בפני בקשה לביטול פסק בוררות אשר ניתן ביום 31/07/01 על ידי כב' הבורר השופט בדימוס אליהו כהן, ולפיו חוייבו עידית ויצמן (להלן - "המבקשת") ואביה, דוד ויצמן (להלן - "המבקש") (וביחד להלן - "המבקשים") בתשלום פיצויים לאילנית ויעיש אבוטבול (להלן - "המשיבים"). בין לבין התעוררה בין הצדדים מחלוקת בדבר המועד בו הוגשה הבקשה לביטול פסק הבורר, כשהמשיבים טוענים כי בקשת הביטול הוגשה באיחור מאחר ויש לכלול את ימי הפגרה במניין הימים (בש"א 2345/02). הוסכם בין הצדדים כי פסק הדין ינתן על סמך סיכומים בלבד, כך בנוגע לתיק העיקרי וכך בנוגע לשאלת המועד. רקע המבקשת היתה בעלת זכויות במגרש הידוע כחלקה 5 בגוש 20767 ובבית אשר עליו, הנמצא בחבל תענך (להלן - "הנכס"). בין המבקשת לבין מר דוד אבוטבול, אחיו של המשיב, נחתם ביום 22/12/97 חוזה לרכישת הנכס (להלן - "החוזה הראשון"), כאשר במסגרתו שולמה מקדמה בסך 12,000 דולר. מסיבות עליהן חלוקים הצדדים והחורגות מענייננו, לא הושלם ביצוע החוזה, ואת מקומו של מר דוד אבוטבול תפסו המשיבים, כאשר המקדמה ששולמה עומדת לזכותם. ביום 22/10/98 נחתם בין המבקשת למשיבים חוזה לרכישת הנכס (להלן - "החוזה השני") בו צויין יום 22/11/98 כתאריך אחרון מוסכם לתשלום יתרת הסכום ולהעברת החזקה בנכס. מסיבה כלשהי, עליה חלוקים הצדדים ולגביה יורחב בהמשך, לא קויימו תנאי החוזה, כך שביום 20/04/99 שלחה המבקשת מכתב למשיבים, לפיו אי-תשלום יתרת התמורה יחשב כביטול החוזה השני עקב הפרתו. המכתב לא נענה. ביום 20/05/99 פנו המשיבים למבקשים בהצעת פשרה, לפיה השבת המקדמה לידיהם תהווה את סיומו של הסכסוך. המבקשים לא נענו להצעה וביום 26/05/99 שלחו מכתב נוסף לפיו אי העברת יתרת התמורה בתוך שבוע ימים תאפשר להם למכור את הזכויות בנכס לצד שלישי. ביום 01/08/99 נמכרו הזכויות בנכס לצד שלישי, מר רן חממי. ביום 31/10/00 הוגשה תובענה מטעם המשיבים לבית משפט זה (כב' השופט י' כהן) במסגרת הפ' 111/00, בבקשה לאכיפת החוזה השני. בהסכמת הצדדים הועבר העניין לבוררות, וביום 31/07/01 ניתן פסק בוררות, הוא נשוא הבקשה שלפני. דיון א. מועד הגשת הבקשה לביטול פסק בורר על פי סעיף 27 לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968, (להלן - "חוק הבוררות" או "החוק") יש להגיש בקשה לביטול פסק בורר בתוך 45 הימים מהיום שנמסר למבקש. על פי תקנה 2 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, תשכ"ט - 1968, (להלן - "תקנות הבוררות") יחולו תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, (להלן - "תקנות סדר הדין") על סדרי הדין בבית המשפט בעניני בוררות, כל עוד אין בתקנות האמורות הוראות אחרות; התקנה הרלוונטית לענייננו הינה תקנה 529 לתקנות סדר הדין, על פיה תקופת פגרה של בית משפט לא תובא במניין הימים אלא אם הורה בית המשפט אחרת. כאמור חלוקים הצדדים האם תקנה זו חלה גם על סעיף 27 לחוק הבוררות, העוסק בבקשה לביטול פסק בורר ולפיו יש להגישה כאמור במסגרת 45 יום, באשר אם כן - הוגשה הבקשה במועד, ואם לאו - יש לעבור ולבחון את בקשת המבקשים להארכת מועד הגשת הבקשה. אין חולק כי פסק הבורר ניתן ביום 31/07/01. הצדדים אף אינם חלוקים כי פסק הבורר נמסר למבקש לא מאוחר מיום 31/08/01. לטענת המשיבים נמסר הפסק למבקשים באמצעות הפקסימיליה ביום 01/08/01, ואילו לטענת המבקשים, אף שאינם נוקבים בתאריך בו קיבלו את הפסק, הרי שמבקשתם עולה כי ליום המדוייק בו קיבלו את הפסק אין כל חשיבות, זאת משום שברור שניתן בתקופת פגרת הקיץ, אותה לא מביאים במניין הימים. לטענת המבקשים ספירת 45 הימים מתחילה מיום א' 02/09/01, לעומת יום מסירת פסק הבורר למבקש, מאחר ולגישתם על פי תקנה 529 הנ"ל יחד עם תקנות בתי המשפט וההוצאה לפועל (פגרות), התשמ"ג-1983, (להלן - "תקנות בתי המשפט"), פגרת הקיץ, החלה מיום 16 ביולי ועד יום 31 באוגוסט, אינה נמנית. התקופה היתה צריכה להמנות לפיכך מיום 01/09/01, אך לגישת המבקשים מאחר ויום זה הינו שבת, מתחיל מניין הימים רק ביום 02/09/01. יצויין כי המבקשים אינם מנמקים את "הדילוג" שהם מבצעים על יום השבת 01/09/01. במניין 45 הימים שעורכים המבקשים כמפורט בטיעוניהם, מנכים הם אף 9 ימי פגרה של סוכות, כך שהיום האחרון להגשת הבקשה מבחינתם היה יום ה' 25/10/01. מכיוון שהבקשה הוגשה