תביעה זו עניינה חישוב נזקי גוף שנגרמו לתובע עקב תאונת דרכים. .1התובע, יליד 27.10.75נפגע בתאונת דרכים ביום 2.3.92עת שרכב על אופנוע. כתוצאה מהתאונה נפגעה קשות רגלו הימנית. הנתבעת הינה חברת הביטוח שביטחה את האופנוע על-פי פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש"ל- .1970 בין הצדדים אין מחלוקת בשאלת החבות ואחריותה של הנתבעת לפצות את התובע. השאלות העיקריות השנויות במחלוקת הינן בשאלת נכותו הרפואית והתפקודית של התובע ובהשפעה שיש לכך על כושר השתכרותו, כן חלוקים הצדדים בשאלת הסיכוי לקטיעת רגלו של התובע בעתיד וההשפעה שתהא לכך על אופן פסיקת הפיצויים במקרה דנן. האם יש מקום ליתן פסק דין חלקי לגבי נזקיו של התובע? .2בסיכומיו מבקש התובע, כי יינתן לו פסק דין חלקי לפיו יפסוק בית המשפט על פי מצבו דהיום את מכלול נזקיו בעבר ובעתיד שהם תוצאת תאונת הדרכים. כן מבקש התובע, כי ייקבע שבמידה ותידרש בעתיד קטיעת רגלו הימנית, יהא רשאי לעתור לבית המשפט לחיוב הנתבעת בעלותם של הצרכים הרפואיים והשיקומיים להם יזקק, לרבות מינוי מומחים. התובע מסתמך בבקשתו זו על תקנה 191לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984לפיה, "בית המשפט רשאי, בכל שלב משלבי הדיון, להוציא פסק דין באחת התביעות שבתובענה או בחלק מהתביעה, וליתן את הסעד הנתבע, כולו או מקצתו, לאותה תביעה או לחלקה, או לסרב לתיתו, כל אימת שנראה לבית המשפט שאין בהמשך הדיון כדי לשנות את הממצאים לגבי העובדות המהותיות או לגבי השאלות העומדות להכרעה לענין התביעה או הסעד כאמור". .3אקדים ואומר, כי אין בכוונתי להיעתר לבקשת התובע, ליתן פסק דין חלקי בשאלת נזקיו ולהותיר להתדיינות עתידית בבית המשפט את שאלת נזקיו, באם תידרש קטיעת רגלו. לא הוכח בפני, כי ישנו סיכון ממשי לקטיעת הרגל בעתיד ונראה, כי הסתברות לאירוע כזה הינה פחותה בהרבה מ- %.50 לפיכך, יקיף פסק דין זה את מכלול נזקיו של התובע, כפי שהוכחו לבית המשפט, תוך מתן הדעת לאפשרות קטיעת רגלו של התובע בעתיד. להלן אפנה לבירור נזקיו של התובע שנגרמו לו עקב התאונה. .4התובע נפגע בהיותו בן 16.5תלמיד כיתה יא'. לאחר התאונה הועבר לבית החולים בילינסון בפתח תקווה. בבדיקה גופנית שנעשתה ביום התאונה אובחן, כי התובע סבל משברים בעצמות הפיבולה והטיביה ומחוסר יכולת להניע את אצבעות כף רגל ימין. בחדר מיון בוצעו החזרה סגורה של השבר וקיבוע הרגל בגבס. בצילום ביקורת שנערך ביום שלמחרת נמצא, כי מעמד השבר לא היה תקין, והתובע עבר ניתוח נוסף לביצוע החזרה סגורה של השבר וקיבוע בעזרת מסמר תוך לישדי. כיממה לאחר הניתוח הופיעו סימנים של לחץ מוגבר ברגל, לפיכך עבר התובע ניתוח נוסף. כעשרה ימים לאחר הניתוח נסגרו הפצעים בשוק בעזרת שתלי עור, שנלקחו מרגלו השמאלית. ביום 3.4.92שוחרר התובע מבית החולים עם הוראות שלא לדרוך על רגלו הימנית (ת/4). בבדיקות מעקב נמצא, שכף רגל ימין צנוחה ללא יכולת הרמה פעילה וכי הסיבה לכך הינה פגיעה משנית בעצב הפרונאלי. ביום 13.4.93אושפז התובע שוב לצורך ביצוע ניתוח להארכת גיד אכילס בשל היווצרות קונטרקטורה בכף רגל ימין. הניתוח בוצע ביום 15.4.93והתובע שוחרר מבית החולים ביום 25.4.93כשרגלו בגבס הליכה (ת/7). לאחר הניתוח הייתה רגלו מקובעת בגבס כחודש ימים (ת/ 13עמ' 11). ביום 16.1.94אושפז התובע פעם נוספת בבית החולים לצורך ביצוע ניתוח נוסף בניסיון להאריך את גיד האכילס ושוחרר ביום 23.1.94(ת/10). ביום 22.11.94אושפז התובע פעם רביעית בבית החולים עד ליום 27.11.94(ת/11). .5בטרם אפנה לבחינת חוות הדעת הרפואיות ולקביעת נכותו הרפואית והתפקודית של התובע, אקדים ואומר מספר דברים אשר יש בהם לשפוך אור על הממצאים הרפואיים. ב"כ הנתבעת הגישה קלטת בה צולם התובע לאחר התאונה במספר אירועים שונים, בשנים 1996- 1997(להלן: "הקלטת"). בקלטת נצפה התובע כשהוא הולך לים בלוויית חבריו, מהלך כשרגלו הימנית מגובסת, עובד בעבודתו כצלם וכן מבלה יחד עם חבריו בנסיעה ברכב בחולות. התובע נצפה וצולם כשהוא מהלך ללא קושי, אם כי נגלית לעין צליעה קלה בהליכתו. כן נצפה כשהוא מטפס על גדר ואף עומד עליה עם שתי רגליו, מטפס על מכונית וכן עומד על מעקה תוך שהוא מצלם במסגרת עבודתו. בנוסף נצפה התובע מספר פעמים כשהוא מבלה בלווית חבריו מחוץ לביתו בים ובטיולים. אין ספק כי צפייה בקלטת הותירה רושם שהנייר הכתוב מתקשה להעביר, אכן - תמונה שווה אלף מילים. התרשמותי מהקלטת בהשוואה לעדות התובע ואמו מעמידה לא אחת בסימן שאלה את דבריהם. עם זאת, אני מודעת לעובדה, כי הקלטת מציגה אך דקות מעטות מתוך קטעים בודדים מחייו של התובע לאחר התאונה, ואין להתעלם מהעובדה שלתובע נכות רפואית משמעותית. בהתחשב בכל האמור כאן, ראיתי בקלטת כלי עזר בבואי להכריע בשאלת נזקיו של התובע וצרכיו לעבר ולעתיד. הנכות האורטופדית .6בחוות דעתו מיום 30.6.93ציין פרופ' פינסטרבוש, מומחה לאורטופדיה, שמונה על ידי בית המשפט בהסכמת שני הצדדים, כי התובע הולך בעזרת קביים ללא דריכה על רגל ימין וכי קיים דלדול ניכר של שרירי שוק רגל ימין, שתי צלקות מכוסות בשתלי עור ואצבעות כף רגל ימין מכופפות. אולם, בשלב זה סבר, כי אין לבצע הערכה סופית בדבר מצבו הרפואי של התובע. בחוות דעת משלימה ציין פרופ' פינסטרבוש, כי כף רגל ימין מצויה במנח אקוינוס קל של 10מעלות עם כיפוף כפי של 20מעלות, תנועה סובלטרית מוגבלת בצורה ניכרת, אצבעות כף הרגל מכופפות בצורה נוקשה, שריר טריביאלי פועל אך מוחלש. כמו כן ציין, כי קיימת פגיעה בלתי הפיכה בעצב הפרונאלי והטיביאלי. לאור ממצאים אלו קבע פרופ' פינסטרבוש לתובע נכות רפואית של % 35לצמיתות, הכוללת הפרעה תחושתית מעל לקרסול, מעמד הקרסול באקוינוס והגבלה בתנועות הקרסול, הפרעה בתנועה סובלטרית ועיוותים באצבעות רגל ימין. נכות זו, הובהר, אינה כוללת את הצלקות בשוק רגל ימין. ביום 15.6.00בדק פרופ' פינסטרבוש את התובע בשלישית. בעדותו בבית המשפט ביום 18.6.00העיד, כי מבחינות מסוימות ישנו שיפור מסוים במצבו הרפואי של התובע המתבטא ביישור העיקום של אצבעות כף הרגל בעקבות ניתוח שעבר התובע בשנת .1994עם זאת, עדיין קיים שתוק בהרמת כף רגל ימין, חולשה בהרמת האצבעות ואזור חוסר תחושה שמתחיל בשליש התחתון של השוק כלפי מטה, כף רגל באקווינוס וכן הגבלה של אצבעות בכף הרגל שמקורה בין היתר בשיתוק או חולשה שרירית המפעילה את האצבעות והתדבקויות עקב הניתוחים שבוצעו. בנוסף ציין, כי ישנו קיצור של הרגל ב 2.5ס"מ. כאשר נשאל האם יש מקום לשינוי אחוזי הנכות השיב פרופ' פינסטרבוש, כי פגיעה מן הסוג ממנה סובל התובע, בה יש שיתוק כף הרגל במידה מסוימת המלווה בהפרעה תחושתית, מהווה נכות משמעותית והיקפה מבחינת אחוזי הנכות הינו לפחות %35- .30כן ציין, כי למעשה, כיום מצבו הרפואי של התובע לא השתנה באופן משמעותי בהשוואה לנכות שנקבעה לו בבדיקתו הקודמת (פרוטוקול דיון מיום 18.6.00, עמ' 40). לעניין אופן קביעת אחוזי הנכות של התובע הסביר פרופ' פינסטרבוש, כי במקרה הנדון קשה מאוד לפרט את כל הפגיעות מהן סובל התובע וכי ניסיון לעשות כן לא יהא נכון. לפיכך, ביצע הערכה כוללת של אחוזי הנכות שהסתמכה בעיקר על הפגיעה העצבית ממנה סובל התובע וביטוייה על תפקודי הגפה והעיוותים שנוצרו עקב כך. לטענת ב"כ התובע, אחוזי הנכות כפי שנקבעו על ידי פרופ' פינסטרבוש אינם משקפים נכונה את דרגת נכותו, אשר הינה נכות משמעותית בשיעור של למעלה מ- % .35לטענת ב"כ הנתבעת אחוז הנכות של התובע הינה לכל היותר %.30 .7אין לקבל את טיעוני שני הצדדים בעניין זה. אין מקום להפריד בין המוגבלויות השונות של התובע ולחשב נכות גבוהה יותר, כפי שמבקשת לעשות ב"כ התובע ואין להפחית מהנכות כפי שמבקש ב"כ הנתבעת לעשות. פרופ' פינסטרבוש הסביר, כי שיטת חישוב הנכות לפי הפרדה בין מוגבלויות אינה נכונה היא. פרופ' פינסטרבוש ערך מספר בדיקות לתובע, חלקן לפני מספר שנים ובדיקה נוספת ביוני .2000אכן בעדותו בבית המשפט, שניתנה לאחר שצפה בקלטת בה צולם התובע, כשהוא מבצע פעולות שונות כגון טיפוס על גדר ועמידה על מעקה, ציין פרופ' פינסטרבוש, כי אחוז הנכות נע בין %35- 30זאת לאחר שבחוות דעתו הקודמת קבע ממצא של נכות % .35אולם, מוכנה אני לקבוע כממצא עובדתי, כי נכותו הרפואית של התובע בתחום האורטופדי הינה % 35זאת בהסתמך על אמירתו של פרופ' פינסטרבוש בהתייחסו לדרגת הנכות שקבע לתובע בבדיקה קודמת לפיה "היום למעשה המצב לא השתנה באופן משמעותי" (עמוד 40לפרוטוקול). נכות בתחום הכירורגיה הפלסטית: .8לצורך הערכת נכותו של התובע