ייצוג במשרד הפנים עובדת זרה 1. פסק דין בתובענה שהוגשה על ידי התובעת, למרבה הצער נכה לחלוטין עקב מחלה חשוכת מרפא, כלפי הנתבעת שעיסוקה, כהגדרת התובעת בסעיף 2 לתביעתה - הספקת עובדות פיליפיניות סיעודיות לשם טיפול בנכים. עיקר טענת התובעת הינה, כי כחודשיים ומחצה לאחר שהחלה עובדת פיליפינית בשם אבלין טריפה לעבוד בביתה [להלן: "טריפה"], גנבה טריפה מהתובעת תכשיטים וכן 6,000 ש"ח במזומן, ולא שבה עוד אליה מחופשתה. עקב כך נגרמו לתובעת נזקיה הנטענים על ידה, כמפורט בכתב התביעה. 2. אקדים את מסקנתי לפירוט נימוקי תוך שאקבע שדין התביעה להידחות. א. אוסיף בשלב זה עוד הערה מקדימה. הדיון בפרשה דנן מחייב אבחנה חיונית, גם אם קשה וכואבת, בין היבטיה האנושיים של הפרשה לבין השלכותיה המשפטיות. מצוקתה הרבה של התובעת נוגעת ללב. עצם קיומה וחריפותה אינו נתון בכל מחלוקת, ולא בנקל יאטום בית המשפט את ליבו לקשיים העצומים הניצבים בפני אישה שנכותה מוחלטת, ושאין כמעט פעולה אחת שיכולה היא לבצע בעצמה ללא עזרת הזולת. ועם זאת, על בית המשפט לפסוק את דברו על בסיס דיון משפטי ענייני. דומה שמצוקתה הקיצונית של התובעת השליכה על שיקול דעתה בפרשה הנדונה; וגם אם יוכל בית המשפט להבין זאת במישור האנושי, יהא עליו להפריד בין הבנתו זו לבין ההשלכות המשפטיות המתבקשות מדיון משפטי בסכסוך בו מבצע צד משגים ונקלע לכשל חוזי, אפילו נובע הדבר ממחלתו הקשה. ב. התביעה הנדונה חוזית במהותה, ונחלק הדיון בתביעה מסוג זה לשני רבדים בסיסיים. הראשון שברבדים עניינו בהגדרת המסגרת החוזית התקפה, והדיון ברובד זה חיוני כל אימת שחלוקים הצדדים, כמו גם במקרה דנן, בשאלה מה טיב ההתחייבויות שקיבלו על עצמם הצדדים; הרובד השני, עניינו בביצוע החוזה בפועל, ובשאלה האם עומדים מעשיו או מחדליו של צד בניגוד להתחייבות החוזית שקיבל על עצמו. 3. א. חוזה מפורט מעולם לא נחתם בין הצדדים, ועל הפרק בשלב הראשון השאלה מה תוכנה של ההתקשרות שהיתה תקפה בין הצדדים בתקופה הרלוונטית. ב. לטענת התובעת, נקבעה מסגרת ההסכם במסמך אותה צירפה כנספח א' לתביעתה (נספח ח' לתצהירה), ושכותרתו: "התחיבות לקבלה ולמתן שירות" [להלן - "כתב ההתחייבות"]. מסמך זה נושא את התאריך 14.10.1998, מועד תחילת עבודת טריפה אצל התובעת, ואין חולק שמדובר במסמך סטנדרטי שמקורו בנתבעת ושבכמותו נהגה הנתבעת לעשות שימוש בהתקשרויות דומות [עמ' 36 שורות 19-20 לפרוטוקול חקירתה הנגדית של עדת ההגנה רביב]. ג. הנתבעת כופרת בטענה שהנספח הנ"ל מגדיר את המסגרת החוזית התקפה, הגם שאינה מכחישה, כאמור, שמקור המסמך במשרדיה. היות שלא נחתם כתב ההתחייבות על ידה, אין לו תוקף, לטענתה. ד. ברם, לוקה בנקודה זו עמדת ההגנה בחסר. לא הציגה ההגנה כל תיזה מצידה אשר לתכני ההתקשרות, לשיטתה. אין חולקין שהתקשרו הצדדים ביניהם, ואולם את תוכנה של התקשרות זאת, לדעת ההגנה, לא מצאה היא לנכון לפרט ולהוכיח. ה. מקבל אני איפא את עמדת התובעת שהמסמך הנ"ל מגדיר את מסגרת ההתקשרות, גם אם לא נחתם על ידי התובעת. בין אם ניתן לראות מסמך זה כמלמד על מבנה ההתקשרות המקובל אצל התובעת, ומהווה הוא בכך ראיה לפרטיו של הסכם בעל-פה, ובין אם ניתן לראות בו חוזה ממש שקיבולו על ידי הנתבעת נלמד מהתנהגותה, יש לראות בו את הבסיס להתקשרות הנדונה. הנתבעת מצידה נוקטת בנקודה זו בטענה שאין לקבלה: אין היא כופרת בכך שהתקשרו הצדדים בחוזה מסויים, כספים הרי עברו, וטרחה הנתבעת וסיפקה מטפלת לתובעת, אך אין בידה להציג את פרטיו ותכניו של החוזה: יש חוזה, אך תנאיו לשיטת הנתבעת סתומים. תפיסת הנתבעת אינה סבירה, והיא נדחית בזה. מקבל אני לענין זה במלואן את טענות ב"כ התובעת, ורואה אני את כתב ההתחייבות כמגבש את מסגרת ההסכם. אשר לפרטי ההסכם. על הפרק, למעשה, שאלה אחת: למה התחייבה הנתבעת במצב בו פוקעים יחסי האמון בין הלקוח לבין המטפלת הפיליפינית. 