ביום 24/10/01, הרי שהמבקשים עמדו לטענתם, במסגרת 45 הימים הנקובה בחוק. לפי תקנות בתי המשפט פגרת סוכות הינה רק של 8 ימים, מיום י"ד בתשרי ועד יום כ"א בתשרי, ולא כפי שמחשב ב"כ המבקשים 9 ימים, ועל כן במידה וימי פגרה אינם באים במניין הימים, לכל היותר יש לנכות רק 8 ימים. עולה מהמקובץ כי גם אם היה נקבע שימי הפגרה אינם באים במניין הימים, עדיין יש לכלול את יום השבת 01/09/01 במניין הימים, וכן את שמיני עצרת 09/10/01, כך שמניין נכון של הימים מסיום פגרת הקיץ מביא לכך שהמבקשים היו צריכים להגיש בקשתם עד יום 23/10/01, שעה שזו הוגשה ביום 24/10/01 היינו באיחור של יום. אולם, על פי הדין, ימי הפגרה אינם באים במניין הימים, ככל שהדבר נוגע להגשת בקשה לביטול פסק בורר. מפסק דין של בית המשפט העליון המתייחס למועד שננקב בתקנות הבוררות, והמחיל את תקנות סדר הדין על תקנות הבוררות ניתן ללמוד על אי תחולתן של תקנות סדר הדין על חוק הבוררות, להבדיל מהתקנות. בפסק דין זה נקבע שבשל פירוש אינטגרטיבי, יטה בית המשפט להחיל את הוראות תקנה 529 לתקנות סדר הדין גם על תקנות הבוררות, זאת כאשר לא ישתכנע בית המשפט כי קיים טעם ענייני להבחין בין שתי המערכות (רע"א 9460/00, 8455/01 איזנברג נ' קדר, תק-על 2002(1), 667). באותו עניין התייחס בית המשפט לתקנה 10 בתקנות הבוררות העוסקת בהתנגדות לבקשת אישור פסק בורר. בין לבין נאמר שם על ידי כב' המשנה לנשיא, השופט לוין, כי הגבול העליון של מניין הימים הינו אותם 45 הימים אשר בסעיף 27 לחוק הבוררות - הוא הסעיף נשוא דיון זה - וזאת בין אם מונים את ימי הפגרה ובין אם לאו [ראה המלומדת אוטולנגי בספרה "בוררות דין ונוהל", מהדורה שלישית, 1991, בעמ' 471 (להלן - "אוטולנגי") המונה שלוש סיבות מדוע אין להחיל את תקנה 529 על המועדים לביטול פסק בורר: 1. תחולת התקנה הינה על תקנות סדר הדין בלבד ולא על תקנות אחרות; 2. המועד להגשת הבקשה קבוע בחוק עצמו; 3. סעיף 27 לחוק הבוררות מסמיך את בית המשפט להאריך את המועדים ולכן הואlex specialis ]. מכיוון שכך, הרי שהבקשה לביטול פסק הבורר הוגשה שלא במועדה - באשר בתקופת 45 הימים ממתן פסק הבורר יש לכלול את ימי הפגרה. לאחר שהמשיבים בתגובתם טענו כי בקשת ביטול הפסק הוגשה באיחור, הגישו המבקשים ביום 02/06/02 בקשה להארכת מועד (בש"א 2126/02), וזאת כשמונה חודשים לאחר הגשת הבקשה לביטול הפסק, ואשר נסיבות הגשתה הוסברו "מתוך זהירות בלבד והיות והועלתה על ידי המשיבים טענה כי הבקשה לא הועלתה במועד". משנקבע לעיל כי הבקשה הוגשה באיחור, נשאלת השאלה האם יש להאריך למבקשים את המועד בשל טעם מיוחד: הפירוש אשר ניתן למונח "טעמים מיוחדים", וזאת בהשוואה לתקנה 528 לתקנות סדר הדין בה מעוגנת דרישה דומה, מתייחס לאירוע הנמצא מחוץ לשליטתם הרגילה של בעלי הדין או שאינו צפוי, ולפיכך לא ניתן להערך לו (ע"א 6842/00 ידידה נ' קסט ואח', פ"ד נה(2), 904). במסגרת הגדרה זו, נכלל, וזאת בשונה מבעבר (כמובא ברע"א 9073/01 פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תק-על 2002(1), 746), גם מצב בו טעה בעל דין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, "ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שיגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה". בעניין סוגית הטעות שבדין הרחיב שם בית המשפט וציין, כי טעות שבדין, כמו כל טעות אחרת, מחייבת בדיקה וכי זו כפופה תמיד לאינטרס הנגדי של שאר בעלי הדין - "ככל שאינטרס הסופיות של בעל הדין האחר הוא מובהק יותר, והסתמכותו על חלוף המועד ברורה יותר, כך יהיה מקום לדרוש שלטעם המיוחד ישווה אופי של העדר שליטה או תקלה שאינה רגילה או צפויה". בבש"א 443/02 מנהלת הארנונה המועצה המקומית שבי ציון נ' שירותי בריאות כללית, תק-על 2002(1), 275 צויין, כי מקום בו מדובר בטעות שבדין יש להצביע על קיומן של נסיבות מיוחדות הנוגעות לאי בהירות בדין או במובנו בכדי שימצאו בפני בית המשפט הצדקה והסבר לאיחור. גם בהחלטה שניתנה על ידי רשם בית המשפט העליון בבש"א 6708/00 אהרן נ' אהרן ואח', פ"ד נד(4), 702, התייחס כב' הרשם לכל נושא אי הבהירות הקיים בקשר למועדים השונים הנקובים בחוקים רבים וכלשונו, "גישה מהותית מרחיבה, שתום הלב הוא ממי התהום שלה, אינה יכולה להיות מלווה על ידי סדרי