בתחום הכירורגיה הפלסטית מונה כמומחה פרופ' מ. וכסלר, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית ואסטתית בבית החולים עין כרם, שבירושלים. בחוות דעתו מיום 30.5.93קבע פרופ' וכסלר, כי נכותו של התובע בתחום הכירורגיה הפלסטית בגין הצלקות שברגלו הימנית הינה בשיעור של % 10לצמיתות לפי תקנה 75(1)(ב) שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956(להלן: "תקנות המל"ל"). על-פי קביעת פרופ' וכסלר הערכת נכות זו כוללת שימוש בתקנה 15לתקנות הנ"ל: "אני מעריך את נכותו הקשורה לכירורגיה פלסטית בגין הצלקות ברגל באזורי ההשתלה ב- % 10לפי תקנה 75(1)ב' הערכה זו כוללת את המגיע בגין תקנה 15" (ההדגשה לא במקור). ביום 9.10.97בדק פרופ' וכסלר את התובע בשנית, אולם לא קבע כל ממצא חדש לעניין שיעור אחוז הנכות של התובע בתחום הכירורגיה הפלסטית. בעדותו בבית המשפט לא נשאל ולא חווה דעתו בעניין זה. הנתבעת חולקת על קביעתו של פרופ' וכסלר לעניין דרגת הנכות מאחר ולטענתה טעה פרופ' וכסלר בהסתמכו, בין היתר, על תקנה 15לתקנות המל"ל בהערכת דרגת הנכות. לטענתה, בית המשפט הוא שצריך לקבוע את ההשלכות התפקודיות של הנכות ממנה סובל התובע ולא המומחה ואם מנטרלים את המרכיב של תקנה 15לתקנות המל"ל מקביעת דרגת הנכות אזי עומדת נכותו של התובע בתחום זה על % 6בלבד. טענה זו דינה להידחות. פרופ' וכסלר אכן אמר שבהערכתו את דרגת הנכות כלל גם את תקנה 15, אולם לא ציין בחוות דעתו ואף לא נתבקש בחקירתו על ידי מי מהצדדים לומר כמה אחוזי נכות הוסיף בגין הפעלת התקנה הנ"ל. משכך הוא, אני מניחה, כי כל אחוזי הנכות בתחום הפלסטי הינם לפי תקנה 75(1)(ב) לתקנות המל"ל, שכן זה הסעיף אותו ציין פרופ' וכסלר בחוות דעתו, וסביר להניח שהפרמטרים שבתקנה 15אפשרו לו לאמוד את הנכות ולא להגדילה. הנכות בתחום הנפשי .9ביום 15.6.94נבדק התובע לראשונה לצורך הערכה פסיכיאטרית על ידי ד"ר א. גלילי- ויסטוב, שמונתה על ידי בית המשפט, באותו מועד לא נקבעה לתובע כל נכות נפשית, אלא במידה ולא יהיה שיפור במצבו הנפשי לאחר טיפול מסודר במשך כשנה עד שנתיים. התובע נבדק בשנית לצורך הערכה פסיכיאטרית בחודש מאי 1999על ידי ד"ר ר. דורסט. בחוות דעתה מיום 30.8.99פרטה ד"ר דורסט בהרחבה את מצבו הנפשי של התובע מאז התאונה, את רתיעתו מטיפול פסיכיאטרי וחוסר נכונותו להשלים עם אפשרות של קטיעת רגלו וקבעה, כי לתובע נכות נפשית של % 25לערך וזאת בהתחשב בגילו הצעיר, באיכות חייו שנפגמה ובעתיד הצופה לו עליות ומורדות במצב הנפשי שלא ניתן לצפותן מראש. אומדן אחוזי הנכות נעשה בהתאם לתקנה 34(ב) ו- (ג) שבתוספת לתקנות המל"ל. הנתבעת בסיכומיה חולקת על קביעתה זו של ד"ר דורסט. לטענתה, חוות הדעת אינה יכולה לעמוד באשר היא מבוססת על מידע בלתי מהימן שניתן למומחית מאת התובע ואמו, נתונים שהוכחו כמופרזים במהלך המשפט. לפיכך, לטענתה, יש להעמיד את הנכות בתחום הנפשי על % 10בלבד. טענה זו מקובלת עלי בחלקה ואני סבורה, כי אין לקבל את חוות הדעת ככתבה וכלשונה, זאת מכמה טעמים: תקנה 34(ב) שבתוספת לתקנות המל"ל עליה הסתמכה ד"ר דורסט קובעת דרגת נכות של % 10באם "ישנם סימנים אוביקטיביים וסוביקטיביים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה". תקנה 34(ג) קובעת דרגת נכות של % 20באם "ישנם "סימנים אובייקטיבים המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה" (ההדגשות לא במקור - מ.ש.א.). ההבדל בין שתי התקנות הוא במידת ההשפעה שיש לפגיעה על ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה של הנפגע. למרות הבדל זה בחנה ד"ר דורסט את נכותו של התובע לאור שתי התקנות הנ"ל וקבעה לתובע דרגת נכות של %.25 אם סבורה הייתה ד"ר דורסט, כי ישנם סימנים המגבילים באופן בולט את כושרו של התובע, כי אז לא היה מקום להסתמך על תקנה 34(ב) הנ"ל. מאחר ותקנה 34(ג) קובעת דרגת נכות של % 20בלבד, כי אז נראה שלא היה מקום לקבוע לתובע אחוז נכות גבוה יותר בהסתמך גם על תקנה 34(ב). .10בנוסף, חלק מהנתונים ששימשו בסיס לקביעת דרגת הנכות הנפשית נחזים להיות מופרזים ובלתי תואמים את המציאות. כך, למשל, בחוות הדעת ניתן משקל להסתגרותו החברתית של התובע, למחשבותיו האובדניות ולאפשרות הממשית שתקטע רגלו של התובע. אולם, מהראיות שהובאו לפני במהלך המשפט נראה, כי אין להפריז במשקלם של גורמים אלו. הוכח, כי התובע שומר עדיין על קשרים חברתיים עם חבריו, וכך עולה גם מקלטת הוידאו בה צולם התובע מחוץ לביתו בלוויית חבריו. בנוסף, בניגוד למצג, כי התובע מסתגר ואינו חברותי הוכח, כי הדבר לא מנע ממנו להקים עסק חדש, לנהלו ולהעסיק עובדים אותם הוא גייס לעבודה בכוחות עצמו. באשר למחשבותיו האובדניות העיד התובע, כי חשב פעם אחת להתאבד ומחשבה זו באה לידי ביטוי בכך שעמד על המעקה והסתכל למטה (עמוד 32לפרוטוקול). לעניין הסיכוי שבעתיד תיקטע רגלו של התובע וההשפעה שתהא לכך על התובע מציינת ד"ר דורסט, כי התובע סובל מ"ירידה במצב הרוח, פגיעה בביטחון העצמי ובדימוי העצמי, ייאוש וחוסר תקווה מלווים במחשבות אובדניות אותן דוחה לאם וכאשר ייאלץ לעבור ניתוח כריתת רגל" (עמוד 4לחוות הדעת). כן היא מציינת כי "בשל התאונה עליו להשלים עם היותו מוגבל עם רגל משותקת ועם איום ממשי של קטיעה" (עמוד 5לחוות הדעת). נראה, כי ביסוד חוות הדעת ההנחה, כי קיים איום ממשי של קטיעת הרגל, אולם ההערכה זו, כפי העולה ממצב הדברים כיום ומחקירותיהם של פרופ' פינסטרבוש ופרופ' וכסלר בבית המשפט, אינה מבוססת דיה ומופרזת. ודוק, איני שוללת, כי אכן ישנו סיכוי מסוים לאפשרות של קטיעת הרגל בעתיד, אולם בהחלט אין ניתן לומר על פי מצב הדברים כיום, כי האיום בקטיעת הרגל הינו ממשי. לעניין זה אתייחס בהמשך. עולה גם מקריאת חוות הדעת של ד"ר דורסט, כי ניתן משקל מסוים למצבו הנפשי של התובע שבא בעקבות כישלונו העסקי, דבר שאין לו כל קשר לתאונה ולפגיעה ממנה סובל התובע. "מאז הוא שקוע בחובות ונמצא במסכת של משפטים, הוצאות לפועל ועומדים נגדו 14- 15תיקים פתוחים. דבר זה העמיק את מצוקתו הנפשית, באומרו, שאלמלא החובות ייתכן שהיה מצליח להתגבר ולפתוח פרק חדש" (עמוד 3לחוות הדעת). ... "סבלו העיקרי מתמקד במספר מישורים: ...(6) קושי בתכנון עתידי, בעיקר נוכח הכישלון בסטודיו לצילום. נמצא בחרדה מתמדת, סובל מהעתיד וממה שצפוי לו" (עמוד 4לחוות הדעת). אף כי בחוות דעתה מציינת ד"ר דורסט, כי הכישלון העסקי אינו קשור לתאונה היא מוסיפה ואומרת שהדבר תרם להרגשת אפסותו של התובע. לאור דברים אלו נראה לי, כי יש מקום להתערב בקביעת דרגת הנכות הנפשית שנקבעה על ידי ד"ר דורסט ולהעמידה על % .15בע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5)170, 174נאמרו הדברים הבאים לעניין התערבות בקביעת מומחה רפואי: "כמו כל חוות-דעת של מומחה המוגשת לבית המשפט, כך גם חוות- דעתו של מומחה רפואי: היא אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות לפני בית המשפט, ובית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, כשהוא מוצא זאת לנכון, בהתאם לשיקול-דעתו... הידע הרפואי הוא אמנם נחלת המומחה הרפואי. כשבית המשפט ממנה מומחה רפואי, חזקה עליו שימנה מומחה רפואי המתמחה בתחום הרפואי לגביו הוא מתבקש ליתן חוות-דעתו. ואמנם, אם אין בחוות- דעתו מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההגיון לאחר עיון בחוות הדעת ובראיות אחרות שלפניו, בית המשפט לא ייטה להתערב במסקנותיו של המומחה. אך לעתים, מתוך עיון בחוות הדעת עצמה או במכלול נסיבות העניין, מתברר לבית המשפט שהתשתית העובדתית, שעליה היא נשענת, אינה מהימנה. במקרה כזה, בית המשפט רשאי שלא לסמוך על חוות-דעתו של המומחה, וראוי כי לא יבסס מסקנתו על אותה חוות-דעת". האם קיימת סכנה של קטיעת הרגל .11במהלך הזמן שלאחר התאונה החל התובע לסבול מתופעה חוזרת ונשנית של פצעי לחץ בדרגות חומרה שונות. פצעי הלחץ החלו להופיע בסמוך לתאונה כך עולה מגיליון מרפאה מיום 25.3.92בו נרשם, כי לתובע פצע לחץ דרגה 1בעקב רגל ימין (ת/ 13בעמ' 5). בחוות דעתו ממאי 1995הביע פרופ' וכסלר את דעתו, כי יש סימנים של לחץ בכף הרגל וכי ייתכן ויהיה רצוי להציע לתובע לבצע קטיעה של הרגל מתחת לברך, דבר שישפר את איכות חייו של התובע ויאפשר שיקום מהיר. בחוות דעתו המשלימה מאוקטובר 1997בעקבות הופעת פצעי לחץ חוזרים ונשנים המליץ פרופ' וכסלר לקטוע את רגלו הימנית של התובע, זאת בכדי להפסיק את הישנות פצעי הלחץ ועל מנת להחזיר את מעגל החיים הפעילים של התובע למסלולו. בעדותו