עניינה של תובענה זו הינה רשלנות רפואית של בית חולים "מאיר" בכפר סבא, בשל איחור בביצוע בדיקת ממוגרפיה לתובעת מס' 1 (להלן - "התובעת") בגינו לא אובחן מבעוד מועד גוש ממאיר בשדה השמאלי, ולא בוצעה כריתה של הגוש. כתוצאה מכך, משאובחן הגוש באיחור, הסתבר כי מדובר בגידול ממאיר בשלבים מתקדמים, התובעת נאלצה לעבור כריתת שד מלאה עם כריתה של בלוטות הלימפה ונותרה עם נכות המגבילה אותה בתפקודה. התביעה הוגשה על ידי התובעת, ובעלה - התובע מס' 2 כמטיב, והיא הופנתה נגד קופת חולים של ההסתדרות הכללית (כשמה אז) כבעלים של בית החולים "מאיר" וכמעסיקתם ומעבידתם של רופאי ועובדי בית החולים. ההיסטוריה הרפואית של התובעת, העולה מחוות הדעת שהגישו הצדדים: פרופ' תמר פרץ- מטעם התובעת, וד"ר שולמית ריזל- מטעם הנתבעת, ומחוות דעתו של פרופ' קוטן- שמונה כמומחה מטעם בית המשפט ומן המסמכים הרפואיים שהוגשו על ידי הצדדים, לרבות התיק הרפואי במרפאה הכירורגית של בית החולים "מאיר" מגלה, כי מסוף שנות השמונים היתה התובעת במעקב רפואי בבית חולים "מאיר" ועברה באופן סדיר בדיקת שדיים ידנית מדי כל 6 חודשים. ה בדיקות הידניות העלו ממצאים המתאימים למסטופתיה דו-צדדית ונמוש גוש בשעה 12 (רביע עליון מרכזי) בשד שמאל. עד לבדיקה שהתקיימה ביום 14.11.93 לא חל כל שינוי במצבה. בנוסף לבדיקות כאמור, עברה התובעת בדיקות ניקור (FNA) של השדיים, ביום 29.10.90 וביום 18.11.90 שלא הראו ממאירות. בהיות התובעת בת 47 החלה לבצע גם בדיקות ממוגרפיה. בדיקה ראשונה נערכה ביום 13.10.87, לאחריה בצעה בדיקות נוספות בתאריכים: 29.11.89, 13.10.91, 18.11.92. בממוגרפיות דווח על גוש אקוגני שפיר בקוטר 20 מ"מ ברביע המרכזי העליון בשד שמאל, שלא השתנה בגודלו ובאופיו הרנטגני (להלן - "הגוש"). זהו הגוש שאובחן גם בבדיקות הידניות. עד שנת 1993 בצעה, איפוא, התובעת 4 בדיקות ממוגרפיה, תחילה בתדירות של אחת לשנתיים והחל מ - 10/91 בצעה בדיקת ממוגרפיה אחת לשנה. ביום 14.11.93 נבדקה פעם נוספת בבית חולים "מאיר". נמצאו גושים ציסטיים בשתי השדיים. הוזמנה ממוגרפיה עדכנית והתובעת נשלחה לבצע בדיקת ניקור. ביום 30.1.94 חזרה התובעת לבית חולים "מאיר" עם תוצאות בדיקת ה- FNA שהעלתה קיומה של רקמת שומן בלבד. התובעת הוזמנה לביקורת כעבור 6 חודשים. ביום 7.8.94 שבה התובעת לביקורת בבית חולים "מאיר". בכרטיסה הרפואי נרשם: "אותם ממצאים, ללא גושים חשודים". התובעת זומנה לבקורת נוספת כעבור 6 חודשים. ביום 12.2.95 נבדקה שוב במרפאה הכירורגית בבית החולים "מאיר". לא נמושו גושים חשודים והיא הוזמנה לביקורת כעבור 6 חודשים נוספים, עם בדיקת ממוגרפיה עדכנית. בדיקת הממוגרפיה הבאה, בוצעה ביום 7.8.95 ובה נמצאו, בנוסף לגוש המוכר מן העבר, גם הסתיידויות עדינות רבות ומפוזרות על פני כ-4 ס"מ ברביע המרכזי התחתון בשד שמאל. לאור הממצאים החדשים בוצע לתובעת ביום 13.8.95 ניתוח במהלכו נכרתה הרקמה המסויידת בגודל 9 ס"מ. הרקמה נשלחה לבדיקה פתולוגית. נמצאו בה אזורים של סרטן בלתי חודרני מסוג DUCTAL CARCINOMA IN SITU (גידול לא חודרני של בלוטות החלב), ושני מוקדים של סרטן חודרני INVASIVE DUCT CARCINOMA (גידול חודרני של צינורות החלב) כ"א בקוטר 9 מ"מ. לאור הממצא ההיסטולוגי הוחלט על כריתת שד, וביום 31.8.95 עברה התובעת כריתת שד עם דיסקציה (בתירה) של בית השחי, בה הוצאו חלק מבלוטות הלימפה של בית השחי. הדו"ח ההיסטולוגי של הניתוח מלמד כי בשד שנכרת לא נמצאו מוקדי ממאירות נוספים, כל הבלוטות שהוצאו היו גם כן נקיות מגידולים והגוש המוכר ברביע העליון של השד השמאלי היה שפיר (פיברואדנומה). לאחר הניתוח הופנתה התובעת למעקב אונקולוגי סדיר וקבלה טיפול משלים על ידי טמוקסיפן. התובעת פיתחה מספר אירועים של אריזיפלס (שושנה) בזרוע השמאלית ובכתפיים, בגינה אושפזה בשנים 1996 ו-2000. התובעת נמצאת בטיפול אנטיביוטי קבוע למניעת הישנות השושנה. אין חולק, כי עד לדיון המשפטי, אין כל עדות קלינית או מעבדתית להישנות מקומית או מערכתית של ממאירות, ומחלת הסרטן לא חזרה לתובעת. על הממצאים הרפואיים שנסקרו דלעיל, אין מחלוקת בין הצדדים. טענתה של התובעת כלפי הנתבעת, כפי שעולה מתצהיר העדות הראשית, מתייחסת לכך, שלאחר הממוגרפיה שבצעה בשנת 1993, אמר לה הרופא המטפל כי אין עוד צורך בביצוע ממוגרפיות שנתיות וסרב לתת לה הפניה לביצוע בדיקת ממוגרפיה כעבור שנה. התובעת הפצירה ברופא, ולאחר דין ודברים נאות הלה ליתן לה הפניה לביצוע בדיקת ממוגרפיה בחודש אוגוסט 1995. במהלך חקירתה הנגדית העידה התובעת (עמ' 2 שו' 1-2, 12-13 לפרוטוקול): "ב- 1993 הגיע רופא שאמר לי שאני כל כך הרבה שנים עושה ממוגרפיה והכל בסדר. הוא אמר שאני לא צריכה לבוא פעם בשנה, תבואי פעם בשנתיים... ש: ב-93' בקשת מהרופא הפניה לממוגרפיה לעוד שנה והוא סרב? ת: הוא אמר שאין צורך. הייתי בריאה כל השנים, זה מיותר ואין צורך." בהמשך חקירתה הנגדית ריככה התובעת במעט את גרסתה והודתה, כי לאחר שקבלה את הסברו של הרופא, כי במשך השנים עברה כל כך הרבה בדיקות והכל היה בסדר, אין צורך לבצע בדיקה שנתית, השתכנעה והסכימה עם הרופא על ביצוע הבדיקה לאחר שנה ו- 9 חודשים (עמ' 2 שורה 31, עמ' 3 שו' 12)). 