דין קפוצים ונוקשים יתר על המידה. התרבות המשפטית נבחנת לא רק על ידי הזכויות המוגנות. לעיתים דווקא דרכי הגישה הן המהוות בבואה אמיתית למצבו של המתדיין" . במקרה שבפני המבקשים הגישו בקשה להארכת מועד, אולם בבקשה עצמה אין כל ממש. המבקשים מציינים כי הם מגישים אותה רק מטעם פורמלי לחלוטין, אין בה כל נימוק והיא אף אינה נתמכת בתצהיר. המבקשים או למעשה עורך דינם, עומדים על טענתם, כי הבקשה הוגשה על ידם במועד, וממילא לגישתם אין הם זקוקים לטעם מיוחד. תהיתי, האם עובדה זו כשלעצמה יכולה להיות "טעם מיוחד", כאשר למעשה ממשיך עורך הדין לסבור כי אין הוא זקוק לטעם מיוחד, שעה שבית המשפט מגיע למסקנה כי אחר את המועד ורק טעם מיוחד יכול להושיעו. לכאורה, אולי היה מצדיק הדבר למעשה דחיית הבקשה להארכת המועד שהרי זו אינה מנומקת כלל וכלל. למרות זאת סברתי, כי בנסיבות אלו יש לקבל את הבקשה להארכת מועד מאחר ומדובר באיחור, אשר לפי קביעתי נובע אך ורק מהפרשנות של עורך הדין לגבי מניין הימים, פרשנות בה הוא מחזיק גם בדיון שבפני; מבחינה מעשית אין לדבר כל משמעות לאור התוצאה אליה הגעתי לגופו של עניין. ב. ביטול פסק הבורר טרם אפנה לדיון כאמור אציין, כי חלק מטענותיהם של המבקשים חזרו על עצמן מספר פעמים הן בנימוקי הבקשה והן בסיכומים, כך שכל פעם לבשו הן אדרת חדשה על ידי הכפפתן לעילת ביטול זו או אחרת. זהו גם אופיו העיקרי של השינוי בעילות הביטול העולה מהשוואת אלו שבבקשה עם אלו שבסיכומים. לטענת המבקשים כעולה מבקשתם, יש לבטל את פסק הבוררות משלושה טעמים הנכללים בסעיף 24 לחוק הבוררות כאשר לפי האחד פעל הבורר תוך חריגה מסמכות (סעיף 24(3)), לפי האחר תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור (סעיף 24(9)) ולפי האחרון קיימת עילה שעל פיה היה בית המשפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד (סעיף 24(10)). בסיכומים שהגישו השתנו כאמור הטענות המשפטיות בגינם טוענים המבקשים לביטולו של הפסק, כך שבמקום עילת הביטול בסעיף 24(10) שנזנחה, באה הטענה לפיה על אף שהותנה בהסכם הבוררות כי על הבורר לפסוק בהתאם לדין - הוא לא עשה כן (סעיף 24(7)). כך גם נטען כי למבקשים נגרם עיוות דין ולפיכך נשמט בסיסו של סעיף 26(א) לחוק הבוררות (לעניין הוספת טענות משפטיות חדשות לראשונה בסיכומים, השווה רע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' קזס, פ"ד נב(2), 214 שם נדונה הוספת טענה משפטית חדשה בערכאת הערעור). למען שלמות התמונה אדון בעילות כולן. לטענת המשיבים, המבקשים מפנים לטעויות לכאורה בתוך הפסק, אולם אין באלו להוות חריגה מסמכות. בנוסף לכך המבקשים לא מחו כנדרש, עת חשו לטענתם כי הבורר חורג מסמכותו; עוד נטען על ידי המשיבים כי טעות בורר אינה מהווה עילה לפי סעיף 24(10), וכי לצורך ביטולו של פסק בורר בשל תקנת הציבור, יש להראות פגיעה קיצונית בערכים ובנורמות, פגיעה שכלל לא התרחשה במקרה הנדון. פסק הבורר בהסכם הבוררות בין הצדדים (אשר למרבה הפליאה לא צורף למסמכי הבקשה אלא לסיכומים בלבד ואשר הובא לראשונה בפני בית המשפט באמצעות המשיבים בתגובתם) הוסכם, כי הבורר יכריע במחלוקת כפי שזו עולה מכתב התובענה אשר הגישו המשיבים בהפ' 111/00 באשר לפיצוי, אם בכלל, שישולם להם על ידי המבקשים (זאת על פי הנחה מוסכמת כי לא ניתן לאכוף את הסכם המכר בחוזה השני לטובת המשיבים, בשל מכירת הנכס לצד שלישי בתנאי סעיף 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (סעיף 2 להסכם הבוררות)). נקבע כי הבורר יהיה קשור בדין המהותי אך לא בדיני הראיות או בסדרי הדין (סעיף 4 להסכם הבוררות). הנמקת הפסק לא נדרשה. (לעניין זה השווה את שנקבע בע"א 227/85 המועצה המקומית שלומי נ' שורה בע"מ, פ"ד מא(4), 7 - "חובת ההנמקה צריכה להיות מפורשת וברורה, ואז היא קיימת, ובהעדר הוראה מפורשת, אין היא קמה כלל ועיקר, יהיו יתר הדרישות בשטר אשר יהיו...".) עיקר המחלוקת בין הצדדים בה התמקד הבורר, והיא הרלוונטית גם לעניננו, נוגעת לחוזה השני, ולסיבה אשר הביאה לאי קיומו - האם נעוצה היא במשיבים, אשר נמנעו מלשלם את יתרת התמורה; או שמא נעוצה היא במבקשים, אשר לא עמדו בהתחייבותם להעביר את הנכס במצב פיזי תקין לחלוטין. בפסק הבורר נקבע, כי היו אלה המבקשים שלא עמדו בהתחייבותם כלפי המשיבים וזאת