שניתנה בסמוך לבדיקה רפואית שביצע בתובע ציין פרופ' פינסטרבוש, כי לא מצא כל עדות לנגע זיהומי בעצמות הרגל מלבד שתי צלקות בבסיסי עצמות המסרק המעידות על פצעי לחץ שעברו טיפול וכרגע הם סגורים. בהתייחסו למיפוי עצמות שבוצע בנובמבר 99(ת/13,עמ' 31) ציין, כי אין מוקד קליטה חם שיכול להעיד על תהליך זיהומי פעיל בעצם. בהתייחסו לתעודה מיום 24.01.00(ת/13, עמ' 33) בה נרשם, כי ישנה התחלה של פצע לחץ, ציין, כי כאשר בדק את התובע לא מצא פצע לחץ וכנראה שהפצע הגליד היטב בטיפול שמרני. פרופ' פינסטרבוש הבהיר, כי פגיעה הכוללת קונטרקטורות ונקודת לחץ מוקדיות בזמן ההליכה בתוספת העדר תחושה כפי שיש לתובע, יכולות להוות מוקד מסוכן להתפתחות פצעי לחץ חדשים. אולם לאור הבדיקה שערך ולאור צפייה בקלטת הוידאו שהוצגה בפני בית המשפט התרשם פרופ' פינסטרבוש, כי קיים תפקוד סביר של הגפה וכי במצב הנוכחי אין להמליץ על קטיעת הגפה. לסברתו, יש להמתין מספר שנים בטרם תתקבל החלטה לקטוע את הרגל ובתקופה זו יש לבחון האם קיימת הישנות של פצעי לחץ עם זיהום עמוק ופגיעה גרמית. רק לאחר הישנות פצעי הלחץ אפשר יהיה לשקול בצורה רצינית יותר את האפשרות של קטיעה כטיפול דפניטיבי. פרופ' פינסטרבוש העלה אפשרות טיפולית של ניתוח לשחרור גיד האכילס ושימוש בהנעלה מתאימה לפזור הלחץ על כל כף הרגל, שלאחריו יש להמתין כחמש שנים ולבחון האם אין התפתחות של פצעי לחץ נוספים. במידה ואלו יופיעו יהא מקום לשקול מחדש אופציות טיפוליות רדיקליות יותר. פרופ' וכסלר אשר נכח בעת עדותו של פרופ' פינסטרבוש הסכים לדעתו. בעדותו הבהיר פרופ' וכסלר, כי הסיבה שהעלה את האפשרות בזמנו לקטיעת הרגל הייתה התרשמותו, כי תומר סגור בתוך בעייתו, אולם לאחר שראה את סרט הוידאו ציין, כי אינו בטוח יותר בטענתו של תומר בדבר ההתמקדות בנכותו. פרופ' וכסלר לא ציין, כי הסיבה להמלצתו הייתה רפואית גרידא. בנוסף יש לציין, כי לא הובאה כל ראיה בדבר המלצה לקטיעת הרגל מצד רופאיו המטפלים של התובע. לאור דברים אלו ולאור מצבו הרפואי של התובע בשלוש-ארבע השנים האחרונות הרי שאין ניתן לומר שקיים חשש ממשי לקטיעת הרגל, כפי שטוענת ב"כ התובע. יש להדגיש, כי התובע אינו סובל כיום מפצעי לחץ ומצבו הרפואי השתפר מאז שנת .1997 אולם, אין משמעות הדבר, כי אפשרות של קטיעת הרגל הינה מבוטלת לגמרי. אף פרופ' פינסטרבוש אינו שולל לחלוטין אפשרות, כי פצעי לחץ יכול שיופיעו בעתיד באם יעבור התובע ניתוח לשחרור הגיד. אולם, גם אז, לגישתו, ייתכן, כי יהיה ניתן להתגבר על הבעיה בעזרת טיפול שמרני ורק באם ייגרם זיהום גרמי מתמשך בתכיפות של למעלה מפעם אחת לשנה ייתכן, כי תידרש קטיעה של הרגל. אינני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה יש להתעלם מההסתברות הקלושה לקטיעת הרגל בחישוב הפיצויים. אומנם, מן המקובץ לעיל עולה, כי אפשרות של קטיעת הרגל לא הוכחה בהסתברות של למעלה מ- % 50כנדרש על פי מאזן ההסתברויות, אולם אין לשלול שאפשרות כזו קיימת בהסתברות נמוכה יותר שאינה זניחה. לפיכך, סבורה אני שיש ליתן ביטוי לאפשרות זו בחישוב הפיצויים תוך שימת לב לדרגת הסתברות הנמוכה שהדבר יארע בעתיד. לאור הדברים האמורים עד כה הרי שנכותו הרפואית המשוקללת של התובע הינה % 50.275(% 35+ % 15+ %10). נכות זו כאמור אינה כוללת הערכה של דרגת הנכות באם תקטע רגלו של התובע. אם כי בחישוב מרכיבי הפיצוי תינתן להסתברות זו משקל. הנכות התפקודית והפסד כושר ההשתכרות .12לטענת התובע, יש לקבוע את מידת הפסד כושר השתכרותו בשיעור של % 60לכל הפחות. בנוסף הוא טוען, כי אם תמומש האפשרות לקטיעת הרגל, כי אז נכותו הרפואית של התובע תהא גבוהה יותר וכך תגדל גם מידת הפסד כושר השתכרותו, אותה הוא מעריך בשיעור של % 66.25לכל הפחות. לטענת התובע המדובר הוא בנכות אורטופדית קשה הכוללת שיתוק עצבי קשה, הגבלות תנועה של הרגל ופצעי לחץ כרוניים המשביתים את התובע מעת לעת לתקופות ממושכות. כן טוען, כי הנכות שנקבעה לו בגין הצלקות, יש בה כדי להשפיע על כושר השתכרותו והראיה לכך היא שנכות זו נקבעה לאור תקנה 15לתקנות המל"ל. בנוסף יש להתחשב בנכותו הנפשית שנקבעה לאור תקנה 34בתוספת לתקנות המל"ל, לפיה קיימים סימנים אובייקטיבים וסובייקטיביים המגבילים את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה של התובע. לעומתו טוענת הנתבעת, כי יש לקבוע את מידת הפסד כושר השתכרותו של התובע בשיעור של % 35בלבד. לטענתה, אין ליתן משקל לנכותו הרפואית של התובע בגין הצלקות בקביעת הפסד כושר ההשתכרות, באשר זו אינה נכות תפקודית כי אם נכות אסתטית בלבד. בנוסף טוענת הנתבעת, כי אין סיבה להניח שנכותו הנפשית של התובע תמנע מהתובע לעבוד במקצוע כלשהו בעתיד, זאת לאור העובדה שהדבר לא מנע ממנו בעבר להקים עסק בכוחות עצמו ולעבוד במשך שעות רבות. .13נכותו הרפואית של התובע, כפי שקבעתי במקרה דנן עומדת על % 50.275ושאלה היא אם יש בנכות זו כדי להעיד על נכותו התפקודית של התובע ולהוות מדד בקביעת הפסד כושר ההשתכרות. לא אחת משמשת דרגת הנכות הרפואית כמודד סביר להערכת הפסד כושר ההשתכרות שנגרם לנפגע. כך הוא לגבי קטינים שכושר השתכרותם טרם גובש (ע"א 311/85 אפראימוב נ' גבאי, פ"ד מב(3)191) וכך הוא במקרים בהם עתידו המקצועי של הנפגע בנכותו אינו ברור ואין בפני בית המשפט נתונים מספיקים מהם ניתן להוכיח ולקבוע בראיות את שעור ההפסד הכספי החודשי הצפוי לנפגע. ובלבד שבית המשפט השתכנע שהנכות שנקבעה לנפגע משקפת נכות תפקודית בהתחשב בכלל הנסיבות (ראו בעניין זה ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי וערעור שכנגד, פ"ד נב(3)792). במקרה שלפנינו התובע, בהיותו קטין, לא עבד עובר לתאונה ואף כיום אינו משתכר מעבודה כלשהי ולפיכך, אין נתונים מהם ניתן ללמוד על ירידה בפועל בכושר השתכרותו. עם זאת, התרשמתי מחומר הראיות שנפרש בפני בית המשפט במהלך שמיעת הראיות בתיק זה שאין לראות במלוא נכותו הרפואית של התובע כנכות תפקודית. יש לזכור, כי הנכות הרפואית הינה נקודת התחלה אך אין היא בבחינת נקודת הסיום ועל מנת שהנכות הרפואית תבטא את הפסד כושר ההשתכרות של הנפגע, על בית המשפט להתרשם ולהשתכנע שהיא בעלת משמעות תפקודית עבור אותו נפגע. בין מרכיבי נכותו הרפואית המשוקללת של התובע נכללים נכות נפשית בשיעור של % 15ונכות בגין צלקות בשיעור של % .10לעניין דרגת הנכות בגין הצלקות ברגלו הימנית של התובע לא שוכנעתי, כי לנכות זו השפעה תפקודית, אף שלטענת התובע הסתמך פרופ' וכסלר בקביעת דרגת נכות זו בין היתר על תקנה 15לתקנות המל"ל. אומנם, תקנה 15הנ"ל מאפשרת סטייה מדרגת הנכות, כפי שנקבעה במבחנים שבתוספת לתקנות המל"ל, לאור התחשבות במקצועו של הנפגע, אולם בתקנה זו מצויים גם פרמטרים נוספים שאין עניינם כושרו התפקודי של הנפגע כגון מינו של הנפגע וגילו. לא הוכח בפנינו, כי קביעת דרגת הנכות בגין הצלקות נעשתה תוך הערכה שלנכות זו תהא השפעה על תפקודו של התובע. יש לזכור, כי בית המשפט, ולא המומחה שנתן את חוות הדעת, הוא האמון על מלאכת קביעת ההשפעה התפקודית של הנכות והפסד כושר ההשתכרות של הנפגע לאור הראיות שהוצגו בפניו. אי לכך אני קובעת, כי אין להתחשב בנכות זו לצורך קביעת הפסד כושר ההשתכרות. .14לעניין הנכות הנפשית שנקבעה לתובע - אף בעניין זה איני מוצאת לנכון לקבוע, כי יש לראות במלוא נכות זו כמשקפת את מידת הפסד כושר ההשתכרות. עם זאת, אין להתעלם לגמרי מההשפעה התפקודית שיכולה להיות בעתיד לנכות בשיעור זה שנקבעה לתובע. התובע מציג תמונה עגומה למדי בכל הנוגע למצבו הנפשי שלאחר התאונה, ההשפעה שיש לנכות זו על רצונו ויכולתו לצאת לעבוד ולהתרועע עם אנשים והמכשולים שנכות זו מציבה בדרכו. אולם, לאור חומר הראיות שבתיק התרשמתי, כי נכות זו, אף שיש לה מידה מסוימת של השפעה על כושרו התעסוקתי של התובע, אין היא תואמת במלואה את נכותו הרפואית. מסקנתי זו מבוססת על העובדה שעל אף מגבלותיו הפיסיות והנפשיות ניסה התובע בעבר לשקם את חייו ואף היה ככל הנראה מצליח לעשות כן, אלמלא גורמים שאינם קשורים בו ובמגבלותיו הביאו לכישלון הניסיון. לאחר התאונה, בחיפושיו אחר מקצוע שיתאים לו במומו, למד התובע צילום במשך כחצי שנה ואף עבד תקופה ממושכת בסטודיו לצילום, ככל שמצבו הרפואי אפשר לו ובמגבלות נכותו. לדברי התובע, אף שלא קיבל שכר בעבור עבודה זו, תמורתו הייתה בהקלת המעמסה הנפשית ממנה סבל. רק לאחר עבור שלוש שנים החל, לטענתו, לקבל מימון מסוים בעבור עבודתו (פרוטוקול דיון מיום 9.4.00עמ' 16). בסוף שנת 1996פתח