16. אף שהנתבעת הכחישה את האמור, כי הרופא בבית החולים סרב לבקשת התובעת להפנותה לבדיקת ממוגרפיה כעבור שנה (ראה סעיף 6 לתצהירו של ד"ר צבי אפשטיין, רופא כירורג במחלקה הכירורגית של בי"ח "מאיר"), הרי שגם ד"ר אפשטיין מודה, כי "לא היתה אינדיקציה לבצע לגב' סולגניק ממוגרפיה לאחר שנה ועל כן, ממילא, לא הייתה מופנית לביצוע ממוגרפיה בשנת 94" (סעיף 6 לתצהירו), אף שבדיעבד הוא מצר על כך (עמ' 17 לפרוטוקול מיום 22.2.04 ועמ' 19 שורה 12). 17. כך או כך, אין כאמור חולק, כי בין החודשים 11/93 ועד 8/95 במשך שנה ו-9 חודשים, לא הופנתה התובעת על ידי הנתבעת לבצע בדיקת ממוגרפיה. 18. השאלה הראשונה שנשאלת הינה, אם התרשלה הנתבעת בטיפול הרפואי שנתנה לתובעת, בכך שהפסיקה את ביצוע הממוגרפיה השנתית, ובמשך שנה ו-9 חודשים לא הפנתה את התובעת לבצע בדיקת ממוגרפיה? לעניין זה מסתמכת התובעת על חוות דעתה של פרופ' תמר פרץ. פרופ' פרץ סבורה כי היה מקום לביצוע ממוגרפיה שנתית אצל התובעת, בשל היותה בקבוצת סיכון גבוה לפתח סרטן שד, מן הטעמים הבאים: קיומה של מסטופתיה דו צדדית, ביצוע ביופסיות קודמות, שימוש בהורמון תחליפי, וממצא שפיר בשד, שעלול להעלות את הסיכון לסרטן השד (ראה גם עמ' 11 שורות 18-22 לחקירתה). פרופ' פרץ חזרה על עמדתה ואף נסמכה על הוראות סל הבריאות והנחיות קופת חולים (עמ' 11 שורות 11-16): "מקובל בנשים שנמצאות בסיכון גבוה לעשות ממוגרפיה פעם בשנה, וזה היה מקובל גם בשנת 93'... בסל הבריאות שנכנס לשימוש בשנת 95' מדובר על מס' קטיגוריות: בנשים בסיכון רגיל, מעל גיל 50, מומלץ לבצע ממוגרפיה פעם בשנתיים, בנשים בסיכון גבוה או נשים שיש אצלן איזשהו ממצא בממוגרפיה - מומלץ לבצע כל שנה ויש אפילו הנחיות של קופת חולים כללית משנת 2000 שממליצים לעשות כל 6 חודשים" (ת/1). 19. ד"ר ריזל, המומחית האונקולוגית מטעם הנתבעת, לא מתייחסת כלל לנושא זה בחוות דעתה. אך משנשאלה על כך בחקירתה הנגדית על ידי ב"כ התובעת, הודתה בהגינותה, כי על פי שיקול דעתה, על התובעת היה לעבור ממוגרפיה אחת לשנה (עמ' 17 שורה 25) וכי לו באה התובעת לפניה בנובמבר 94' היתה ממליצה לה לעשות ממוגרפיה (עמ' 18 שורה 28). אמנם בהמשך הדברים ניסתה לשוב ולטעון, כי אין בכך טעות לעבור לביצוע ממוגרפיה פעם בשנתיים (עמ' 19 שורה 7), אך דעתה האמיתית, המקצועית ו"המשוחדת" (כלשונה) של ד"ר ריזל מבצבצת מתוך עדותה ומצביעה על כך, שלו טופלה התובעת על ידה, היתה נוהגת אחרת מן הרופאים שלהגנתם יצאה בחוות דעתה. 20. פרופ' קוטן, המומחה מטעם בית המשפט, מסכים עם עמדתה של פרופ' תמר פרץ וקובע בחוות דעתו נחרצות: "אין חולק על כך, שלנוכח גורמי הסיכון שהיו קיימים אצל התובעת (הימצאותם של גושים ושל ממצאים מסטופטיים בשני השדיים, צורך בניקורים לציטולוגיה, נטילת טיפול הורמוני חליפי) היה מן הראוי שלא להתייחס למקרה שלה כאל מקרה של CREENING שגרתי, כמקובל באוכלוסיה הכללית הרגילה, (ואשר לגביה ההמלצה היא לבצע ממוגרפיה שגרתית רק מדי שנתיים), אלא להפנותה לממוגרפיה מדי שנה, כפי שנעשה עד שנת 1993". (הדגשה במקור - א.ז.). ומסכם פרופ' קוטן וקובע כי "היה, לפיכך, עיכוב של כ-8 עד 9 חודשים בביצוע הממוגרפיה, אשר במקום בנובמבר 1994 בוצעה רק באוגוסט 1995 ... אני מסכים עם פרופ' פרץ, שהיתה אינדיקציה לבצע הממוגרפיה 8 עד 9 חודשים מוקדם יותר, בנובמבר 1994". 21. כל המומחים תמימי דעים, איפוא, כי המעקב הרפואי הנכון של התובעת היה צריך לכלול ביצוע בדיקת ממוגרפיה אחת לשנה, ולא היה מקום לעבור לנוהל אחר בנובמבר 1993. מכאן, שניתן לקבוע כי אי הפניית התובעת לביצוע בדיקת ממוגרפיה תוך שנה ממועד ביצוע הממוגרפיה ביום 30.11.93, חרף העובדה שבטווח זמן זה התקיימו 2 בדיקות בקורת בבית חולים "מאיר", ביום 30.1.94 ו- 7.8.94, היווה טיפול רשלני בתובעת, וסטיה מסטנדרט הזהירות הסביר שנדרש במקרה זה. השאלה השניה שיש לשאול היא, אם נגרם לתובעת נזק כתוצאה מאי ביצוע ממוגרפיה במועד מוקדם יותר, לאחר שנה מן הבדיקה שנעשתה ביום 30.11.93? למעשה, יש לשאול אם היתה נעשית לתובעת בדיקת ממוגרפיה בחודש 11/94 לערך, ומחלתה היתה מתגלית, האם הטיפול שהיתה מקבלת היה אותו הטיפול שקבלה בחודש 8/95. דהיינו: האם היתה מבוצעת כריתת שד מלאה או שמא ניתן היה להסתפק בכריתה חלקית בלבד, ואם היתה נעשית בתירת בית השחי וכריתת בלוטות הלימפה? בשאלה זו, שהיא ליבה של