בהסתמך על בדיקות שנערכו מטעם משרד השיכון לצרכי משכנתא, ושקבעו כי מצבו הפיזי של הנכס אינו ראוי למגורים. בשל כך חוייבו המבקשים בתשלום בסך 92,199 ש"ח וכן בשכר טרחת עו"ד בגובה 4,000 ש"ח, כאשר לסכומים אלו צורפו ריבית והפרשי הצמדה עד לתשלום המלא בפועל. טרם אפנה לבחון את שלוש עילות הביטול להן טוענים המבקשים, אזכיר שלוש - אחת, כי אין בית המשפט יושב כערכאת ערעור על פסק דינו של בורר, ומכאן שהתערבותו בפסק הבורר תהא רק מקום בו קיימת עילת ביטול על פי החוק (אוטולנגי, בעמ' 428); שתיים, כי גם אם היה ומי מעילות אלו - אשר נקבע כי יש לפרשן בדווקנות (אוטולנגי, שם) - התקיימה, עדיין נתון לבית המשפט שקול הדעת בדבר דחיית הבקשה לביטול זאת אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין (סעיף 26(א) לחוק הבוררות); ושלוש, כי עובדת היותו של הפסק מנומק, אף שלא נדרש לכך, כובל עצמו לביקורת שיפוטית. 1. הטעם הראשון - חריגה מסמכות לטענת המבקשים ניתן פסק הבוררות תוך חריגה מסמכות מחד והימנעות משימוש בסמכויות מאידך, ראשית, משום שהבורר התעלם מהסכמות הצדדים בחוזה השני בדבר היות הנכס ראוי למגורים והצהרתם על כך; שנית, משום קביעתו בדבר היות הנכס בלתי ראוי למגורים; שלישית, משום שקבע כי מר סמי חלבי, סגן מנהל מחוז חיפה במשרד השיכון, אשר חתום כמאשר את הערכת הנכס לצורך קביעת סוג הזכאות של המשיבים, הינו מומחה; רביעית, משום שקבע כי הוגשה לו חוות דעת מהנדס; חמישית, משום שהעדיף את דעתו של מר חלבי על פני שומתו של מר אילן ברעם, שמאי מקרקעין; ושישית משום שקבע כי קבלת המשכנתא הינה תנאי עיקרי לתוקפו של החוזה. בסיכומי המבקשים נוספו לאלו עוד שלוש - שביעית, משום שקבע כי קיומם של פגמים נסתרים הם שגרמו לדחיית בקשת הסיוע של המשיבים על ידי משרד השיכון; שמינית, משום שקבע כי אף לא אחת מהאפשרויות שהעלה מר חלבי מהווה נימוק או הצדקה לביטול ההסכם באורח חד צדדי, בשל קיומו של מום רציני נסתר על ידי המבקשים; ותשיעית, משום שקבע כי אי אפשר לדרוש מהמשיבים שיקיימו את חלקם בהסכם לאור שתי האפשרויות שהציג בפניהם משרד השיכון. בבוא בית המשפט לבחון את פעולת הבורר לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות, עליו להבחין בין פעולה בחוסר סמכות העוסקת בצד המשפטי, ולפיה מלכתחילה לא היתה לבורר סמכות לדון בעניין, לבין פעולה בחריגה מסמכות העוסקת בצד העובדתי ולפיה ניתנה לבורר סמכות מוגבלת והוא חרג ממנה (אוטולנגי, 436). במחלוקת אשר בפני, עניין לנו כאמור בטענה בדבר חריגה מסמכות הבורר, לפיה פסק בדבר שלא נמסר לו להכרעה. בעניננו הוגדרו סמכויות הבורר במסגרת הסכם בוררות בין הצדדים, כאשר הסכם זה הכפיף את הבורר לדין המהותי. יש לציין, כי על אף האמור בהסכם, יכולים הצדדים להרחיב את סמכויות הבורר מכללא, מעבר לאמור בו, הן בהתנהגות והן באי העלאת טענה בדבר מניעות במועד (אוטולנגי, 438). דרך נוספת להרחבת סמכות הבורר תיתכן גם באמצעות פרשנות, כך שלשון 'רפופה ועמומה' תפורש באופן רחב (אוטולנגי, 439). ברע"א 300/89 ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, פ"ד מה(4), 497 (להלן - "עניין ולקו"), הוצגו שתי גישות בדבר האופן בו צריך לנהוג צד לבוררות עת הוא טוען כי הבורר חרג מסמכותו - הצד המוחה על חריגת הבורר יכול להמשיך בהליך הבוררות תחת מחאתו ועם מתן פסק הבוררות, יוכל לבחור אם לקבלו או לטעון לבטלותו בטענה של חריגה מסמכות. הצד המוחה על חריגת הבורר מחוייב לבצע הליך דיוני נוסף, מלבד הבעת המחאה. באותו עניין נבחרה האפשרות הראשונה ונקבע, "כי די במחאה ברורה וחד-משמעית שנעשיית בהזדמנות הראשונה לאחר שחרג הבורר מסמכותו, לגירסת אותו צד, כדי לסכל קיומה של טענה להרחבה מכללא של סמכות הבורר" מהפסיקה אף עולה כי "בעל דין שהמשיך להתדיין בפני בורר שלשיטתו חרג מסמכותו, וזאת מבלי למחות, הציג מצג בדבר הסכמתו להרחבת סמכותו של הבורר" (רע"א 4928/92 האג' ואח' נ' המועצה המקומית תל מונד, פ"ד מז(5), 94). בענייננו, לא עולה מהתנהגות המבקשים כל סימן לאותה 'מחאה ברורה וחד משמעית' בדבר סמכות הבורר, יתרה מזאת, אף מהסיכומים שהגישו בהליך הבוררות לא עולה מחאה כאמור אלא ההפך - עולה מהם הכוונה כי הבורר מתבקש להכריע בעניין: כך בנוגע למצב הנכס - סעיף 15 לסיכומים, כך בנוגע לקביעה