4. קודם שאתייחס לתכני ההסכם שעל הפרק, מצאתי לנכון להבהיר שני מאפיינים רלוונטיים להתקשרות בתחום הנדון. א. חוזה להעסקת מטפלת אישית הינו, ובמובהק, חוזה לביצוע עבודה אישית ולמתן שירות אישי, כמשמעותם של מושגים אלה בסעיף 3 (2) לחוק החוזים (תרופות). בחוזה מסוג זה, אין להתנות את זכותו של מעסיק לפטר את מטפלו האישי בטעמים אובייקטיביים מוכחים, וראוי לכבד גם עמדה סובייקטיבית של מטופל שאיבד את אמונו במטפלו האישי. אפילו לחולה תחושה של אי-נוחות מנוכחותו של אותו מטפל, האמור לרחוץ את גופו ולהחליף את מצעיו בביתו הוא, עשוי הדבר להצדיק מהלכים מטעמו של אותו מטופל להחלפת מטפלו. הנני מקבל את טענות ב"כ התובע בנקודה זאת. מכאן, שאין חשיבות לשאלה אם אכן עזבה טריפה לאחר שגנבה כסף ותכשיטים מהתובעת כטענתה, או שפוטרה על ידי התובעת כפי שטוענת הנתבעת [ראה סעיף 61 לתצהיר רביב]. לבית המשפט, מטעמים שיפורטו, ספק של ממש בנכונות חשדות התובעת כלפי טריפה (המשטרה סגרה את תיק החקירה מחוסר ראיות), ואתייחס לכך בקצרה בהמשך. ואולם, כאמור, לא יהא בכך כדי לשנות. מכיר אני בזכותו של מטופל לפעול להחלפת מטפלו בלא כל צורך בנימוקים אובייקטיביים מוכחים. התובעת איבדה את אמונה בטריפה, ודי בכך. ב. כל הקשור להעסקת מטפלות זרות כפוף לקבלת היתר מתאים ממשרד הפנים. הדיון החוזי לא יוכל אפוא להיערך בהתעלם מהמדיניות הנוהגת אצל הדרג המינהלי, ובנקודה זו רלוונטי במיוחד העיקרון (המובן כשלעצמו) שאימץ לעצמו משרד הפנים, ולפיו מותנה היתר להעסקת מטפלת זרה בזיקה למעסיק מסויים, היינו כי לא יינתן למטפלת זרה אלא לבקשתו של אדם מסויים הזקוק לכך (לאחר שנבדקה בקשתו ונמצאה מוצדקת), ובמקביל לא יתאפשר למטופל להזמין מטפלת זרה כל עוד רשומה על שמו מטפלת קודמת. אשוב לכך בהקשרים הרלוונטיים בהמשך. 5. היקף התחייבות הנתבעת כלפי התובעת בעזיבת המטפלת הזרה שהובאה על ידה את התובעת או פיטוריה. א. להלן נוסח כתב ההתחייבות המגבש, כאמור, את מסגרת ההתקשרות: "1. הואיל והלקוח מעוניין לשכור את שירותי המשרד לשם השגת רשיונות והעסקת עובדת. 2. בכל מקרה בו יחליט הלקוח להעסיק מטפלת שהופנתה על-ידי המשרד ישלם הלקוח למשרד, סכום השווה לגובה המשכורת של חודש אחד מהשכר שנקבע לעובדת ביום התחלת העבודה. חתימת המשרד על הסכם זה אינה מהווה קבלה עבור התשלום. 3. תנאי העסקת העובדת יסוכמו בנפרד בין הלקוח למטפלת ועל אחריותם. 4. המטפלת אינה נחשבת לעובדת של המשרד בשום מקרה, ותועסק ישירות על-ידי הלקוח. 5. תקופת אחריות המשרד לאחריות החלפת העובדת תהיה שישה חודשים מיום התחלת עבודתה. 6. במידה ועבודת העובדת תופסק במהלך תקופת האחריות (שישה חודשים) מסיבות חוסר התאמה תסייע החברה בהשגת מטפלת חליפית במגבלות אישור העסקה ושהייה חליפי כחוק, ויחסי עבודה סבירים, ובמסגרת הזמן הנדרש להליכים הקושרים בהחלפה אצל הרשויות המוסמכות לכך: משרד הפנים, שירות התעסוקה וכיוצ"ב. 7. המשרד יהיה אחראי להחלפת העובדת במקרה הצורך, אולם אין למשרד אחריות בנושא: נזקים שיגרמו ללקוח, למטופלים או לעובדת במהלך העבודה. 8. במקרה שהמעביד אינו מעוניין יותר בהעסקת העובדת מכל סיבה שהיא ובכל זמן שהוא: על המעביד ליצור קשר מיידי עם החברה ולהעביר לחברה בלבד מכתב שחרור שמשחרר את העובדת מעבודתה אצלו. זאת כדי שהחברה תהיה זו שתסדיר לעובדת מקום עבודה חלופי מסודר ותדאג לכך, שהמעביד החדש יסדיר את הרשיונות החדשים לעובדת. רשיונות אלו, באם יאושרו ע"י משרד הפנים, ישחררו את המעביד מהערבות הבנקאית שהפקיד עבור העובדת במשרד הפנים, וכל זאת, במגבלת הזמן שנדרש מהרשויות הנוגעות בדבר: משרד הפנים התעסוקה וכיו"ב. היות ותהליך הסדרת רשיונות הוא תהליך ממושך שאינו תלוי בחברה, על המעביד לקחת בחשבון כי שחרור הערבות יעשה רק לאחר ששרות התעסוקה ומשרד הפנים יאשרו למעביד החדש את ההיתר להעסקת העובדת. רצוי ביותר שהמעביד יודיע לחברה על כוונתו לשחרר את העובדת מספר ימים לפני הפסקת עבודתו אצלו. ב. ההסכם, ניסוחו אינו מן המשופרים, ואולם, דומה כי בעיקרם של דברים לא נבעה אי בהירות זאת מכשל ניסוחי, אלא ממאפייניו של הנושא הנדון, ואבהיר. מצד אחד, ברור היה, גם לנתבעת שניסחה מסמך זה, כי תיתכן אפשרות שהמטפלת אותה הביאה לחולה תיאלץ להפסיק את עבודתה "מחוסר התאמה" (- ראה סעיף 6, ותהא סיבת אי ההתאמה אשר תהיה); אך