המחלוקת בין הצדדים, דעות המומחים חלוקות. ד"ר תמר פרץ, המומחית מטעם התובעת סבורה, כי אילו בוצע הממוגרפיה ללא העיכוב, הגידול היה מתגלה בשלב הבלתי חודרני שלו, ואזי ניתן היה להסתפק בכריתה חלקית של השד ואי בתירת בית השחי. ד"ר ריזל, המומחית מטעם הנתבעים סבורה, כי גם לו אובחנה המחלה מוקדם יותר, הטיפול שהיתה התובעת מקבלת היה זהה, דהיינו: כריתה מלאה של השד. 23. ד"ר תמר פרץ מציינת בחוות דעתה, כי לו בוצעה ממוגרפיה שנתית, ללא עיכוב של 9 חודשים נוספים, בסבירות גבוהה מאד היה מגלה את הגידול בשלב מוקדם יותר. ומסבירה ד"ר פרץ: "אצל החולה התגלה הגידול חלקו בשלב מאד מוקדם ולא מסוכן DUCTAL CARCINOMA IN SITU וחלקו בשלב יותר מתקדם דהיינו, גידול חודרני INVASIVE DUCT CARCINOMAסביר מאד להניח, שהגידול החודרני התפתח מהגידול הלא חודרני. יתכן כי כריתה מוקדמת יותר של הגידול הלא חודרני היתה מונעת התפתחות הגידול החודרני בשד". באשר למהות הטיפול שהיתה התובעת מקבלת, אילו אובחנה מחלתה 9 חודשים מוקדם יותר, סבורה ד"ר פרץ כי איבחון הגידול בשלב מוקדם יותר, דהיינו: בגודל קטן יותר, היה מאפשר ביצוע כריתה חלקית בלבד של השד (ניתוח משמר שד) ולא כריתה רדיקלית. כמו כן, אילו אובחן הגידול בשלב הלא חודרני, היתה נמנעת בתירת בית השחי וכריתת הבלוטות. השאלה איזה סוג ניתוח היתה התובעת עוברת אילו בוצעה בדיקת ממוגרפיה בחודש 11/94 והיה מתגלה הגידול, תלויה בשאלה האם הגידול שהיה נמצא היה בשלב המוקדם, דהיינו: גידול לא חודרני, או שמא הגידול שהיה נמצא היה חודרני. שכן, ד"ר תמר פרץ סבורה, כי אילו הגידול שנמצא היה בלתי חודרני, לא היה מקום לבצע בתירת בית השחי והוצאת בלוטות הלימפה, כמו גם הכריתה היתה חלקית בלבד ולא מלאה. ד"ר פרץ מציינת שני פרמטרים לפתרון השאלה שבמחלוקת: האחד - גודל הגידול החודרני שנמצא בחודש 8/95. השני - קצב ההכפלה של הגידול. גודלו של הגידול החודרני היה 0.9 ס"מ. באשר לקצב ההכפלה של הגידול, מסכימה ד"ר פרץ כי הטווח נע בין קצב הכפלה של 28 יום ל- 160 יום, כאשר הממוצע הוא קצב הכפלה של 100 יום. אלא שאצל התובעת אשר קבלה טיפול הורמונלי תחליפי, קבלת האסטרוגן זרזה את קצב ההכפלה של הגידול (עמ' 12 שורות 6-9). אילו אובחן הגידול כבר ב- 11/94, היו מפסיקים מיד את הטיפול ההורמונלי, והנזק לא היה מוחמר. מכאן, מסיקה ד"ר פרץ כי אילו נמצא הגידול כבר בשנת 94, הוא לא היה חודרני וזאת לאור גודלו וקצב ההכפלה שלו, שהואץ על רקע המשך קבלת הטיפול ההורמונלי (עמ' 12 שורה 21). יחד עם זאת, מסכימה גם המומחית המלומדת כי זו ספקולציה בלבד (עמ' 12 שורה 21) ולא מסקנה ודאית. באשר לעצם איבחון מחלתה של התובעת מציינת ד"ר פרץ כי קצב ההכפלה של הגידול הלא חודרני הוא איטי יותר מקצב ההכפלה של הגידול החודרני (עמ' 14 שורה 2). גודלו של הגידול הלא חודרני בזמן שנתגלתה המחלה בגופה של התובעת היה לפחות 4 ס"מ, אם לא יותר, לאור קצב הגידול האיטי של הגידול הלא חודרני, וגודלו בעת שהתגלה, סבורה ד"ר פרץ כי לו נעשתה ממוגרפיה ב11/94 "היו רואים משהו" בממוגרפיה, ודי בהסתיידות של 2-3 מ"מ כדי להמשיך בירור, אם מדובר בממצא חדש (עמ' 14 שורות 2-3, עמ' 15 שורות 12-13). מכאן, שלו בוצעה לתובעת בדיקת ממוגרפיה 9 חודשים מוקדם יותר, מחלתה היתה מתגלית בשלב הבלתי חודרני, וניתן היה להסתפק בניתוח פחות רדיקאלי. 24. לעומתה, סבורה ד"ר ריזל המומחית מטעם הנתבעת כי אין כל דרך מדעית לדעת מה היה הממצא אילו נעשתה הממוגרפיה בסוף שנת 1994, אך בכל מקרה, הממוגרפיה שנעשתה ב-8/95 צפתה רק את ההסתיידויות של הגידול הלא חודרני ולא צפתה את הגידול החודרני, מכאן שלו בוצעה הממוגרפיה בחודש 11/94, לא ניתן היה לזהות את הגידול החודרני ממילא, שגם אם היה כבר קיים, היה קטן ביותר. באשר לטיפול שהיתה התובעת מקבלת אילו אובחנה מחלתה מוקדם יותר, סבורה ד"ר ריזל כי בשנת 1994 נהגו במרבית המקומות להמליץ על כריתת שד בנוכחות מחלה רב מוקדית (חודרנית) ורק בשנים האחרונות החלה נטיה לא לכרות את השד אלא להקרינו. יחד עם זאת, אצל נשים שמנות, להקרנות יש תופעות לוואי קשות, כוויות והצטלקויות קשות של השד והקטנתו בהשוואה לשד הלא מטופל, ולכן מומלץ אצלן לבצע כריתת שד מלאה גם בנוכחות מחלה לא חודרנית בשל תופעות הלוואי הקשות. לפיכך, באשר לתובעת, מסכמת ד"ר ריזל את חוות דעתה וקובעת כי "כיוון שגב' סולגניק סבלה מעודף משקל כרוני, קיימת סבירות גבוהה שגם אילו היתה עושה ממוגרפיה בסוף שנת 1994, ואפילו היו רואים הסתיידויות כבר אז ובעקבות כך היו עושים ביופסיה ומאתרים ממצא לא חודרני בלבד, עדיין היו מציעים לה ניתוח לכריתת השד בתור הבחירה העדיפה מבין השתיים". בחקירתה הנגדית, הסכימה ד"ר ריזל כי קבלת טיפול הורמונלי על ידי אסטרוגן, מאיצה את קצב התפתחות הגידולים, אך