בדבר הערכות שווי הנכס לצרכי משכנתא - סעיפים 22-26 וכך בנוגע למעמד המשכנתא בחוזה השני - סעיף 18. משכך בלבד, דין טענה זו להדחות. על אף זאת, ולמען שלמות התמונה, אתייחס לדברים בקצרה. מצב הנכס מכיוון והמחלוקת העיקרית בין הצדדים היתה בדבר אי קיום תנאי החוזה השני ובדבר השאלה על מי מוטלת האחריות לכך, אין ספק כי בחינת מצב הנכס והכרעה בעניין נדרשה להליך הבוררות. שאם לא כן, כיצד היה אמור הבורר להכריע במחלוקת שבין הצדדים? אין לומר כי הבורר התעלם מהסכמת הצדדים, ההפך הוא הנכון - הבורר בחן את העדויות והמסמכים אשר בפניו ובהתבססו עליהם קבע, כי על אף הסכמת הצדדים היו הפגמים בנכס פגמים נסתרים וככאלו לא יכולים היו להתגלות כתוצאה משימוש ממושך בדירה. גילוי זה קבע הבורר, חייב את המשיבים ב"בדיקה מחדשת [צ"ל - מחודשת] של המשך ההתקשרות עקב הליקויים הנסתרים" (עמ' 4 פסקה 11). קביעתו זו, הביאה את הבורר לקבל את גרסת המשיבים, ועל אף היותה למורת רוחם של המבקשים - אין היא מהווה חריגה מסמכות. מבחינת הראיות אשר לפני עולה, כי טענת המבקשים לפיה חרג הבורר מסמכותו עת קבע כי הנכס אינו ראוי למגורים - אינה יכולה להתקבל. מהדברים עולה כי הבורר התייחס למצבה הנוכחי של הדירה (סעיף 8 לפסק הבוררות), אשר ככזו אינה ראויה למגורים. בפני הבורר הוצגו שתי הערכות הנוגעות למצב הדירה - האחת מטעם משרד השיכון אשר נערכה על ידי המהנדס מר גנאדי אוסטרובסקי, והשנייה מטעמו של שמאי המקרקעין מר אילן ברעם - שתיהן במסגרת הערכת שוויה לצרכי משכנתא מטעם משרד השיכון מחד ומטעם בנק דיסקונט מאידך, בהתאמה. מר סמי חלבי, סגן מנהל מחוז צפון במשרד השיכון, העיד בפני הבורר בדבר הערכת הנכס מטעם הגוף אותו הוא מייצג, וזה מצא את עדותו אוביקטיבית ולכן בחר להסתמך עליה (סעיף 12 לפסק הבוררות). משכך, אין לראות בפעולת הבורר חריגה מסמכות, ויכול היה הבורר להסתמך על הערכת משרד השיכון בקובעו את מצבה הנוכחי של הדירה לצרכי מגורים. זהו עניין שהובא להכרעתו, ואין בית המשפט מתערב בהכרעה ובהעדפה שהעדיף הבורר, כל עוד היא במסגרת סמכותו. לפיכך עולה גם, כי וודאי וודאי ששלוש הטענות הנוספות של המבקשים נמצאות הן בתחום סמכותו של הבורר, באשר נובעות הן מההערכה מטעם משרד השיכון. על אף זאת, אוסיף שתי הערות לגופו של עניין בדבר קיומם של פגמים נסתרים בנכס והשלכת אלו על קיום התחייבויות המשיבים - ראשית יש לומר, כי סיוע המשכנתא אכן נדחה על ידי משרד השיכון, והיינו הך הוא לענייננו, אם הדחייה היתה מותניית בביצועה של אחת מתוך שתי אפשרויות שהועמדו בפני המשיבים או שמא היתה מוחלטת, באשר זו ניתנה ביום 16/11/98 וההתחייבות לתשלום על פי החוזה השני נקבעה ליום 22/11/98, מה שהשאיר למשיבים תקופה בלתי סבירה של פחות משבוע לביצוע מי משתי האפשרויות; שנית, יש לציין כי המשקל אותו ייחס הבורר לפגמים הנסתרים העולים לגישתו מממצאי הבדיקה של משרד השיכון - הן בנוגע לצורך בבדיקה מחודשת של המשך ההתקשרות והן בנוגע להעדר הצדקה לביטול ההסכם באורח חד צדדי - אינו מהווה לכשעצמו חריגה מסמכות. מכאן שגם אם נפלה טעות שבשיקול דעת בפסק הבורר, אין בכך בכדי להביא לביטולו של זה. יפים לעניין זה הדברים הבאים: "כידוע, אין ערעור על פסק דין של בורר. כשמקבלים הצדדים על עצמם למסור את חילוקי הדעות שבינהם לבוררות מקבלים הם עליהם את שיקול דעתו והבנתו את החוק ואת העובדות, ואינם יכולים לקבול, כי אלו מוטעים היו. על כן, אף אם טעה הבורר בדבר הלכה או בשיקול הדעת, אין בכך כדי לבטל את הכרעתו, שהרי על מנת כן קבלוהו הצדדים עליהם". (ע"א 388/81 תימורים מושב שיתופי נ' משתלות וייצמן ואח', פ"ד לו(4), 253) דברים אלו מקבלים משנה תוקף לאור בחירתם של הצדדים בבורר כבורר היחידי שיפסוק בעניינם והסכמתם כי "סמכות הבורר הינה ייחודית ולא תוקנה לבורר חליף" וכי מקום בו "נבצר מהבורר לדון בעניין, יבוטל הסכם זה והסכסוך יידון בפני בית המשפט" (סעיף 1 להסכם הבוררות). הערכות מצב הנכס בעניין זה אציין שני דברים: האחד, כי עם הסכמת הצדדים לכך שהבורר אינו כבול לדיני הראיות ולסדרי הדין יכול היה הבורר להסתמך על הראיות אשר הוצגו בפניו, להעניק להן את המשקל הראוי על פיו וליתן החלטתו בהתאם; והשני, כי מפסק הבוררות עצמו (סעיף 8) עולה, כי שני הצדדים הסכימו שהערכת המהנדס מטעם משרד