התובע, בשיתוף עם חברו עסק לצילום בכיכר דיזנגוף שבתל-אביב. העסק פעל במשך כשמונה חודשים (שם, בעמ' 17). לדבריו, עבד כצלם בלבד ושותפו היה זה שניהל את העסק והאחראי על הפרסום והניירת. בקלטת הוידאו ניתן לצפות בתובע במהלך עבודתו כשהוא עולה ועומד על גדר וכן מטפס על מכונית. בחקירתו הנגדית העיד התובע, כי הוא שקיבל לעבודה את המזכירה, המראיינת והטלמרקטית שהועסקו בעסק (שם, בעמ' 24). כן העיד, כי עבודתו בעסק התמצתה בצילום בלבד ולעתים, בזמנים שרגלו כאבה, נעזר באחת העובדות. לדבריו, צילם בכל יום כשלושה עד ארבעה אלבומים, אולם עבודתו התמצתה בכרבע שעה עד עשרים דקות עבודה נטו בכל צילום. בנוסף היו ימים בהם לא עבד (שם, בעמ' 17). אמו של התובע העידה, כי התובע עבד שעות רבות ונהג לחזור הביתה בשעות מאוחרות (פרוטוקול דיון מיום 9.4.00, עמ' 10). לעניין הרווחים מהעסק העיד התובע, כי אלמלא הטעויות העסקיות שביצע שותפו לעסק בהוציאו כספים רבים על פרסום ואלמלא הפיגוע בדיזנגוף, הרי שיכלו אף להפיק רווחים בסופו של דבר. לדבריו, עלות כל אלבום צילום היתה בין 2000- 3000ש"ח והיו אף יקרים יותר כמו גם זולים יותר. עם זאת, העיד התובע, כי בתקופה שהעסק פעל לא משך כסף מהעסק, מאחר והוסכם בינו לבין שותפו, כי הכסף שיכנס בשנה הראשונה ישמש להקמת העסק ופיתוחו (שם, בעמ' 25). כאמור, נכשל העסק לאחר שפעל במשך כשמונה חודשים, אולם חשוב להדגיש, כי כשלון זה לא נגרם בשל מוגבלויותיו הפיסיות או הנפשיות של התובע. גם לאחר כשלון העסק ניסה התובע למצוא עבודה. תחילה ניסה לעבוד אצל צלם אופנה, אך לא המשיך בעבודתו זו עקב כאבים שחש ברגלו, שאילצו אותו להיעדר מהעבודה. לאחר מכן ניסה למצוא עבודה אצל צלם אחר, אולם ניסיון זה לא צלח עקב כך שלא יכל לעמוד בדרישות שעות העבודה שנתבקש לעבוד. כיום התובע עובד שלא בשכר במספרה של אחיו ושותפו ומסייע להם ככל שהדבר עולה בידו - בעיקר עונה לטלפונים. מעדות אמו עולה, כי לעתים התובע עובד במספרה במשך מספר שעות בלבד, ולעתים אף יום שלם (שם, בעמ' 12). נראה אם כן, כי על אף נכותו הנפשית של התובע ועל אף שבשנת 1997סבל מהישנות של פצעי לחץ חריפים, לא מנעה נכות זו מהתובע לעבוד ולנסות לשקם את עצמו. עם זאת, איני מתעלמת ממצבו הנפשי של התובע כפי שעולה מחוות דעתה של ד"ר דורסט, מעדות אמו של התובע ומעדותו שלו בבית המשפט. לתובע נפסקה נכות נפשית של % 15וסבורה אני שיש ליתן לנכות זו ביטוי חלקי בקביעת הפסד כושר ההשתכרות. בע"א 956/92 אמר נ' בית החולים ע"ש סורוקה, דינים עליון, כרך לה 945נאמר: "עם זאת, נראה לנו שהמערערים קופחו בכך שלא נפסק להם כל פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות. אך סביר הוא, שנכות נפשית בשיעור של 10הכוללת התנהגות ותגובות דכאוניות, עלולה לתת אותותיה בשלב כלשהו בעתיד בהגבלה של כושר או המוטיבציה לעבודה. אכן, קשה לקבוע את השפעתה של נכות זו על כושר ההשתכרות. אך ניתן לקבוע שהיא גרמה לכל אחד מהמערערים פגיעה בכושר ההשתכרות אשר עשויה להתבטא בעתיד, גם אם לא הוכח הפסד השתכרות בעבר". .15לעניין הנכות האוטופדית טוענת ב"כ התובע, כי יש ליתן ביטוי בקביעת נכותו התפקודית של התובע לאפשרות, כי בעתיד תיקטע רגלו הימנית, דבר שיחמיר את נכותו התפקודית. כפי שכבר אמרתי, אין להתעלם מאפשרות זו, אף כי זו לא הוכחה בהסתברות של למעלה מ- %50, ויש ליתן ביטוי למידת ההסתברות שאירוע כזה אכן יתרחש בעתיד בהערכת הנכות התפקודית וההשפעה שתהא לכך על כושר ההשתכרות של התובע. כל האמור לעיל מביא אותי למסקנה כי במקרה דנן ראוי לפסוק לתובע פיצוי בדרך של אומדן גלובלי אשר יביא בחשבון את כל הנתונים אליהם התייחסתי ואותם פרטתי. כושר ההשתכרות .16לטענת ב"כ התובע, יש לקבוע את כושר השתכרותו של התובע בשיעור גובה השכר הממוצע במשק. בנוסף על כך יש לפצותו בגין הפסד שכר כמאמן כדור-עף, אפשרות שהוכחה כאפשרית לאור כישוריו ועברו של התובע, עובר לתאונה. לטענת הנתבע, אין לפסוק לתובע הפסד השתכרות עבור שכר מאמן שכן השכר הממוצע, כמשקף את כושר ההשתכרות, כולל לפחות במקרה זה את העיסוק הפוטנציאלי בכדור-עף. התובע נפגע בהיותו קטין בן 16.5בטרם יצא לשוק העבודה. כיום הינו בן 25 שנים ועובד כעוזר במספרה של אחיו, אולם אינו מקבל בעבור עבודתו זו כל שכר. סיבה זו הובהרה בעדותו של התובע כנעוצה באי רצונם של אחיו ושותפו להעסיק בעסק בני משפחה וכי הסיבה היחידה שבשלה מועסק התובע במספרה הינה מצבו הרפואי והנפשי. גם אין בפני נתונים בדבר גובה השתכרותו של התובע בעבודות קודמות שביצע. באין אינדיקציה בדבר כושר השתכרותו של התובע ולנוכח גילו של התובע כישוריו שגילה בעבודת הצילום והעובדה שכבר בגיל צעיר הקים התובע עסק עצמאי, יש לקבוע את כושרו השתכרותו על פי השכר הממוצע במשק. נתון סטטיסטי זה מהווה מודד לכושר ההשתכרות באין ראיות או נסיבות אשר מצביעות על הצדקה לסטות ממוצע זה. יש לציין, כי ככלל כושר ההשתכרות של קטינים ייקבע, באין אינדיקציה לכיוון זה או אחר, על פי השכר הממוצע במשק (ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(4)450, 460; ע"א 627/88 ימיני נ' שאבי וערעור שכנגד, פ"ד מז(4)155, 161). התובע, אומנם, עבד בתקופות מסוימות כצלם אולם, אין, לדעתי, להסיק מכך כי יתמיד בזאת גם בעתיד. מלבד זאת לא הוכח בפני מהו ממוצע השכר בענף זה ואם ממוצע זה נופל או עולה על השכר הממוצע במשק. .17שאלה היא, אם יש להתחשב בקביעת כושר השתכרותו של התובע באפשרות, כי היה עובד במהלך חייו כמאמן כדור-עף, כעבודה נוספת. התובע נפגע בהיותו תלמיד כיתה יא'. בתקופה זו שיחק בנבחרת כדור-עף בקבוצת הנוער של מכבי ת"א ואף שיחק בקבוצת כדור-עף במסגרת בית ספרו. מעדותו של מודי רובינשטיין, מאמנו של התובע בעבר, עולה כי התובע גילה כישורים טובים כשחקן ובעל נתונים פיסיים טובים. מר רובינשטיין הכיר את התובע עוד בהיותו בן 12שנים ושימש כמאמנו עובר לאירוע התאונה, עת אימן את קבוצת הנוער. התובע מונה לראש קבוצת הנוער ובהיותו ראש הקבוצה הפסיק לשחק. מעדותו של מר רובינשטיין עולה, כי התובע אף היה אמור לעלות לנבחרת הבוגרים ולקבל שכר ולפניו היו פתוחות האופציות לשחק בנבחרת ישראל. על כישוריו של התובע כשחקן אמר מר רובינשטיין את הדברים הבאים: "מאוד כשרוני, מאוד כשרוני. בשבילי הוא היה משהו מיוחד, כי ראיתי בו פוטנציאל מאד רציני גם בקטע של מימדי הגוף שלו וגם בקטע של הכשרון שלו בנושא גישה לכדור. כשרון ספורטיבי. בקבוצה עצמה הוא היא שיחק כמנחית אבל מניתי אותו מהר מאד לראש הקבוצה, קפטן הקבוצה, כאשר הוא היה הקשר של המאמן עם יתר ילדי הקבוצה. ז"א הוא היה הקשר שלי עם הקבוצה, אם היו בעיות או משהו כזה הייתי פונה אליו. העובדה הזאת נמשכה הרבה זמן, למעשה עד שהוא הפסיק לשחק. הוא הפסיק לשחק כשהוא היה ראש הקבוצה" (עמוד 2- 3לפרוטוקול דיון מיום 9.4.00). התובע העיד, כי כבר מגיל צעיר שיחק כדורגל וכדורסל ואף שיחק בנבחרת ישראל לכדורסל בהפועל ת"א. כן העיד, כי ראה את עתידו המקצועי בתחום הספורט כשחקן ומאמן. יצוין גם, כי אחיו של התובע הינו שחקן ומאמן כדורגל ואילו אחיו האחר נשוי לבתו של המאמן שלמה שרף מכאן טענת ב"כ התובע לפיה המדובר הוא במשפחה מושרשת ומקושרת בתחום הספורט בארץ. לטענת הנתבעת, אין לקחת בחשבון אפשרות זו בקביעת כושר ההשתכרות במיוחד לאור העובדה שהתובע בחר לו כמקצוע את תחום צילום האופנה. בנוסף טוענת הנתבעת, לא הוכח שלתובע היו הישגים בולטים במיוחד בתחום ולא נמצא כל נתון ממשי לעניין סיכוייו להשתלב בענף הכדור-עף. רוב השחקנים ששיחקו עם התובע בקבוצה אינם משחקים עוד ואילו רק שניים מהם משמשים היום כמאמני כדור-עף. לאור עדותו של מר רובינשטיין ועדותו של התובע הגעתי למסקנה, כי אין להתעלם מהאפשרות שהתובע היה אכן משתלב בעסקי הכדור-עף, ואף היה משמש כמאמן קבוצה. הוכח, כי התובע היה בעל נתונים פיסיים וכישורים חברתיים טובים שיכלו לאפשר לו להתקדם בתחום זה ולרכוש לו אף מקצוע. על כך ניתן ללמוד גם מהעובדה שנבחר לראש הקבוצה אף שהיו בקבוצה שחקנים בוגרים ממנו. אומנם רק שניים מקבוצתו של התובע משמשים כיום כמאמנים, אולם אין בכך לשלול שהתובע אף הוא היה ממשיך בדרך זו. לאפשרות זו יש ליתן ביטוי בבואנו לחשב את הפסד השתכרותו של התובע בעתיד והיא אינה בבחינת סיכוי שולי רחוק או ספקולטיבי ביסודו. אכן, אין להתעלם מהעובדה שאנו עוסקים בניבוי העתיד וכבכל ניבוי אף במקרה זה קיימת מידה מסוימת של חוסר וודאות. אולם, חוסר וודאות זה, אין משמעו שיש להתעלם מהאפשרות שהתובע