מצד שני, אין בכוונת הסכם זה לספק לחולה כיסוי טיפולי רצוף ומלא. התפיסה הבסיסית בכל הקשור למטפלות סיעודיות שאינן אזרחיות ישראל, כובלת, כאמור, את המטפלת למעסיקתה, החולה, ואינה מאפשרת הקמת מאגרי עובדים רזרביים, הדבר הוברר היטב במהלך הדיון ואין על כך חולקין. ייתכן אמנם שבתקופות מסויימות תהיינה עובדות זרות שמעסיקן פיטרן, נפטר וכדומה, אך אין בכך כדי לשנות את הקונספציה הבסיסית שהיוותה את הבסיס לניסוח ההסכם. מכאן, שלא יכלה כלל הנתבעת להתחייב לספק מטפל חלופי מיידית עם פיטוריו של קודמו, שהרי לא היה לנתבעת מניין להביאו, הרי אין לה מאגר רזרבי וזמין של עובדים. ממילא לא יכלה כלל להתחייב להרבה יותר מכפי שעשתה בסעיף 6: "... תסייע החברה בהשגת מטפלת חליפית במגבלות אשור ההעסקה ושהיה כחוק... ובמסגרת הזמן הנדרש להליכים הקושים בהחלפה אצל הרשויות המוסמכות לכך...". הסכם זה ומחוייבויות הנתבעת בכללו, טעונים פרשנות נוכח המגבלות המנהליות המוטלות על הבאת עובדים זרים, ומובן שאין לפרש לתוכו כל מחוייבות של הנתבעת שמעל לכוחה נוכח מגבלות החוק והרשויות. עדיין אין בהסכם מגבלת זמן, ולא בכדי: לא הכל תלוי בנתבעת, וממילא לא יכלה להתחייב לפתור את הבעיה בפרק זמן נתון. ד. אשר לפרק הזמן הסביר בו ראוי שתשלים הנתבעת את השמתה של מטפלת חלופית לתובעת, שאלה שהדיון בה נצרך נוכח מחוייבותה הכללית של הנתבעת לספק מטפלת חלופית ובהעדר הגדרת זמן לכך בחוזה, מצאתי לנכון להדגיש נקודה אחת: התובעת - מקום מגוריה באילת, והשמת מטפלת באילת קשה עשרת מונים מכל מקום אחר ברחבי המדינה. ממילא, סביר וצפוי היה, למשל, שמטפלת זרה המתפנית ממעסיק קודם במרכז הארץ תהסס רבות קודם שתיתן את הסכמתה לעקור לאילת. התובעת עצמה ידעה זאת, והטיבה אף לתת לכך ביטוי בתצהירה: "במאמר מוסגר יודגש, כי ענין זה של מטפלות סיעודיות באילת היה ידוע לי, שכן, עוד בתקופת שהותי בבית החולים (כשחשבתי על מעבר לאילת) שאלתי מטפלות אם יסכימו לעבור עימי לאילת - אפילו בעד כפל תשלום - אך אף מטפלת לא הסכימה" [סעיף 2.9 לתצהיר התובעת]. עוד הוסיפה התובעת ולימדה בתצהירה כי מלכתחילה ידעה היטב שמטפלת שתאות להגיע לאילת תובא לכך מחו"ל במיוחד, על בסיס הסכמתה לעבוד באילת, ואין לצפות שתסכים לכך מטפלת שהתפנתה במקרה ממעסיקים קודמים: "... מאחר והיתה לי בעיה למצוא מטפלת סיעודית שתעבור עימי לאילת ו/או תטפל בי באילת, הפתרון של קמי ו/או מיכל היה להביא מטפלת מחו"ל..." [סעיף 2.11], ובמילים אחרות: מלכתחילה ידעה התובעת היטב, שאם תיקטע עבודתה של טריפה (מכל סיבה, ותהא סיבה זו אפילו מוצדקת ככל שתהא), תיאלץ לשהות פרק זמן של ממש בלא מטפלת עד שתובא המטפלת החליפית מחו"ל. היות שהחוזה עם הנתבעת מעיקרו לא נועד, כאמור, להבטיח לתובעת רצף טיפולי, הרי שהיה אפוא על התובעת לקחת בחשבון כאפיון בסיסי של ההתקשרות בינה לבין הנתבעת, שבכל מקרה ובכל נסיבות, אם תיפסק עבודת המטפלת, תיאלץ "להסתדר" לבדה, עם כל הקשיים הכרוכים בכך, כפי שעשתה עד שהגיעה טריפה. זאת, לתקופה משמעותית שהרי הבאת מטפלת חליפית מהפיליפינים הינה פעולה הצורכת פרק זמן ממשי. ג. סעיף 1 מגדיר ברורות ומפורשות את מהותה היסודית של ההתקשרות: "לשכור את שירותי המשרד לשם השגת רשיונות והעסקת עובדת", וזאת בהקשר בו ברור לכל, ומלכתחילה, שתלויה התוצאה, הבאת מטפלת ללקוח, ותלוי פרק הזמן בו תושג התוצאה, בגורמים שלנתבעת אין שליטה מלאה עליהם, החל במשרד הפנים וכלה בגורמים הנובעים מהעובדה שאמורה המטפלת להגיע מארץ זרה ורחוקה. בכל הקשור להתחייבות הנתבעת מכיל אפוא החוזה שני אלמנטים, ואלה בלבד - מתן שירותי ייצוג מול משרדי הפנים, ותיווך בין התובעת לבין המטפלת הפיליפינית, אך בלא ספק אינו כולל התחייבות לכיסוי טיפולי רצוף וקבוע. הפרשנות הנכונה של ההסכם בשאלות הבסיסיות שעל הפרק, לתפיסתי, הינה אפוא כי, מצד אחד, היות שמדובר בחוזה למתן שירות אישי מובהק, רשאית התובעת להביאו לסיומו מכל סיבה סובייקטיבית שהיא, אין לכפות עליה בביתה מטפלת שאינה זוכה לאמונה, אך מן הצד השני, בפרק הזמן הסביר עד שיעלה בידי הנתבעת לספק מטפלת