מאידך, האסטרוגן הופך את הגידול לפחות אלים (עמ' 17 שורה 8). יחד עם זאת, מסכימה גם ד"ר ריזל, כי לו אובחנה מחלתה של התובעת בשנת 1994, היו מפסיקים את הטיפול ההורמונלי. ד"ר ריזל מסכימה עם ד"ר פרץ כי הגידול החודרני התפתח מן הגידול הלא חודרני (עמ' 20 שורה 12). בהתייחס לקצב הגידול של הגידול החודרני, מסבירה ד"ר ריזל כי קצב ההכפלה של גידול אינו זהה לקצב החלוקה, שכן בשלב מסויים חלק מן התאים נכנסים לתרדמת ולא מתחלקים (עמ' 20 שורה 3). קצב ההכפלה של גידול תלוי בקצב החלוקה של התא, ובקצב התמותה של התאים. האסטרוגן מאיץ את קצב ההכפלה של התא אך לא את קצב גדילת הגידול (עמ' 22 שורות 3-4). באשר לקיומו של הגידול החודרני, סבורה ד"ר ריזל כי הוא היה קיים כבר גם ב-11/94 וגם אם מדובר היה בתאים בודדים, ניתן היה לגלותם במיקרוסקופ (עמ' 20 שורות 22-24). גודלו של הגידול החודרני שנמצא, העובדה שהבלוטות היו נקיות, וקיום רצפטורים חיוביים אצל התובעת מלמדים על גידול שאינו אלים במיוחד, ואשר קצב הגידול שלו היה איטי (עמ' 22 שורה 13). ד"ר ריזל מסכמת את עמדתה ואומרת (עמ' 20 שורה 8-10): "אם היו עושים ממוגרפיה בנובמבר 94 ורואים 2 מ"מ הסתיידויות והיו מוציאים אותן, לפי קצב חלוקה של 12 יום היינו מוצאים גם גידול חודרני בנובמבר 94. בקצב חלוקה הכי זריז של כל 12 יום, ב-270 יום זה 20 חלוקות, ואז מוכרח להיות גידול חודרני. בתשעה חודשים הוא לא יכול להגיע מתא אחד ל- 9 מ"מ אלא אם הוא מתחלק כל שעתיים". באשר לבתירת בית השחי, טיפול שד"ר ריזל לא התייחסה אליו בחוות דעתה, מסכימה המומחית מטעם הנתבעת כי לו אובחן אצל התובעת רק גידול לא חודרני ב - 11/94, לא היו מבצעים בתירת בית השחי (עמ' 17 שורה 23), וכי כל גילוי של חודרנות, היווה התויה לבתירת בית השחי גם בשנת 1994 (עמ' 21 שורה 12). יחד עם זאת, לאור מסקנתה כי הגידול החודרני היה קיים כבר גם בחודש 11/94, לא היתה נמנעת מן התובעת בתירת בית השחי. ובעניין כריתת השד הרדיקאלית לעומת הכריתה החלקית המשולבת בהקרנות,סבורה ד"ר ריזל, כי בטכנולוגיה של שנת 1994, לא היה מומלץ לבצע ניתוח משמר שד, בשל הצורך להקרין את השד, בקרבת הלב, ובשל השמנת היתר של התובעת. עמדות המומחים מטעם שני הצדדים מבוססות על ספקולציה, שכן שתי הרופאות הנכבדות מסכימות, כי לא ניתן לקבוע בוודאות מה היה מצב הגידול אילו בוצעה ממוגרפיה בשנת 1994. שתיהן מסכימות, כי לכאורה, ניתן היה לגלות כבר אז את קיומו של הגידול, והשאלה המכרעת היא אם היה הגידול כולל ב-11/94 מרכיבים של גידול חודרני. שאם כן - לא היה מנוס מכריתת שד מלאה, בתירת בית השחי והוצאת בלוטות הלימפה. ואם לאו - הרי הדיעות חלוקות: אליבא דד"ר פרץ - ניתן היה להסתפק בכריתת שד חלקית (ניתוח משמר שד) מלווה בהקרנות וללא בתירת בית השחי, ואליבא דד"ר ריזל - בשל נתוניה האישיים של התובעת (השמנת יתר) וקרבת האזור המוקרן ללב (שד שמאל) לא היה מומלץ בכל מקרה, ניתוח משמר שד. יחד עם זאת, גם ד"ר ריזל מסכימה כי לא היה צורך במקרה זה לבצע בתירת בית השחי. במחלוקת זו, צידד תחילה פרופ' קוטן, המומחה מטעם בית המשפט, בעמדת ד"ר ריזל, לפיה העיכוב בביצוע הממוגרפיה לא גרם לשום נזק רפואי של ממש לתובעת. וכך הוא מסכם את חוות דעתו: "זמן ההכפלה של סרטן השד (Doubling Time) עומד על כ- 3 חודשים בממוצע. בפרק הזמן שחלף בין נובמבר 1994 (המועד בו היתה צריכה להתבצע הממוגרפיה) לבין אוגוסט 1995 (המועד שבו בוצעה בפועל) עבר הגידול 2 עד 3 הכפלות נפח. מכאן, שגם לו היה מאובחן בנובמבר 1994, סביר להניח כי היו מתגלים בבדיקה הפתולוגית שלו כבר אז מרכיבים חודרניים, בנוסף למרכיב הבלתי חודרני, או לפחות מרכיב של חדירה מינימאלית". קביעה זו מבוססת על כך, שבעת הגילוי היו בשד שני מרכיבים של גידול חודרני, בגודל 9 מ"מ כ"א. על פי שיקולי זמן ההכפלה, סבור פרופ' קוטן, על יסוד התרשמותו ונסיונו הקליני (עמ' 23 שורה 14) כי הם היו קיימים קרוב לודאי כבר בנובמבר 1994, וגודלם המוערך היה לפחות 1 - 3 מ"מ. לדבריו, קצב המחלה של התובעת הוא איטי יחסית, כעולה מכך שתאי הסרטן לא התפשטו לבלוטות הלימפה ובפרספקטיבה של השנים שחלפו מאז התובעת גם לא פיתחה גרורות. בהמשך חקירתו הנגדית לב"כ התובעת כבר לא היה פרופ' קוטן כל כך נחרץ בעמדתו, באשר לקצב התפתחות מחלת הסרטן אצל התובעת. למרות שקבע כי "העובדה שהתובעת לקחה הורמונים לא בהכרח החיש את קצב גידול התאים" (עמ' 24 שורה 2), נאלץ פרופ' קוטן להסכים כי "יתכן שמתן אסטרוגנים מזרז את זמן ההכפלה של סרטן השד" (עמ' 24 שורה 16), ובסיכום פרק זה בחקירתו למעשה חוזר בו פרופ' קוטן מקביעתו בחוות הדעת ואומר (עמ' 25 שורה 6-7): "אין חולק על כך ש-9 חודשים קודם יתכן והיינו עוסקים בגידול בלתי חודרני. לפי הרגשתי, אם היום עשר שנים אח"כ הכל בסדר, אז יכול להיות שהגידול בזמנו לא היה חודרני" (הדגשה שלי - א.