אכן היה מצליח להשתלב בתחום הספורט ואף להתפרנס בעבודה זו, כעיסוק משני למשך מספר שנים. .18לאחר שהבאתי בחשבון את כל הנתונים, של אפשרות השתכרותו של התובע אלמלא התאונה, את נכותו ואת כל שאר הפרמטרים עליהם עמדתי, נראה לי לנכון לקבוע את הפסדי השכר לעתיד של התובע בסכום של 000, 780ש"ח. הפסד השתכרות לעבר .19ב"כ התובע טוען באשר להפסד ההשתכרות בעבר, כי לאור הלכת ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3)762, זכאי הוא לפיצוי בגין הפסדו בתקופת השרות הצבאי ( 27.10.93- 27.10.96), שירות אשר נמנע ממנו עקב פציעתו. בגדר ההפסד יש להתחשב באובדן תמיכה, כלכלה, מדור, בגוד, נסיעות ועוד בשיעור של % 70מהשכר הממוצע במשק, בניכוי מס הכנסה. סה"כ הפסד השתכרותו בתקופה זו הינו 000, 153ש"ח. בנוסף טוען התובע, כי יש לפסוק לו הפסד השתכרות עבור התקופה שבין תום תקופת הצבא למועד פסק הדין. סכום זה כולל את הפסד השתכרותו כמאמן כדור-עף והנו לטענתו 405, 244ש"ח. באשר לתקופת הצבא, טוענת הנתבעת, כי יש להתחשב בעובדה שבתקופה זו רכש התובע מקצוע ואף עבד כצלם. במקצועו השתכר סכומים ניכרים, אותם לא היה מקבל לו שירת בצבא. מסיבה זו טוענת הנתבעת, כי אין לפסוק לתובע בעבור תקופה זו סכום העולה על % 30מהשכר הממוצע במשק. סכום זה, להערכת הנתבעת, לאור נכות תפקודית של % 35הינו 000, 26ש"ח. טענה זו מקובלת עלי. אין ספק, כי התובע אכן ניצל את העובדה שלא שירת בצבא ורכש לעצמו בתקופה זו מקצוע כצלם. התובע למד את מקצוע הצילום במשך כחצי שנה ולאחר מכן אף עבד במקצוע זה, כעוזר בחנות צילום. לימודים אלו ותקופת התנסותו בעבודת הצילום אפשרו לתובע לפתוח לקראת סוף שנת 1996עסק עצמאי לצילום, בהיותו כבן 21שנים בלבד. בנתונים אלו יש להתחשב בקביעת הפסד ההשתכרות בתקופת הצבא, אף כי התובע טוען שלא השתכר כעוזר בחנות הצילום וכי רק לאחר שלוש שנים קיבל תמורה כספית מסוימת. אשר על כן, יש לפסוק לתובע בגין תקופה זו הפסד בשיעור של 000, 42ש"ח. ראו בעניין זה ת"א (ב"ש) 224/94 אגוזי נ' איילון, חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי, כרך כו(7)984; ת"א (ב"ש) 272/91 אברהם נ' מגדל, חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי, כרך כו(3)972). .20באשר לתקופה שבין סוף השירות הצבאי (אם היה משרת) ועד למועד מתן פסק הדין טוענת הנתבעת, כי הוכח שהתובע הסתגל למומו, פתח עסק לצילום ואף השתכר סכומים נאים מעסקו. כישלונו העסקי לא נבע ממוגבלויותיו הפיסיות או הנפשיות, כי אם מטעמים עסקיים אחרים. לאחר שעסקו נכשל ועד היום נמנע התובע מלעבוד בעבודה כלשהי ומעביר זמנו בבטלה במספרתו של אחיו. התובע לא סבל במשך שלוש השנים האחרונות מפצעי לחץ ולפיכך אינו יכול לתלות את אי עבודתו בטענה זו. על כן טוענת הנתבעת, כי יש לפצות את התובע בגין התקופה הנ"ל בשיעור של % 35מהשכר הממוצע במשק בהתחשב בנכותו התפקודית. להערכתה סכום זה מגיע לכדי 403, 103ש"ח. כפי שנאמר כבר, בסוף שנת 1996הקים התובע עסק לצילום אשר פעל במשך כשמונה חודשים. לאחר שנכשל העסק חיפש התובע עבודה בתחום הצילום, אולם כטענתו, חיפוש זה העלה חרס בידיו. משנכשל בניסיונו זה, החל התובע לעבוד במספרתו של אחיו ושותפו, אולם בעבור עבודתו זו לא קיבל כל שכר. אף כיום, אין התובע משתכר מעבודה כלשהי, למרות שעברו כמעט כתשע שנים מיום התאונה ועל אף שבשלוש השנים האחרונות מצבו הרפואי של התובע השתפר במקצת, במובן זה שלא סבל מהישנותם של פצעי לחץ. מהראיות שהוצגו בפני לא נראה, כי ניצבה בפני התובע מניעה כלשהי למצוא עבודה כלשהי במסגרתה יכול היה להשתכר ברמה מסוימת. התנהגותו והימנעותו מעבודה אינם נובעים בעיקרם מאי יכולתו לעבוד שמקורה בתאונה כי אם במניעים אחרים. על כן, נראה לי כי יש לקבוע את הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות לגבי העבר בדומה למה שנקבע לגבי הפסד ההשתכרות לעתיד, בהפחתת התוספת לנכות התפקודית בגין האפשרות שתקטע רגלו. ובאשר להכללת הפסד השכר בעבור עבודתו כמאמן בפיצוי עבור תקופת העבר נראה לי, כי אין לקחתו בחשבון בשל הדברים הבאים: ראשית, מר רובינשטיין העיד כי קורס המאמנים במכון וינגייט נמשך כשנתיים. שנית, לא הוכח מהו טווח הגילאים של מסיימי קורס המאמנים והתובע לא הראה, כי היה עובר את ההכשרה מיד לאחר שחרורו מהצבא ובטרם מלאו לו 25שנים. למרות שהמדובר הוא בחיובים לעבר שהוכחתם צריכה להיעשות באופן קונקרטי, הרי שבעניין דנן עסקינן בנסיבות מיוחדות הכרוכות בנתונים בלתי ברורים. נסיבות אלו מצדיקות פסיקת פיצויים לעבר בדרך של אומדנה (ראו, בדומה, ת"א(י-ם) 50/95 פקיה נ' יואלי, דינים מחוזי, כרך לב(6) 31). לאור האמור לעיל, יש להעמיד את ההפסד בגין העבר בתקופה הנדונה על סכום של 000, 150ש"ח. סה"כ הפסד השתכרות לעבר - 000, 192ש"ח. הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים .21לטענת התובע, יש לפסוק לו פיצוי בגין הפסדי הפרשות מעביד לפנסיה ותנאים סוציאליים בשיעור של % 60מתוך הפרשות מעביד בשיעור כ- % 18.3מהשכר הממוצע במשק ברוטו, בסכום כולל של 767, 207ש"ח. לעומתו טוענת הנתבעת, כי התובע לא הביא כל ראיה לפיה הוא הפריש סכום כלשהו לפנסיה בתקופת עבודתו כצלם, ובנסיבות אלה אין לקבוע לו פיצוי בגין הפסד פנסיה ו/או תנאים סוציאליים. לחילופין, טוענת הנתבעת, כי אם ייפסק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה יהא על בית המשפט לנכות מהפיצוי את ההפרשות הנחסכות לתובע מההפרשות לקרן הפנסיה בשיעור של % 5משכרו. לאחר פגיעתו השתלב התובע במעגל העבודה כצלם עצמאי, אולם לא הראה כי נהג להפריש סכומים לצורך תשלומים סוציאלים או פנסיה או כי במקצוע זה נהוג לעשות כן. "על הנפגע, התובע פיצוי בגין אבדן פנסיה, להוכיח את עצם הסיכוי שהיה לו לזכות בתשלומי פנסיה עם פרישתו, ואת תנאי הפנסיה הזאת...". (ד.קציר בספרו הנ"ל בעמ' 327והאסמכתאות המוזכרות שם). במקרה שלפני לא הוכח דבר, לא עצם זכאותו של התובע לפנסיה או לתנאים סוציאליים ואף לא שיעורם. אין לשלול שכצלם עבודתו תמיד תהיה של עובד עצמאי והוא יחליט כיצד יבטיח עצמו לעת זקנה. מכל מקום אין המדובר בהפסד נוסף על הפסד השכר הרגיל, שבגינו נפסק לו פיצוי. גם לעניין האפשרות שהיה עוסק כמאמן, לא הוכח כי אף במקצוע זה נהוג להפריש לצורך תשלומי פנסיה ותנאים סוציאליים. הוצאות ניידות .22התובע הוכר על ידי משרד התחבורה כבעל זכאות לתו נכה (ת/14) ולעניין כשירותו של התובע לנהוג ברכב קבעה ועדה רפואית של המכון לבטיחות בדרכים, כי התובע רשאי לנהוג במגבלה של הפעלת הרכב באמצעות הידיים ורגל שמאל בלבד. לשם כך נדרש רכב עם תיבת הילוכים אוטומטית ומאיץ בצד שמאל של הבלם (ת/15). על פי חוות הדעת של משה קצין מיום 18.2.00, עלות חודשית של רכישה ואחזקת מכונית אוטומטית בנפח מנוע 300, 1סמ"ק מסוג קאיה פרייד והחלפתה מידי 4שנים הינה בשערוך כ- 700, 1ש"ח. חישוב זה נערך לפי ממוצע היקף נסיעות של 1000 קמ"ש לחודש. לטענת התובע הממוצע השנתי של היקף נסיעות לחודש, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הינו 700, 1קמ"ש, כך שבפסיקת פיצוי לפי 000, 1ק"מ לחודש נעשית כבר הפחתה בהוצאות החודשיות המוטלות על התובע. לאור חוות הדעת טוען התובע, כי יש לפסוק לו סכום של 740, 557ש"ח, סכום המתקבל מהיוון התשלומים בגין ניידות עד לגיל .77 בקביעת גובה הפיצויים בגין ניידות יש לקחת בחשבון כי התובע, ככל אדם אחר, היה נושא במהלך חייו בהוצאות ניידות, בין אם היה רוכש לעצמו רכב ובין אם היה משתמש בתחבורה הציבורית. התובע אף כיום נוהג במכונית ואף ביום התאונה היה בעל אופנוע ויש להניח, כי היה רוכש מכונית לצרכיו הפרטיים ביום מן הימים, אף ללא קשר לפגיעתו (ראו ע"א 3263/96 קופת חולים הכללית נ' שבודי, פ"ד נב(3)817). על כן, אין לפסוק לתובע את מלוא עלות אחזקת הרכב החודשית כפי שצוינה בחוות הדעת של קצין, כי אם רק את ההפרש שבין העלות החודשית של מכונית אוטומטית לעלות החודשית של מכונית בעלת גיר רגיל. לזאת יש להוסיף את עלות המאיץ בצדו השמאלי של הבלם, אשר התקנתו נדרשת בשל הפגיעה ברגלו השמאלית של התובע. על-פי תשובותיו של מר קצין לשאלות הבהרה מיום 25.4.00הובהר, כי ההפרש בעלות האחזקה החודשית שבין רכב בעל גיר רגיל לבין רכב אוטומטי הינו כ- %6-5 וכי אם הרכב יוחלף כל 5- 6שנים תקטן העלות בממוצע בכ- %7-.6 עלותו החודשית של מאיץ בצדו השמאלי של הבלם הינה 22.92ש"ח בהתחשב בהחלפתו כל 4שנים (נספח 2לחוות דעת קצין). לאור דברים אלו, יש לפסוק לתובע סכום