חלופית, ובשים לב גם לכך שמתגוררת התובעת באילת, יהא עליה "להסתדר" בעצמה, וממילא גם לא תוכל לנסות ו"לגלגל" את הנזק אל הנתבעת. בנסיבות אלה אין אף סיבה שלא להכיר בסבירותה של פיסקת הפטור שניסחה הנתבעת בסעיף 7 להסכם: "... אולם אין למשרד אחריות בנושא: נזקים שנגרמו ללקוח, למטופלים...". מהות המחוייבות של הנתבעת הינה ליתן שירותי ייצוג מול השלטונות ותיווך כלפי המקורות מהם ניתן להשיג עובדת בפיליפינים, אך לא מעבר לכך. ד. ואולם, בחינת טענות התובעת והתנהגותה בפרשה בכללותה מובילים למסקנה כי ככל הנראה נבעו עמדתה ומעשיה מרצונה לפרש לתוך ההסכם מחוייבות של הנתבעת, השונה מהותית מזו שלמעשה קיבלה על עצמה הנתבעת. בחינה לעומק של טענות התובעת מלמדות שביקשה היא למעשה לפרש להסכם זה מחוייבות מצד הנתבעת לרצף טיפולי, כך שבעזיבת מטפלת אחת תביא הנתבעת לידי כך שתועמד לרשותה "בזמן אמת" מטפלת חלופית, ולא היא. ישנן ראיות רבות לכך שתפיסה שגוייה זו עמדה בשורש מעשיה של התובעת. כך, למשל, בסעיף 5.1 לתצהירה, מגלה התובעת את דעתה שביום 07.01.1999, היינו כעשרה ימים לאחר עזיבת טריפה (או פיטוריה) "... היה ברור לי כי מיכל אינה מתכוונת למלא את חיוביה...". למסקנה כה מהירה שכשלה הנתבעת במילוי הוראות החוזה יכלה התובעת להגיע רק על בסיס ציפיה שגוייה שהניחה שמחוייבת הנתבעת כלפי התובעת לפתרון מיידי, שלא סופק. או למשל, שעה שביקשה התובעת לפרט את נזקיה, לתפיסתה, טענה בסעיף 6.2.1 לתצהירה להוצאותיה לתשלום שכרה של אחת רינה בר עבור עזרה ביום 20.01.1999 (נספח כ"ו לתצהיר התובעת). טענות ותביעות המתבססות על מועדים הסמוכים לעזיבת ו/או פיטורי טריפה - ניתן להבינם, אם בכלל, רק על בסיס ציפיית התובעת לרצף טיפולי מיד לאחר העזיבה. ביטוי בולט לתפיסה שגוייה זו של התובעת מוצא אני באמור בסעיף 8 (א) לסיכומי התביעה. בפסקת המבוא לפרק "הנזק" בסיכומים, שנועדה לשמש רקע לפירוט נזקי התובעת, לטענתה, כותבת התובעת כדלקמן: "יש לציין כי מאחר והתובעת זקוקה לטיפול רצוף וצמוד 24 שעות ביממה נאלצה לשכור מספר מטפלות ליום...". חזקה על התובעת, שאילו מלכתחילה היתה תופסת את החוזה רק כחוזה להספקת עובדת זרה לאחר הליכים מנהליים והבאת העובדת מחו"ל, היינו לפעולות הצורכות מלכתחילה פרק זמן מתאים, לא היתה טוענת כלל כאמור לעיל, ולא ייתכן שכבר ביום 07.01.1999 היתה מגיעה למסקנה שאין בדעת הנתבעת לקיים את החוזה. ואולם, טעות התובעת נובעת על פניה. אוסיף עוד, שמבנה חוזי זה משקף, ובמובהק, שמחוייבות הנתבעת לא כללה התחייבות לרצף טיפולי. מסקנה זו נלמדת, כאמור, הן מנוסח ההסכם, אך גם ממתכונת ההתחייבויות הכספיות שקיבלה על עצמה התובעת. כלפי הנתבעת לא קיבלה על עצמה התובעת אלא תשלום חד-פעמי (גם אם נפרס על פני תשלומים מספר), והדבר אופייני למשל, לחוזי תיווך, אך לאחר שסופקה טריפה לתובעת לראשונה, לא היה עוד על התובעת לשלם לה דבר, בעוד שאת התשלומים הקבועים היה על התובעת לשלם במישרין למטפלת בלבד, כשכר עבודתה על בסיס חוזה שנחתם במישרין בין התובעת למטפלת, עובדה המלמדת שאת המחוייבות לטיפול מתמשך נטלה על עצמה המטפלת ולא הנתבעת (וראה, למשל, נספח ז' לתצהיר התובעת עצמה: החוזה שנכרת במישרין בינה לבין טריפה). התשלום החד-פעמי לתובעת, מצד אחד, אופייני לחוזה בו עיקר התחייבותו של מקבל הכסף היא לפעולה או פעולות חד-פעמיות כגון תיווך או ייצוג מול הרשות, והתשלום הרצוף למטפלת הפיליפינית שנקבע בחוזה נפרד, מלמד שאת המחוייבות הרציפה קיבלה על עצמה המטפלת ולא הנתבעת. תפיסתה הבסיסית השגוייה של התובעת את מחוייבויותיה החוזיות של הנתבעת הובילו אותה לרצף של משגים, החל במסקנה החפוזה וחסרת הבסיס שכשלה הנתבעת במילויין של התחייבויות (שלמעשה, התברר, מעולם לא קיבלה התובעת על עצמה), בהמשך במעשים שעשתה התובעת לאחר מכן, וכלה, בהגשת תובענה זאת. ה. כללו של דבר. התחייבה הנתבעת כי בתוך שישה חודשים מתחילת תקופת עבודת המטפלת תיתן במידת הצורך (כמובן, בלא תשלום נוסף) שירותי ייצוג מול משרד הפנים ושירותי תיווך שיאפשרו הבאת מטפלת חלופית. ואולם, זאת ללא הגדרת זמן: פרק הזמן להשמת עובדת חלופית בהעדר קביעה קונקרטית, הינו פרק זמן סביר כמקובל בנסיבות הענין, ובמקרה הנדון, גם בשים לב לקשיים הנובעים מכך שהמטופלת מתגוררת באילת, עובדה שיש בה כדי להקשות ולהאריך את הזמן הסביר לפתרון הבעיה, כאמור לעיל. אין הנתבעת מחוייבת לכסות את נזקי המטופלת עד להשמת מטפלת חלופית (ולפחות בהנחה שתפעל להבאת מטפלת חלופית בפרקי זמן כאמור לעיל). מסקנה זו נגזרת הן ממהות ההתקשרות והן מהאמור מפורשות בסעיף 7 לכתב ההתחייבות. 