ז). אך בכך לא סגי, ובחקירתו הנגדית לב"כ הנתבעת שוב חוזר פרופ' קוטן לעמדתו המקורית (עמ' 27 שורות 26-29): "נראה לי כי אופי מחלת התובעת היה שקט, מחלתה לא היתה אגרסיבית והיום היא בריאה ואני חושב שיש סבירות שב-94 ייתכן והגידול היה חודרני. נראה לי שקצב המחלה שלה הוא כזה שתשעה חודשים לא שינו הרבה. אינני יכול לתת תשובה לגבי 51%, אני חושב שהיה לה סרטן חודרני גם בנובמבר 94". באשר לסוג הניתוח שהיה על התובעת לעבור, אילו התגלתה מחלתה כבר ב-11/94 מסכים פרופ' קוטן בחוות דעתו עם עמדת הנתבעת כי "גם לו לא היה (הדגשה במקור - א.ז) מתגלה מרכיב חודרני בבדיקה הפתולוגית בנובמבר 1994, אלא רק מוקדי גידול בלתי חודרני, או מוקדי חדירה מינימלית בלבד, לאור הנימוקים שהועלו על ידי ד"ר ריזל ... סביר לקבל, שבכל מקרה היו הכירורגים מציעים לתובעת לעבור כריתת שד שלמה (אמנם ללא בתירת בית השחי) ולא ניתוח משמר שד", לאור הפרקטיקה שהיתה נהוגה בשנת 1994 לבצע כריתה שלמה (עמ' 25 שורה 21), אצל אשה עם משקל יתר ושד גדול, שאז נזקי הקרינה יותר משמעותיים והתוצאה הקוסמטית פחות טובה. מכל מקום, גם פרופ' קוטן מסכים כי היה צורך להעמיד בפני התובעת את שתי האפשרויות ולתת לה לבחור ביניהן (עמ' 25 שורה 25). ולעניין בתירת בית השחי, מסכים פרופ' קוטן כי ללא ספק, אם היה נמצא גידול בלתי חודרני בלבד, לא היו נוגעים בבית השחי (עמ' 25 שורה 28). 29. קיימת הסכמה בין המומחים, כי לו בוצעה לתובעת בדיקת ממוגרפיה בחודש 11/94, כבר היתה מחלת הסרטן מתגלית. המומחים גם מסכימים, כי כל נסיון לקבוע את טיב מחלתה של התובעת ב11/94, אם כלל מרכיב חודרני אם לאו, הינו בגדר ספקולציה. הואיל ועסקינן במשפט אזרחי, די לתובעת לשכנע כי ההשערה שמחלתה לא כללה מרכיב חודרני לו התגלתה כבר ב-11/94 עדיפה ב51% על פני ההשערה ההפוכה, כדי לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליה. ניתוח חוות הדעת וחקירות המומחים המלומדים מביאתני למסקנה, כי התובעת הוכיחה, לפי מאזן ההסתברות המוטל עליה במשפט אזרחי, כי לו בוצעה לה בדיקת ממוגרפיה ב-11/94, ומחלתה היתה מתגלית, הרי שלאור קצב ההתפתחות האיטי של מחלתה, סביר יותר להניח כי זו לא היתה כוללת עדיין מרכיב חודרני או שהיתה כוללת מרכיב חודרני מינימלי, ועל כן ניתן היה להסתפק בכריתת שד (מלאה או חלקית) ללא צורך בבתירת בית השחי. הגידול החודרני בשד התפתח מן הגידול הבלתי חודרני. קצב הגידול של גידול בלתי חודרני הוא איטי יותר מקצב הגידול החודרני, וקצב הגידול מזורז בשל נטילת ההורמונים. כך שניתן לומר, שהגידול החודרני התפתח מהר יותר מאשר הגידול הבלתי חודרני. שני מוקדי הגידול החודרני שהתגלו בשדה של התובעת בחודש 8/95 היו קטנים יחסית, ואפילו לא אובחנו בממוגרפיה, אלא רק בבדיקה של הרקמה שהוצאה. על פי ניתוח זמני ההכפלה של גידול, מסכים גם פרופ' קוטן, אשר "התנדנד" בחקירתו הנגדית, בין הסברה כי ב11/94 הגידול שהיה מתגלה היה חודרני אם לאו, שגם אם היה הגידול חודרני, גודלו היה מינימלי ביותר 1-2 מ"מ, ובמקרה כזה של Micto Invasion ניתן היה להסתפק בכריתה ללא בתירת בית השחי. הבחירה בין ניתוח כריתה מלאה לניתוח כריתה חלקית, במקרה של גילוי סרטן שד בלתי חודרני או עם חודרנות מינימלית, נובעת משיקולים קוסמטיים ואסתטיים, ולא מטעמים רפואיים, כפי שהסכימה גם ד"ר ריזל ובעקבותיה פרופ' קוטן. שיקולים כאלו חובה היה להביא בפני התובעת, ושומה היה לאפשר לה לבחור את הניתוח, כפי שמסכים גם המומחה מטעם בית המשפט. באשר לבתירת בית השחי, לעניין זה, קיימת הסכמה בין כל המומחים כי בהימצא סרטן בלתי חודרני בלבד, לא היה מקום לבצע בתירת בית השחי. פרופ' קוטן כאמור אף הרחיק לכת לקבוע כי במקרים של Micro Invasion - חודרנות עד 2 מ"מ, אין צורך לבצע בתירת בית השחי (עמ' 23 שורה 19-22). אשר על כן, אין לי אלא לקבוע, כי כתוצאה מהתרשלותה של הנתבעת כלפי התובעת, בכך שלא שלחה אותה לבצוע בדיקת ממוגרפיה בחודש 11/94, נגרם לתובעת נזק בשל אי אבחון מחלתה בשלב מוקדם יותר, בו הגידול לא היה חודרני או שהגידול החודרני היה מינימלי, וכתוצאה מכך נזקקה לניתוח הכולל כריתת שד מלאה ובתירת בית השחי והוצאת בלוטות הלימפה. 