של 000, 34ש"ח עבור עלות המאיץ ובגין ההפרש שבין עלות אחזקת מכונית אוטומטית למכונית עם גיר רגיל. עזרת הזולת .23פיצוי בגין העבר - לטענת התובע, נזקק הוא במשך למעלה משנתיים מיום התאונה לעזרת בני משפחתו ובעיקר לעזרת אמו, סבתו ואחיו. לדבריו, אחיו ואמו אף נאלצו להפסיק את עבודתם לצורך הטיפול בתובע. העזרה שניתנה לו התבטאה בהכנת אוכל ושתייה, רחצה וניידות לטיפולים רפואיים ופיזיותרפיה. לטענתו, אף גם כיום ישנן תקופות בהן נזקק הוא לעזרה מסיבית. בעדותה, העידה אמו של התובע, כי בתקופה עובר לתאונה עבדה במשך 4שנים כמטפלת בשני ילדים בשכר חודשי של 800- 850ש"ח. בעקבות התאונה נאלצה להפסיק את עבודתה זו מאחר והתובע נזקק לעזרה יומם וליל. לעבודתה חזרה האם בתחילת שנת .2000בנוסף העידה האם, כי במתן העזרה לתובע סייעו גם אחיו הבכור של התובע, אשר עזב למשך מספר חודשים את עבודתו בחנות בגדים לשם כך, וסבתו של התובע המתגוררת עמם. לטענת ב"כ התובעת, העזרה שניתנה לתובע על ידי בני משפחתו חורגת בהרבה מעזרה רגילה בין בני משפחה והינה בת-פיצוי. על כן יש לפסוק עבור הפסדי שכרה של האם בתקופה שמיום התאונה ועד ליוני 95', מועד הסרת הגבס לאחר הניתוח האחרון שעבר התובע, סכום של 180, 63ש"ח בתוספת ריבית והצמדה. בנוסף לכך יש לפסוק פיצוי גלובאלי עבור עזרת בני המשפחה האחרים לאחר תקופה זו, סכום המוערך בשווי של 000, 40ש"ח. ב"כ הנתבעת אינו חולק, כי יש לפסוק לתובע פיצוי כלשהו בגין עזרת הזולת לגבי העבר. סכום זה מעריך ב"כ הנתבעת בסך של 000, 20ש"ח בלבד, בעבור העזרה שניתנה לתובע בתקופות בהן שהה בגבס. אף לדעתי, דרישותיו של התובע בגין ראש נזק זה הינן מוגזמות ואינן נתמכות בחומר הראיות שבתיק. הדבר עולה אף מעדויותיהם של התובע ואמו מהם ניתן להסיק, כי התובע לא נזקק לאותה עזרה מסיבית המתוארת בסיכומים. כבר בתקופה שלאחר התאונה חזר התובע ללמוד בבית הספר. התובע העיד, כי חזר ללימודים לקראת סוף כיתה יא ולאחר מכן אף המשיך מעט בכיתה יב. בתקופה זו, יש לציין, רגלו של התובע הייתה עדיין מגובסת ונראה, כי הדבר לא מנע ממנו לצאת מן הבית. התובע אף העיד, כי בתקופה שלאחר לימודיו התיכוניים למד צילום במשך כחצי שנה וכי אף בזמנים בהם הייתה רגלו בגבס שהה זמן רב בסטודיו לצילום של דני מילר ואף עבד שם. כבר בסוף שנת 1996הקים התובע עסק לצילום ונכותו לא מנעה ממנו לשהות במשך שעות רבות מחוץ לבית. אמו של התובע העידה, כי התובע נהג לחזור מעבודתו בשעות מאוחרות של הלילה. לאחר שעסקו כשל ועד היום - מסייע התובע לאחיו בעבודה במספרה. דברים אלו מעידים על כך, שהתובע לא נזקק לעזרה אינטנסיבית במשך שעות רבות, כטענתו, ולו רק מהסיבה ששהה זמן רב מחוץ לביתו. לאור דברים אלו הרי שמתעורר ספק באשר לטענת התובע, כי אמו ואחיו נאלצו לעזוב את עבודתם בשל הטיפול הרב לו נזקק. אף אם אצא מההנחה שלפחות בשנה הראשונה שלאחר התאונה נאצלה האם להשקיע זמן רב בטיפול בתובע אין זה ברור מדוע לא חזרה לאחר מכן לעבודתה, כאשר נראה שהתובע בעצמו נעדר מהבית והצליח להסתדר בכוחות עצמו. יש לציין, כי האם חזרה לעבודתה רק לפני כשנה, ובכך יש לתמוך במסקנה, לפיה הפסקת עבודתה במהלך כל התקופה שמיום התאונה לא בהכרח נבעה מסיבות הקשורות לתאונה. אומר ואוסיף, כי גם לא הוכח בראיות כלשהן מה היה גובה שכרה של האם כמטפלת. באשר לתמיכת האח לא הוכח, כי הסיבה הבלעדית בגינה עזב האח את עבודתו בחנות הבגדים הינה היזקקות התובע לעזרה. יש לציין, כי האח לא הובא לעדות. מעדות אמו של התובע עולה, כי אח זה עזב והחליף מקומות עבודה רבים וזאת ללא כל קשר לתאונה. לפיכך, ספק בעיני אם אכן היוותה התאונה גורם בעזיבת עבודתו. בהקשר לעזרת האח טובים דברי שנאמרו לעיל בעניין עזרת האם. ואומר גם, כי תמוה בעיני מדוע נאלצו, כטענת התובע, הן האם והן האח לעזוב את עבודותיהם כדי לסייע לתובע, מה גם שלפחות בכל הקשור בעזרה לתובע בתוך כתלי הבית סייעה גם סבתו של התובע. מהעדויות שבתיק נראה, כי התובע הפריז לא מעט בתארו את צרכיו ואת הסיוע לו נדרש. כך, למשל, העיד התובע, כי הוא נזקק לעזרה ברחצה ואינו יכול להתקלח לבד. אולם מתשובותיו לשאלות שנשאל על ידי בית המשפט נראה, כי לא כך הוא. עם זאת, איני סבורה שיש לשלול פיצוי בגין עזרת הזולת שניתנה לתובע. התובע אושפז ימים רבים בבית החולים ועבר מספר ניתוחים, כמו כן סבל בתקופות מסוימות מפצעי לחץ חוזרים ונשנים שהשפיעו על יכולת תפקודו. בתקופות אלו סייעו לו בני המשפחה וסביר להניח שנגרם להם עקב כך חסרון כיס, אך לא כפי הנטען בסיכומי התובע. על כן יש לפסוק לתובע, בהתחשב במכלול הנסיבות, עבור עזרת צד ג' בעבר סכום כולל של 000, 30ש"ח (משוערך להיום וכולל ריבית). עזרה לעתיד .24לטענת התובע, יש לפסוק לו פיצוי בגין עזרה בעבודות הבית, לה יזקק בעתיד, כשם שזכאית לכך אישה נכה בשיעור דומה. המדובר בעזרה בעבודות ניקיון, הזזת רהיטים, גיהוץ וכדומה. סכום זה מוערך על פי חישוב של 8שעות עבודה בעלות של 30ש"ח לשעה, סה"כ 032, 1ש"ח לחודש ובהוון עד גיל 77סך של 886, 352ש"ח. בנוסף לזאת, טוען התובע, כי יש לפסוק לו פיצוי עבור עזרת בעלי מקצוע להם יזקק בשל מגבלותיו, בסכום של 000, 30ש"ח. לטענת הנתבעת, נכותו של התובע אינה מצריכה מתן פיצוי בגין עזרה לעתיד, באשר הוכח, כי התובע מסוגל לעבוד במשך שעות רבות וסביר שייעשה כן לאחר סיום המשפט. אשר לעזרה במשק הבית, טוענת הנתבעת, כי אין לפסוק מעבר לפיצוי גלובלי בסך 000, 30ש"ח. באשר לעזרה לעתיד, יפים דברי שאמרתי לעניין עזרת הזולת בעבר גם לכאן. התובע אף בנכותו הצליח לתפקד ולעבוד במשך שעות רבות מחוץ לבית ונראה, כי נכותו לא תגבילו גם במתן עזרה במסגרת עבודות הבית עצמן, אם כי ייתכן שיתקשה במטלות פיסיות מסוימות. יש להתחשב גם בעובדה שעם התבגרותו ייתכן שההגבלה עקב נכותו תהא רבה יותר. אולם, בהכרח אין הדבר מצדיק פיצוי בגין 8שעות עבודה שבועיות, כפי שטוען התובע. התובע אף בעצמו העיד, כי הסיבה בשלה הוא נזקק לעזרה בבית היא בין היתר, היותו מפונק, זאת ללא קשר לתאונה (פרוטוקול מיום 9.4.00בעמ' 34). באשר לעזרת בעלי מקצוע אין לפסוק לתובע כל פיצוי. ראשית, התובע לא פרט מהן העבודות אותן לקח בחשבון בחישוב הפיצוי ומה טיבן. שנית, ניתן להניח, כי גם אלמלא התאונה היה נעזר התובע באנשי מקצוע לפעולות המצריכות מיומנות מיוחדת ולא היה מבצען בעצמו. על סמך האמור לעיל נראה לי לנכון לפסוק לתובע סכום גלובלי בגין עזרת צד שלישי בעתיד, בסך של 000, 70ש"ח. הוצאות דיור .25הוצאות לעבר - כחצי שנה לאחר התאונה, בנו הורי התובע חדר עבורו בקומת הקרקע שבביתם, בשטח שהיה בעבר חלק מקומה מפולשת. עד לפני התאונה חדרו של התובע היה בקומה השלישית ואליו הובילו כ- 35מדרגות. חדר זה נבנה על ידי קרוב משפחה ועלות בנייתו הייתה, כטענת התובע, 000, 35ש"ח. סכום זה בצירוף תוספת הצמדה וריבית ממועד 9.92טוען התובע, כי יש לפסוק לו. לחילופין, יש לפסוק לו סכום בגין עלות בניית חדר דומה כיום שהינו 000, 67ש"ח. לעומתו טוענת הנתבעת, כי מאחר וקרוב משפחה הוא זה שבנה את החדר, סביר להניח שלא שולמה כל התמורה ובהתחשב בעובדה שמשפחת התובע תפיק תועלת מבניית החדר, הרי שיש לפסוק לתובע סכום של 000, 40ש"ח, כאשר סכום זה משוערך וכולל ריבית. יש לציין, כי לא הוצגו לפני קבלות בדבר תשלום עבור בניית החדר וניתן ללמוד על עלות הבנייה רק מעדות אמו של התובע (פרוטוקול בעמ' 8). החדר נבנה על ידי קרוב משפחה של התובע, ואין לשלול אפשרות שעקב כך התשלום ששולם בעבור הבניה היה נמוך יותר. לפיכך, נראה לי, כי ראוי לבחון הוצאה זו לאור עלות בנייתו של חדר דומה כיום. על-פי חוות דעתו של מר א.