלל בפסק הדין ולא חויבה בתשלום. לכאורה, תמה הסאגה ללא נזק לאיש. אך לא כך היה הדבר שכן עורכי הדין שמינתה התובעת הלכו צעד נוסף ונתנו הסכמתם לפשרה בשם הנתבעת לאחר מתן פסק דין, כאשר לא ברור מה היו התוצאות המשפטיות לולא נתנו הסכמה זו. יתכן, וכך סבורה התובעת, כי מצבה של הנתבעת היה דומה או גרוע יותר. עורכי הדין שנכחו באולם התרשמו כך כנראה מתוך דברי בית המשפט. אך עדיין ראוי היה, לפחות בשלב זה, לעדכן את הנתבעת. להסביר לה משמעויות אפשריות. ניתן לציין כי עורכי הדין לא נתנו הסכמתם על אתר אלא פנו לבקש את הסכמת המבטחת (טלפונית). הם לא פנו לקבל את הסכמת המבוטחת ושאלת קבלת עמדתה לא עלתה מבחינתם כלל על הפרק. בנסיבות המקרה המסוימות התנהלות זו אינה סבירה בעיני.   מבחן התוצאה 28. לגופו של ענין טוענת התובעת כי ייצוגה של הנתבעת במשפט בוצע באופן מקצועי ובנאמנות, תוך שמירה על אינטרס הנתבעת. בסופו של יום ניתן פסק דין אשר אין בו קביעות פוזיטיביות לענין רמת מקצועיותה של הנתבעת. הנתבעת חשופה היתה לקביעות אחרות. אכן, עומק השכנוע העצמי של הנתבעת בצדקת עמדתה אינו ערובה לדרך בה היה פוסק בית המשפט. פשרות מהסוג שהתקבל לבסוף טומנות בחובן יתרונות לא מבוטלים בענין זה, ועולם העסקים אינו עיוור לאפשרות של התפשרות ללא הודאה בטענות, אפשרות שיש בה יעילות כלכלית ו"קניית" סיכונים, גם סיכונים בשלב הערעור, שלב אשר נמנע במקרה שלפנינו נוכח הפשרה.   יחד עם זאת, במקרה שלפני אינני סבורה שיתרונות שניתן לראות בתוצאה הסופית, מרפאים את הפגם שנפל בדרך הילוכה של התובעת. נסיבותיו המיוחדות של המקרה, כפי שתוארו לעיל, אינן נעלמות רק משום שהמבטחת יכולה להצביע על יתרונות בתוצאה שהתקבלה. התוצאה הסופית אינה חזות הכל. הוצאות משפטיות ודמי ההשתתפות העצמית 29. עוד טענה התובעת כי ממילא, גם אם היתה ממשיכה ללכת בדרך שהוסכמה עם הנתבעת, מנהלת את הדיון עד תומו ואף מצליחה להביא לדחייתה של התביעה כנגד הנתבעת בבית המשפט המחוזי בחיפה, עדיין היה על הנתבעת לשלם את מלוא דמי ההשתתפות העצמית. זאת, מאחר ושכר טרחת עורכי הדין אותה שעה כבר עלה על סך ההשתתפות העצמית והנתבעת היתה מחוייבת בהם בכל מקרה. לשיטת התובעת די באמור כדי לקבל את התביעה, ולו על בסיס זה בלבד. ב"כ הנתבעת מנגד סבור כי במקרה של דחיית תביעה לא היתה הנתבעת חבה בדמי השתתפות עצמית. אינני רואה בטענתה זו של התובעת בסיס לקבלת התביעה במקרה המסוים שלפני (אפילו אם עובדתית ומשפטית היה בה ממש, ענין שאין לי צורך להדרש אליו). המשתמע מן הטענה האמורה הוא כי אין על התובעת חובה להודיע לתת למבוטח הודעה לפי סעיף 68 החל מהרגע בו סך ההוצאות המשפטיות מגיע לסך דמי ההשתתפות העצמית. לפי טענה זו, מאותה עת יכול מבטח מיידית לקבל כל פשרה, מבלי להודיע למבוטח, קל וחומר לקבל את הסכמתו. תוצאה זו אינה מתיישבת עם הוראת סעיף 68. אמנם, גם מבוטח לא יוכל לגרום באופן שרירותי לייקורן של ההוצאות (שמעתה ואילך יפלו רק על כתפיו של המבטח), אך כפי שבואר לעיל, אין בידי מי מהצדדים זכויות אוטומטיות ומלאות על ניהול הדברים. 30. עוד יש לומר כי בטענתה של התובעת יש הנחה מובלעת, לפיה האינטרס הלגיטימי היחיד של מבוטח הוא היקף תשלום דמי ההשתתפות העצמית. לפי הנחה זו, אינטרסים אחרים כמו רצון של מבוטח להאבק על שמו הטוב, קיום טענת הגנה שעומדת למבוטח אך לא למבטח כמו קיזוז, או כל אינטרס אחר, אינם בסיס כשר להתנגדות. להנחה זו לא מצאתי עיגון. בשאלה מהו אינטרס לגיטימי של המבוטח בהתנגדות לפי סעיף 68, והאם גם שמירה על שם המבוטח הוא אינטרס כזה (נושא שהיה קרוב ללבה של הנתבעת), הובעו מספר דעות. ר' ד' שוורץ, דיני ביטוח - תהליכים ומגמות, ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ו (הוצאת פפירוס), 87; ש' נתניהו, זכותו הישירה של הצד השלישי כנגד המבטח בביטוח אחריות, הפרקליט מד (תשנ"ח) 11, 25-26; י' אליאס, דיני ביטוח (כרך ב') (תשס"ב) עמ' 594-595.   סיכום 31. הצטברות שלבי ההתנהלות של התובעת ומי מטעמה בנסיבות המקרה שלפני מגיעה לכדי הפרת חובות המבטח כלפי המבוטח באופן שיש בו כדי למנוע מהתובעת לדרוש מהנתבעת את תשלום דמי ההשתתפות העצמית (אם כי ספק אם די היה בכל אחד משלבי ההתנהלות כשלעצמו, כדי להביא למסקנה זו). 32. איני נדרשת לטענות אחרות שהועלו על ידי הצדדים לפי שלא מצאתי שיש בהן כדי לשנות את מסקנת הדיון וכן אין הדבר מתיישב עם חובת ההנמקה המתומצתת לגבי פסק דין בסדר דין מהיר. בין השאר באות בכלל זה גם הטענות בדבר מניעות, הפרת חובות תום לב ונאמנות והפרת כללי אתיקה. סוף דבר 33. לאור כל האמור, התביעה נדחית. בנסיבות המקרה ובשים לב לדרך בה ניהלה הנתבעת את הדיון לפני ובאה לידי ביטוי בחלקה בפסק דין זה, אני מחייבת את התובעת בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום מופחת של 800 ₪ בצרוף מע"מ (הסכום מביא בחשבון גם את החלטת 4.1.04).   המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים. ניתן היום כ"ח בסיון, תשס"ד (17 ביוני 2004) בהעדר הצדדים. תמר אברהמי, שופטת פוליסההשתתפות עצמיתחברת ביטוח