השיכון תתקבל בכפוף לחקירת מר סמי חלבי (יש לציין כי הסכמה זו הובאה בפני בית המשפט במסגרת פסק הבורר בלבד, על אף זאת, לא הובעה כל מחאה שהיא על ידי מי מהצדדים בעניין. אין גם ספק שהדבר לא נסתר מעינו של מי מהם). מכאן שלמבקשים אין להלין אלא על עצמם. (לעניין המשקל אותו ייחס הבורר לראיות ולעדויות אשר בפניו ראה הרחבה בדיון בטעם השלישי). המשכנתא בהסכם הבוררות בין הצדדים, הוסכם כאמור כי הבורר ייקבע את הפיצויי המגיע, אם בכלל, למשיבים. מכך עולה כי ברור הוא שהחוזה השני ותנאיו הינם חלק בלתי נפרד מהסכסוך, ומשכך - גם בלתי נפרדים מסמכותו של הבורר להכריע בהם. אכן, את זכרון הדברים שנחתם בין הצדדים ניתן לראות כמי שמבחין בין התשלום לבין קבלת המשכנתא. על אף זאת, בסעיף 4 לחוזה השני העוסק בהתחייבות הקונה נקבע: "תמורת קבלת זכויותיו של המוכר בדירה ותמורת כל התחייבויותיו שהמוכרת [ - כך בחוזה] קיבל על עצמו כלפי הקונה על פי חוזה זה, מתחייב הקונה כלפי המוכרים כדלקמן: א. לשלם למוכרת סכום של 54,000 $ (חמישים וארבע אלף דולר ארה"ב) לפי יציג ביום התשלום בפועל. (להלן: "תמורה") ב. אופן התשלום עם קבלת משכנתא 54,000 $ (חמישים וארבע אלף דולר ארה"ב) וזאת לא יאוחר מיום 22/11/98." מקריאת הסעיף עולה בבירור כי התשלום מותנה בקבלת המשכנתא, ומשכך יכול היה הבורר להסתמך עליו ולקבוע כפי שקבע. לא זאת בלבד, אלא שהצדדים קבעו כי המוסכם בחוזה השני גובר על כל הבטחה, הסכמה או מסמך הנוגעים למשא ומתן, שנערכו עובר לו לצורך ההתקשרות בינהם (סעיף 7.א. לחוזה השני). מלבד זאת כלל ידוע הוא כי בית המשפט לא יתערב בכוונת הצדדים וחיוביהם העולים מהחוזה כפי שפורשו על ידי הבורר, אף אם טעה זה בפירושם. 2. הטעם השני - היות ההחלטה מנוגדת לתקנת הציבור לטענת המבקשים, החלטת הבורר להתעלם מהסכם מפורש בין הצדדים, במסגרתו נקבע שהקונים מצאו את הנכס ראוי למגורים (סעיף 5.ב. לחוזה השני) והסכימו על מועד העברת יתרת התמורה, הינה בניגוד לתקנת הציבור וכן מהווה חריגה מסמכות. בבוא בית המשפט לבחון טענת ביטול פסק בורר בשל היותו נוגד את תקנת הציבור עליו לבחון את תוכנו של הפסק. 'תקנת הציבור' פורשה במסגרת סעיף זה באופן רחב והופנתה אל הציבור בכללותו (אוטולנגי, 462-463) ונקבע כי עילת היות הפסק נוגד את 'תקנת הציבור' הינה נדירה בשל עמימותה (רע"א 6724/95 הוכמן נ' י.פ. יבואנים ומפיצים ציוד 1988 בע"מ (בפירוק), תק-על 96(3), 44). בעניננו, קבע הבורר כי על אף הסכמת הצדדים העולה מן החוזה לא קיימו המבקשים את חיובם כמוכרים למסור את הנכס, כאשר הוא במצב פיזי ותחזוקתי תקין לחלוטין (סעיף 11 לפסק בוררות). התחייבות כאמור היתה חלק מפורש מהחוזה שנחתם בין הצדדים, כעולה מסעיף 3.ה הנכלל בהתחייבויותיה של המבקשת-המוכרת למשיבים-הקונים. על פי קביעת הבורר, המומים שנמצאו בנכס אינם כאלו המתגלים כתוצאה משימוש ממושך בנכס, כי אם מומים נסתרים שנתגלו רק בעקבות הבדיקה שנערכה מטעם משרד השיכון (סעיף 11 לפסק הבוררות). בשל כך, ובהסתמך על יתר הראיות והעדויות אשר הוצגו בפניו ושעליהם התבסס בקביעתו, שוכנעתי, כי הבורר יכול היה לקבוע שהמשיבים היו רשאים להסתמך על החלטת משרד השיכון, ולעכב את יתרת התשלום. בצד הדברים אוסיף, כי כפי שנאמר ""תקנת הציבור" משמעותה הערכים, האינטרסים והעקרונות המרכזיים והחיוניים אשר חברה נתונה בזמן נתון מבקשת לקיים, לשמר ולפתח" (בג"צ 699/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין, פ"ד מז(1), 749) ומשכך וודאי הוא כי אין לומר שהסכמה מפורשת של צדדים בהסכם גוברת על חשיבות כיבוד ההסכם וקיום תנאיו וכי את הדברים יש לבחון לאור נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. מהדברים לעיל עולה כי בחינה כאמור נעשתה גם בענייננו, ולפיכך מצאתי כי פסק הבורר אינו מנוגד ל'תקנת הציבור'. 