6. עיכוב מכתב השחרור של טריפה בידי התובעת. א. כאמור בסעיף 4 (א) לעיל, בסיבה שבעטייה טריפה עזבה או פוטרה, אין לבית המשפט ענין: יחסי האמון המיוחדים החיוניים לפעולתה של מטפלת בביתה של לקוחה נכה המרותקת למיטתה, פקעו. מכל מקום, אין חולק שבסוף דצמבר 1998 ידעה הנתבעת שעליה לפעול להבאת מטפלת חלופית לתובעת, ובמקביל אמורה היתה התובעת לאפשר את הדבר. ב. הנקודה הרלוונטית המרכזית בה אמורה היתה הנתבעת לסייע לתובעת לפעול להבאת מטפלת חלופית קיבלה ביטוי מפורש בכתב ההתחייבות, בסעיף 8, הארוך בסעיפי ההסכם, הקובע כדלקמן: "במקרה שהמעביד אינו מעוניין יותר בהעסקת העובדת מכל סיבה שהיא ובכל זמן שהוא על המעביד ליצור קשר מיידי עם החברה ולהעביר לחברה בלבד מכתב שחרור שמשחרר את העובדת מעבודתה אצלו. זאת כדי שהחברה תהיה זו שתסדיר לעובדת מקום עבודה חלופי מסודר ותדאג לכך, שהמעביד החדש יסדיר את הרשיונות החדשים לעובדת". מקבל אני כסבירים והגיוניים את הסברי ההגנה כי: "תפקידו של מכתב השחרור - לשחרר את המעסיק מהעובד שלו כדי שהמעסיק יוכל להזמין עובדת חדשה כי אי אפשר שני עובדים בעת ובעונה אחת" [עמ' 23 שורות 5-6 לפרוטוקול]. במשטר בו מותנית העסקת עובד זר בזיקה למעביד מסויים, ניתן להבין בנקל מדיניות מנהלית של הרשויות המונעות ממעביד להעסיק עובד קודם ששיחרר את קודמו. מכתב השחרור מאפשר, מצד אחד, שיבוץ העובד במקום חלופי, ומצד שני ניתוק הזיקה כלפי מעבידו המקורי שיוכל עתה זה האחרון להזמין לעצמו עובד זר חדש: "דרישת מכתב שחרור זה נוהל... לא הגיע מכתב שחרור מתרצה" [עמ' 23 שורות 13-14 לפרוטוקול]. התובעת עצמה מאשרת בסעיף 5.2 לתצהירה כי מצב דברים זה היה בידיעתה המלאה: "... ויובהר, מאחר וטריפה עדיין היתה רשומה על שמי לא היתה לי אפשרות לקבל ממשרד הפנים מטפלת חליפית"; [ראה גם סעיף 19 לתצהיר שמש]. ג. ואולם, התובעת, מתברר, בחרה לעכב תחת ידה את מכתב השחרור למטפלת טריפה. לא זו בלבד שמודה בכך התובעת, אלא שבתצהירה ביקשה היא אף לנמק את עמדתה. על פי סעיף 4.13 לתצהירה, הרי בתשובתה בסוף חודש ינואר לפניה טלפונית של הנתבעת שביקשה את מכתב השחרור לטריפה: "השבתי שאתן מכתב שחרור רק בכפוף לכך שתומצא לי מטפלת סיעודית חליפית ו/או שיימצא לי פתרון" [סעיף 4.14 לתצהיר התובעת]. גם בחקירתה הנגדית חזרה ואישרה התובעת ש"נכון שאמרו לי שכל הבאה של עובדת אחרת לא תאושר כל עוד טריפה רשומה על שמי. נכון שאמרו לי שזה ישתנה אם אתן מכתב שחרור" [עמ' 6 שורות 13-14 לפרוטוקול]. בנסיבות אלה מקבל אני במלואם את דברי העדה קמי רביב מצד ההגנה ולפיהם: "אדגיש כי התובעת סיכלה כל אפשרות לסייע לה בהשבת מטופלת חלופית..., אם היתה התובעת פועלת כפי שביקשתי שתפעל, ניתן היה להביא מחו"ל מטפלת בזמן קצר יותר מהזמן שנדרש לחברה החדשה אליה פנתה על מנת להביא לה מטפלת" [סעיפים 90-91 לתצהיר רביב]. ד. במקביל ללחציה על הנתבעת שתפעל להבאת מטפלת חלופית, נקטה התובעת ביוזמות עצמאיות שונות להביא לפתרון הבעיה - פעולות אליהן אתייחס עוד בהמשך הדברים. דבריה בתצהירה בהקשר זה מלמדים כי ידעה היא היטב את תמונת המצב לאשורה גם מן הבחינה המשפטית: "ב- 28.2.99 לאחר מאמצים מרובים נתבשרתי כי לפנים משורת הדין הוענקה לי אשרה ממשרד הפנים לעובדת סיעודית חלופית" [סעיף 5.4 לתצהיר התובעת]. ודייק: ידעה התובעת עצמה כי אישור משרד הפנים ניתן לה לפנים משורת הדין, ובמילים אחרות: כי על פי שורת הדין לא הגיעה לה כלל ממשרד הפנים שתאושר לה מטפלת חליפית! ואם אלה נהלי הרשויות, מה לתובעת להלין על הנתבעת?! וכי ציפתה התובעת שתביא