30. הנזק נזקה של התובעת בא לידי ביטוי בשלילת האפשרות שהיתה צריכה להיות מוצגת לה, לבחור בין כריתת שד מלאה לבין כריתה חלקית, אילו אובחנה מחלתה בחודש 11/94. אין חולק בין המומחים כי הואיל ובחירת סוג הניתוח במקרה של סרטן בלתי חודרני תלויה בשיקולים אסתטיים בעיקרם, היה מקום להביא בפני התובעת את האפשרויות השונות ולתת לה את זכות הבחירה. דברים מפורשים אמר פרופ' קוטן (עמ' 25 לפרוטוקול): "ללא ספק זכותה של החולה מה רצונה לעשות. לטעמי, גם ב-95 היה צריך לדון איתה לגבי כריתה חלקית. אפשר היה לנסות ולבצע כריתה חלקית אם היא היתה עומדת על דעתה לא להפסיד את כל השד". אם כך בשנת 1995, כאשר כללה מחלתה של התובעת מרכיבים של סרטן חודרני, הרי שעל אחת כמה וכמה, אילו אובחנה מחלתה ב11/94 כאשר לא היתה כוללת סרטן חודרני או במקרה של Micro Invasion בלבד. נכותה בגין כריתת שד מלאה הוערכה על ידי פרופ' קוטן בשיעור 15%. נכות זו אינה תפקודית לכשעצמה, אף שיש לה השלכות על הדמוי העצמי של התובעת. הנתבעת אינה חולקת על שיעור הנכות, אלא שלטענתה, הנכות כולה נובעת ממחלתה הבסיסית של התובעת, ואין הנתבעת אחראית בגינה. אכן, גם לו התגלתה מחלתה של התובעת ב11/94 היה על התובעת לעבור פרוצדורה ניתוחית בשד. וגם אם לא היתה עוברת כריתה מלאה אלא כריתה חלקית בלבד, היה צורך להקרין את השד, ובשל מצבה הבסיסי של התובעת התוצאה האסטטית לא היתה טובה. מכאן, שהערכת הפיצוי המגיע לתובעת בגין כריתת השד ושלילת האפשרות לבחור בין הפרוצדורות הרפואיות השונות, צריכה לקחת בחשבון את מחלתה של התובעת, ואת הנכות שהיתה נותרת ממילא, גם אם היתה מאובחנת מחלתה במועד מוקדם יותר, וניתן היה להסתפק בכריתה חלקית בלבד. רכיב נוסף של הנזק הינו הצורך שהתהווה בבתירת בית השחי, על השלכותיו. כתוצאה מבתירת בית השחי והוצאת בלוטות הלימפה, התובעת סבלה מבצקות חוזרות בזרוע וביד שמאל, וכל שריטה קלה בגפה גורמת לזיהום. התובעת סבלה מאירועים חוזרים של אריזיפלס (שושנה), בגינם היא נמצאת בטיפול אנטיביוטי קבוע, לצרכי מניעה. צריכת האנטיביוטיקה על בסיס קבוע גורמת לה לזיהומים פטרייתיים בעור, בנרתיק ומדלקות חוזרות בדרכי השתן (סעיף 33) לתצהירה. טענות אלו לא נסתרו על ידי הנתבעת. אך ההשלכה העיקרית של הוצאת בלוטות הלימפה באה לידי ביטוי בכאבים עזים באיזור בית השחי, המקרינים לאורך היד והזרוע ואשר גורמים לה, לטענתה להגבלה בתנועות הכתף והיד. פעולות פשוטות שעשתה בעבר, כמו: הרמת סירים, סלים, בישול, שטיפת כלים, גיהוץ ותלית כביסה, הפכו לטענתה בלתי אפשריים. התובעת מסתכמת על חוות דעתו של פרופ' אנגל, אשר קבע אמנם, כי כבר טרם הניתוח סבלה התובעת מידי פעם מכאבים בכתפיים, אך לא נזקקה בגינם לטיפולים מיוחדים והפרעות אלו לא באו לידי ביטוי באופן שיגביל את פעילותה. בבדיקתו את התובעת לא מצא בצקות, למעט בצקת קלה באיזור ציר הלטיסימוס וטווחי התנועה בכתף היו שמורים. אך בצילום הרנטגן נצפה כי כעת סובלת התובעת מהסתיידויות מרובות (בורסיטיס קלקריאה) באיזור השרוול המסובב של הכתף. מדובר לדבריו בתהליך דלקתי שגרם לצמצום טווחי התנועה של הכתף שהתפתח והתגבר בצורה משמעותית לאחר כריתת השד ובלוטות הלימפה. בחקירתו הנגדית, עמד פרופ' אנגל בהרחבה על משמעות ההסתיידויות בכתף והסביר את הסיבה להיווצרותן (עמ' 3 שורות 21-24): "הם תוצאה של דלקות חוזרות. מעל השרוול המסובב יש משהו שנקרא בורסה. בורסה היא נוזל, שקית שמכילה נוזל, המאפשרת החלקה נוחה יותר של השרירים שמפעילים את הכתף. כתוצאה מדלקות, אותו נוזל משנה את הצמיגות שלו, משנה את ההרכב הכימי של הנוזל בתוך הבורסה משתנה, שוקעים מלחים שכוללים סידן ואלו המשקעים שניתן לראות." ועל הקשר הסיבתי שבין הופעת ההסתיידויות לניתוח משיב פרופ' אנגל (עמ' 3 שורות 26-29): "הדלקות החוזרות באזור הכתף, גרמו להסתיידויות. התקופות החוזרות של הגבלות הכתף, היא סובלת מהתנפחות של הגפה כתוצאה מהפרעות בניקוז, לאחר הרחקת בלוטות לימפה בבית השחי, ההגבלות האלה גורמות לטנדיניטיס, דלקות באזור השרוול המסובב שעם הזמן נהפך למצב שבא והולך, ונוצרים משקעים עם סידן שעליהם דברתי". באשר לשיעור הנכות, פרופ' אנגל העריך את נכותה האורטופדית של התובעת בשיעור 20% על פי סעיף 42(1)ד' לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), הדנה בפגיעה בשרירי הכתף בצורה קשה, וזאת על פי דרגת החומרה אותה העריך מן הרישומים בתיקה הרפואי של התובעת. "קביעת דרגת החומרה היא סובייקטיבית מטעם הבודק והיא בעייתית. לו הייתי רואה את הפגיעה בשריר הכתף, ההסתיידות שמלווה ארוע אחד או שניים, הייתי סבור שהפגיעה היא קלה. היות שיש הרבה רישומים על תלונות הנפגעת במסגרת המעקב הרפואי, הסקתי שהפגיעה היא קשה" (עמ' 6 שורה 27). יחד עם זאת, מסכים פרופ' אנגל כי יכול להיות שמומחה אחר יחשוב אחרת באשר לדרגת החומרה. פרופ' אנגל נשאל מדוע לא עשה שימוש בסעיף 41 הדן בהגבלה בתנועות הכתף השיב בהגינותו, כי טווחי התנועה שמצא בכתף היו שמורים, ועל כן סעיף 41 לא מזכה את התובעת בנכות. מנגד, הגישה הנתבעת את חוות דעתו של פרופ' אוטרימסקי. גם בבדיקתו של פרופ' אוטרימסקי את התובעת, נמצאו טווחי התנועה של הכתף תקינים, ומראה הגפה השמאלית היה נורמלי לחלוטין. עם זאת, מסכים גם פרופ' אוטרימסקי כי "הוצאה חלקית של הבלוטות וודאי