3. הטעם השלישי - קיומה של עילה לביטול פסק דין סופי שאינו ניתן לערעור כאמור, נזנחה טענת עילת ביטול זו בסיכומי המבקשים. על אף זאת, ומכוון והמשיבים העלו זאת בסיכומיהם ומכוון וחלק מההסברים פה רלוונטיים לדיון בכללו, אדון בעניין בקצרה. לטענת המבקשים טעה הבורר בקובעו כי הנכס אינו ראוי למגורים בארבע - בכך שהתייחס להערכתו של מר חלבי כאל חוות דעת מקצועית, בעוד שהיוותה הערכה לצרכי גובה הזכאות בלבד; בכך שנתן קביעתו כאמור אף שעולה מההערכה כי הנכס זקוק לשיפוץ בלבד; בכך שהתעלם מהעובדה שהנכס היה מאוייש; ובכך שנתן קביעתו בעניין, אף שקביעה כאמור הינה בסמכותם של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ושל מהנדס הרשות המקומית. בשל אלו נטען, כי יש עילה על פיה היה בית המשפט מבטל פסק-דין סופי שאין עליו ערעור עוד. ביטול פסק בורר לפי סעיף זה יכול שייעשה ממספר סיבות כאשר המובהקות ביניהן הן: פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, 'משפט חוזר' - בהקבלה לבוררות; תרמית שהשפיעה על מתן הפסק וחוסר סמכות (אוטולנגי, 465-468). בענייננו לא הועלו נסיבות אלה, אלא מהנטען עולה כי המבקשים מכוונים לכך שהבורר ייחס לחלק מהראיות שהובאו בפניו, מעמד משפטי שעה שאין להן כל מעמד כזה. מקריאת הפסק עולה כי הבורר התייחס כדין לראיות ולעדויות אשר בפניו, והמבקשים למעשה יוצאים כאמור נגד המסקנות המשפטיות שהסיק מהן. באשר לטענה בדבר התעלמות הבורר מהעובדה שהנכס היה מאוייש - הרי שמפסק הבוררות עולה כי הבורר לא התעלם מעובדה זו אלא שלטעמו לא היתה לה רלוונטיות מאחר ומדובר במומים נסתרים, באשר נאמר שם כי "אין מדובר כאן במומים שמתגלים כתוצאה משימוש ארוך בדירה ותקופה רבה..." (סעיף 11). באשר לשאר הטענות העוסקות במשקל הראייתי אותו ייחס הבורר לנתונים שהונחו בפניו, הרי שאין באלו ולא כלום, שכן עולה מהסכמת הצדדים כי, כאמור, אין הבורר כבול לדיני הראיות והוא רשאי על פי שיקול דעתו להעדיף ראיות מסויימות ולפסול אחרות. יש גם להזכיר כי הבורר לא נדרש לנמק את פסקו, דבר המעניק משנה תוקף לדברים הבאים - "בדיקת הפסק אינה נעשיית באותן אמות מבחן בהן נבדק פסק דין של ערכאה נמוכה יותר. הטענות, כאילו הבורר לא התייחס בפסקו אל כל הראיות שהובאו בפניו, או שפסק בניגוד לראיות שהיו בפניו - טענות אלו יכול להיות להן משקל בבית משפט לערעורים, אך לא בבית משפט היושב לדון בבקשה לביטול פסק בורר. אדרבה, תמיד יצא בית המשפט מתוך הנחה שהבורר קבע את כל הממצאים הדרושים כדי להצדיק את המסקנה אליה הגיע...". (אוטולנגי, 425-426) ועוד נאמר שם, כי: "בורר שהסתמך על ראיות שלא צריך היה להסתמך עליהן, או שהסיק מסקנות ללא תמיכה בעדויות שגבה - לפי איזו עילה נבקש היום את ביטול פסקו?... ניתן יהיה אולי להכניס מקרים אלה לעילת הביטול השלישית, היינו חריגה מסמכות, אם הבורר לא הופטר מדיני הראיות. אך איזו עילה תעמוד לו, למבקש הביטול, אם הבורר הופטר מדיני הראיות... יש דעה שטענות אלו - כמו הטענה שהבורר התעלם מראיות שהובאו בפניו - שוב אינן נמנות על העילות לביטול הפסק". (אוטולנגי, 469) משכך, ולאור קביעתי לעיל כי פסק הבורר מתייחס לכך שהנכס אינו ראוי למגורים במצבו הנוכחי, יכול היה הבורר להסתמך על החלטת משרד השיכון ועל הנתונים שבבסיסה ולקבוע כפי שקבע. 4. הטעם הרביעי- היות פסק הבורר בניגוד לדין לטענת המבקשים פסק הבורר בניגוד לדין בשלושה - עת התעלם מהמטרה לשמה נערכה ההערכה מטעם משרד השיכון; עת נהג באמות מידה שונות בשעה ששקל את טיעוני הצדדים, ועת קבע כי מר סמי חלבי הינו "מומחה", וכי ההערכה מטעם משרד השיכון הינה חוות דעת. בבוא בית המשפט לבחון עילת ביטול זו, אין הכוונה שיפסוק במקום הבורר או שיחליף את שיקול דעתו בזה של הבורר. משמעותה של עילת ביטול זו היא להבחין בין מצב בו חוייב הבורר לפסוק על פי הדין (הוא דין המדינה על פי סעיף 1 לחוק הפרשנות, התשמ"א - 1981 (אוטולנגי, 454)) ולא עשה כן ביודעין ובמכוון, לבין מצב בו התכוון לפסוק בהתאם לדין אך טעה לגביו (אוטולנגי, 456-457); באשר לפי הראשון משתכללת עילת הביטול ולפי השני - לא. בעניין זה צויינו בפסיקה הדברים הבאים: "... אף אם טעה הבורר בדבר הלכה או בשיקול דעת, אין בכך לבטל את הכרעתו. רק אם התעלם כליל מהדין המהותי ולא פעל על פיו, הגם שהותנה בשטר הבוררין כי יפסוק על פי הדין, תהא עילה לבטלות הפסק בהתאם לסעיף 24(7) לחוק". (ע"א 318/85 כוכבי נ' גזית קונסליום, פ"ד מב(3), 265) בשל דברים אלו שלובה עילת ביטול זו יחדיו עם דרישת ההנמקה, שכן "כיצד יבדוק בית המשפט אם אכן פסק הבורר לפי הדין? הן לא יידרש לשחזר מתוך הפסיקתה של הבורר את ההנמקה האפשרית ולהשוותה עם הדין המהותי. לכן אין טעם בחיוב בורר לפסוק לפי הדין, אם אין מלווים זאת בדרישה