תומר, שמאי מקרקעין מטעם התובע, מיום 6.4.00עלות בניית חדר דומה הינה 000, 67ש"ח. אין ספק, כי משפחת התובע תפיק תועלת מבניית החדר, ועל כן מן הראוי שהתובע ישא בחלק מן העלויות שהיו כרוכות בבנייתו. לאור כך יש לפסוק לתובע, כמוצע על ידי הנתבעת, סכום של 000, 40ש"ח. הוצאות דיור לעתיד .26בתשובותיו לשאלות ההבהרה שנשאל, השיב פרופ' פינסטרבוש, כי רצוי שהתובע יתגורר בקומת קרקע או בדירה עם מעלית. על-פי חוות דעתו של מר א. תומר ההפרש בין עלות דירה בבניין עם מעלית לבין דירה בבניין ללא מעלית הינו כ- %15- .12מחיריהן של דירות בבניין עם מעלית בסביבת מגוריו של התובע נעים בין 000,260-000, 280דולר. לאור כך המדובר הוא בהפרש ממוצע מחירים של 000, 145ש"ח (000, 270דולר x%13.5). על פי חוות דעתו של מר ג. פרלמן, שמאי מקרקעין מטעם הנתבעת, הפרש המחירים לגבי דירה בקומה ג' הינו %10- 8ו- %5- 3לגבי דירה בקומה ב', ממחיר דירה בבניין ללא מעלית. לאור כך המדובר הוא בהפרש ממוצע של כ- 000, 92ש"ח לגבי קומה ג' ובכ- 000, 70ש"ח לגבי קומה ב'. על כן טוען התובע, כי יש לפסוק לו בגין ראש נזק זה סכום של 000, 108ש"ח לכל הפחות, באשר סכום זה הינו ממוצע ההערכות של חוות הדעת. יש לציין, כי מר פרלמן אינו חולק על שווי הדירות כפי שנקבע בחוות דעתו של מר תומר. דעתי היא שאין לפסוק לתובע פיצוי בגין הוצאות דיור לעתיד. פרופ' פינסטרבוש בתשובתו לא קבע נחרצות, כי בשל מגבלותיו של התובע חובה שהוא יתגורר בדירה עם מעלית, אלא השיב, כי הדבר הוא בגדר הרצוי ואת זאת ניתן גם להשיג במגורים בקומת קרקע. עוד יש לומר כי, חישוב הפרש המחיר שבין דירה בבניין עם מעלית לדירה בבניין ללא מעלית נעשה לפי עלותה של דירה בסביבת מגוריו של התובע ובקומה בה יתגורר. המדובר בפיצוי ספקולטיבי, באשר ההפרש תלוי במקום הגיאוגרפי בו יבחר התובע לרכוש את דירתו בעתיד, בעלות הדירה ובקומה בה יגור. כן לא ידוע אימתי ירכוש התובע את דירתו, נתון אשר יש בו להשפיע על היוון התשלומים. עלות אביזרים אורטופדיים ושיקומיים .27בתשובתו לשאלות ההבהרה מיום 5.5.94השיב פרופ' פינסטרבוש כי מצב רגלו של התובע כיום מצריך שימוש במתקן למניעת צניחת כף הרגל או לנעל גבוהה. עלות כל אחד מאביזרים אלו הוא כ-000, 1ש"ח. את הנעל יש להחליף פעם בשנה. כיום נעזר התובע בקב בעת הצורך ובנעל אורטופדית גבוהה. לטענת התובע, יש לחשב את גובה הפיצוי לפי עלות משוערכת של נעל אורטופדית בסך של 581, 1ש"ח וכן לפי חישוב של החלפת הנעל פעמיים בשנה, בשל טענתו לבלאי גבוה של הנעלים עקב הליכה לא תקינה. סכום זה מהוון עד גיל 77הינו 053, 83ש"ח. באשר להוצאות באם תקטע רגלו בעתיד טוען התובע, כי במקרה כזה יקוזז הסכום העודף בגין עלות הנעל האורטופדית מהסכום שיש לחייב את הנתבעת בגין האביזרים שיידרשו לתובע כקטוע רגל, כדוגמת פרוטזות וכו'. לטענת הנתבעת, יש לפצות את התובע בגין עלות נעל אורטופדית גבוהה אותה יש להחליף פעם בשנה בלבד כפי שקבע פרופ' פינסטרבוש ולא כפי שטוען התובע. סכום זה הינו 368, 41ש"ח. פרופ' פינסטרבוש שבדק את התובע והיה מודע למצבו ולהשפעת הפגיעה על הליכתו לא קבע, כי יש להחליף את הנעל האורטופדית פעמיים בשנה, כי אם פעם אחת בלבד. תמוהה היא גם טענתו של התובע לבלאי גדול של הנעלים לאור טענתו, כי הוא אינו מרבה לצאת מן הבית. על פי עדותו של פרופ' פינסטרבוש עלות נעל אורטופדית כיום יש לחשב לפי הצמדה למדד המחירים לצרכן של עלות הנעל ביום מתן תשובתו לשאלות ההבהרה. על כן יש לפסוק בגין הוצאה זו סכום של 000, 25ש"ח, זאת לאחר הפחתת ההוצאה בגין רכישת נעלים, שהתובע היה מוציא ממילא. .28באשר לעלויות האביזרים להם יידרש התובע באם תקטע רגלו בעתיד. יש לציין, כי לא הובאה כל ראיה בדבר מהם אותם עזרים להם יידרש ומהי עלותם המשוערת. התובע ביקש להגיש את חוות דעתו של מר מעוז כראייה מטעמו, אולם הנתבעת התנגדה להבאתה. לפיכך אין היא מהווה ראיה בתיק זה עליה ניתן להסתמך. עם זאת כבר אמרתי, כי אין להתעלם מהאפשרות שתקטע רגלו של התובע בעתיד ולכך סביר להניח תהא השפעה על היזקקותו של התובע לאביזרים שיקומיים. על כן, באם אירוע כזה אכן יתרחש בעתיד, יהא על הנתבעת לשאת בעלויות האביזרים השיקומים להם יזקק התובע. במקרה כזה יהא להפחית מעלות האביזרים השיקומיים את הסכום הנותר שנפסק בגין רכישת נעל האורטופדית. פיצוי בגין הפסד לימודים .30התובע מבקש, כי יפסק לו סכום של 600, 17ש"ח, עלות לימודים לצורך השלמת בגרות. בעת התאונה היה התובע תלמיד תיכון במסלול לימודים שבסופו הקנה תעודת בגרות. עקב התאונה טוען התובע, כי נמנע ממנו מלגשת לבחינות הבגרות. לטענתו, אף שניסה לחזור לספסל הלימודים התקשה לעשות כן, הן בשל הפסד חומר הלימודים בימים ששהה באשפוז, קיבל טיפולים פיזיוטרפיים או שנעדר מלימודים עקב כאבים שחש ברגלו והן בשל העובדה, כי מוריו לא אפשרו לו לשהות בכיתה עם רגל מורמת וללא נעלים. התובע נרשם ללימודים משלימים לבגרות, אולם מאחר והנתבעת סרבה לממן את לימודיו נמנע ממנו לעשות כן מאחר ותנאי להתחלת הלימודים היה כי ימסור מראש המחאות על מלוא סכום הלימודים. לטענת הנתבעת, אין לפסוק לתובע כל פיצוי בגין ראש נזק זה באשר אין, לטענתה, כל קשר בין התאונה לבין העובדה שלא ניגש לבחינות הבגרות. טענת הנתבעת מסתמכת על כך שעל פי עדות אמו של התובע נראה כי לתובע היו קשיים בלימודים עוד קודם לתאונה והוא עבר מספר בתי ספר והן על העובדה שהתובע יכל להשלים את הבגרות בכיתה יב'. באשר לראש נזק זה סבורה אני שיש ללכת בדרך ביניים. אין כל ספק, כי עקב התאונה נאלץ התובע להעדר מלימודיו. התובע אושפז בתקופת לימודיו בכיתה יא' ושוחרר מבית החולים רק לאחר כחודש ימים. העדרות זו סביר להניח גרמה לתובע להפסד חומר לימודים חשוב, במיוחד כשידוע הוא שבכיתה יא' ניגשים תלמידי התיכון לחלק מבחינות הבגרות. אין להתעלם גם מהעובדה, שהתובע סבל מנזק נפשי בעקבות התאונה, דבר שהייתה לו, סביר להניח, השפעה על רצונו ללמוד, ועל אחת כמה וכמה, באם צודקת הנתבעת בטענותיה, כי התובע ממילא סבל מבעיות למידה. לזאת יש להוסיף את הטיפולים הנוספים להם נזקק התובע במהלך תקופת הלימודים בכיתה יב'. אין חולק, כי התובע למד במגמת מכניקה בשילוב לימודי חשמל וכי במסלול לימודיו יכול היה לגשת לבחינות הבגרות (פרוטוקול מיום 9.4.00בעמ' 15). מאידך, אמו של התובע העידה, כי התובע התקשה בלימודים עיוניים וזו הסיבה שעבר לבית הספר, בו למד עד ליום התאונה. אף שאין בהכרח ללמוד מכך, כי התובע לא היה מסוגל לסיים את לימודיו ולקבל תעודות בגרות נראה, לי כי אין לתלות בתאונה את הסיבה הבלעדית לעובדה שהתובע לא ניגש לבחינות הבגרות בתאונה. במצב דברים זה אין כלל לשלול את האפשרות שהתובע לא היה מסיים את לימודיו עם בגרות מלאה או חלקית אף ללא קשר לתאונה. התובע, אף שחזר לכיתה יב לא התמיד בלימודיו ולאחר תקופה עזב את בית הספר, וככל הידוע לא ניגש לאף אחת מבחינות הבגרות. על פי חומר הראיות בתקופת לימודיו בכיתה, אושפז התובע לזמן קצר בלבד בין ה13.4- 25.4ואף שרגלו הייתה בגבס תקופה ממושכת, אין לראות בכך, כפי שטוען התובע, את הסיבה הבלעדית להעדרותו, זאת משום שהוכח, כי הדבר לא מנע ממנו לשהות מחוץ לביתו במקומות אחרים, שאינם בית ספרו. התובע אף נצפה בקלטת הוידאו מהלך כשרגלו מגובסת. על כן נראה לי, שנכון יהא שהן התובע והן הנתבעת יישאו בעלויות הנדרשות לשם לימודיו לבגרות. על פי טענת התובע, שלא נסתרה, עלות שנת לימודים זו עולה כ600, 17ש"ח. אשר על כן תישא הנתבעת בסכום של 800, 8ש"ח. אין לפסוק הפרשי הצמדה וריבית בגין הוצאה זו. הוצאות רפואיות לעבר .31בגין הוצאות רפואיות בעבר הוגשה לבית המשפט רשימה של קבלות (ת/91), כאשר הראשונה היא מיום 3.4.92והאחרונה מיום .21.7.97סכומן של הוצאות אלו הוא 355, 4ש"ח כמו כן הוגשה רשימה של קבלות עבור נסיעה במונית וחניה, אשר סכומן הוא 767, 3ש"ח. הקבלה הראשונה היא מחודש 3/92והאחרונה מחודש .6/94 בנוסף לאלו טוען התובע, כי יש לפסוק לו סכום נוסף של 000, 10ש"ח על הוצאות שהוציא ולא נשמרו עליהן קבלות כגון הוצאות לרכישת נעלים. באשר להוצאות העבר, יש לפסוק לתובע רק הוצאות שהוצאתן ושיעורן הוכחו בבית המשפט אם בקבלות ואם בדרך אחרת. על כן יש לפסוק לו בגין הוצאותיו הרפואיות והוצאות הנסיעה והחניה סכום של 350, 17ש"ח. סכום זה כולל הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה. בסיכומיו מציין התובע, כי ישנן הוצאות אחרות שהוציא, ובגינן לא נשמרו קבלות. הוצאות אלו איני סבורה שיש לפסוק לתובע. ראשית, מלבד ציון ההוצאה בגין רכישת נעלים לא מציין התובע לאילו הוצאות הוא מתכוון, לפיכך אין ניתן לדעת האם הוצאתם נגרמה בעקבות התאונה. בציון סתמי של סכומים שלהערכת התובע מגיעים לו אין בכדי לקיים את דרישת ההוכחה לעניין הוצאות שבעבר, שלא נראית מניעה להביאן (ראו ת"א(י-ם) 1160/95 עזבון המנוחה עפרה נ' המגן, חברה לביטוח בע"מ, תקדין מחוזי, כרך 98(1)1751). שנית, התובע השכיל לשמור קבלות בגין הוצאות רפואיות שהוצאו עוד בשנת 1992ושסכומן פעוט, לפיכך תמוה בעיני מדוע זה לא שמר בנוסף קבלות אחרות בגין הוצאות שהוציא בעקבות התאונה. כך, למשל, טוען התובע, כי בשל זווית הרגל שעומדת בצורה עקומה נוצר שפשוף בצד הנעל ועקב כך הוא נאלץ להחליף נעלים כמעט בכל חודש-חודשיים (פרוטוקול מיום 9.4.00בעמ' 23). אולם, בגין הוצאה זו לא שמר התובע כל קבלה. ההוצאה