שהשפיע על הגפה השמאלית העליונה והניקוז הלימפתי שלה אך כנראה רק באופן זמני". באשר לממצא של הבורסיטיס בכתף שמאל, מדובר בתהליך ניווני שהיה קודם, והחמיר עם התקף ממושך בשנת 1997 לאחר הניתוח. אך במועד בדיקתה, משנמצאו טווחי תנועה תקינים, כפי שמצא גם פרופ' אנגל מטעמה של התובעת, מעריך פרופ' אוטרימסקי כי לא נותרה לתובעת נכות אורטופדית כתוצאה מן הניתוח ומבתירת בית השחי. פרופ' אוטרימסקי עוד הסביר, במהלך חקירתו הנגדית, כי מיקום הניתוח שנעשה לתובעת אינו משפיע על הכתף. מדובר באיזור אנטומי שונה, ולכן אין קשר סיבתי בין ניתוח הדיסקציה לבין התחלואה בכתף (עמ' 8 שורה 16). ובאשר לדלקות הנובעות מהפגיעה בניקוז הלימפתי, אף שהדלקת היתה בכל איזור הכתפיים (עמ' 9 שורה 23) הדלקת לא גרמה להסתיידות בשרוול המסובב, וגם לא ההגבלה הממושכת בתנועות היד שנבעה מן הדלקת (עמ' 10 שורה 14). פרופ' אוטרימסקי מסביר בחקירתו הנגדית את תופעת הטנדניטיס (עמ' 11 שורה 21-24): "זה התחיל בכתף ימין בשלב מסוים. היה בכתף שמאל בשלב אחר. עבר לפרק הירך בשלב אחר. טנדניטיס זה מצב שנקרא לו דלקת כרונית של גידים. זה סמוך לאזור מפרקי תמיד. הוא נובע ברוב רובם של המקרים משינויים של הזדקנות, ירידה באספקת הדם במקום בנוסף לאזור תנועה מאד מוגבר(ל)." יחד עם זאת, גם פרופ' אוטרימסקי מסכים, כי במצב של אי הפעלת הגפה בשל תמונה דלקתית במשך מספר חודשים, אפשר לצפות למצוא הסתיידויות בכתף, אך לא בגיד בודד (עמ' 11 למטה). אין חולק בין המומחים, כי להוצאת בלוטות הלימפה יש השלכה על תנגודת הגפה מפני זיהומים. ואכן, התובעת סבלה מאירועים חוזרים של דלקות בגפה ובאיזור הכתפיים. הופעת הדלקות היא גלית, ובתקופות של הפוגה, כמעט ואין בצקת ביד, וטווח התנועה של הכתף עליה מתלוננת התובעת, נמצא תקין על ידי כל הרופאים. אך במהלך הסוער של הדלקת, סבלה התובעת ממגבלות בתנועות הגפה. הדלקת גורמת לשימוש מופחת בגפה, ולהתהוות משקע של סידן, ושניהם תורמים להיווצרות ההסתיידויות בכתף. ההסתיידויות הללו הופיעו גם בכתף ימין, וגם בפרק הירך. כך, שאכן מדובר בשינויים הנובעים על רקע גילה של התובעת. יחד עם זאת, לא ניתן לשלול כי הוצאת בלוטות הלימפה תרמה והחמירה את הופעת ההסתיידויות בכתף שמאל, אף שלא גרמה להופעתן. בנסיבות אלו, מתוך הנכות שהעריך פרופ' אנגל, ובהתחשב בכך שמועד בדיקת התובעת על ידי כל שלושת הרופאים (לרבות פרופ' קוטן) לא נמצאו מגבלות בתנועות הכתף, וההסכמה כי מדובר בתופעה גלית, הנני מעמידה את נכותה של התובעת בתחום האורטופדי, נכות הנובעת וקשורה לניתוח שעברה, בשיעור 5%. חישוב הפיצויים התובעת עותרת לפסוק לה פיצויים, עבור כאב, הפסדי השתכרות, עזרת צד ג' והוצאות. הפסד השתכרות עד שנת 1986 עבדה התובעת כמורה בבית ספר יסודי. בשנת 1986, בהיות התובעת בת 46 פרשה לפנסיה מוקדמת על מנת להמשיך ללמוד ולהתקדם ולהשתלב בתחום החינוך בתפקיד בכיר יותר. בשנת 1993 סיימה לימודי תואר ראשון בחינוך ובשנת 1995 סיימה בהצטיינות לימודי תואר שני בהנחיה פדגוגית. בשל מצבה הפיזי והנפשי בעקבות הניתוח, לא המשיכה בלימודיה לקבלת דוקטורט. נסיונותיה לשקם עצמה בשוק העבודה עלו בתוהו משנאלצה לדחות הצעת עבודה שהצריכה נסיעות רבות (עמ' 3 שורה 23) או שהיתה בהיקף משרה מלאה כאשר התובעת חפשה משרה חלקית בלבד (עמ' 4 שורה 5). התובעת לא הסכימה לעבוד בהדרכה במתנ"ס, משרה שהיא מתחת לכישוריה (עמ' 4 שורה 12). התובעת מציגה תמונה מוגזמת, כאילו נשלל ממנה כושר עבודתה. ולא היא. מאז יציאתה לפנסיה מוקדמת בשנת 1986 ועד למועד הניתוח בשנת 1995, במשך 9 שנים תמימות, התובעת לא עבדה. דווקא לאחר הניתוח השתלבה התובעת בעבודה ההולמת את כישוריה, בהדרכת מורים, אך עבודתה הופסקה ללא כל קשר למצבה, אלא בשל סירוב המורות להישאר להדרכה לאחר שעות הלימודים (עמ' 3 שורה 27): "הפיטורין לא היו קשורים לתפקוד שלי. המורות פשוט לא רצו ללמוד". אינני מקבלת גם את עמדתה של התובעת כאילו היא מנועה מנהיגה ממושכת ועל כן נמנע ממנה לקבל הצעת עבודה שהיתה קשורה בפיקוח על בתי ספר. להימנעותה של התובעת מנהיגה, אין הצדקה רפואית עניינית, כמו שמסכימה התובעת בעצמה "אני לא נוהגת היום, זה חסר הגיון, יש לי פחדים... אני קבלתי פחד מהנהיגה אחרי שזה קרה לי, כי אני מפחדת שאצטרך להפעיל כח חזק בפתאומיות בידיים" (עמ' 5 שורה 7). הפגיעה האפשרית היחידה בכושרה לעבוד נבעה ויכולה לנבוע בעתיד, מן החשש להתלקחות דלקות חוזרות, כפי שסבלה בעבר. דלקות אלו מופיעות על רקע הניתוח של בתירת בית השחי, שהתחייב כתוצאה מרשלנות הנתבעת. לפיכך, בגין פגיעה אפשרית זו בכושר ההשתכרות של התובעת, נפסק לתובעת פיצוי גלובלי בסכום של 25,000 ₪. עזרת צד ג'. בתצהיריהם מציינים התובעת ובעלה כי בעבר, לפני הניתוח, הועסקה בביתם עוזרת פעם