לה הנתבעת מטפלת בניגוד לנהלי הרשויות?! בתקופה זו מצהירה על עצמה התובעת, כי טילפנה רבות לנתבעת [ראה סעיף 4.9 לתצהירה], אך במקביל עיכבה תחת ידה את מכתב השחרור לטריפה, תוך שידעה שגם מבחינת החוזה שבינה לבין הנתבעת, וגם מבחינת משרד הפנים, הרי שעל פי שורת הדין לא מגיע לה דבר! אין חולק כי נאותה לבסוף התובעת לחתום על מכתב השחרור לגבי טריפה, ואולם התנהגותה של התובעת שסיכלה מהנתבעת במשך כחודש את האפשרות לפעול להבאה מהירה של מטפלת חלופית, ובניגוד גמור לכתב ההתחייבות שהיא זו שביקשה (ובצדק) לראות בו חוזה מחייב - מדברת בעד עצמה. הפרה היא בכך בעצמה את החוזה. 7. א. להלן פעולות התובעת, לפי תצהירה היא, לאחר שנוצר הקרע בינה לבין טריפה. 1. כאמור בסעיף 5.1 לתצהירה: "משהיה ברור לי כי מיכל אינה מתכוונת לקיים את חיוביה ולספק לביתי מטפלת סיעודית חלופית כלשהי, פניתי ב- 7.1.99 למספר גורמים על מנת לקבל סיוע, ביניהם נשיא המדינה, שרים, ח"כים וכל מי שבכוחו לעזור". מכאן, שקודם שנתנה התובעת מכתב שחרור לגבי טריפה, וכשחלפה תקופת זמן הקטנה אף משבועיים ימים מאז בריחת (או פיטורי) טריפה, פרק זמן ללא ספק קצר מידי כדי להביא עבור התובעת שבאילת מטפלת חלופית מהפיליפינים, הגיעה כבר התובעת למסקנה ש: "מיכל אינה מתכוונת למלא את חיוביה" [שם, שם]. מסקנה זו של התובעת בלתי סבירה, והתנהגותה שנגזרה ממסקנתה זו נעדרה תם-לב ובוודאי שלא עלתה בקנה אחד עם הדרך המקובלת. 2. ביום 20.01.1999, ושוב: קודם שנתנה את מכתב השחרור לגבי טריפה, כאמור לעיל, כבר פנתה התובעת בעצמה למשרד הפנים [ראה סעיף 5.5 ונספח כ"ג לתצהירה]. 3. באותו יום, 20.01.1999, בעקבות פנייתה הישירה של התובעת, העבירה כבר היחידה לתלונות הציבור שבמשרד הפנים פניה מטעמה לממונה לענין זה במשרד הפנים, בתיה כרמון, כדי שזו תסייע [ראה סעיף 5.1 ונספח כ"א לתצהיר התובעת]. 4. ביום 28.02.1999 אישר משרד הפנים לתובעת להביא מטפלת זרה חליפית [נספח כ"ב לתצהיר התובעת]. 5. ואכן, על בסיס האישור הנ"ל, פעלה התובעת להבאת מטפלת חדשה לישראל (כנראה על ידי חברת "מנטל" שהינה מתחרה של הנתבעת). בתחילה נכשל המאמץ, "נכון שביום 6.4.99 הודעתי למשרד הפנים שהמטפלת לא תבוא לארץ מסיבות אישיות ומשפחתיות" [עמ' 3 שורות 1-2 לפרוטוקול], ואולם, פחות מחודשיים לאחר מכן, ביום 01.06.1999, הגיעה לתובעת המטפלת החדשה [סעיף 5.5 לתצהיר התובעת]. ב. המסקנות המתבקשות מניתוח מעשיה של הנתבעת: 1. אף כי ידעה היטב התובעת שעקב העובדה שהיא גרה באילת, הרי שהשמת מטפלת חדשה היא פעולה הטעונה סבלנות עקב אי נכונותן של מטפלות שבישראל לעקור לאילת והצורך לייבא מטפלת מיוחדת עבורה, הגיעה התובעת כבר בראשית ינואר למסקנה ש"מיכל אינה מתכוונת לקיים את חיוביה", ובעקבות כך אף פנתה כבר ביום 07.01.1999 ל נשיא המדינה, שרים ועוד [סעיף 5.5 לתצהירה כאמור]. כל זאת, כשעיכבה היא תחת ידה את מכתב השחרור של טריפה, היינו בעודה מפירה את החוזה בעצמה, וכשהנתבעת מנועה היתה מלסייע לתובעת היות שבהעדר מכתב שחרור למטפלת קודמת כמעט ולא יכלה לעשות דבר. הנחתה זו של הנתבעת נבעה, כנראה, ממצוקתה הרבה ומרצונה לפרש לחוזה התחייבות מצד הנתבעת לכיסוי טיפולי רציף, כאמור לעיל, ואולם לשאיפתה זו של התובעת לא היה בסיס בנוסח החוזה. הנחתה המוטעית של התובעת כי אין בדעת הנתבעת לקיים את ההסכם, מקרינה על כל מעשיה ומחדליה של התובעת בהמשך הדברים. 2. לאחר כל זאת פעלה התובעת בדרכיה היא לפתור את בעייתה: פנתה בעצמה למשרד הפנים (20.01.1999), ובעקבות לחצים בכיוונים נוספים אף זכתה לבסוף בהיתר. בשלב מסויים גם יצרה קשר עם חברה מתחרה לנתבעת, "מנטל", שאף הביאה לבסוף מטפלת חלופית. יש במעשים אלה כדי ללמד על יכולתה של התובעת להקטנת ניזקה, אך חשוב יותר לענין הנדון, כי במעשיה אלה, התובעת למעשה "הוציאה את הנתבעת מהתמונה". אפילו היתה התובעת מוסרת את מכתב השחרור של טריפה לנתבעת באופן מיידי, היה עליה להמתין שבועות מספר עד שיתברר לה אם ממלאת הנתבעת את חובותיה כלפיה. ואולם, לא זו בלבד שאת מכתב השחרור לנתבעת התובעת לא מסרה, אף לא