עבור רכישת זוג נעלים אינה נמוכה כלל, וכך הוא במיוחד כאשר יש צורך ברכישת כשישה זוגות נעלים בממוצע בשנה. אם כך הוא הדבר, יש לתמוה מדוע לא שמר התובע את הקבלות בגין רכישת הנעלים, זאת בעוד ששמר קבלה על סכום של 16ש"ח בעבור גומיות לקביים מיום .6.5.00 הוצאות רפואיות לעתיד .32לטענת התובע, יש לפסוק לו בגין ראש נזק זה סכום של 000, 50ש"ח מעבר לעלות הטיפולים במוסדות הציבוריים שישולמו על ידי קופת החולים או הנתבעת לרבות עלות טיפולים נפשיים. בנוסף על כך יש לפסוק סכום של 000, 20ש"ח נוספים בגין נסיעות לטיפול רפואי וסכום של 000, 20ש"ח בגין רכישת נעליים מוגברת בעתיד. לטענת הנתבעת יש לפצות את התובע לכל היותר בסכום של 500, 2ש"ח. טענתה זו של הנתבעת נסמכת על כך שהתובע לא טען בשום מקרה, כי נאלץ לשלם מכיסו עבור הטיפולים הרפואיים שעבר עד כה וכי אלו לא כוסו על ידי שירותי הבריאות הציבוריים. בנסיבות אלו טוענת הנתבעת, כי אין מקום לטענה כי יש לפצות את התובע גם בגין טיפולים רפואיים בעתיד. באשר להוצאות הרפואיות יש לפצות את התובע רק בגין אותם שירותים שאינם כלולים בסל הבריאות על פי חוק בריאות ממלכתי, תשנ"ד - .1994בשלב זה לא ידוע מהו סוג הטיפולים להם ייזקק התובע ומה היקפם ואילו מבין הטיפולים להם יזקק אינו כלול במסגרת שירותי הבריאות הממלכתיים. על כן איני רואה לפצות את התובע בגין הוצאות רפואיות עתידיות. התובע מציין, כי יזקק בעתיד למעקב רפואי, טיפולים בגין פצעי הלחץ, טיפולים נפשיים וכן קיימת סכנה של שברים ברגל, אולם טיפולים אלו הנם טיפולים בסיסים שנכללים במסגרת סל הבריאות. יש לזכור, כי על פי חוק בריאות ממלכתי מוקנית לקופת החולים זכות שיפוי כנגד המזיק על שירותי בריאות שסיפקה למבוטחה בשל אירוע שהמזיק אחראי בגינו כלפי המבוטח. לפיכך, יש לנכות מסכום הפיצויים הנפסק לניזוק, את ההוצאות בגין טיפולים רפואיים אשר הניזוק זכאי לקבל מקופת החולים בה הוא חבר. זאת, על אף שהזכות לקופת החולים לתבוע את המזיק תיוולד רק בעתיד (ראו ע"א 5557/95 סהר, חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד ואח’, פ"ד נא(2)724). באשר להוצאות עקב נסיעה לטיפולים בעתיד, יש לפסוק לתובע כמוצע על ידי הנתבעת סכום של 500, 2ש"ח. ניכוי תשלומי המל"ל .33מתשלום הפיצויים המשתלם לתובע בתביעת הנזיקין יש לנכות את גמלאות הביטוח הלאומי אותן הוא מקבל ועתיד לקבל. התובע הוכר כזכאי לקבל קצבת נכות כללית מהביטוח הלאומי. דרגת הנכות שנקבעה לו הינה בשיעור של % 75לפחות מיום 25.1.94ועד ליום 30.11.97(זמני) ובשיעור של % 60לצמיתות מיום .1.12.97על-פי חוות דעת מעודכנת של מר ספיר מיום 12.10.00, שצורפה לסיכומי הנתבעת, מדובר בסכום כולל של 713, 315ש"ח. ב"כ התובע אמנם מתנגדת לחישוב על פי חוות דעת מעודכנת, אולם אין מקום להתנגדותה, שכן יש לחשב את תקבולי הביטוח הלאומי אותם מפחיתים לפי המצב ביום פסק הדין וחוות הדעת האחרונה של שי ספיר היא המעודכנת ביותר הקיימת. לטענת התובע, במקרה של נכות תעסוקתית הפחותה מ- % 60יש לנכות אף את גמלאות הביטוח הלאומי באופן יחסי. בטענתו זו מסתמך התובע על סעיף 214לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה - 1995לפיו קנויה הסמכות למוסד לביטוח לאומי לבחון מחדש את דרגת אי הכושר של נכה להשתכר. בעניין זה מפנה התובע לע"א 938/91 חיון מאיר נ' עבדל עזיז פדל ואח' (לא פורסם). לעומתו טוענת הנתבעת, כי יש לנכות את מלוא סכום תגמולי הביטוח הלאומי מהפיצוי שיפסק לתובע. בטענתה זו מסתמכת הנתבעת על ע"א 1098/90 ישראל יעקב נ' פיטוסי, תקדין עליון, כרך 92(3) 698וכן על ע"א 2730/90 שרון יצחק נ' אלכסנדר וינרט, תקדין עליון כרך 92(3) 501בו נאמרו הדברים הבאים: "אין ממש בטענה זו. באשר לנכות על פיה חושבו נזקיו, זו נקבעה על- ידי בית-המשפט על-פי ראיות שבאו בפניו, וכמבואר לעיל, אין להתערב בממצאיו בעניין זה. באשר לסכום הניכוי בגין גמלאות המוסד לביטוח לאומי שקיבל ומקבל. סכום זה צריך להיקבע על-פי הגמלאות שקיבל ומקבל המערער בפועל, יהיה אחוז הנכות אשר נקבע על-ידי המוסד לביטוח לאומי אשר יהיה. כל עוד מנוכה הסכום בהתאם לכך, לא נגרם כל עוול למערער באשר בסך הכל הוא מקבל את מלוא נזקיו כפי שנקבעו על-ידי בית-המשפט המוסמך- חלקם מהמוסד לביטוח וחלקם מהמזיק". נראה לי, כי הדרך הנכונה ללכת בה הינה כפי שנאמר בעניין שרון יצחק נ' וינרט. התובע מקבל קצבת נכות כללית של הביטוח הלאומי עקב פגיעתו בתאונה, אותה תאונה בגינה נפסק הפיצוי בפסק דין זה. ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי באופן חלקי, כפי שמבקש התובע, מעניקה פיצוי כפול למעשה בגין אותו הנזק. מכך יש להימנע. על כן יש לנכות את מלוא קצבת הנכות הכללית שמקבל ויקבל התובע, בסך של 713, 315ש"ח. ניכוי גמלת הביטוח הלאומי בגין ניידות .34עד כה לא קיבל התובע גמלת ניידות מהביטוח הלאומי. הודעה בדבר הגשת בקשה להכיר בתובע כזכאי לקבלת גמלה זו הוגשה לבית המשפט ביום .30.11.00ביום 18.2.01הודיעה ב"כ התובע, כי ביום 7.1.01נבדק התובע על ידי ועדה רפואית של משרד הבריאות. טרם נתקבלה החלטה בנדון. אין חולק, כי באם תתקבל בקשת התובע, כי אז יהא לנכות מסכום הפיצוי את היוון גמלת הניידות. על פי חוות דעתו של מר ש.ספיר מיום 7.5.00, שצורפה לסיכומי הנתבעת ושלהגשתה ב"כ התובע אינה מתנגדת (על-פי הודעה מוסכמת מיום 18.2.01), הסכום המהוון של הגמלאות באם יוכר התובע כמוגבל ניידות בדרגה של %100- 80נע בין 873, 210ש"ח ל- 383, 333ש"ח, זאת בהנחה כי התובע יהיה זכאי לרכב בנפח 300, 1סמ"ק. החישוב כולל היוון של קצבאות ניידות חודשיות בלבד ואינו כולל הלוואות ומענקים לרכישת רכב. החישוב מתייחס לתקופה שמיום 1.5.00ואינו כולל את קצבאות הניידות שהיו עשויות להשתלם בתקופה שעד ליום .30.4.00 בשלב זה קיים חוסר וודאות הן בדבר זכאותו של התובע לקבל גמלת ניידות והן בדבר הסכום לו יהא זכאי, אם בכלל. במצב דברים זה מן הראוי לעכב חלק מן הסכומים העשויים להשתלם לתובע, כפי שאלו מופיעים בחוות דעתו של מר ספיר, זאת עד להחלטת המוסד לביטוח לאומי בבקשת התובע (ראו ע"א 563/89 כהן נ' הסנה, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(3)56). בתשובתו לסיכומי הנתבעת מיום 30.11.00טען התובע, כי על פי רשימת הליקויים הקבועה בהסכם הניידות שבין משרד הבריאות למוסד לביטוח לאומי, קטיעה בשוק מזכה ב- % 40מוגבלות בניידות בלבד, לפיכך, לטענתו, המדובר הוא בכ- 000, 110ש"ח בלבד, ולא כפי שטוענת הנתבעת (שם בעמ' 8והנספח המצורף). לאחר עיון בכל החומר הרלוונטי, נראה לי לנכון להורות על עיכוב תשלום הסך של 000, 200ש"ח מסכום הפיצויים. לאחר קבלת תשובת המוסד לביטוח לאומי ניתן יהיה לחשב את הסכום המדוייק. אם הצדדים לא יסכימו ביניהם, יוכלו לחזור ולפנות לבית המשפט. תשלומים תכופים .35מסכום הפיצויים יש לנכות את הסכומים ששולמו כתשלומים תכופים בסך של 228, 252ש"ח. סכום זה כבר כולל בחובו הצמדה וריבית. נזק לא ממוני .36התובע אושפז במשך 58ימים. נכותו הרפואית הינה % 50.275על כן יש לפסוק לו פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 829, 121ש"ח. .37לסיכום סך כל הנזקים שנגרמו לתובע הינם: הפסד השתכרות לעתיד (סעיף 11) 000, 780ש"ח הפסד השתכרות לעבר (סעיף 20,19) 000, 192ש"ח ניידות (סעיף 22) 000, 34ש"ח עזרת צד ג' בעבר (סעיף 23) 000, 30ש"ח עזרת צד ג' בעתיד (סעיף 24) 000, 70ש"ח הוצאות דיור בעבר (סעיף 25) 000, 40ש"ח אביזרים אורטופדיים (סעיף 27) 000, 25ש"ח הפסד לימודים (סעיף 30) 800, 8ש"ח הוצאות רפואיות בעבר (סעיף 31) 350, 17ש"ח הוצאות נסיעה לטיפולים בעתיד (סעיף 32) 500, 2ש"ח נזק לא ממוני (סעיף 36) 829, 121ש"ח סה"כ 479,321, 1ש"ח מסכום זה יש לנכות: 228, 252ש"ח תשלומים תכופים 713, 315ש"ח קצבאות הביטוח הלאומי סה"כ: 538, 753ש"ח לאחר קבלת תשובת הביטוח הלאומי בענין קצבת ניידות, יעשו הצדדים חשבון, והנתבעת תשלם היתרה לטובת התובע, אם תוותר כזו, או שהתובע יחזיר לה הסכום אם יקבל יותר מהסך של 000, 200ש"ח כקצבת ניידות מהוונת. בשלב זה ישולם לתובע הסך של 538, 553ש"ח. כמו כן, ישולם שכ"ט בשיעור %13 ומע"מ על סכום זה. עוד תשלם הנתבעת הוצאות המשפט שנגרמו לתובע. כל הסכומים שיש לשלם לתובע ישאו הפרשי הצמדה וריבית עפ"י חוק פסיקת ריבית והצמדה מיום פסק הדין ועד לתשלום בפועל. אם מהסכום המעוכב יגיע לתובע סכום כלשהו, תוסיף הנתבעת שכ"ט עו"ד ומע"מ. ניתן היום ד' בניסן, תשס"א (28.03.2001) בהעדר הצדדים.ניידות