בשבועיים "מטעמי מותרות" (סעיף 41 לתצהיר התובעת וסעיף 33 לתצהיר בעלה), וכי בעקבות הניתוח, והמגבלות שהוטלו על התובעת, היא מעסיקה עוזרת פעם בשבוע למשך 8 שעות ומוסיפה (סעיף 41 סיפא) כי "לו היה מצבי הכלכלי מאפשר זאת, הייתי מעסיקה עזרה בהיקף גבוה יותר". תמונה זו שמוצגת בתצהירים היא מעוות, מסולפת מוגזמת ובלתי מהימנה ביותר. כאמור, גם עובר לניתוח העסיקה התובעת עוזרת בשכר. מצבה הכלכלי של התובעת איתן ביותר, בעלה היה אחד השותפים הבכירים במשרד רו"ח גדול, ושכרו שעמד על מאות אלפי שקלים בשנה אפשר לו לשכור עזרה יום-יומית (עמ' 6 שורה 13). אמנם נכון, כי התובעת מנועה מלבצע כל עבודה מאומצת כדי להימנע מפציעה שתגרום לזיהום. יחד עם זאת, את עבודות הבית המאומצות, מלכתחילה וגם לפני הניתוח, בצעה העוזרת. בינתיים פרש גם בעלה של התובעת מן העבודה, והוא מסייע בביצוע עבודות משק הבית כמו: כביסה במכונה ועריכת קניות. עזרת הבעל היא במסגרת המקובל בין בני משפחה ואשר אינו מזכה בפיצוי. לא שוכנעתי כי הקף העזרה שהתובעת נזקקה ומקבלת בפועל השתנה בעקבות הניתוח. יחד עם זאת, בשל הפגיעה בכתף, כפי שדבר בא לידי ביטוי בדיון על הנכות, ובשל החשש להתלקחויות נוספות של זיהומים, בגינם תזקק התובעת לעזרה מוגברת של צד ג', נפסק לתובעת פיצוי גלובלי בסך 25,000 ₪. התובעת נמנעת לטענתה מלבשל בשל החשש להיפצע. לטענת התובעת, נגרם לה נזק בשל הצורך לרכוש אוכל מוכן או לאכול במסעדה. נראה לי כי בחירת התובעת ובעלה לאכול במסעדה אינה קשורה לאירועים נשוא התובענה, ונובעת גם מן הרווחה הכלכלית המאפשרת להם לעשות כן. יחד עם זאת, לאור עמדת הנתבעים בסיכומיהם, נפסק לתובעת בפריט זה סך של 5,000 ₪. הוצאות רפואיות ואחרות בעקבות הניתוח נזקקת התובעת לתותב לשד ולחזיות מיוחדות. עלות תותב 1300 ₪ ויש להחליפו פעם בשנתיים. עלות חזיה שנתפרת במיוחד 160 ₪ והתובעת לטענתה נזקקת ל-6 חזיות בשנה. טענות אלו לא נסתרו על ידי הנתבעת. בגין הוצאות אלו נפסק לתובעת סך של 37,000 ₪. בנוסף, עותרת התובעת לפסוק לה פיצוי בגין הוצאות רפואיות שכללו ביקורים חוזרים אצל רופאים אונקולוגיים, פנימיים וקבלת טיפול הומאופתי פיזיוטרפי ותרופתי. התובעת זקוקה למעקב רפואי אך הוא נובע ממחלת הסרטן בה לקתה ולא בשל האיחור בגילויו. גם אילו התגלתה המחלה במועד מוקדם יותר, היתה התובעת נזקקה להמשך מעקב רפואי, אותו היא זכאית לקבל במסגרת סל הבריאות. הוא הדין לגבי הטיפול התרופתי והפיזיוטרפי. באשר לטיפולים ההומאופתיים, על מהותם לא הובאו ראיות ולא ברור אם הם קשורים לעצם מחלתה הבסיסית של התובעת או לתופעות הקשורות לאי הגילוי. יחד עם זאת, חזקה על התובעת שלא הוציאה הוצאות מיותרות, והמשך קבלת הטיפול מלמד על ההקלה שהטיפול העניק לתובעת. בנסיבות אלו הנני פוסקת לתובעת סכום חלקי בגין טיפולים הומאופתיים סך של 5,000 ₪. אב הנזק האחרון העומד לדיון הוא כאב וסבל. התובעת מתארת כיצד מאדם בריא ופעיל הפכה לשבר כלי. כיצד התהפכו חייה, ומאשה נמרצת שנהגה לארח, לבשל, לנגן לכתוב, הפכה לאשה מלאת חרדות וסיוטים, שמא חזרה המחלה. אכן, ליבנו עם התובעת שלרע המזל לקתה במחלת הסרטן. חרדותיה וסיוטיה מובנים, אך הם נובעים מעצם המחלה עצמה ולא ניתן לייחסם אך ורק לגילוי המאוחר. אחריות הנתבעת משתרעת אך ורק על נזקי הגילוי המאוחר. במסגרת זו יש לקחת בחשבון שני רכיבים: את שלילת האפשרות שהיתה עומדת לתובעת, אילו אובחנה מחלתה ב11/94, לבחור בין ניתוח כריתה מלאה לכריתה חלקית מלווה בהקרנות, ואת תוצאות בתירת בית השחי והוצאת בלוטות הלימפה. ויאמר, כי אין טענה בפי התובעת כי הגילוי המאוחר פגע בסיכוי החלמתה, והמומחים היו תמימי דעים כי מצבה בעניין זה לא הורע, ומשלא נשנתה המחלה מאז גילוי ועד למועד הדיון, יש לראות בתובעת כמי שהבריאה. בשוקלי את כל השיקולים דלעיל, הנני פוסקת לתובעת בגין כאב וסבל סך של 100,000 ₪. לסיכום התובעת הוכיחה תביעתה כי הנתבעת התרשלה בטיפול הרפואי שנתנה לתובעת, התרשלות אשר באה לידי ביטוי באי הפניית התובעת לביצוע בדיקת ממוגרפיה שנה לאחר הבדיקה הקודמת. האיחור גרם להחמרת מחלתה, לצורך בכריתת שד מלאה תוך אבדן האופציה לשקול כריתה חלקית ולבתירת בית השחי והוצאת בלוטות הלימפה, שגרמו לתובעת לסבל ולנכות כפי שתואר לעיל. התובעת זכאית לקבל מן הנתבעת פיצויים בסכומים כדלקמן: (1) פגיעה בכושר ההשתכרות 25,000 ₪. עזרת צד ג' 25,000 ₪. היזקקות לאוכל מוכן 5,000 ₪. (3) החזר הוצאות וטיפולים הומאופטיים 42,000 ₪ (4) כאב וסבל 100,000 ₪ סה"כ 197,000 ₪. כמו כן תשא הנתבעת בהוצאות משפט של התובעת וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 40,000 ₪ ומע"מ. סרטן השדרפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנותרשלנות רפואית (סרטן)סרטןרשלנות רפואית (באבחון)