היתה עוד התובעת נכונה להמתין פרק זמן סביר ומינימלי ולהיווכח בדרך התנהלות הנתבעת, קודם שגמרה שבדעתה לפעול ולהביא מטפלת בכוחות עצמה. אין הדעת נותנת שידרוש צד לחוזה מזולתו שיקיים את ההסכם, שעה שהוא עצמו את חלקו לא ממלא (אי מתן מכתב שחרור), ובהמשך לכך כשמגיע הוא אגב הפעלת שיקול דעת מוטעה למסקנה שגוייה שהצד האחר ממאן למלא את חלקו בחוזה, ועל בסיס מסקנתו זו פועל בדרך שנועדה לעקוף לחלוטין את הצד האחר (הזמנת העובדת החלופית באמצעות חברה מתחרה ולא דרך הנתבעת). גם אם במישור האנושי ניתן להבין למצוקתה של התובעת, ברי כי אין התנהגות כאמור עולה בקנה אחד עם חובת התובעת לתם-לב ופעולה בדרך המקובלת. ג. נוכח כל האמור לעיל, נדחית בזה טענתה הבסיסית של התובעת כי הפרה הנתבעת כלפיה את החוזה ביניהם. היות שאין לייחס לנתבעת הפרת חוזה, אין כל צורך לדון בשאלת הנזק. 8. יש בדיון במספר נקודות נוספות כדי להכביד על סבירות עמדת התובעת ומהימנותה, אתייחס רק לעיקריים שבהם. א. עיקר טענת התובעת כלפי המטפלת טריפה היתה, כי זו האחרונה גנבה ממנה 6,000 ש"ח ושלושה תכשיטים. פטור, לתפיסתי, בית המשפט, בנסיבותיו של תיק זה, מהכרעה עובדתית בשאלה אם אכן גנבה טריפה את הרכוש הנ"ל. עם זאת, אציין שגרסת התובעת, אם לנקוט לשון זהירה, אינה נקיה מספקות. ראשית, בעוד שבתחילה גרסה התובעת כי "ראיתי את טריפה מכניסה יד מתחת למזרון" [עמ' 5 שורה 11 לפרוטוקול], התברר בהמשך כי לא יכלה כלל לראות זאת: "כשאבלין הכניסה את ידה מתחת למזרון הייתי עם הפנים אל הקיר" (לכיוון ההפוך)" [עמ' 5 שורה 17 לפרוטוקול]; שנית, גרסתה הבסיסית של התובעת שביקשה טריפה לגנוב את כספה, בעוד התובעת ערה ומסתכלת: "... ראיתי את טריפה מכניסה יד..." - סבירותה הבסיסית מוגבלת. חזקה על גנב שינסה לגנוב שעה שקורבנו יישן, ולא דווקא כשהוא מסתכל עליו. בפרט ובפרט, שעה שהקורבן הינו מעסיקו, וכשיודע הגנב שאם ייתפס, לא זו בלבד שישפט אלא שיגורש מהארץ ויאבד את פרנסתו; ושלישית, גרסה התובעת כי "אני משיבה שבחודש אוקטובר טריפה גנבה ממני כסף מזומן" [עמ' 5 שורה 3 לפרוטוקול], ולכך אין זכר בגרסאותיה הקודמות. ברם, לגרסתה החדשה של התובעת בדבר הגניבה שביצעה, לטענתה, טריפה, באוקטובר, השלכות שליליות נוספות על סבירות גרסתה. לתפיסת התובעת, הסיבה שבעטייה לא שבה טריפה לעבודתה נעוצה בגניבה שביצעה קודם לכן [ראה במפורש בסעיף 4.3 לתצהירה]. ואולם, כאן יש מקום לתמיהה ממשית: אם הלך מחשבתה של טריפה היה כי לאחר שגנבה טוב תעשה אם תימנע מלחזור למעסקיתה, מדוע לא עשתה כך כבר באוקטובר? הרי, לשיטת התובעת, גם אז גנבה, ואם כך, מדוע לא ברחה כבר אז? הרי כך, לכאורה, הלך מחשבתה של טריפה?! יש אפוא באמור לעיל כדי להכביד על מהימנות התובעת בשני מובנים: האחד, שרק בשלב מאוחר סיפרה שגנבה ממנה לדעתה טריפה גם באוקטובר, זוהי גרסה כבושה על כל המשתמע מכך לחובת מהימנות התובעת; והשני, שתמוה מדוע סברה טריפה בעקבות הגניבה הנטענת שביצעה בדצמבר שטוב תעשה אם תברח מהתובעת, בעוד שבאוקטובר, בנסיבות דומות, לא סברה כן. לסיום הדיון בנקודה זו אף אוסיף, שמתקבלת על הדעת לפחות באותה מידה גרסת עדת ההגנה רביב, לפיה פוטרה למעשה טריפה בנסיבות כמפורט בתצהירה [מסעיף 60 ואילך]. סבירות גרסת התובעת בכל הקשור לגניבה הנטענת שביצעה טריפה אפוא גבולית למדי, ואין תימה שסגרה המשטרה את התיק מחוסר ראיות. ב. מאחר ונדחתה טענת התביעה להפרת חוזה על ידי הנתבעת, התייתר כאמור הצורך בדיון ברכיבי הנזק הנתבעים. עם זאת, לא אסתיר, גם אם במאמר מוסגר, את תמיהתי אשר לאחדים מרכיבי התביעה. 1. טוענת התובעת להשבת דמי ביטוח ששילמה למשך שנה שלמה בגין טריפה [ראה סעיף 12.7 לכתב התביעה]. ההשבה אכן מוצדקת, ואולם שכחה משום מה התובעת לציין בתצהירה שהסכום המתאים הושב לה זה לא כבר, ורק כשנחקרה אישרה שבאה אחותה לקבל את החזר הביטוח [ראה: עמ' 8 שורה 3 לפרוטוקול, וכן ראה את סעיף 40 ונספח ה' לתצהיר הנתבעת, ואת סעיף 110 לתצהיר קמי רביב, שלא נסתרו]. תביעה להשבת דמי ביטוח על ידי מי שהכסף כבר הושב לו, וזאת תוך הסתרת העובדה שכספים אלה הושבו לידיו - יש בה אף כדי להכביד על מהימנותו של הטוען להשבת כספים כאמור. 