להנמקת הפסק" (אוטולנגי, 456). באשר לטענת המבקשים בדבר התעלמות הבורר מהמטרה לשמה נערכה הערכת משרד השיכון לנכס, כבר נאמר לעיל כי עולה מהפסק שהבורר כן התייחס לכל הנתונים שהונחו בפניו, ונתן להם את המשקל הראוי כפי שמצא לנכון, אף שכנראה לא לשביעות רצונם של המבקשים. מרגע שהובאה חוות הדעת בפני הבורר, ולעצם הגשתה כפי שצויין לעיל לא יכולה להיות כל טענה נוכח אי הכפיפות לדיני הראיות, אזי רשאי הבורר ליתן לחוות הדעת את המשקל הראוי בעיניו, בלא קשר למטרה למענה הוכנה. יש מקום להבחין בין המטרה לשמה נערכה הבדיקה לבין התוצאות אשר הובאו במסגרתה. בעוד שזו הראשונה אינה רלוונטית, הרי שתוצאותיה, כל עוד הן משקפות נכונה את מצב הנכס, הן רלוונטיות ביותר באשר טיב הנכס הוא עיקרה של המחלוקת, והסיבה בגינה התעורר הסכסוך בין הצדדים והחלו ההתדיינויות בערכאות השיפוטיות השונות בעקבותיו. טענה נוספת בפי המבקשים הינה, כי הבורר פעל בניגוד לדין עת נהג באמות מידה שונות בשעה ששקל את טיעוני הצדדים, משום שנמנע מלהתייחס לעובדה שהמשיבים מצאו את הנכס ראוי למגורים ואף הסכימו לכך בכתב בחוזה השני. טענה זו, כזכור, מצאה מקום גם במסגרת עילת הביטול של היות הפסק מנוגד לתקנת הציבור ולפיכך, כבר בפתח הדברים, יש לומר, כי משנוסחה טענה זו כפי שנוסחה, ומשלא נדרש הבורר לנמק את פסקו מתייתר הדיון בה. על אף זאת, ניתן לדלות פרטים בעניין זה מתוך פסק הבורר אשר הונח בפני בית המשפט. בפסק הבורר אין אמנם התייחסות מפורשת להסכמתם של המשיבים בדבר היות הנכס מתאים למגורים, כפי שבאה לידי ביטוי בהצהרתם במסגרת החוזה השני (סעיף 5.ב.); אולם, אין ספק כי הסכמתם זו שלובה בהתחייבויות שלקחו על עצמם במסגרת החוזה השני (כך שהא בהא תליא) ולכך מתייחס הבורר מפורשות בפסק הבוררות, שם הוא מציין, כי "אי אפשר לדרוש מהם [מהמשיבים] לקיים את חלקם בהסכם כאשר משרד השיכון בשל היות הדירה בלתי ראויה למגורים העלה בפניהם 2 אפשרויות קשות ודבר שחייב בדיקה מחדשת של המשך ההתקשרות עקב הליקויים הנסתרים" (סעיף 11). לפיכך ברור הוא, כי אין לומר שהבורר נמנע מלהתייחס להסכמת המשיבים. שאלה אחרת, אותה לא העלו המבקשים, היא האם בנסיבות המקרה גוברות מי מהוראות חוק המכר התשכ"ח - 1968 (להלן - "חוק המכר") העוסקות באי התאמה, על הסכמתם של המשיבים, כפי שבאה לידי ביטוי בחוזה השני (סעיף 5.ב.) ולפיה, לאחר שראו את הנכס ומצאו אותו מתאים למגורים, הם מוותרים על טענת חוסר התאמה על פי דין (יש לציין כי הסכמה זו ניתנה כאשר היא מותניית בהצהרת המבקשת בדבר היות "הדירה מצויה במצב תקין, וכי לא ידוע לו אודות פגם מבני כלשהו בדירה לרבות רטיבות, סדקים, ערעור יסודות וכיוצ"ב" (סעיף 5.א. לחוזה השני)). מקריאת הפסק עולה כי הבורר התייחס בקביעתו לחוק המכר (סעיפים 11 (שימוש במונח הלקוח מהחוק), 15 ו- 18). אף ששאלה זו לא תוכל להתברר באשר, כאמור, לא נדרש הבורר לנמק את פסקו וראה את הדברים שהובאו לעיל בנדון, ראוי לציין, כי גם אם נסמך הבורר בקביעתו על חוק המכר הרי שגם אם ימצא שטעה בפירושו - ואיני קובעת כך - הרי שאין הדבר מהווה עילה לביטול הפסק באשר "טעות איננה התעלמות" (השווה רע"א 794/02 טקסי "המרכז" בע"מ ואח' נ' השרון שירותי טקסי בע"מ, תק-על 2002(1), 592). משכך, גם דינה של טענה זו להדחות. לגבי טענה נוספת אשר בפי המבקשים, כי קביעת הבורר - לפיה מר סמי חלבי הינו "מומחה", וכי ההערכה מטעם משרד השיכון הינה חוות דעת - הינה בניגוד לדין הקובע מיהו מומחה וכיצד יש להגיש את חוות דעתו, יצויין כי, כאמור, הגשת חוות הדעת הוסכמה על ידי שני הצדדים בכפוף לחקירתו של מר סמי חלבי, הסכמה אשר קיבלה ביטוי בחקירתו בפועל על ידי ב"כ המבקשים. לא זאת בלבד, אלא שבמהלך חקירתו מר חלבי לא נשאל דבר על כך, וזאת על אף שכבר בראשית עדותו, במהלך חקירתו הראשית, השתמש במונח 'חוות דעת'. לפיכך גם טענה זו אינה יכולה להתקבל. סוף דבר משדחיתי את כלל עילות הביטול עליהן נשענו המבקשים בבקשתם, מתייתר הדיון בבחינת סוגית עיוות הדין כאמור בסעיף 26(א) לחוק. לפיכך, ולאור הדברים כפי שפורטו לעיל, הבקשה נדחיית לגופו של עניין. במקביל, ועל פי מצוות סעיף 28 לחוק הבוררות, אני מאשרת את פסק הבוררות אשר ניתן ביום 31/07/01 על ידי כב' הבורר השופט בדימוס אליהו כהן. ספירת ימים (מועדים)