2. אשר לסכום הנזק הנתבע והדרך בה ביקשה התובעת להוכיחו, לא מעטות הן תמיהותיי. אסתפק בציון אחדות מהן. ראשית, תמוה שלא סברה כלל התובעת לנכות מסכום ניזקה הנתבע על ידה את הסכום האלטרנטיבי שחסכה ולא שילמה למטפלת; שנית, תמוה בעיני שמצאה התובעת לצרף עשרות קבלות של מוניות, שאחדות מהן אף ממועד המאוחר להגשת כתב התביעה, ושאין לדעת את טיבן והרלוונטיות שלהן ודל הוא אפוא ערכן הראייתי; ושלישית, והבולטת מכל, תמוהה מאוד טענת התובעת להוצאות ניכרות בגין פיזיוטרפיה שעל הנתבעת, לטענתה, להשיב לה [סעיף 12.4 לכתב התביעה]. תביעה זו מופרכת על פניה: בין המטפלת טריפה ובין כל מטפלת אחרת - אין להן, ולא אמורה להיות להן, הכשרה בפזיוטרפיה וטענות התובעת בכיוון זה תמוהות מיסודן (אולי, מלבד העובדה שהיו בידי התובעת חשבוניות בגין פזיוטרפיה שקיבלה בתקופה הרלוונטית ושניתן היה לצרפן). ג. העובדה שמעט אחרי שעזבה (או פוטרה) טריפה, שיבצה אותה הנתבעת במשפחה אחרת (סעדה), מהווה בסיס לטענות מצד התובעת. ברם, לא מצאתי את טענות התובעת בכיוון זה כרלוונטיות. לאחר שפקעו יחסי האמון בין התובעת לבין טריפה והתובעת לא חפצה עוד בשירותיה, לא היתה כל סיבה מדוע שלא תשובץ טריפה במשפחה חלופית (מה גם שישנן ראיות שזו היתה אף דרישה מצד משרד הפנים). אינני רואה כל קושי גם בעובדה שגבתה הנתבעת עמלה מהמשפחה החלופית, ומקבל אני את האמור בסעיף 80 לתצהיר רביב, לפיה היתה הנתבעת מקבלת את העמלה ממשפחת סעדה בכל מקרה, בין אם היתה הנתבעת מספקת לה מטפלת בדרך אחת ובין אם בדרך אחרת. אילו היו ראיות בפני שגרמה הנתבעת כביכול למצב דברים זה כדי לזכות בעמלה נוספת, ייתכן שניתן היה למצוא יתר ממש בטענות התובעת. ואולם, גם לגרסת התובעת, לא הנתבעת גרמה לקרע בינה לבין טריפה, ואין אפוא מקום לכל טענות כלפי הנתבעת שלאחר כל זאת שיבצה את טריפה במשפחה אחרת. ד. הנני ער למספר שאלות נוספות שקיבלו ביטוי בעדויות השונות ובסיכומי הצדדים, אך מצאתי אותן כשוליות. כך, למשל, שאלות בדבר המועד בו התברר לנתבעת שבדעת התובעת לעקור מחיפה לאילת, היקף העזרה שקיבלה התובעת ממשפחתה, האם התבקשה טריפה לעזור גם לאימה של הנתבעת, האם קיבלה התובעת הנחה מהנתבעת, והאם נתגלעו סתירות בגרסת רביב בתשובותיה לחקירתו הנגדית הקשה של ב"כ התובעת ומשמעותן. לא מצאתי את הדיון בנושאים אלה כחיוני להכרעה בתובענה שעל הפרק. אין הדיון בתיק זה טעון כלל צורך בהכרעה כוללת בשאלת מהימנותם של בעלי הדין; די באמור לעיל כדי לבסס את מסקנות הדיון. אסתפק אפוא בציון הערכתי כי נוכח כל האמור לעיל לא אוכל לקבוע שמהימנותה של התובעת עולה על זו של עדי ההגנה, ואתקשה בשאר השאלות העובדתיות שבמחלוקת, השוליות כשלעצמן מבחינתן חשיבותן להכרעה בפרשה הנדונה, לקבל את גרסתה כעדיפה על פני גרסת ההגנה. 9. סוף דבר. עם כל הרגישות שעל בית המשפט לגלות לתובעת ולמצבה הקשה, ברי ומוכח כי דין תביעה זו להידחות. ראשית, ביקשה התובעת לפרש לתוך ההסכם התחייבות שהנתבעת מעולם לא קיבלה על עצמה. היה על התובעת מלכתחילה לקחת בחשבון שאם תעזוב המטפלת או תפוטר מכל סיבה שהיא, תיאלץ להסתדר בעצמה עד שתובא מחו"ל מטפלת חלופית; ושנית, עשתה היא עצמה בניגוד לחוזה. עוד קודם שהיה סיפק ביד הנתבעת להתחיל לפעול להבאת מטפלת חלופית מהפיליפינים, הגיעה התובעת למסקנה לפיה אין בדעת הנתבעת לקיים את חיוביה, והפרה את ההסכם בעצמה. בתחילה עיכבה תחת ידה שלא כדין את מכתב השחרור למטפלת המקורית, בניגוד מוחלט לכתב ההתחייבות, שהיא עצמה ביקשה, ובצדק, לראות בו כמגבש את מסגרת ההתקשרות התקפה, ובהמשך נקטה בפעולות נוספות, בין בעצמה ובין באמצעות חברה המתחרה לנתבעת. גם אם בהיבט האנושי סביר שנבע הדבר ממצוקתה האמיתית, הרי שבמישור המשפטי היה במעשים אלה כדי להשמיט את הקרקע מתחת לטענותיה. התביעה נדחית. 10. הוצאות הדיון (ובשים לב לעובדה שטרחו הנתבעת, עדיה ובא-כוחה מספר פעמים לאילת, במעט לפנים משורת הדין), בסך 10,000 ש"ח - על התובעת. משרד הפניםייצוגעובדים זרים